לפרשת כי תבוא
כפי שהבחינו החוקרים, הקללה והברכה שמתבצעות על הר גריזים והר עיבל, המובאות בפרשתנו כי תבוא, הן המשך ישיר לנאמר בדברים יא, על הברכה והקללה שניתנות בהרים אלה. בין שני אלה באים כל פרקי החוקים שבספר דברים, שהם ממקור אחר.
דבר זה הזכרתי לאחרונה בהקשר למגילת ספר דברים שמצא מוזס שפירא, ושעליה נכתב מחקר לאחרונה. במגילה זו חסרים כל פרקי החוקים, והברכה והקללה על ההרים גריזים ועיבל אכן מופיעים ברציפות. דבר זה מחזק את הסברה שכך אכן נכתב במקור הראשוני, או שלפחות היה מקור שזו גרסתו.
להלן אציג את שני החלקים ברצף.
אציין רק עוד שפרופ' אדם זרטל חקר את ממצאי המזבח על הר עיבל, אך לא קראתי את ספרו ועל כן איני יכול להוסיף בכיוון זה.
*
דברים יא –
(כו)
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
(כז)
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
(כח)
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם
(כט)
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל
(ל)
הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה
(לא)
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ
(לב)
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם
*
דברים כז –
תחילה בא הציווי לכתוב על אבן את הדברים, דבר שמתבצע לבסוף בספר יהושע –
(א)
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
(ב)
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד
(ג)
וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעׇבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ
(ד)
וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד
(ה)
וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל
(ו)
אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ
(ז)
וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
(ח)
וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב
*
ואז חל מעמד הברכה והקללה –
(ט)
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ
(י)
וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת (מצותו) [מִצְוֹתָו] וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
(יא)
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר
(יב)
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן
(יג)
וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי
(יד)
וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם
…
*
לבסוף, אני מקשיב עכשיו בשנית לספר 'האל האחר' של ד"ר חגי דגן. בעבר קראתי את הספר ואף כתבתי עליו. דגן מוצא יסוד דמוני באל התנ"כי, שבא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם. נראה לי שכל מי שקורא את רשימת הקללות הארוכה והנוראית המופיעה בפרשה יכול להבין על מה דגן מדבר.
אבל אולי גם כאן יש להוסיף, כי הרושם השלילי מתקבל כי קטע הקללות הוא ארוך בהרבה מקטע הברכות, אבל בנוסח של שפירא – אם אני זוכר נכון – קטעי הברכה והקללה מאוזנים יותר, וכך גם לרשימת ה'ארורים' נוספת רשימת 'ברוכים'.
הפסוק היומי 