יש קבוצה של אנשים המאמינים כי כדור הארץ שטוח, וראיתי מאמר שמתייחס אליהם גם מבחינת התנ"ך. אז אתן את שני הסנט שלי – סנט ראשון בפסוק שמראה לכאורה ההפך, וסנט שני עקרוני.
הפסוק שרבים מביאים וגם אני ציינתי אותו בעבר הוא –

הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.
ישעיה מ, כב.

כותב אבן עזרא –
היושב על חוג – מגזרת ובמחוגה (ישעיהו מ״ד:י״ג), והטעם הכלי העושה החוג, והוא הקו הסובב בעגול, והנה לעד כי הארץ עגולה לא רבועה, ואם אין צורך לפסוק, כי הדבר ידוע בראיות גמורות.

אבל האמת היא כי אין לדעת בדיוק למה התכוון ישעיה בדבריו אלה, וכן בביטויים כמו 'קצוות הארץ' ודומיהם, וכל זה הוא בגדר פרפראות בלבד.

וכאן אנו מגיעים לנקודה השנייה – שהתנ"ך, וכן דברי חז"ל, הם חסרי תוקף ומשמעות מבחינות מדעיות. כך בדיוק סבר ואמר הרמב"ם, שהיה הן רב ופוסק, והן רופא ופילוסוף. לכן אין להביא כלל ראיות מכתובים עתיקים לגבי המצב לאשורו, וקריאה כזו בתנ"ך היא אנכרוניסטית.

כך גם לגבי התיאור בבראשית –

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.
בראשית א.

שחוזר גם בתהילים –

הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם.
תהילים קמח, ד.

הרי זה תיאור שאינו מדעי.
ולכן הסבריו של הרב זמיר כהן, כי אכן יש גושי קרח ענקיים בחלל, והם 'המים אשר מעל הרקיע', הם חסרי תוקף. אין להניח שהקדמונים ידעו על כך, ולא שהתכוונו לזה.
תחת זאת, מה שלי נראה הוא, שהשמיים הם כחולים, ולכן נראה כאילו יש מים מעליהם, ולזה התכוון הכתוב, במבט קדום ושגוי

מצטער שהייתי צריך לומר כאן דברים ברורים-מאליהם.

קישור למאמר המדובר –

https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%97/

מישהו בפייסבוק שיתף את הפסוק הזה, מתוך מגילת אסתר שתכף תיקרֵא, ובעקבותיו אמר מה שאמר –

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו.
אסתר ו, יג.

ואולם, המחשבה הראשונה שלי הייתה – מדוע אמרו כך? מה מיוחד ביהודים? האם הייתה מקובלת עליהם האידיאה של העם הנבחר, המוגן בידי האל? ועוד – אם כך, איך זה שעד עכשיו לא אמרו דבר? (את השאלה האחרונה שאל גם כותב הפוסט).
לכן, לי נראה שזה פסוק אתנוצטרי, השם את הגזע שלך במרכז, כנעלה על אחרים. ולא לחינם הדוברים משתמשים במילה 'זרע'. כלומר, מדובר בתכונות ביולוגיות.
המגילה הזו בכללה היא המגילה האתוצנטרית ביותר בתנ"ך, ואיני יודע כיצד הנוצרים מתייחסים אליה. נראה לי שהם מתעלמים ממנה, כפי שקורא מודרני גם כן מתעלם מצדדים כאלו ואחרים שבתנ"ך. ונראה גם שלא לחינם מגילת אסתר היא הספר היחיד שלא נמצא עותק שלו במגילות מדבר יהודה. כלומר, היו זרמים שדחו את הסיפור הזה.
וסיפור הוא אכן. אין כל עדויות שדבר כזה, או דומה לו, התרחש בזמן ההוא. לכן נראה שכתיבתו מאוחרת.
אבל גם ראוי לציין שעד היום באירן מציינים את יום 'טבח מרדכי', והכוונה להרג שעשו היהודים בשונאיהם בסופו של דבר. לפי המסורת האירנית – שגם היא לא מבוססת, כמובן – נהרגו בטבח זה 77,000 בני אדם.
ההרג הזה הוא באמת אחד הדברים הקשים ביותר לקריאה, וכמדומני שמסופר על פרופ' ליבוביץ, שנמנע מלשמוע את המגילה, כדי שלא להאזין לפסוקים אלה. אך אולי דבר זה הוא שמועה חסרת בסיס.

*

עד כאן הצגתי צד אחד, ועתה אציג – באופן חלקי – את הצד השני.
השבת הייתה 'פרשת זכור', בה קוראים בבתי הכנסת את הפסוקים על עמלק –

יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
דברים כה.

גם כאן, זו מצווה שאולי יש לשכוח ממנה (מה גם שאבסורדי לצוות לזכור 'למחות זכר', כלומר לשכוח). למה לשים על הכוונת עם אחד? למה לעשות לו ג'נוסייד? ואכן, כמדומני שזו הדוגמה הראשונה בהיסטוריה לציווי דתי לביצוע ג'נוסייד. רצח עם.
וכל זה למה? כי עמלק נלחם בישראל. הוא היחיד? לא. רבים אחרים נלחמו עם ישראל, פשוט הוא היה הראשון.
וכאן נכנסים מדרשי חז"ל, כפי שמובא בפירוש רש"י המפורסם –

""אשר קרך בדרך" – לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

וכן דרשת חכמים ידועה – 'מקרה' בגימטריה 'עמלק'. וכן הם אומרים, מקרה אותיות 'ה' רקם', או 'רק מה".

אז בעיניי ההסברים האלה קלושים, והם נדרשים על-פי משחקי אותיות, שספק רב אם יש בהן ממש. אבל הבטחתי להציג את 'הצד השני', והצד השני כזה הוא.
כי הנה נראה ששורש זה, קר"ה, חוזר גם בפסוק שלמעלה – כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ. האם זה במקרה?
ולזה צריך להוסיף שלפי המגילה, המן הוא מזרע אגג העמלקי. והדיונים על כך רבים. למשל, על כך שהמן נפל בידי מרדכי, שבא משבט בנימין, נאמר במדרש –

"אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל".
פסיקתא רבתי יג.

אז על שורש קר"ה הזה כתבתי בעבר בהרחבה, במאמר על יהודה איש קריות, שגם בשמו נמצא שורש זה, אז עתה אקצר. אך אוסיף מחשבות חדשות –
גם הקורה היא משורש זה, והרי המן נתלה על עץ, מעין קורה. וכך גם ישו.
ועוד, נאמר כי –

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
אסתר ח, טז.

כלומר, הייתה להם 'קורת רוח'. אולי גם – לאחר שהתנהגו ב'קור רוח'.
ופסוק זה נאמר גם בהבדלה, שזה נוסח סיומה –

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַמַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

כלומר, גם כאן מוזכר ההבדל בין ישראל לעמים. וכן בתפילת 'עלינו לשבח', שעם הזמן הבנתי את הבעייתיות שבה, ואינני אוהב אותה.

סיכומו של דבר, אתנוצנטריות ודאי יש כאן, השאלה אם יש לה בסיס מוצדק.

המשך הסיפור ישעיה לו-לט (מקביל למלכים ב, יח-כ) –

ישעיה לח –

מחלת חזקיהו
א בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹוא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר יהוה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה׃
ב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל-הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יהוה׃
ג וַיֹּאמַר אָנָּה יהוה זְכָר-נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטֹּוב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדֹול׃ ס ד וַיְהִי דְּבַר-יהוה אֶל-יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר׃
ה הָלֹוךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יֹוסִף עַל-יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
ו וּמִכַּף מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנֹּותִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת׃
ז וְזֶה-לְּךָ הָאֹות מֵאֵת יהוה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יהוה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
ח הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלֹות אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלֹות וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלֹות בַּמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יָרָדָה׃ ס
(אות זה של החזרת השמש לאחור, כביכול, הוא מחוץ לסדר הטבע, והוא נושא לעיון פילוסופי. איני זוכר אם הרמב"ם מתייחס אליו. לגבי תחילת הסיפור – ראו בהמשך).

תפילת חזקיהו
ט מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֲלֹתֹו וַיְחִי מֵחָלְיֹו׃
י אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאֹול פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנֹותָי׃
(בדמי חיי – באמצע חיי, פוקדתי – אאבד יתר שנותיי)
יא אָמַרְתִּי לֹא-אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא-אַבִּיט אָדָם עֹוד עִם-יֹושְׁבֵי חָדֶל׃
(יושבי חדל – העולם הזה. אולי מפני שהוא אכן חדל ומגיע לסופו. וכן מופיע בשיכול אותיות – חלד)
יב דֹּורִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
(ביתי נעקר ממני – או דורי פרש ממני – כאוהל רועים, קיצרתי את חיי כחוט הנקרע, השמדת אותי ביום אחד. כאן משל 'חוט החיים')
יג שִׁוִּיתִי עַד-בֹּקֶר כּ͏ָאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל-עַצְמֹותָי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
(זעקתי עד הבוקר, שברת כאריה עצמותי. מיום עד לילה תשלימני – חזרה, ואולי שגיאת העתקה, אף כי מתאים למקצב)
יד כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיֹּונָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרֹום אֲדֹנָי עָשְׁקָה-לִּי עָרְבֵנִי׃
(כסיס ועגור יללתי והמיתי כיונה, הרמתי עיניי לשמים, ה', אני עשוק, הצל אותי)
טו מָה-אֲדַבֵּר וְאָמַר-לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל-שְׁנֹותַי עַל-מַר נַפְשִׁי׃
(ומה אומר, וכך רצון האל)
טז אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל-בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי׃
(ה', על דברים כאלה חיים ובהם חיי נפשי)
יז הִנֵּה לְשָׁלֹום מַר-לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל-חֲטָאָי׃
(מר לי מר – המיר, החליף, את המרירות. או – כשבא השלום על העיר, לי באה מרירות גדולה)
יח כִּי לֹא שְׁאֹול תֹּודֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יֹורְדֵי-בֹור אֶל-אֲמִתֶּךָ׃
(אין תפילה בשאול)
יט חַי חַי הוּא יֹודֶךָ כָּמֹונִי הַיֹּום אָב לְבָנִים יֹודִיעַ אֶל-אֲמִתֶּךָ׃
כ יהוה לְהֹושִׁיעֵנִי וּנְגִנֹותַי נְנַגֵּן כָּל-יְמֵי חַיֵּינוּ עַל-בֵּית יהוה׃
כא וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל-הַשְּׁחִין וְיֶחִי׃
(מעניין כי גם לאחר התפילה נדרש מעשה מאת הנביא – מריחת דבלת תאנים)
כב וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אֹות כִּי אֶעֱלֶה בֵּית יהוה׃ ס
(בפסוק האחרון הוא שואל האם באמת יחיה, ורוצה להגיע למקדש להודות על רפואתו, אך אין כאן תשובה. לכן אולי הפסוק אינו במקומו).

*

בנוגע לחלק הראשון, הכרח הוא להביא את המדרש הידוע, כאן מתוך ספר האגדה –

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, עמוד א.

חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבוֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב;

וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבוֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ

וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

"וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ. .. וַיֹּאמֶר … כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח, א) –

"מֵת אַתָּה" – בָּעוֹלָם הַזֶּה,

"וְלֹא תִחְיֶה" – בָּעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל כָּךְ לָמָּה?

אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה.

אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים.

אָמַר לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. 

אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֵּן לִי בִּתְּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. 

אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה.

אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא!

כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים". 

לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ.

יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֶה.

פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בּוֹ דָּגִים.

אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֶה מֵת.

*

עוד הערה לפסוק יג –

שִׁוִּיתִי עַד-בֹּקֶר כּ͏ָאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל-עַצְמֹותָי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃

כאן הארי משבר עצמות, בדומה לפסוק הידוע מתהילים כב, יז –

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.

שכידוע, הנוצרים מסבירים אותו אחרת, מלשון 'כארו', שאין לה זכר בצורה זו, במובן דקרו. (אף כי כן יש כרה וגם קרה במובן קרוב).

זפת בחופי ישראל, זו הזדמנות להיזכר בזפת בתנ"ך. תיבת משה כוסתה בזפת, אך המילה מופיעה עוד בישעיה. כאן מוזכרות חיות רבות, שלא אפרט אודותיהן –

ישעיה לד

זעם ה' על האומות ועל אדום
א קִרְבוּ גֹויִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ׃
ב כִּי קֶצֶף לַיהוה עַל-כָּל-הַגֹּויִם וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח׃
ג וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם׃
ד וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם (הכוכבים) וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר (יגוללו כספר) הַשָּׁמָיִם וְכָל-צְבָאָם יִבֹּול כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה׃ (יפלו כמו שתאנה נופלת מעץ)
ה כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל-אֱדֹום תֵּרֵד וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט׃
ו חֶרֶב לַיהוה מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיֹות אֵילִים כִּי זֶבַח לַיהוה בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדֹול בְּאֶרֶץ אֱדֹום׃
ז וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם-אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן׃
ח כִּי יֹום נָקָם לַיהוה שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיֹּון׃
ט וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה׃
י לַיְלָה וְיֹומָם לֹא תִכְבֶּה לְעֹולָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדֹּור לָדֹור תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ׃
יא וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפֹּוד (קיפוד, או עוף) וְיַנְשֹׁוף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ-בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו-תֹהוּ וְאַבְנֵי-בֹהוּ׃
(חיות אלה ישכנו בה. תוהו ובוהו – צירוף הנמצא כידוע גם בסיפור הבריאה)
יב חֹרֶיהָ (נכבדיה, יהיו בה) וְאֵין-שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ וְכָל-שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס׃
יג וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמֹּושׂ וָחֹוחַ בְּמִבְצָרֶיהָ (מיני קוצים) וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנֹות יַעֲנָה׃
יד וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנֹוחַ׃ (חיות של מקומות נטושים. איים – לפי רש"י חתולים. לילית – במדרש שם שדה)
טו שָׁמָּה קִנְּנָה קִפֹּוז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיֹּות אִשָּׁה רְעוּתָהּ׃
טז דִּרְשׁוּ מֵעַל-סֵפֶר יהוה וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי-פִי הוּא צִוָּה וְרוּחֹו הוּא קִבְּצָן׃
(תקראו מה שכתוב בנבואה וראו שיתגשם)
יז וְהוּא-הִפִּיל לָהֶן גֹּורָל וְיָדֹו חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו עַד-עֹולָם יִירָשׁוּהָ לְדֹור וָדֹור יִשְׁכְּנוּ-בָהּ׃ ס
(זה מעשה ה')

*

לשונית
זפת, וכן מופיע שזף על שם השחרות.

זֶֿפֶת
(מילון המקרא, ספיר) –
חומר דָליק המוּפק מסוגי עצים, כאמור בפסוק: "וַתַּחְמְרָה בחֵמָר וּבַזָפֶת" (שמות ב, 3). נראה שהוא בִּיטוּמֶן נוזל.

(והמצב אכן מזופת…)

מכיוון שהזכרתי את סיפור נסיגת סנחריב מירושלים המסופר בישעיה לו-לט, וכן במקבילה הארכיאולוגית, אם כי שם הסיפור שונה, אזכיר עכשיו מאורע היסטורי נוסף המופיע בשני מקומות, בתנ"ך ובממצא הארכיאולוגי, והרי זו הצהרת כורש –

בתנ"ך –

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. 

— ספר עזרא, פרק א', פסוקים א'–ד'

ובממצא הארכיאולוגי היא מצויה ב'כתובת הגליל' (עיינו בוויקיפדיה, שממנה אני מביא את הציטוט). שם אמנם לא מוזכרים ישראל, אך מוזכרים עמים אחרים להם כורש השיב זכויות –

אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי –
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[…] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן […] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים –
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם. 

המשך הסיפור שהתחיל בישעיה לו. כאן מחנה סנחריב מוכה ומתים בן רבים מאוד. זהו כנראה סיפור אגדי, אך סנחריב אכן חזר לארצו ולא החריב את ירושלים, כפי שמסופר גם במקורות אחרים.
הדבר המעניין כאן הוא שדברי רב-שקה בשם סנחריב נחשבים כחירוף כלפי האל. אני לא מצאתי בהם דבר כזה, ולכן הדבר תמוה בעיניי. אולי בגלל שמשווה את ה' לאלי העמים האחרים, וכאן חזקיה אומר – אין יסוד להשוואה זו.

ישעיה לז –

א וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יהוה׃
ב וַיִּשְׁלַח אֶת-אֶלְיָקִים אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסֹּופֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל-יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ הַנָּבִיא׃
ג וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יֹום-צָרָה וְתֹוכֵחָה (עונש) וּנְאָצָה (חירוף) הַיֹּום הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
(מדמה בני ירושלים לאישה יולדת)
ד אוּלַי יִשְׁמַע יהוה אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי רַב-שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחֹו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהֹוכִיחַ (והתווכח) בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יהוה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
ה וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ׃
ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יהוה אַל-תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֹותִי׃
ז הִנְנִי נֹותֵן בֹּו רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל-אַרְצֹו וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצֹו׃
ח וַיָּשָׁב רַב-שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל-לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ׃
ט וַיִּשְׁמַע עַל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר׃
י כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר אַל-יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּוטֵחַ בֹּו לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יא הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצֹות לְהַחֲרִימָם (להרסן) וְאַתָּה תִּנָּצֵל׃
יב הַהִצִּילוּ אֹותָם אֱלֹהֵי הַגֹּויִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבֹותַי אֶת-גֹּוזָן וְאֶת-חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי-עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר׃
יג אַיֵּה מֶלֶךְ-חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה׃
יד וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת-הַסְּפָרִים (המכתבים) מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית יהוה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יהוה׃
טו וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל-יהוה לֵאמֹר׃
טז יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה-הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכֹות הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ׃
יז הַטֵּה יהוה אָזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח יהוה עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כָּל-דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
יח אָמְנָם יהוה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות וְאֶת-אַרְצָם׃
יט וְנָתֹן אֶת-אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם-מַעֲשֵׂה יְדֵי-אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
כ וְעַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ הֹושִׁיעֵנוּ מִיָדֹו וְיֵדְעוּ כָּל-מַמְלְכֹות הָאָרֶץ כִּי-אַתָּה יהוה לְבַדֶּךָ׃
כא וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל-סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
כב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר יהוה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת-צִיֹּון אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
(מדמה את ירושלים לבתולה הלועגת לאשור)
כג אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל-מִי הֲרִימֹותָה קֹּול וַתִּשָּׂא מָרֹום עֵינֶיךָ אֶל-קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל׃
כד בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ  אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרֹום הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנֹון וְאֶכְרֹת קֹומַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבֹוא מְרֹום קִצֹּו יַעַר כַּרְמִלֹּו׃
(דימית לעלות מעלה, ציור חוזר בנביאים)
כה אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף-פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצֹור׃
(קרתי – חפרתי, וכן מקור־מים, מגזרת נקר)
כו הֲלֹוא-שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחֹוק (מזמן) אֹותָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאֹות גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרֹות׃ (להרוס ערים חזקות)
כז וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי-יָד חַתּוּ (נשברו, או פחדו) וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגֹּות וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה׃ (מיני עשב)
כח וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹואֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
כט יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ (גאוותך) עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי (חלק מהרסן) בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּאתָ בָּהּ׃
ל וְזֶה-לְּךָ הָאֹות אָכֹול הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים (ואכול) וְאִכְלוּ פִרְיָם׃
(ספיח – שארית, התבואה הצומחת מאליה, שחיס – שארית השארית. לפי זכרוני)
לא וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
לב כִּי מִירוּשָׁלַ͏ִם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיֹּון קִנְאַת יהוה צְבָאֹות תַּעֲשֶׂה-זֹּאת׃ ס
לג לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹוא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא-יֹורֶה שָׁם חֵץ וְלֹא-יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא-יִשְׁפֹּךְ עֳלֶיהָ סֹלְלָה׃
לד בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹוא נְאֻם-יהוה׃
לה וְגַנֹּותִי (אגן) עַל-הָעִיר הַזֹּאת לְהֹושִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃ ס לו וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יהוה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
לז וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃
לח וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנֹו תַּחְתָּיו׃ ס

*

וכך הסיפור מוצג במנסרת סנחריב, אבן גדולה שעליה חקקו את הדברים –

את חזקיה היהודי, שלא נכנע לפני, שמתי מצור על 46 עריו הבצורות … ועל הערים הקטנות שמסביב … ולכדתי אותן באמצעות סוללות מעפר ואילי מצור מובאים לחומה, בהתקפת חיל- רגלים, דרך מנהרות שנחפרו מתחת לחומה ופרצות בחומה … ובאמצעות סולמות שהוצבו מעל לחומה. לקחתי משם 200,150 גברים נשים וטף וגם שלל רב: סוסים, פרדים, חמורים … ואת חזקיה כלאתי בעירו ירושלים כאילו היה ציפור בכלוב. הטלתי סגר על העיר ואסרתי את יציאתו מהעיר. את עריו בזזתי, לקחתי חלקים מארצו ונתתי למלכי אשדוד, אשקלון, עקרון ועזה … כך הקטנתי משטחי ארצו, ובנוסף למס המשולם כל שנה, הטלתי עליו גם מס מנחת מס ומתנות…

אם התחלתי לקרוא את סיפור בוא סנחריב, המופיע בישעיה לו-לט, אקרא גם את סוף הסיפור, ואת השאר אגיע אולי בפעם אחרת. זה סיפור פשוט מאוד, אך אני תמיד ראיתי בו משל. וכמו כן, יש בו בעייתיות בסדרי עדיפות אולי.

ישעיה לט –

א בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה ו͏ַיֶּחֱזָק׃
(בלאדן – מזכיר את בן-לאדן?)
ב וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת-בֵּית (נכתה) נְכֹתֹו  אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטֹּוב וְאֵת כָּל-בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתֹו וּבְכָל-מֶמְשַׁלְתֹּו׃
(בית נכותו – אוצרו. והיום – מוזיאון. כנראה שאול מאכדית)
ג וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחֹוקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל׃
ד וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הִרְאִיתִים בְּאֹוצְרֹתָי׃
ה וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר-יהוה צְבָאֹות׃
ו הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא  כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיֹּום הַזֶּה בָּבֶל לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יהוה׃
ז וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תֹּולִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃
ח וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ טֹוב דְּבַר-יהוה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלֹום וֶאֱמֶת בְּיָמָי׃ פ

*

המשל בעיניי – יש חוכמת-סוד שצריך להסתיר. כפי שנכתב, למשל –

הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.
משלי יא, יג.

וכפי שנאמר בגמרא –
”וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח). תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח, עמוד ב).

וכמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר (והביטוי מופיע גם במשנה כלים) –
"אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר".

*

והבעייתיות שבסדרי העדיפויות מופיעה במשפט האחרון – האם רק על דורך אתה חושב ולא על הדורות הבאים? לי זה נראה טעם לפגם.

וכן אומר ר"י קרא –

"והיה לו לבקש רחמים על ישראל שנגזר עליהם גלות בבל בשבילו ולא ביקש. אמר הקב״ה: חזקיה שהיה לו לנחם אתכם ואינו מנחם את ירושלם ואינו מבקש רחמים על ישראל, אלא אמר טוב ולבד שיהיה שלום ואמת בימי, הריני מנחם את ירושלם. הדא הוא דכתיב: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳).

השווה –
כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
קהלת ו, יב.

וכן השווה למדרש –
חוני המעגל ועץ החרוב, מתוך ספר האגדה
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א 

אָמַר רַ' יוֹחָנָן:

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) –

אָמַר: "וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?"

– פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?

אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם.

עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה.

כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?

אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא.

אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה.

רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים.

הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ.

הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,

שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת.

אָמַר רָבָא! זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".

בריאיון עם בני גנץ, אמנון אברמוביץ' ציטט פסוק אחד מישעיה יט. נקרא את הפרק כולו, ואת הפסוק אדגיש. ואדגיש עוד שזה פסוק ששמתי לב אליו מזמן, שכן הוא מתאר את ההיסתמכות על מצרים בחריפות.
ישעיה לו –

פלישת סנחריב
א וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרֹות וַיִּתְפְּשֵׂם׃
ב וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-רַב-שָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלַ͏ְמָה אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיֹונָה בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹובֵס׃
ג וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיֹואָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר׃
ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב-שָׁקֵה אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדֹול מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחֹון הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ׃
ה אָמַרְתִּי אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי׃
(חשבת כי די בדיבורים כדי לנצח במלחמה?)
ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפֹּו וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו׃
(זה הפסוק המדובר. מדמה את מצרים למקל שבור שאי אפשר להישען עליו, והנשען יוצר לו חור ביד. ונקבה – גם רמז למין הנקבי, וראו בסוף)
ז וְכִי-תֹאמַר אֵלַי אֶל-יהוה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלֹוא-הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ׃
(כלומר רב-שקה רואה בהסרת המזבחות בידי חזקיה מעשה נגד האל, ואיך יסתמך עליו?)
ח וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם-תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם׃
(התערב – התחרה)
ט וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת (שר) אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל-מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים׃
י וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יהוה עָלִיתִי עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ יהוה אָמַר אֵלַי עֲלֵה אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ׃
(נימוק שני – סנחריב בא בדבר ה')
יא וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיֹואָח אֶל-רַב-שָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים (מבינים) אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית (עברית) בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹומָה׃
(כאן לראשונה נזכרת השפה העברית, והיא נקראת יהודית)
יב וַיֹּאמֶר רַב-שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹומָה לֶאֱכֹל אֶת- (חראיהם) צֹואָתָם וְלִשְׁתֹּות אֶת- (שיניהם) מֵימֵי רַגְלֵיהֶם  עִמָּכֶם׃
(שבקרוב יאכלו את צואתם וישתו את השתן שלהם, בגלל המצור. ויש כאן תיקון סופרים של מה שנתפס כלשון גסה)

נאום רבשקה לעם
יג וַיַּעֲמֹד רַב-שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקֹול-גָּדֹול יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדֹול מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יד כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא-יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם׃
טו וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יהוה לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יהוה לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
טז אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ ס כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנֹו וְאִישׁ תְּאֵנָתֹו וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹורֹו׃ יז עַד-בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירֹושׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים׃
יח פֶּן-יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר יהוה יַצִּילֵנוּ הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגֹּויִם אִישׁ אֶת-אַרְצֹו מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יט אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרֹון מִיָּדִי׃
כ מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצֹות הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי כִּי-יַצִּיל יהוה אֶת-יְרוּשָׁלַ͏ִם מִיָּדִי׃
(נימוק שלישי – אלוהי העמים האחרים לא הצילו אותם מסנחריב, ולמה שכאן המצב יהיה שונה?)
כא וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא-עָנוּ אֹתֹו דָּבָר כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
(מעין חרם)
כב וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּופֵר וְיֹואָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל-חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לֹו אֵת דִּבְרֵי רַב-שָׁקֵה׃ ס

הסיפור ממשיך בפרק הבא, וכדאי לקרוא. זהו סיפור של ארבעה פרקים, המופיע עם בישעיה לו-לט, והן במלכים, בשינויים קלים.

ובעניין 'ובא בכפו ונקבה', שאמרתי שרומז גם למין הנקבי. חיזוק לכך אפשר למצוא בפסוק הבא –

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו.
ישעיה יט, טז.

רב-שקה – שם כללי לשר חשוב, כדוגמת 'שר המשקים'.

על התבלין כמשל

השבת נמשלה לתבלין –

מתוך ספר האגדה –

מדרש רבה לבראשית, פרשה יא, ד.

רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעֻדָּה לְאַנְטוֹנִינוֹס בְּשַׁבָּת,

הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן,

אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ,

עָשָׂה לוֹ סְעֻדָּה בְּחֹל,

הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין.

אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: אוֹתָם עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי: תֶּבֶל אֶחָד הֵם חֲסֵרִים.

אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ קִלָּרִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם?

אָמַר לוֹ: שַׁבָּת הֵם חֲסֵרִים – יֵשׁ לְךָ שַׁבָּת?

וגם התורה נקראת תבלין –

ת"ר (דברים יא, יח): ושמתם – סם תם. נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו – בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל – בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) – הלא אם תטיב שאת ואם אין. אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' – לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר – ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר – ואתה תמשל בו.
קידושין ל, ב.

תבלין – ריבוי של תבל, משורש בל"ל, שנבלל באוכל (לפי ויקימילון).

איכה ג הוא אקרוסטיכון א"ב משולש, כלומר כל אות חוזרת שלוש פעמים, ולכן זה הפרק הארוך ביותר במגילה, שבחלקיה האחרים האקרוסטיכון הוא פשוט. נקרא את האותיות ט-י-כ.

איכה ג

כה טֹוב יהוה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃
כו טֹוב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יהוה׃
כז טֹוב לַגֶּבֶר כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃ ס כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו׃
כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה׃
ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה׃ ס לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעֹולָם אֲדֹנָי׃
לב כִּי אִם-הֹוגָה (אם יעציב, אז -) וְרִחַם כְּרֹב (חסדו) חֲסָדָיו׃ לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבֹּו וַיַּגֶּה (לא יעציב) בְּנֵי-אִישׁ׃

האם אין זה ממש מזכיר את האידיאל הנוצרי, 'מוסר הלחי השנייה' הידוע? (אחסוך את הציטוט). בייחוד במילים שהדגשתי. ואין זה המקרה היחידי. גם ישעיה אומר –

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק.
ישעיה נ, ו.

אם כך, העיקרון הזה הוא עיקרון תנ"כי-נבואי, לפני שהוא נוצרי. שימו לב!

*

נקרא גם את סוף הפרק, שכולו בדיבור אישי, והוא דומה מאוד לרבים ממזמורי תהילים, בהם הדובר מזכיר את אויביו שמתנכלים לו. היום היו אומרים שזו פרנויה, אבל במודל התנכ"י זו דרך חסיד-האל האמיתי, והרבה יש ללמוד מכך. כאן הוא מגדיל ואומר, כי כל מחשבותיהם של אויביו נסובות עליו, כאילו הוא ניצב במגדל הפנימי, וכל האחרים סובבים חוצה לו – משל החוזר הן ב'משל הארמון' של הרמב"ם, לקראת סוף מורה נבוכים, הן ב'משל העלמה המסתתרת' הידוע שבזוהר – עליו כתבתי פעם – והן במקומות נוספים. נקרא –

נב צֹוד צָדוּנִי כַּצִּפֹּור אֹיְבַי חִנָּם׃
נג צָמְתוּ (הצמיתו, ריתקו) בַבֹּור חַיָּי וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי׃
נד צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃ (חשבתי שנכרתי, שאבדתי) ס נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יהוה מִבֹּור תַּחְתִּיֹּות׃
נו קֹולִי שָׁמָעְתָּ אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃
נז קָרַבְתָּ בְּיֹום אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא׃ ס נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי׃
נט רָאִיתָה יהוה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי׃
ס רָאִיתָה כָּל-נִקְמָתָם כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לִי׃ ס סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יהוה כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי׃
סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיֹונָם עָלַי כָּל-הַיֹּום׃
סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם׃ ס סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יהוה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב (כאב לב) תַּאֲלָתְךָ (קללתך) לָהֶם׃
סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יהוה׃ פ

ואגב, אם הזכרנו פרנויה, אפשר גם להזכיר מאניה-דיפרסיה, כי המשורר רגע אחד בבור אפל, ורגע אחר-כך שמח ועולץ, וכך בדרך כלל. אבל, כפי שאמרתי, הפסיכולוגיה של התנ"ך והפסיכולוגיה היום הן שני דברים שונים לגמרי, ואף במובן מסוים הפוכים.
וכך, אגב, גם הנביא יחשב היום כלוקה בסכיזופרניה. אם כך, אם רוצים להשיב את הנבואה – כפי שראיתי שכמה אישי מעלה מזכירים – הדרך אולי עוברת במעבר ל'פסיכולוגיה תנ"כית'.