ישעיה מנבא על בלבול בעם ואובדן חוכמת החכמים –

ישעיה כט –
(ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר.

שטיינזלץ –
הִתְמַהְמְהוּ, התעכבו וּתְמָהוּ, הֱיו תמהים ונבוכים. הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ. פנו שוב ושוב כדי לראות. ההתרחשויות מבלבלות אתכם, כי אנשים שָׁכְרוּ וְלֹא, בלא יַיִן, נָעוּ, התנודדו כשיכור וְלֹא שֵׁכָר. 

(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה.

(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הספר [סֵפֶר] לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא.

חתום – בחותמת, כמנהג הימים הימים, ומשל לדברים חתומים וסתומים.

(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר.

מדוע נותנים למי שלא יודע ספר – לא ברור. ואולי מעוצם הייאוש נצטרכו אף לזה.

(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.

מלומדה – מורגלת, ללא כוונה ולב, והוא מושג גם בתנועת המוסר היהודית.

(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.

אם כך, מדוע תסתתר החוכמה? כי הדברים נעשים מהשפה ולחוץ, ללא כוונה, ללא לב. ומעניין שלב הוא גם מסמן של כוונה ודבקות, כמצווה לאהוב את ה' 'בכל לבבך', והוא גם מקום המחשבות בתנ"ך. כך שיתכן שהדברים קשורים – איבדתם את הלב הדבק, תאבדו גם את הלב המבין.

שומע איזו דרשה משיחית, שוב ושוב הם חוזרים על אותו דבר, כמו תקליט שרוט.
אז מה הרעיון שלהם בקצרה? בתנ"ך בני ישראל הצטוו להקריב קורבנות, ושחטו כבשים במקדש כדי להשיג כפרה לעוונותיהם. אך משהגיע ישוע יש דרך חדשה לכפרה – הוא הוקרב לקורבן עבור האנושות כולה, ונשא על כתפיו את חטאותינו. פשוט נפלא! לא? זהו שלא ממש.
כי מראש הרעיון הזה של הקרבת קורבנות של בעלי חיים הוא לא הגיוני במיוחד. למעשה, הוא אווילי, אך יותר מזה – הוא רצחני. ואמנם כך נהגו אז בכל האזור, אך זה עדיין לא מוריד מהאווילות והרצחנות שבדבר.
אז מה עשתה הנצרות? לקחה את הרעיון הזה, האווילי והרצחני כאמור, והעבירה אותו לאדם, לישוע. אבל הקרבת אדם היא לא פחות גרועה מהקרבת בעלי חיים, ולמעשה היא יותר גרועה. הרי זה מנהג האצטקים, או עמים פגניים אחרים (אף שגם בישראל, מסתבר, הקריבו ילדים למולך, אבל לפחות יש מגמה לאסור זאת).
ואם חושבים על זה, זה די מסביר את הרצחנות הנוצרית לאורך ההיסטוריה. מה הפלא שהיא מילאה את העולם בדם, אם זה המיתוס המכונן שלה?
ומה שיוצא מדברים אלה הוא, שכל הדתות המוכרות לנו הן רצחניות. היהדות – בהרג בעלי חיים במקדש, ובדורות האחרונים – גם בהרג פלסטינים (יפה כתב יהודה הלוי בכוזרי, שאמר מלך כוזר – אינכם הורגים כי אתם מדוכאים, אך אם תהיה לכם ממשלה תהרגו, ולכך ענה החכם – מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר!), אף כי עדיין יש להודות כי היא הפחות רצחנית מבין הדתות. ואילו הנצרות והאסלאם – תקצר היריעה מתיאור רצחנותן.
מנגד טוענים הם, שהמשטרים הרצחניים במאה העשרים היו כולם אתאיסטים – היטלר, סטלין, מאו. זה נכון מאוד, אך לא טענתי כי האתיאיזם הוא טוב יותר מבחינה זו, אלא שהדתות רעות, ולא היו פחות רצחניות בהתחשב בטכנולוגיה שהייתה קיימת לאורך ההיסטוריה בזמן שליטתן.
אם כך, מה עושים? נראה ששוב אנו עומדים בפני שוקת שבורה.

*

אלא שלא ממש כך. שהרי למעשה היו בעבר אנשי אמונה, שהחזיקו בתפיסות שונות לגמרי אודות אלוהים, ואלו הנביאים. יש מסר אחד שחוזר בכל דבריהם והוא החסד. ומסר מחודד יותר שחוזר אף הוא כמה פעמים, בדבר דחיית פולחן הקורבנות. ויפה ניסח זאת הושע בפסוק המפורסם שלו –

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.
הושע ו, ו.

אם כך, לא קורבנות במקדש אנו צריכים, ולא תחליפיהם – אדם מוקרב בנצרות, או תפילות כתחליף לזבח ביהדות הרבנית. אלא – חסד. ואיתו – דעת אלוהים.
האם יכול להיות שהתשובה כל-כך פשוטה? מסתבר שכן.

מדרש-מם.
'חיים רק פעם אחת' –

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
קהלת ט, י.

אבן עזרא –
כל אשר – כל מה שתמצא לעשות מדברי תענוג עשה כי אין מעשה ולא חשבון על מעשה או מחשב' ודעת וחכמה בשאול שהוא הקבר כי ימצא שאול לצדיקים כמו כי ארד אל בני אבל שאולה:

עם התקדמות ההיסטוריה נערמו ראיות רבות לקיום אלוהים, בחלקן עסקתי היום – וראו בבלוג המאמרים. אך נראה שכולם כמעט לא מחזיקים מים. למשל הטיעון הקוסמולוגי, של הסיבה הראשונה, שבו החזיקו הרמב"ם ואקווינס, למשל – קאנט כבר הפריך אותו, והראה שהוא אנטינומיה, כלומר דבר שאין להכריע בו הכרעה לוגית-רציונלית, כמו כל השאלות המטאפיזיות.
כזו היא גם הטענה שקיימת בחירה חופשית, ולא מציאות דטרמניסטית – למעשה, אין לנו כל אפשרות לדעת זאת או להכריע בזאת.
או הטיעון מן המוסר, שהוא טיעון שאפילו קאנט קיבל, ובולגקוב צחק עליו על כך בספרו 'השטן במוסקבה', על שדחה את חמשת ההוכחות של אקווינס רק בשביל לקבל הוכחה שישית – גם הוא חסר תוקף. לפי טיעון זה יש מוסר אובייקטיבי, שמקורו באלוהים, הרי כולנו מסכימים אסור לרצוח. אך מנגד, שום דבר לא מורה על כך שהמוסר הוא לא התפתחות טבעית לגמרי, ומלבד זאת הרי אין מוסר אובייקטיבי, אלא בכל חברה יש מוסר שונה, למרות שבכל זאת יש ערכים בסיסיים המשותפים לרוב החברות.
ולבסוף, יש טיעון חדש מקרוב בא – הכיוונון העדין. העולם נראה מותאם בדיוק לחיים, מבחינות פיזיקליות וביולוגיות שונות. אך מבחינה הסתברותית זו טענה כוזבת, הרי אין לנו באמת למה להשוות. ומלבד זאת, עד המאה העשרים טענה זו כלל לא הייתה מוכרת, והמאמינים הסתדרו טוב מאוד בלעדיה.
נראה, אם כך, שאנו עומדים מול שוקת שבורה.

*

אלא שבדברים האחרונים נגעתי במה שלדעתי חורג מתמונה זו, והוא – אינטואיציית הקדמונים.
אלה לא הכירו את כל הטענות שסקרתי כאן, אלא טענה אחת בלבד, והיא שנקראת היום – הראית הטלאולוגית, או הטיעון מן התכנון, או מן המורכבות, או מן היופי. או צורה אחרת שלה – טיעון השען. כלומר – המורכבות העצומה של הטבע מעידה על בורא ומתכנן.
הנה כמה פסוקים בתנ"ך המעבירים מחשבה ורגש –

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
ישעיה מ, כו.

כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
תהילים ח, ד.

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
תהילים יט, ב.

*

ומה התשובה המודרנית לטיעון זה? לרוב מבטלים אותו כלא רציני, ותשובת הנגד הנפוצה ביותר היא – תורת האבולוציה. ואף כי פילוסופים נטו לדחות טיעון זה עוד הרבה לפני שנודעה תורת האבולוציה.
אבל, כפי שכתבתי כמה פעמים, תורת האבולוציה כלל לא מפריכה טיעון זה! ואני רוצה לדייק – אין אני דוחה את תורת האבולוציה, שהוכחה בראיות מדעיות רבות, והיא מקובלת היום על כל הביולוגים. אלא שהיא לא באמת נותנת מענה להתפתחות המורכבות הקיימת – ובמסגרת זו לא אוכל לתאר את כל שורת הנימוקים לכך.
כך שהטיעון האחרון שנשאר הוא גם הטיעון הראשון שעלה, הרגש האנושי הבסיסי, שבגללו הגיעו למושג האלוהים מראש.
זו, על כל פנים, גישתי.

לפרשת חוקת – מכוח לשיח
בפרשה זו מופיע חטאו של משה, שנצטווה לדבר אל הסלע, אבל הכה אותו, פעמיים. ושוב, רבות הדרשות כאן שנאמרו לאורך ההיסטוריה, וגם רבים סוגי החטאים שייחסו כאן למשה, עד שהיה מי שאמר, שמשה חטא חטא אחד וייחסו לו מזה חטאים רבים, כך שאולי יש לחדול מכך.
אבל בעיניי סוג החטא פה הוא ברור , כאמור – משה נצטווה לדבר, אך הוא הכה. וכנראה בגלל שלא ציית להוראה המדויקת נצרך לחזור על הפעולה פעמיים, כי הפעם הראשונה לא צלחה. הראשונה לא צלחה, כדי להעיד שמשה לא נהג כשורה, והשנייה צלחה מפני כבוד ה', העומד במילתו.
ומדוע נצטווה לדבר ולא להכות? גם כאן יש דרשה ותיקה וטובה, שגם אני כתבתי בעבר. קודם כל, זה נעשה כדי להגדיל את הנס, ואולי גם כי בפעם הקודמת נצטווה דווקא להכות. אך אולי שני המקרים האלה הם נוסחים שונים של אותו סיפור, מבחינת ביקורת המקרא. אך שנית, מבחינה תוכנית, יש כאן מסר על כך שהדיבור עדיף על הכוח.
גם מבחינה לשונית, יש אלם-שתיקה ויש אלם של אלימות. ואלם האלימות מגיע כאשר אין אפשרות לדבר, כאשר יש אלם-שתיקה, כידוע לפסיכולוגים. וכך גם בכל רמות הקיום – החינוכי, הפסיכולוגי, ואף המדיני – הידברות היא תמיד טובה יותר מהפעלת כוח.
ההקשר הרלוונטי כאן הוא ברור. ישראל מנסה לפתור את בעיותיה המדיניות באמצעות כוח שנים רבות, אך אולי שיטת ההידברות תניב תוצאות טובות יותר. זו גישתי, על כל פנים.
ועתה נקרא את הפסוקים –

במדבר כ –
ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.    יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.    

עוד לפרשת בלק
(כתבתי כבר פוסט לפרשת בלק, אך אז נזכרתי בדבר זה ורציתי לכתוב גם עליו, ואף שפרשה זו תגיע רק עוד שבועיים, אפרסם פוסט זה כבר עכשיו).

בלק אומר לבלעם –

וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.
במדבר כד, יא.

מהו הכבוד שהוא מזכיר?
ראשית, המילה כבוד באה מהמילה כבד, כשם שהמילה קלון באה מהמילה קל. שתיהן מופיעות למשל בפסוק –

לָכֵן נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
שמואל א, ב, ל.

ובמה האדם כבד? ברכוש שלו, המכונה גם 'כבודה'. וכך למשל נאמר על אברהם –

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.
בראשית יג, ב.

ובמזמור התהילים הראשון יש משל יפה לצדיק המכובד, המשורש בביתו, לעומת הרשע הנד ברוח –

תהילים א –
א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. ד לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. ה עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. ו כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

הווה אומר, הצדיק הוא הכבד והמכובד, והרשע הוא הקל והנקלה.

*

וגם חז"ל החשיבו את הכבוד. למשל באומרם –

איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".
אבות ד, א.

אכן, יחס גורר יחס (אף כי לא תמיד).
או –

רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.
אבות ב, י.

*

ושמעתי בפודקאסט של הרב נבון, שאומר בשם פיטר ברגר, פילוסוף משנות השישים – כי בחברה המודרנית יש מעבר מ-honor, הכבוד בעולם העתיק, שהוא שבטי ומשפחתי, ל-dignity, הכבוד הסגולי, האישי. רעיון זה קראתי גם בספרה של ההוגה הפמיניסטית אורית קמיר, ולאחרונה הוא תואר בהרחבה בספרו של פרסיקו, שאני מרבה להתייחס אליו. אכן, רעיון מוכר.

אך הרב נבון מוסיף שם, או שבן שיחו אומר זאת – שבחברה של ימינו יש מעבר נוסף – לקורבניות. ומי שפוגע בכבוד הקורבני הזה – מוקע מחוץ למחנה.
טוב, זה הכיוון של המחשבה השמרנית העכשווית, וזה אולי הקו המפריד בינה ובין המחשבה הליברלית שתוארה קודם. אם כך ואם כך, יש לנו כבר כמה סוגים של כבוד.
ולזה אוכל להוסיף, כי ההגות הפופולרית היום, בחוגי השמאל בעיקר, היא פוליטיקת הזהויות, בה אדם מוגדר לפי הקבוצה אליה הוא שייך, אם להט"ב, אם שחור-עור וכיוב', ולפי השתייכותו הוא דורש כבוד. אך נראה שזה מתקרב יותר לכבוד במתכונתו המקורית, כ-honor, שהרי הוא קיבוצי ולא אישי, כאותו dignity, שאותו דרשה תנועת הנאורות. לכן, נראה, גם להוגים מהשמאל הקלסי, או לומר השמרני, קשה לקבל שינוי מונחים זה, ואולי בצדק.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.
משלי כב, ו.

רש"י –
"חנוך לנער" – לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע גם כי יזקין לא יסור ממנה.

דוגמה טובה לכך היא הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. אבי חינך אותו בקפדנות על מנת שיהיה גאון, ומנע ממנו התרועעות עם בני גילו. כבר בגיל צעיר מאוד ידע יוונית, לטינית ושפות נוספות, וקרא בכתביהם של קלסיקנים רבים. לכאורה נראה שזה חינוך קשוח ואכזרי, אך הנה מיל באמת גדל להיות גאון גדול, והוא אחד מעשרים הפילוסופים החשובים ביותר בהיסטוריה.
ובכל זאת, בשנות העשרים שלו למיל היה משבר נפשי גדול, והוא אף חשב לשים קץ לחייו. אם כך, האם זה היה שווה? איני יודע, אך בכל אופן מיל התגבר על המשבר, והמשיך בחייו בהצלחה רבה.

עד כאן הסיפור הידוע, ומקרים דומים קורים גם בימינו, למשל במקרה של האחיות פולגר, שהפכו לשחמטאיות מעולות וחונכו גם הן בקפידה. אבל עתה שמתי לב שאופן חינוכו התבטא אף בהגות מיל עצמה. כיצד?
כידוע, מיל המשיך את התועלתנות של בנת'ם, שהיה חבר של אביו. לפי בנת'ם, המעשה המוסרי הוא זה המביא אושר למרב האנשים, כלומר הוא מועיל. בניגוד לקאנט לפניו, הוא לא סבר שיש חוקים כלליים שאין לעבור עליהם לעולם, אלא כל מקרה נבחן לגופו. כך, למשל, לפי קאנט לעולם אין לשקר, בעוד לפי בנת'ם מותר לשקר אם זה לתועלת.
עתה בא מיל והוסיף לזה קומה נוספת – יש להבחין בין הנאות נמוכות והנאות גבוהות, אמר, וההנאות הגבוהות ערכן גבוה יותר. או במשפט אחד שאמר – 'עדיף סוקרטס אומלל משוטה שמח'.
אך הנה, מה משמעות המשפט הזה שהוא אמר, שהוא תמצית תרומתו לתועלתנות, מלבד תרומותיו לליברליזם ולפמיניזם? הוא מאשר כאן בעצם את אופן חינוכו! הוא אומר – מוטב היה לי לסבול בנעוריי כדי להגיע לרמה גבוהה, מאשר ליהנות ולהישאר ברמה נמוכה. או – אני מאשר את אופן חינוכו של אבי!
הווה אומר –
חנוך לנער על פי (בפתח) דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

מצוות האהבה.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
דברים ו, ה.

רמב"ם –
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
שיר השירים ב, ה.

ישי ריבו –
https://youtu.be/GFlX-BgoJGI

*

מתי כב –
המצוה הגדולה‮
לד ‮כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַפְּרוּשִׁים כִּי הִשְׁתִּיק אֶת הַצְּדוֹקִים, נֶאֶסְפוּ יַחְדָּיו, לה ‮וְאֶחָד ‮¹‮מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי ‮²‮לְנַסּוֹתוֹ: לו ‮"רַבִּי, אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹרָה?" לז ‮הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: ‮¹‮"'‮וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל‮ שִׂכְלְךָ.' לח ‮זֺאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. לט ‮הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: ‮¹‮'‮וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ‮.' מ ‮בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה ‮¹‮תְּלוּיִים כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."

מדרש-מם

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת.
משלי כז, ה.

רלב"ג –

"טובה". התוכח' והקטטה שיעשה האדם את רעהו בגלוי להוכיחו על רעותיו יותר מהאהבה שהיא מסותרת ולא יראה ממנה רושם בגלוי כי לא יהיה תועל' בזאת האהבה:

ישנו שיר ילדים ידוע באנגלית שאומר –
sticks and stones will break my bones, but words will never hurt me.
כלומר – מקלות ואבנים יכולים לשבור את עצמותיי, אבל מילים לעולם לא יפגעו בי.

איני יודע, אולי השיר נכתב לחזק את נפש הילד, וזה טוב, אבל במציאות מילים יכולות לפגוע מאוד, וכן מופיע בפסוקים רבים, שהידוע שבהם הוא –

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.
משלי יח, כא.

ופירושיו ומדרשיו ידועים מאוד, כך שלא אתעכב עליהם.

וכן אצל חז"ל מופיע הרעיון פעמים רבות, למשל במשפט – 'חכמים היזהרו בלשונכם'.

אבל ביידיש יש ניב דומה – אוטר געזאגט – אז אמר.