אתמול יצא ספרה של גליה עוז 'דבר שמתחפש לאהבה', בו היא טוענת להתעללות נפשית ופיזית בה של אביה, הסופר המפורסם עמוס עוז ז"ל. אני הייתי ממכבדיו של עוז, וקראתי לא מעט מספריו, אף כי בעיקר את ספרי העיון, ולכן הייתי בהלם כששמעתי על דבר הספר, ואכן מיהרתי לקרוא אותו (הוא יצא מהר גם במהדורה דיגיטלית, והוא די קצר, 110 עמודים, כך שהספיק יום אחד בשביל זה).
הספר קודם כל כתוב היטב והוא נקרא ברצף ובריתוק. הדברים שגליה אומרת נשמעים כל-כך נכונים, כל-כך מוכרים, והלב יוצא אליה.
משפחות הן דבר מסובך, כפי שידע טולסטוי, שפתח את ספרו במשפט הידוע. אמר וצדק.
"כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה. – לב טולסטוי,מתוך הספר "אנה קארנינה ".
מה הכוונה מאושרות באותה הדרך? לדעתי – מאושרות כלפי חוץ, מראות מצג-שווא של אושר, תמונה יפה של משפחתיות. אבל, בתוך זה, באמת הקשה, אין שם אושר, אלא כאן בא החלק השני – כל משפחה אומללה על פי דרכה.
וגם זה לא נכון לגמרי, כי יש דפוסים של אומללות. למשל, ישנו הדפוס של 'הכבשה השחורה', או 'השעיר לעזאזל' – שפעמים רבות אלו מונחים חופפים. עולה שזה המקרה של גליה. אינני יודע מה הסיבה לכך, זה עניין לפסיכולוגים, אולי הייתה רגישה יותר, אולי נבחרה באקראי. בכל מקרה, מקרים כאלו הם עצובים וטרגיים, וצריך לדעת איך לטפל בהם.
ספר אחד שמנסה לגעת בבעיה דומה לזו המתוארת בספר הוא 'ילדות של נסיכה' מאת דנית בר, שעוסק בהורות מרעילה, ברמות כאלה או אחרות. קראתי כמחצית מספר זה, אך לא כתבתי עליו, משום שאני לא יודע אם הגישה שמציגה המחברת היא הנכונה.
למה? כי שום הורות אינה מושלמת, והשאלה היא מה צריך להיות היחס להורים, גם כאשר הם אינם מושלמים. כאן, כמובן, יש דרגות. יש הבדל בין הורה שלא היה נעים ובין הורה אלים, או אף יותר מזה. אך כל עוד לא מדובר בפשע גלוי, אנו צריכים להיות זהירים. הגישה של דנית בר נראיתה לי קורבנית. העמדת הילד במקום הקורבן המסכן. ואני לא בטוח שזו הגישה הפסיכולוגית העדיפה. ישנה לה חלופה, של פסיכולוגיה בגוון נוצרי, אפשר לומר – והיא הסליחה. קבלה של הצרות והמגרעות שהיו מנת חלקך בלי להאשים. לי זו נראית גישה טובה יותר. אך שוב, כאמור – רק עד גבול מסוים.
ושוב לספר של גליה עוז. היא מתארת תחושות קשות של דחייה ומצוקה רגשית שנגרמה על-ידי אביה, אבל למען האמת לא מביאה מספיק עדויות אובייקטיביות. נכון, צריך להיות ערים לזה – במקרים כאלה הרבה פעמים אין 'עדויות אובייקטיביות', אבל בלעדיהן לקורא מן החוץ אין הרבה על מה להסתמך. ואחרי הכול, גם עמוס עוז הוא דמות פה, הזכאית להגנה, למרות שהוא הדמות החזקה והפריבילגית בסיפור. 'לא תהדר דל בריבו', נאמר לנו בתורה. אף על פי שלחסד ודאי הוא זכאי.
היא כן מציינת מקרים בודדים של אלימות כלפיה וכלפי אימה בילדות. אלה דברים לא נעימים, אך צריך לזכור שבימים ההם הדבר לא היה כל-כך חריג, ובכל מקרה מדובר במקרים בודדים. לזה נוספת עדות שאר בני המשפחה, כפי שפורסמה אתמול, בה הם טוענים כי הם זוכרים אחרת, אב אוהב וחם.
אך כאן צריך לומר כי דבר זה לא מבטל את טענתה, ואכן דניאל עוז, הבן, אמר שהוא אינו 'מבטל' אותה. מכיוון שאך טבעי הוא שרק 'השעיר לעזאזל' יחוש את מה שהוא חש, ואם הוא חש זאת – זה קיים.
עוד היא מביאה מספר עדויות על התבטאויות מקניטות. אלה משכנעות הרבה יותר. עמוס עוז ידע להשתמש בשפה היטב, וידע אף, מסתבר, להשתמש בה אף לרעה. המכתב שהיא קיבלה ממנו לבת-מצווה שלה, שפורסם בכל הקיבוץ, אכן היא מקניט ומעציב.
סיכומו של דבר, ספר קשה, שהיה קשה לי לקרוא, גם באופן אישי, שלא אפרט עליו. השאלה אם בכלל יש מקום לספרים כאלה. המחברת חשבה שכן, ואיני שופט אותה על כך, כי איני יכול לשים עצמי בנעליה, אבל יש כאן שאלה עקרונית.
דבר דומה חשתי כשקראתי את הספר של אסתי וינשטיין 'עושה כרצונו', שחשפה את יחסיה עם בעלה ואת המתרחש בחסידות גור. מצד אחד, זה מביך לקרוא וידוי אינטימי כל-כך, אך מצד שני מועיל לחשוף כיצד מתנהלים הדברים בחסידות סגורה זו.
לסוגיה זו צריך למצוא פתרון. אולי פרסום בעילום שם. אולי מסירה לאנשי מקצוע, שצריכים ללמוד את המורכבויות וגם להיות הוגנים לכל הצדדים. אבל בטוח שאי-אפשר להשאיר מקרים כאלה לא מטופלים.
לכן, גם את מה שכתבתי כאן לא אפרסם כביקורת לספר, אלא כאן, בבלוג התנ"ך שלי, שכן מדובר בסוגיה עקרונית.
כאן, ראיתי בפייסבוק מישהו שהעלה פוסט, שלא ברור לאיזה נושא שעל הפרק הוא מתייחס, אך שעשוי להתאים לעניין שלנו. בפוסט שלו הוא התייחס לנושא של לשון הרע ורכילות, ובהקשר זה הביא את דברי הרמב"ם –
"המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'ולא תעמוד על דם רעך'… אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'… כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם…". (הלכות דעות פרק ז).
ואידך זיל גמור.
הפסוק היומי 