תומר פרסיקו כתב מאמר –

מהמקרא ועד ימינו: איך היהדות מתייחסת לאונס?
https://m.ynet.co.il/articles/59520730

שם הוא מראה כי גם בתנ"ך וגם בהלכה היהודית, האונס לא נאסר כשלעצמו ולא מתוך התחשבות ברגשות האישה הנפגעת, אלא משום שהוא הפחית מערכה, בעיניי האב או הבעל. כלומר, האישה נתפשת כסחורה. רק לאחר הנאורות, כפי שמתבטא בחוק הישראלי היום, רצונה של האישה נלקח בחשבון, והיא נתפסת כאדם עם ערך סגולי בפני עצמו, כלומר בעלת 'צלם אלוהים'.
עד כאן יפה, והרוצה לעיין בפסוקים – הם מופיעים במאמרו של פרסיקו.
אבל למאמר זה הגיב הרב אברהם סתיו, שאף כתב ספר על הנושא (עליו הוא ממליץ…), ובו שלל טענות הלכתיות, שלא איכנס אליהם, כי אין זה השטח שלי. אבל הוא מעלה טענה אחת חשובה, שגם אני חשבתי עליה במהלך הקריאה במאמר – שבניגוד לחוקים, בסיפורים דווקא האונס נתפס כדבר חמור מאוד. כך בעיקר בסיפור דינה  ובסיפור אמנון ותמר.

בסיפור דינה, שמעון ולוי הורגים את כל יושבי העיר שכם, ואומרים –

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.
בראשית לד, לא.

ובסיפור אמנון ותמר מסופר כך –

שמואל ב, יג –
 יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. 

כלומר, הגירוש נתפס כחמור מהעונש, מה שמאשר את חוק התורה שהאונס פנויה חייב להינשא לה.

יז וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

אכן, גם בלי להרחיב בפירושים, ברור מכאן שהאונס נתפס כדבר מחריד ולא מקובל.
אם כך, אנו רואים רוח שונה בחוקי התורה לעומת הסיפורים שבתנ"ך, ואף כי ראינו בנקודה שהתעכבנו עליה, שלפחות בנקודה הזו הם מתיישבים זה עם זה.

ולזה צריך להוסיף פסוק חזק מאוד מחלק החוקים, שנראה שמתאר היטב את חוויית האונס –

ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.
דברים כב, כו.

תיאור זה אמנם מתייחס לחוויית הנפגעת, אך צריך להודות שלא משנה את התמונה כולה, כמבוססת על יחסי סחר ומכר. כפי שכותב פרסיקו –

"המקרא מקביל בין מעשה כזה לבין רצח ("כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה") כדי להסביר שלנערה לא הייתה ברירה אמתית. כפי שרוצחים אנשים בניגוד לרצונם, כך גם קיימו איתה יחסי מין בניגוד לרצונה".

*

וכמובן, ישנו גם סיפור פילגש בגבעה, שם הזעזוע היה גדול –

וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.
שופטים יט, ל.

חבר העלה בפייסבוק את השאלה המוסרית של צילום אדם בשעת מצוקה, ונזכרתי בפרק הזה, מתוך מאמרי 'צל וצלם בצלמנע', שפירסמתי בספרי 'יסודות הבניין'. בינתיים הפנו שם גם לספרה של אריאלה אזולאי 'האמנה החברתית של הצילום', ואחרי שאקרא אותו, אם אקרא, אולי יהיה לי מה להוסיף, או לתקן.

צלם האדם ואתיקה קולנועית

האתיקה הקולנועית נובעת מהמטאפיזיקה הקולנועית. אחרי שהבנו שעבודת הצילום מתעסקת ב'צלם', צלם האלוהים שבאדם, עשיית קולנוע מתבררת כעבודת-קודש ממש. לצלם אדם – אין זה דבר של מה בכך. אם תלך במאה שערים, למשל – אחוז נכבד מהאוכלוסייה יסרב שתצלמו, מטעמי דת. אך גם בלי ציווי הדת, לרוב האנשים ישנם קווים אדומים ביחס לצילום והעדפות שונות – אם להצטלם, הם רוצים להראות במיטבם, על פי רוב. וכאן נכנסת השאלה מהם גבולות האסור והמותר בצילום. מהו צילום הוגן ומהו צילום שאינו הוגן?

נקודת-קיצון אחת – צלמי פפרצ'י הם אלה שגרמו, אולי, לתאונתה של הנסיכה דיאנה. מסקנה – גם לאנשי ציבור, הרגילים בצילום, יש חיים פרטיים, שהם זכאים אליהם. דוגמא אחרת – האם נכון להראות אנשים במצבם השפל, בתור לבית התמחוי, למשל. נקודת השלילה – זה מבייש את המצולמים. נקודת החיוב – זה דבר שיש להראותו – אי-אפשר להתעלם מזה. דוגמא אחרת, ידועה – עד כמה אפשר להראות מאירועי זוועה? לכך נוצרו קריטריונים טלוויזיוניים, על מנת לא להפכם לפורנוגראפיה, שמטרתה רק לזעזע. ובכל אופן – תמונות מזעזעות הרי משודרות תדיר. ואגב, ביחס לחיים הפרטיים יש חוק – שאוסר צילום במקום פרטי ומאפשר זאת במקום ציבורי – אך חוק זה אינו מספיק, כמובן. ובחוף נודיסטים, מה הדין? והאם יש לכבד בקשת אדם לא להיות מצולם? והאם יש תמיד לכבד את הסכמתו להצטלם? ומה בנוגע לצילום ילדים? גם לכך יש חוק, האוסר את פרסומם, על-פי קריטריונים קבועים. אלה הדוגמאות המיידיות.

כדי לקבוע כללים עלינו להבין במה מדובר וביחס אליו לקבוע את מידת ההגינות. צלם האדם – ואני עוקב כאן אחר הכתובים – הוא משכון שניתן לו מידי אלוהים בעולם זה ועליו עליו לשמור. ומכיוון שכולנו בני אדם ולכולנו אותו משכון אנו רואים את עצמנו, צלמנו-אנו, גם בשאר בני האדם – ומכאן אחריותנו כלפיהם. עמנואל לוינס מדבר על כך נרחבות. צא ולמד מעתה הלכות היהדות – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' וכן הלאה. אך בזה לא די. פעולת הצילום היא כפעולת הראייה ומכאן ניתן ללמוד – 'ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו' – נאמר ב'פרקי אבות', ומנגד, שוב – 'לא תוכל להתעלם' (דברים, כב', ג'). נחוץ, אם כך, לימוד מוסר.

אך כבר ניתן לומר – השאיפה צריכה להיות לא להראות את האדם בשעת קלקלתו, חרפתו, ביוש צלמו. באותה מידה בראייה יש להימנע מכך. כך גם נעיצת 'המבט החודר', ההופכת את האדם לחפץ, מפקיעה ממנו, בעצם, את צלמו. מנגד, אינך יכול להתעלם. כשאתה רואה אדם מחטט בזבל – אם מוסרי אתה – אינך יכול להתעלם. כאן ניצבות בפניך שתי פעולות שעליך לעשות – האחת היא לסייע לאדם זה ככל שתוכל, אך מבלי להתנשא מעליו. השנייה היא לחשוב על השיטה הכלכלית שגרמה לכך. בפועל יוצא שבזמן עזרתך לו אינך מביט בפניו באמת, כדי לא לביישו. וכאן לא נותרת אפשרות אחרת, אלא להאמין – ולהציב בין שניכם – את התקווה לעתיד טוב יותר ואת אלוהים. סך-הכול, שניכם בני אדם באותו עולם. ובצילום – דבר זה יתבטא בצילום התור לבית התמחוי, אך תוך טשטוש הפרצופים וביצירת תחקיר בנוגע לפעולות הממשלה בנושא זה. אלא שעדיין זה לא הכול. כי אדם זה – בעצם לקחת ממנו את מה שכל-כך חסר לו, את מה שהחברה ברגיל לוקחת ממנו, את המצגת של צלמו – את פניו. וזו אכן בעיה טרגית. דרך אחת היא לצלם את אותו אדם במצבים שונים בחייו, או-אז חוזר הנופך המלא של האדם ולא רק נקודת איסוף-המזון שלו. אך מעל הכול עליך לראותו בתמונה הכוללת ביותר – ולנסות להשיב לו את פניו!

וברחוב? צלם האדם הוא גם זכותו להחליט. אם ברשות הפרט ברור שיש לכבדו, כי אז ברשות הרבים – אמנם יש רשות לצלם, אך כשאתה שומע סירוב לכך – עליך לכבדו. וזאת בנוסף לסעיף כיבוד האדם גם כאשר אינו מודע לצילומו על ידך. במקרה שצילומו אינו נאות חובה עליך לא לצלם, אפילו אין צורך לשאול אותו בנידון. רק במצבים לא ברורים – תוכל לשאול את דעתו ולפעול על-פי הסכמתו. ובמקרה שנמצא הוא בתוך המון? תלוי במצב – ומורכבויות יש לאין-ספור. על-פי-רוב – הזכות לצלם את ההמון קובעת וביכולתו לפנות למקום אחר. במקרה קיצוני – נאמר, אדם עירום בהמון – הפרט גובר על הכלל. זוהי, על כל פנים, הצעתי.

אך האתיקה נרחבת אף מזה והיא כוללת גם מה ראוי להיות מצולם ומה לא גם מבחינה תוכנית ובאופן כללי. כך, למשל, בישראל של היום, ההימנעות מצילום מצב הפלשתינאים – שלדידנו הריהם בני אדם בעלי צלם, כמובן – הינה בלתי-מוסרית. מצב ה'צלם' וסבלו – אם ניתן להתבטא בצורה זו – מצריך הפניית צלולואיד – או פילם – רבה לכיוונו. אינך יכול להתעלם. הזווית האידיאולוגית שמקבלים הצילומים אף היא בלתי-מוסרית, כי ה'צלם' מתייחס לאדם ולא לאידיאולוגיה, וכך מנוצל חומר-הגלם הפילמאי למטרות לא-לו. מה שצריך להראות הוא את סבל האוכלוסייה ולא את כלי המשחית וראשים מדברים. כך שניתן לומר שהפשע הכללי מקבל ביטוי גם בפשיעה קולנועית. ואם תאמר – נעשו כמה סרטים – תצטרך להעמידם מול החומר הטלוויזיוני וכבר הם בטלים בשישים. ותחת זאת, ברובד השני, יש להראות את כשל המערכות ודבר לא מבלעדי זה. הזווית האידיאולוגית חוטאת בדיוק בסכנה הגדולה של הצילום, כפי שמתבטא בכתוב – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות, כ', ג'). צילום הצלם בכבוד – אפשרי. אך ניצולו למניפולציה אידיאולוגית – וזה רק הסבר אחד של הכתוב – פסול.

הדוגמא הבולטת ביותר לניצולו הרע הזה של הצלולואיד – ושל הצלם, כמובן – נעשה בסרטי הפרופגנדה הנאציים. "ניצחון הרצון", למי שלא זוכר, והתמונה ההיסטרית של פרצי הדם העצומים היוצאים מצווארה של הפרה השחוטה. הצלם הוא קדוש? באו הגרמנים והראו לנו שניתן לשחוט פרות קדושות. האמפתיה עוברת לחיה, אך גם נלקח כבודה האחרון, באקט פורנוגראפי לא-יאמן זה. וצילומי ה'אולימפיאדה' של לני ריפשטנטל – האם אין עניינם הוא מקסימציה שקרית של צלם האדם? ביכולתו הגופנית-החייתית ולא זו התבונית-האלוהית. וכך גם בסרטי ההרים – כיבוש הפסגות, וכמטאפורה – פסגות רוחניות, אמנם, עד לשיא השלמתו של הצלם, 'האדם'. אך עם כל כוונתם ה'רוחנית' – שוב מדובר פה בעניין פיזי. ועוד שעם כל הגרנדיוזיות – הרעיון לא מצליח לצאת ממעגל צפיותו והסרט אינו מצליח לחרוג מגבולות המסך. אלו סרטים גרועים, וזאת על אף שהשפעתם הייתה רבה, אך זו אינה השפעה אמנותית אלא פוליטית-לאומית, לא תבונית, אלא רגשית ומתלהמת. ומנגד? מנגד יש את צילומי האנשים במחנות עצמם. אין צילומים אנושיים מאלה. ולמרות שגם כאן – בעיקר כאן – מדובר בהפקעת הצלם (עד שלא נותר אלא צל בלבד) ובאופן המתקרב לפורנוגראפי, במשמעות הרחבה. וכביכול, צריכה לעלות פה השאלה של צילום אנשים בשעת חרפתם, אך דומה שאין איש מפקפק בנחיצות התמונות שצולמו – ולו רק למטרות הצלה בו בזמן – ורק על נסיבות ונמעני הצגתן יש לחשוב. כאן – המעשה שחוללו הוא כה נורא וכה מחלל את צלם האדם, שהנימוקים לאי-צילום לגמרי מאבדים תוקף. ושוב – ולו בשביל תקוות השינוי, ולו לשם העדות עצמה.

אלו, אם כן, קווי היסוד של האתיקה הקולנועית, כפי שאני רואה אותם, כשמושג המפתח לתורה זו כולה הוא – ה'צלם'. הדוגמא ההפוכה לדוגמת-שיא זו תהיה – הבאת צלם האדם באמת לשיאו – וכאן עלינו לדבר על מושג ה'הילה' – אך זהו כבר פרק נוסף.

לכל דת, ולכל השקפה בכלל, יש את ה'אחר' שלה. בנצרות זהו יהודה איש קריות, ביהדות – אלישע בן אבויה, שנקרא פשוט – אחר.

יש עליו לא מעט מדרשים. הנה אחד מהם –

אמר לו: דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת.
אמר לו: מניין אתה יודע?
אמר לו: מטלפי סוסי, שהייתי מונה והולך אלפיים אמה.
אמר לו: וכל זו החכמה יש בך, ואין אתה חוזר בך?
אמר לו: אין אני יכול. אמר לו: למה?
אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים, רוכב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים, ואומרת: "שובו בנים שובבים", חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי.

וכותב על יהודה איזנברג –

הנימוק השני של אלישע הוא כי יסודותיו הרוחניים היו פגומים, ולכן לא הייתה לו כל אפשרות לתקן את דרכיו. גישה זו ניתן למצוא בכתבי אפלטון. נקרא את דברי אפלטון בסוגיה זו (ספר החוקים, י"ב, 957):

"אותם [הרשעים] שסברותיהם ממש נטוו בהם בידי הגורל, נשמות שכך טיבן, המוות הוא רפואתן, כפי שבצדק ייאמר בפינו פעמים רבות. ואם שופטינו ומנהיגיהם יפסקו להם דין מיתה, יהיו ראויים לשבחה של כל המדינה."

אפלטון סבור, כי אנשים ברמה מסוימת, אין להם תקנה. אנשים אלה, סבור אפלטון, טובת המדינה היא להמיתם, שכן אין כל אפשרות לחנך אותם ולשנות את דרך התנהגותם.

כאן –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/elisha.htm

*

ובקשר ליהודה איש קריות, שאלתי את המשיחיים –

מה דעתכם על יהודה איש קריות? האם יש לו ישועה? ועוד, שישוע אמר 'אף אחד שנתת לי לא אבד', אבל נראה שיהודה אבד. יש לכם מאמר עליו?

והם השיבו לי –

אהלן חגי 🙂
לשאלתך:

א. ע”פ דבריו של ישוע במתי כ”ו פס’ 24, יהודה איש קריות אינו נושע

בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד

ב. את הפסוק אותו אתה מצטט לקוח מיוחנן י’ 28. אך אם תמשיך לקרוא את בשורת יוחנן, תגיע לפרק י”ז שם ישוע אומר – “… כְּשֶׁהָיִיתִי עִמָּהֶם שָׁמַרְתִּי אוֹתָם בְּשִׁמְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי; שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָבַד מֵהֶם אִישׁ *זוּלָתִי בֶּן הָאֲבַדּוֹן,* וְזֺאת לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב …” (פס’ 12).

*

אני מוצא מכנה משותף בין שני סיפורים אלה – על יהודה איש קריות נאמר, שמוטב היה לו אלמלא נולד, וגם על אלישע מספרים שהיה שיבוש כלשהו כבר מלידתו, למשל בדברי המדרש האלה –

ויש אומרים: אמו, כשהייתה מעוברת בו, הייתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין. והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (=נחש).

*

אבל האומנם יש חטא שאין עליו מחילה? והאומנם אדם יכול להיות חוטא מלידתו?
לגבי השאלה השנייה, אוכל להביא את הפסוק הזה –

גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ גַּם לֹא יָדַעְתָּ גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ.
ישעיה מח, ח.

מפרש מלבי"ם –
"כי ידעתי בגוד תבגוד" ר"ל שאם היה חסרון אמונתך עד עתה מפני הסכלות וחסרון ידיעה, אז היה התחבולה הזאת מהנסים שיבראו יש מאין מועיל, אבל אני ידעתי שחסרון אמונתך אינו מצד חסרון ידיעה כי אתה ידעת האמת, אתה ידעת שלא הפסל והטבע עושה זאת, רק אתה בוגד בזדון, עד שראוי "לקרא לך" בשם "פושע מבטן" כאילו טבעך נותן שתהיה פושע ומורד, ואתה מוטבע ע"ז מלידה ומבטן ומהריון:

אך הנה הפסוק הבא –

לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
ישעיה מח, ט.

ומפרש מלבי"ם –
"למען", אומר הנה דרכי להאריך אף להחוטא פן ישוב בתשובה, אבל אתה אחר שאתה פושע מבטן ולא אקוה שתשוב אלי בתשובה כי כל הנסים אינם מועילים, הלא היה ראוי להענישך תיכף אך מה "שאאריך אפי" לאחר עונשך, אני עושה "לבל יחולל שמי" הנקרא עליך, "ולמען תהלתי אחטם לך" שגם בעת שאענישך לא אכלה בך כל חרון אפי רק מקצתו ולא אכריתך:

עוד על הבריאה בצלם.

אני כותב סדרת מאמרים מחודשים בעקבות ספרו של תומר פרסיקו 'אדם בצלם אלוהים'. והנה עתה הגעתי לרעיון השליטה.
בביקורתי הבאתי את הפסוקים המדברים על הבריאה בצלם, ואמנם אמרתי שיש לקרוא את המשך הכתוב, אך לא התייחסתי אליו שם. עתה אשלים את החסר.
תחילה נקרא את הפסוקים במלואם –

בראשית א –
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

כלומר, כאן הבריאה בצלם נסמכה לרעיון השליטה בטבע. אך ראוי לציין כי לפי הפסוקים בהמשך, רק פרי האדמה ניתן לאדם למאכל, כלומר שהוא היה צמחוני, וכן הבינו זאת המפרשים, והרב קוק כתב על כך בהרחבה ב'חזון הצמחונות והשלום' שלו. שם הוא טען שהצמחונות היא המצב העדיף לאדם, וכשם שהייתה בבראשית, כך תחזור גם באחרית הימים.

וכן בראשית ט –
בראשית ט

(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.

(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

כלומר, כאן חוזר רעיון השליטה בטבע, אבל חל שינוי, ועתה הותר לאדם לאכול גם בעלי חיים. מה הסיבה לשינוי זה? לא ברור, ואפשר לבדוק במפרשים.

בכל מקרה, בשני המקורות הבריאה בצלם נסמכה לשליטה בטבע, כך שנוכל לומר – מהו צלם אלוהים שבאדם? – יכולתו לשלוט בטבע. או לכל הפחות נאמר, שבגלל צלם אלוהים שבו, ניתנה לו הרשות לשלוט בטבע.

וישנו קטע מעניין מאוד, שמתייחס בדיוק לנקודה זו, וזאת מתוך נקודת המבט ההודית –

הודו – יומן דרכים ,עזריאל קרליבך
'עליכם לסלוח לו' אמר בעל הבית והצביע עלי, ' הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו, היו שבטים פרימיטיביים כאלה- לפני מאות בשנים, בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבואו עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו אין עדיין צביליזציה'… לא כל המסובים ידעו מהיכן אני בא.. והוא היה צריך להסביר להם: 'תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע לחלק העולם שלנו- התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, ירח וכוכבים, ואחר כך יבשות וימים, ואחרי כן חיה ועוף, הכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו עליון מכל?' איש מבין המסובים לא ידע. נחשו אך לא מצאו.
'האדם!'… וכולם פרצו בצחוק אדיר…
'אם כן' שאלו, 'למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא… ואם העיקר הוא האדם- לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזריר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב-הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימאלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי הסלעים ויערות עד- מה טעם עולם ומלאו? מה? היכן השכל וההיגיון?'
בעל הבית נתחייך חיוך רחב.
'ההגיון' אמר, 'פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחר תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי—פראים'…

*

ובכן, מי צודק, היהודי או ההודי? זו שאלה טובה. אך ראוי לומר שנקודת המבט ההודית מצויה גם במקורות שלנו, למשל במזמור זה בתהילים, שכבר הבאתי בעבר –

תהלים ח
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.

(ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.

(ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

כאן בדיוק צורת החשיבה ההודית שהזכרנו, אך מיד חוזר לנרטיב היהודי של בראשית –

(ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

ותחסרהו מעט מאלוהים – לשון אחרת לבריאה בצלם.

(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.

ושוב, רעיון השליטה בטבע.

(ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.

(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.

(י) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.

תהילים קיט הוא מזמור ידוע מאוד. הוא מסודר לפי אותיות האלף-בית, כשלכל אות מוקדשים שמונה פסוקים, וסך הכול – 176 פסוקים, המזמור הארוך ביותר. בקהילות ישראל נהוג לומר פסוקים ממנו על קבר המת, מהאותיות היוצרות את שמו. ומאפיין בולט שלו – הוא מדבר בכל פסוק שלו על התורה, ומכנה אותה בשמות שונים. מכיוון שרעיון כזה הוא מאוחר, אני חושב שהמזמור מאוחר, ושייך לתקופת בית שני.
הנה למשל שמות התורה המופיעים באות למ"ד –

תהילים קיט –
(צא) לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.

(צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.

(צג) לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי.

(צד) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

(צה) לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן.

(צו) לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.

*

כמו כן, יש מדרש יפה, מבין רבים, על מעלתה של תורה, אביא את חלקו הגדול –

איכה רבה, פתיחתה ב –

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: (ירמיהו טז יא): "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.

רב הונא אמר: למוד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי: אימתי המלכות גוזרת גזרה, וגזירתה מצלחת? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ. הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "וצבא תנתן על התמיד בפשע":

אין צבא אלא מלכיות, שנאמר: (ישעיהו כד): "יפקוד ה' על צבא המרום במרום…".

התמיד אלו ישראל, דכתיב: (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה".

בפשע – בפשעה של תורה,

כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת. שנאמר (דניאל ח יב): "ותשלך אמת ארצה".

ואין אמת אלא תורה, שנאמר: (משלי כג): "אמת קנה ואל תמכור".

אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות.

הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "ועשתה והצליחה".

אמר רבי יהודה בן פזי: (הושע ח ג): "זנח ישראל טוב – אויב ירדפו".

ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם…"

אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין לאומות העולם, כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.

אמרו להם: יכולין אנו להזדווג לאומה זו?אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם. שכן הבטיחם אביהם ואמר להם: (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו":כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו.וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הידים ידי עשו.

וכן הוא אומר: (ישעיהו ה כד): "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה". וכי יש קש אוכל אש? והלא דרכה של אש אוכלת קש, ואת אומר "לכן כאכול קש, לשון אש"?! אלא:

קש זה ביתו של עשו, שנאמר: (עובדיה א): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש".

לשון אש זה ביתו של יעקב,

וחשש להבה ירפה זה ביתו של יוסף,

שרשם כמק יהיה, אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל,

ופרחם כאבק יעלה אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל.

מפני מה? (ישעיהו ה כד): "… כי מאסו את תורת ידוד צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו". אמר רבי יודן:

כי מאסו את תורת ה' צבאות – זו תורה שבכתב,

ואת אמרות קדוש ישראל נאצו – זו תורה שבעל פה.

וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.

[ב] (ירמיהו ט טז): "כה אמר ה' צבאות: התבוננו וקראו למקוננות…"

בהקשר הזה יש כמה פסוקים שאפשר להביא, כגון 'ולא יחצו עוד לשתי ממלכות', 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' ועוד, פסוקים המורים על אחדות העם, או על פיצולו. אך את הפסוקים האלה כבר הבאתי בעבר ודנתי בהם.
לכן עכשיו אעסוק בדבר האחר – השנאה. נראה שלאנשים יש שנאה רבה בלב, הן בימין והן בשמאל. השנאה הלא רציונלית לנתניהו – עליה כתב הרב חיים נבון היום – היא רק סימפטום לשנאה התהומית היושבת בלבבות. אותי הדבר מתמיה – מה רע כל-כך לאנשים? הם חיים ברווחה כלכלית שלא הייתה כמוה מעולם, במדינה ריבונית שהיא חלום הדורות, אם כך מדוע הם כל-כך שונאים?
התשובה היא, כנראה, ששנאה היא תכונה של הנפש, אשר אינה קשורה למצב האובייקטיבי. לכן, אם רוצים לתקן, אולי כדאי להתחיל בנקודה זו.

*

מילה אחרת לשנאה היא משטמה, משורש שט"ם, אחי השורש שט"ן. עשיו, למשל, שטם את יעקב על הברכה שקיבל. אך הנה הופעה נוספת שלה –

בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲו‍ֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה.
הושע ט, ז.

של מי המשטמה? כאן חלוקות הדעות.

לפי רש"י, האל שונא מעשי ישראל –
הפקודה – שיפקדו עונותיכם.

השלום – תושלמת חובין.

אויל הנביא – אף מנביאי אמת שלהם יהיו אוילים כגון חנניה בן עזור (ירמיהו כ״ח:א׳) שתחלתו נביא אמת היה.

ורבה משטמה – שהקב״ה שונא מעשיכ׳.

ולפי אבן עזרא, איש שונא את רעהו –
באו ימי השלום – שישלם לכם השם שהייתם אומרים על נביא השם שהוא אויל, ואיש אשר רוח השם בו הוא משגע, על רב עונך ורב המשטמה, שיש בלב כל אחד.

ואולי נאמר – מתי האל שונא את מעשיכם? כאשר איש שונא את רעהו.

ואחרי הכול, ברכות והצלחה לממשלה החדשה.

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על הפסוק –

וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם.
איוב יג, ד.

לכן אכתוב גם אני.
הוא נתן שני הסברים –
א. מלשון אַל, מילת שלילה, כלומר רופאי שקר.
וב. מלשון אלל, שהוא חלק כלשהו בגוף.

רש"י מביא את שני הפירושים האלה –
רופאי אליל כולכם – כל אליל שבמקרא לשון אל ורבותינו פירשו זה גיד הצואר שאין לו רפואה ושמו אלל.

הערתי בהלצה שאללים יש גם בגנטיקה, כך שאולי הפסוק מתכוון לזה…
ועתה אוסיף עוד כמה דברים בדבר רופאי האליל.

אלה – נמצאים גם היום.
ראשית, יש הרבה שרלטנות ברפואה האלטרנטיבית, וסימון סינג כתב על כך את ספרו 'ריפוי או פיתוי', שסקרתי בבלוג השני. ואמנם, לא כל הרפואה האלטרנטיבית היא שקרית.

שנית, בתחום רפואת הנפש יש הרבה שרלטנות ושקר. לי יש ביקורת רבה הן על מוסד הריפוי הפסיכו-דינמי, והן, עוד יותר, על מוסד הפסיכיאטריה. אלה, לדעתי, לא עוזרים הרבה, ולעיתים קרובות מזיקים במקום לעזור. כתבתי על כך בהזדמנויות שונות, ורוברט ויטקאר כתב על כך בספרו האחרון 'אנטומיה של המגפה', שמתרכז בתחום רפואת הכדורים הפסיכיאטרית. אך גם כאן צריך לומר, שלעיתים כן ניתן למצוא תועלת מסוימת בתחום זה, לפחות על פי עדותם של אנשים.

ושלישית, כאן שוב אני חוזר לגנטיקה, שהניסיון האחרון להתערב בה, דרך החיסון לקורונה, נחל כישלון מוחץ, לדעתי, אף שעדיין אין מודים בכך בפה מלא. צר לי על הקורבנות הרבים והתמימים, שנפלו קורבן ל'חיסון' זה.

ובוודאי יש רופאי-אליל נוספים, אך אסתפק בזאת.

היום אמורה להיות מושבעת הממשלה החדשה, שהרבה תולים בה תקוות רבות. ובמקום כלשהו ראיתי שמביאים את הכתוב הזה –

ירמיה יד –
ח מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. ט לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְהוָה וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ.   

מקווה ישראל הוא ה'.
ומקווה – לפי רש"י – תוחלת, ולפי מצודות – מלשון תקווה, והעניין אחד.

אבל מלבי"ם כהרגלו מבחין –
מקוה – יש הבדל בינו ובין תקוה, שמקוה היא שע״י יקוו לאיזה דבר שכן הוראת השמות שמ״ם בראשם, ותקוה הוא שם המופשט של התקוה בעצמה.

ובאמת, יש לשאול, האם תקוותם של המקווים עכשיו היא לאיזשהו דבר קונקרטי, או שזו פשוט תקווה לשם עצמה? האם היא מקווה או תקווה, לפי ההבחנה של מלבי"ם?

*

ומצודות מבאר את הפסוק כך –
מקוה ישראל – אתה תקותם של ישראל כי לך יקוו ואתה הוא המושיע בעת בוא צרה למה עתה תהיה כגר בארץ שאינו חושש בטובת הארץ כי כמו כן אינך חושש על רעבון הארץ.

נטה ללון – הנוטה ללון במלון שאינו חושש בטובתה וכפל הדבר במ״ש.

*

לבסוף נזכיר כי 'אורח נטה ללון' הוא גם שם של ספר של עגנון, וכי מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי והישוב העברי הראשון בארץ ישראל.

לפרשת קורח

אני רואה שכולם עטים על פרשת קורח ומנסים לקשר בינה ובין הממשלה החדשה. ראש הממשלה נתניהו בעצמו התייחס לכך, ואמר – אתם יודעים מה קרה לעדת קורח… ובאמת, תוך מספר ימים נפער בולען בחניון בית החולים שערי צדק, ולשמחתנו ללא נפגעים.
אז רוב הדרשות משוות בין בנט ובין קורח. בואו ננסה לבחון את הדברים.
קורח חלק על משה, אבל נתניהו הוא לא משה, ועצם היומרה לכך מגוחכת. מדובר פשוט בשני מחנות פוליטיים בישראל. מצד שני, נתניהו והליכוד כן הלכו עם המפלגות הדתיות והחרדיות, וכן מצביעיהם יותר מסורתיים בדרך כלל, לכן הגיוני לזהותם עם הצד של משה.
קורח גם היה עשיר מופלג לפי חז"ל, ומכאן הביטוי 'עשיר כקורח'. אבל גם נתניהו וגם בנט, ולבסוף גם לפיד, הם עשירים מופלגים.
עוד אומרים לנו שמחלוקת קורח וכל עדתו היא דוגמה למחלוקת שלא לשם שמיים, שאין סופה להתקיים. אז נכון שה'אידיאולוגיה' של 'רק לא ביבי', שהיא הדבק המאחד של הקואליציה הזו, היא לא ממש אידיאולוגיה, ועל כן ניתן לומר שאינה לשם שמיים. אבל מצד שני גם אצל הליכוד אנחנו לא ממש מוצאים אידיאולוגיה, אפילו מצע אין להם, למען השם. לכן גם ה'אידיאולוגיה' של 'רק ביבי' היא לא ממש אידיאולוגיה, היא לא לשם שמיים, ואין סופה להתקיים, כך נראה.
עוד נאמר על קורח, שאמר 'כל העדה כולה קדושים, ולמה תתנשאו על עם ה". זה דומה במקצת לשאיפה ל'אחדות' של 'גוש השינוי'. אבל מצד שני, טענה להתנשאות שמענו השבוע דווקא מפיו של השר דודי אמסלם, שדיבר על 'האשכנזים הצפונבונים' של גוש השינוי.
אם כך, אין בידי להכריע אם אכן ניתן ללמוד משהו מהפרשה, ואם כן – מה.

*

ורק עוד הערה להשלמת הפוסט הקודם, על ההפטרה. אמרתי שהאלהת המנהיג היא כעבודה זרה. לעומת זאת, הטענה האחרונה – 'כולם קדושים' נראה שטוענת בדיוק את זה. זו טענה דמוקרטית מאוד, ואולי אף נוטה לקומוניזם. אבל היא מושמת בפיו של קורח, שהוא האיש הרע בסיפור. ואכן רש"י מפרש –

רב לכם – הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמיכם גדולה.

כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה.

ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברור לאחיך כהונה. לא אתם לבדכם שמעתם בסיני: אנכי י״י אלהיך, כל העדה שמעו.

כלומר, מכיוון שכל העם עבדיו של ה', אין מקום לריכוז סמכות במקום אחד, אצל משה. והרי זו בדיוק הטענה כנגד דרישת העם למלך, כפי שפירשנו בפוסט הקודם, ושם היא טענה נכונה וחיובית!
זו נראית סתירה, או סתירה-לכאורה, ואין בידי עתה כדי ליישבה. רק אומר שהיו מהמפרשים שטענו שטענת קורח נכונה בבסיסה, רק שהייתה בה בעיה אחרת, שאיני זוכר כרגע מהי.

עוד להפטרת קורח
נקרא גם את הפרק הקודם –

שמואל א, ח –

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. ב וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. ג וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו [בִּדְרָכָיו] וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.

כלומר, סיבת העם במאיסת מוסד השופטים הייתה השחיתות של בני שמואל.

ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה.

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. 

כאן ה' נותן סיבה אחרת – לא אותך מאסו, ולא את מעשי השחיתות של בנייך, כי אם אותו.

ח כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. 

וכך עשו תמיד.

ט וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. 

משפט המלך מופיע בספר דברים.

   י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.    יא וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. 

כלומר, מתואר כאן שלטון אבסולוטי עריץ.

יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. 

הרבה מחז"ל ביקרו כאן את המילים 'ככל הגויים'.

כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה.

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.