חנה ועקרות בתנ"ך
(עבודה ישנה ומסורתית שפעם כתבתי, ואני מעלה אותה עכשיו לראשונה)
תוכן העניינים
הקדמה
שמואל א א
האימהות העקרות
חנה
ירושלים
סיכום
ביבליוגרפיה הקדמה
בעבודה זו ברצוני לבחון את דמותה של חנה, בעיקר מבחינת עקרותה ותפילתה. לשם כך אשווה את סיפורה לסיפורן של אימהותנו, שהיו אף הן עקרות, וכן התפילה הופיעה גם אצלן.
שני דברים מרכזיים ארצה לבדוק:
א. היחס של הבעל לאשתו העקרה בכל אחד מהמקרים.
ב. הקשר בין עקרות האישה לתפילה לילד.
בעבודה זו נעזרתי בספרו של הרב בני לאו "שמואל – בקודש חזיתיך" (לאו, 2014), בו הוא מציג מגוון מדרשים גדול בנושא שעל הפרק.
אך עוד לפני שאתחיל אציין, כי השוואת חנה לאימהות בנושא העקרות אינה דבר חדש ולא זה החידוש בעבודתי. הנה למשל מה שנכתב על חנה באנציקלופדיה המקראית, ערך חנה:
"מבחינה ספרותית דומה הסיפור לסיפורי הולדת יצחק, יוסף ושמשון. כל אותם הכתובים רעיון משותף להם, שהאשה חשוכת הבנים סופה שהיא יולדת, ברחמי האל, את בחירו של האל, האיש הקובע את תולדות האומה בדורו. תפקידו זה כבר נקבע קודם לידתו, והשווה: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (יר' א, ה). קרבתו של סיפור חנה אל הסיפורים הנ"ל מתגלה גם בפרטים שונים. בדומה לסיפור רחל מודגש גם כאן הניגוד בין העקרה לבין צרתה, המבורכת בבנים (שמ"א א, ז), וגם כאן נרמז לדבר המפורש בסיפורי יעקב ונשיו, שהאשה העקרה היא האהובה על בעלה (שמ"א א, ה, ח). וכן מקביל סיפור חנה לסיפור שמשון, שדרך לידתו של הילד קובעת את הקדשתו לאלוהים".
שמואל א פרק א
א וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים–מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף–אֶפְרָתִי. ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים–שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה. ד וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ–מָנוֹת. ה וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ. ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ. ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה–כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. ט וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה. י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה. יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים–וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. יגוְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ–רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה. טז אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל: כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה. יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ. יחוַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד. יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ. כב וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה: כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. כג וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ–אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָמְלָהּ אֹתוֹ. כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר. כה וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי. כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה. {ס{
א. האימהות העקרות
חנה אם שמואל הייתה עקרה, אך היא לא הייתה הראשונה שהייתה עקרה. קדמו לה, קודם כל, על פי המסופר בתורה בספר בראשית, שלוש מתוך ארבע האימהות: שרה, רבקה ורחל (אמנם לפי חז"ל גם לאה, האם הרביעית, הייתה עקרה בתחילה וה' פתח רחמה). נבחן בקצרה, אם כך, כיצד מתוארת העקרות הזו של אימהותנו וכיצד פירשו אותה המפרשים.
שרה הייתה עקרה וביקשה מאברהם בעלה שייקח את שפחתה הגר לאישה כדי "להיבנות ממנה":
"ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי" (בראשית, טז, ב).
רמב"ן על המקום מפרש:
"וישמע אברם לקול שרי – לא אמר הכתוב "ויעש כן", אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב, עא):
ואמר עוד ותקח שרי. להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו. והזכיר הכתוב שרי אשת אברם, לאברם אישה, לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו. ולכך אמר לו לאשה, שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו. וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה".
כלומר, עולה מדברי הכתוב ומדברי הרמב"ן, כי אברהם נהג בשרה בכבוד גדול ולא עשה דבר בלי רשותה ובלי הסכמתה. ולא רק זאת, אלא שהיא עצמה נתנה את הגר בידיו ועד אז לא פעל. ואף שרה נהגה בו בכבוד ומסרה לו את הגר לאישה ולא כפילגש בלבד. גם מאוחר יותר, בעת גירוש ישמעאל, הצטווה אברהם לשמוע לכל אשר תאמר לו שרה.
גם רבקה הייתה עקרה, אך הפעם המוצא היה לא לקיחת אישה שנייה, אלא תפילתו של בעלה יצחק:
"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית, כה, כא).
רש"י על המקום מפרש:
"ויעתר – הרבה והפציר בתפלה
ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא…
לנכח אשתו – זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת (יבמות סד)
ויעתר לו – לו ולא לה שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה".
כלומר, לפי הכתוב בתורה אנו רואים, כי יצחק שמע לקול רבקה ואשתו והתפלל עבורה, כך שגם כאן יש יחסי קירבה חמים בין שני בני הזוג, אם כי כבר איננו רואים את אותה ההתלהבות ואת אותה המסירות שהכרנו אצל אברהם. ולפי פירוש רש"י, אמנם גם רבקה התפללה – דבר שלא מוזכר בפשט הכתובים – אבל דווקא תפילתו של יצחק היא זו שהתקבלה, שכן הוא "צדיק בן צדיק".
ולבסוף, גם רחל הייתה עקרה, כפי שמסופר בבראשית ל:
"א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". ב וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?". ג וַתֹּאמֶר: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה, בֹּא אֵלֶיהָ, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".".
רש"י על המקום מפרש:
"התחת – וכי במקומו אני
אשר מנע ממך – את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ולא ממני".
כלומר, על פי פשט הכתובים עולה, כי יעקב סירב להתפלל בעבור רחל, כפי שאביו יצחק התפלל בעבור רבקה אשתו. אז נוקטת רחל באסטרטגיה של סבתו שרה ונותנת לו את שפחתה לאישה כדי "להיבנות ממנה". ואולם, מפירוש רש"י מודגש שיעקב ענה לרחל בצורה לא נעימה ולא אוהבת. רש"י לקח את פירושו ממדרש רבה, אך באותו מדרש עצמו ממש לפני דברים אלה, מופיע מדרש נוסף, מוכר מאוד, המביט על התנהגותו של יעקב בעין ביקורתית. וכך מובא שם:
"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו'
אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות?!
חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה" (מדרש רבה).
אם לסכם עד כה, בעניין יחס האבות את האימהות העקרות אנו רואים תהליך הידרדרות, מעין ירידת הדורות. אם אברהם היה מסור לשרה אשתו בגוף ובנפש ושמע לעצתה, הרי שיצחק עדיין נעתר לבקשת רבקה אשתו, אם כי בפחות התלהבות מוצהרת, ואילו אצל יעקב כבר יש נימה של צרימה ביחסים והוא מטיח בפני רחל, אשתו האהובה, דברים קשים.
שאלה כללית אחת שעולה מכל הסיפורים האלה היא, מדוע היו האימהות עקרות? מדוע בא המוטיב החוזר הזה בספר בראשית ובתנ"ך בכלל?
על כך עונה המדרש [תנחומא תולדות ט']:
"מפני מה נתעקרו האימהות… מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. אמר הקב"ה נאות הן, עשירות הן, אם אני נותן להן בנים אינן מתפללות לפני".
הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ואכן, יצחק התפלל בעבור רבקה וגם יעקב אמור היה להתפלל בעבור רחל. במקרה של שרה לא הוזכרה תפילה, אך יש להניח על אף שאין הדבר מוזכר בפירוש, אברהם ושרה לא חדלו להתפלל ולבקש זרע.
עוד יש להזכיר את אשת מנוח בספר שופטים והאישה השונמית מסיפורי אלישע, שאף הן היו עקרות שנפקדו באורח פלא, אך לא אתמקד בסיפורן במסגרת זו.
יש לציין, כי יתכן שגם את רות המואבייה צריך למנות על העקרות. זוהי דעתו של פרופ' יאיר זקוביץ (זקוביץ, 1995):
"בסיום המגילה באים קווים הכורכים אותה עם השכן המיועד לה מן הצד האחר, עם ראשית ספר שמואל: רות שלא היתה אם לבנים בנישואיה הממושכים למחלון, אישה הראשון, היא עקרה הנפקדת על ידי ה' בסוף הסיפור: "ויתן ה' לה הריון" (ד, יג), ואף חנה אם שמואל היא עקרה. דברי השבח שמרעיפות נשות בית לחם באזני נעמי אודות בנם של רות ובעז, "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד, טו), מזכירים את דברי אלקנה המבקש לנחם את אשתו חנה העצורה מלדת (קודם לידת בנה שמואל): "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמ"א א, ח). סיום ברכת יושבי השער לבעז, "ויהי ביתך כבית פרץ… מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת" (ד, יב), דומה לברכת הכהן עלי לאלקנה לאחר לידת שמואל: "ישם ה' לך זרע מן האשה הזאת…" (שמ"א ב, כ)" (עמ' 25).
ב. חנה.
עתה, משהכרנו את סיפורי האימהות, נוכל להשוות אותם לסיפור חנה. תחילה נבחן את יחס הבעל למצוקת העקרות של האישה. יחסו של אלקנה לחנה אשתו הוא אוהד מאוד, כפי שעולה מהפסוק הבא:
"ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה" (שמואל א, א, ה).
נהוג היום להבין את הביטוי "מנה אחת אפיים" כ"פי שניים", וכך למשל מבאר אבן שושן בקונקורדנציה. ואולם רש"י מפרש: "בסבר פנים יפות". בכל מקרה ברור מהכתוב שאלקנה נהג בחנה באופן אוהד מאוד, וכן מצוין בפירוש שאהב אותה, כשם שיעקב אהב את רחל. שני הסיפורים מקבילים מבחינות רבות.
הרב אמנון בזק (בזק, תשס"ו), למשל, משווה בין הסיפורים:
שתיהן עקרות שילדו לאחר עקרות ממושכת, שתיהן מנהלות דיאלוג עם בעליהן בנוגע לכך, והוא מציין הקבלות נוספות. עוד הוא אומר, כי הסיפור של חנה בעיקר בא ללמדנו על כוחה של תפילה. גם רחל זכתה לבן לא בזכות הדודאים אלא בזכות תפילה.
גם פרץ סגל (סגל תשמ"ח) משווה בין שני הסיפורים, וכך הוא כותב בסיכום מאמרו:
"לפי הדגם המוצע ניתן אפוא לראות כי מבנה אחד קושר את מעשה העריכה של היחידה הספרותית בראש ספר שמואל. בראשיתה ציין המספר המקראי את דמותה של חנה המייעדת את בנה לרשת את עלי כתמונת בבואתה של רחל השואפת לכך שיוצא ירכה ירש את יעקב. כלומר, בבואו להנגיד ביניהן משווה הוא לרחל קווי אופי שליליים שיסודם בתכונות אנושיות טבעיות כדי להאיר בהשתקפות בבואתה של חנה בעלת המידות התרומיות המתעלה על המציאות הטבעית. בהתאמה, הלכותיהן של האמהות הן שהתוו את דרכם של הבנים. בדומה ליוסף בטרם נולד נועד שמואל לרשת את מקומו של עלי על פני בניו, על כן חזר המספר בהמשך "סיפור הבבואה" לתקדים של הורשת הבכורה ליוסף על פני אחיו כדי לתאר את אופן מימוש ייעודו של שמואל והקדשתו במקום בני עלי לשרת במשכן ה' ולקרוא בשמו:
"וידע כל איש ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל נביא לה' … כי נגלה ה' אל שמואל בשלו בדבר ה'".".
מהבחינה הזו, של החביבות כלפי האישה, אלקנה דומה בעיקר לאברהם.
אבל מצד שני גם אלקנה לא מתפלל בעבור אשתו ואומר לה שהיא יכולה להסתפק בו:
"ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א, א, ח).
מהבחינה הזו הוא דומה דווקא ליעקב, שלא התפלל בעבור רחל אשתו.
אך אם אלקנה לא מתפלל זה משאיר את זירת התפילה לחנה עצמה: והיא אכן מתפללת ואף נודרת נדר (פסוקים י-יא). בכך היא ממשיכה את המסורת של האבות, שהקב"ה התאווה לתפילתם, כאמור. ותפילתה היא כה עוצמתית וראויה לציון עד שבדיון שמוקדש לדמותה בגמרא רב המנונא אומר שממנה לומדים רבות מהלכות התפילה:
"'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו;
'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו;
'וקולה לא ישמע' – מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו
'ויחשבה עלי לשכרה' – מכאן ששכור אסור להתפלל;
(בבלי ברכות דף לא ע"א).
היא גם הראשונה שמשתמשת בשם "ה' צבאות". ורש"י על המקום, בהתאם למדרש ולגמרא, מפרש זאת בצורה מעניינת, ההופכת את חנה ממש לעורכת דין ומתמקחת עם אלוהים:
"ה' צבאות – למה נתייחד שם זה כאן, אמרה לפניו, רבונו של עולם, שני צבאות בראת בעולמך, העליונים, לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים, פרים ורבים ומתים, אם אני מן התחתונים, אהיה פרה ורבה ומתה, ואם אני מן העליונים, לא אמות: זו מצאתי באגדה של רבי יוסי הגלילי (פסיקתא רבתי):
ורבותינו דרשו במסכת (ברכות לא ב) מה שדרשו, עד הנה לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, אלא כך אמרה לפניו, רבונו של עולם, מכל צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד".
ובברכות מתואר הדבר ביתר חריפות:
"אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" (שמ"א א,יא). אמר רבי אלעזר: אמרה חַנָּה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! אם ראֹה – ותיענה לבקשתי – מוטב, ואם לאו, תראה שתהיה מוכרח לקיים בקשתי, שאלך ואסתתר בפני אֶלְקָנָה בעֵלִי [עם גבר אחר], וכיוון שאסתתר ישקו אותי מי סוטה לבדוק אם כשֵׁרה אני, וכשיתברר שאני אכן כשרה, אי אתה עושה תורתך פלסטר? שהרי כך נאמר בתורה על מי שנחשדה והתברר שהחשד היה בחינם: "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה,כח), ועל-ידי כך אפקד בבנים כפי שהבטחת בתורתך (ברכות לא, ע"ב).
אז מה בכל זאת שונה פה? שונה פה שהפעם המתפללת היא האישה עצמה ולא הגבר, בעלה. ואולי גם מכאן נבע הבלבול של עלי שחשב את חנה לשיכורה. חנה עונה לו:
"ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'" (שמואל א, א, טו).
ומפרש רש"י על פי הגמרא:
"לא אדוני – לא אדון אתה בדבר הזה, גלית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך שתדע שאיני שכורת יין".
אולי אפשר הבין את דברי רש"י גם במובן שונה מעט מהמובן המקורי: לא אדון אתה בדבר הזה, כלומר פה לא האדון, הגבר, הוא הפועל והתפלל, אלא אני, האישה.
ועוד ראוי לציין, כי גם אצל אשת מנוח והאישה השונמית, שהזכרתי קודם בחטף, הדמות הגברית היא הפועלת ומביאה להריון – המלאך אצל אשת מנוח ואלישע אצל האישה השונמית, אך בשני המקרים האלה האישה היא הדומיננטית ולא בעלה. בסיפור של אשת מנוח אשת מנוח מצטיירת כדמות יותר חכמה מבעלה וכן המלאך מתגלה תחילה אליה ולא אל בעלה, ובסיפור של האישה השונמית הבעל כמעט שאינו נזכר והאישה היא הפועלת בנמרצות מאוחר יותר, כאשר הילד מאבד את רוחו.
ג. ירושלים
לבסוף, ישנה עקרה נוספת החבויה בתנ"ך, והיא ירושלים, כדברי הנביא:
"רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיה, נד, א).
מפרש מצודת דוד:
"כי רבים – כי עתה יתרבו בני ירושלים שהיתה שוממה מבני אדם שהיתה מיושבת ברבת עם
פצחי – פתחי פה להרים קול רנה והשמיעי קול גדול את ירושלים אשר היית כאשה אשר לא חלה ללדת וכפל הדבר במ"ש
רני עקרה – את ירושלים אשר היית כעקרה שלא ילדה על כי אנשים כלו ממנה ואינם הנה עתה בזמן הגאולה רני ושמחי".
כלומר, גם הופעת גאולת ישראל נמשלת לאישה עקרה, כאימהות, או כחנה. וממש כחנה שנשאה שיר לאחר שנפקדה בבן, כך תעשה גם ירושלים. וממש כחנה וכאימהות, שהתפללו בכל מאודן לבן הנולד, כך גם הגאולה היא מושא לתפילה מדור לדור.
סיכום
לסיכום, ראינו שאצל האבות חלה מעין הידרדרות ביחס של האבות אל האימהות העקרות. אברהם מחויב לגמרי לשרה ושומע בקולה, יצחק מחויב אף הוא לרבקה, אם כי בצורה פחותה, ואצל יעקב כבר מופיע יחס פוגעני כלפי רחל וסירוב להתפלל עבורה. בסיפור חנה, בהשוואה לכך, אלקנה מרעיף על חנה אהבה באופן המזכיר את אברהם, אך בעצם נמנע מלהתפלל עבורה ובכך הוא דומה דווקא ליעקב. גם האהבה לאישה מוזכרת הן אצל יעקב והן אצל אלקנה.
מבחינת התפילה, ראינו כי על פי המדרש "הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", ושזו הסיבה שהאימהות היו עקרות. דבר זה מקבל משנה תוקף בסיפור של חנה, שכן תפילתה כה עוצמתית עד שנלמדות מתוכה רבות מהלכות התפילה לדורות. עם זאת, השוני כאן שהפעם האישה מתפללת עבור עצמה ולא בעלה עבורה.
לבסוף, ראינו כי גם גאולת ירושלים מומשלת במשל העקרות והלידה.
לסיום, כדאי לציין, כי עקרותה ותפילתה של חנה, וכן של האימהות, משמשות לביטוי מאוויים פנימיים עד לימינו אלה, כמו למשל בשירה של רחל "עקרה":
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
ביבליוגרפיה
אנציקלופדיה מקראית, ערך חנה
בזק, אמנון, מקבילות נפגשות, תבונות, תשס"ו.
זקוביץ, יאיר, דוד – מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1995.
לאו, בנימין, שמואל – בקודש חזיתיך, ת"א: ידיעות אחרונות, 2014.
סגל, פרץ, ירושת עלי, בית מקרא קג, טבת תשמ"ח.
מקורות מסורתיים:
גמרא, מסכת ברכות
מדרש רבה
מדרש תנחומא
מצודת דוד, פירוש לתנ"ך
רמב"ן, פירוש לתורה
רש"י, פירוש לתנ"ך
הפסוק היומי 