המילה 'עבודה' מופיעה ב-127 פסוקים. תחילה היא מציינת עבודת אדם, ולאחר מכן היא מציינת גם את עבודת ה', ובפרט – עבודת המשכן או המקדש, ששם רוב היקרויותיה.
להלן אביא את היקרויותיה בתורה, שלא בעניין עבודת המשכן, ואעיר כמה הערות. מבין היקרויותיה בספרי הנ"ך הנותרים אביא רק פסוקים ספורים.
בנוגע לחלופה זו של המשמעות המילולית, ניתן להזכיר שני רעיונות ידועים, שמתייחסים גם להחלפת המשמעות התוכנית –
האחד הוא הרעיון העממי, ואולי אפילו האתאיסטי, שאומר שבני ישראל החליפו את עבודת מצרים בעבודת האל, כלומר החליפו שעבוד בשעבוד. וכפי שאמר ריה"ל – עבד ה' הוא לבדו חופשי.
והרעיון השני הוא הרעיון של חז"ל, שקבעו שהמאלכות האסורות בשבת הן המלאכות שנעשו במשכן (ואמנם הם משתמשים בשם מלאכה), הן 39 אבות מלאכה. כלומר, עבודה נלמדת מעבודת – העבודה במשכן מלמדת מהי עבודה בכלל. כמובן שלפי פשט הדברים אין זה הסבר לתוכן המילה עבודה, אלא יש עבודת אדם בכלל, ויש עבודת המשכן בפרט.

מבחינה לשונית, אין לי תובנות על מילה זו.
בויקימילון כתוב על הגיזרון שלה –
מן הפועל עָבַד מקבילות בערבית ובארמית עֲבִידְתָה.

*

ולהלן סקירת הפסוקים –

ליצחק הייתה עבודה, אך בניקוד קובוץ בבית, במשמע עובדי משק –
בראשית כו, יד
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

ויעקב עבד כידוע –
בראשית כט, כז
מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

בראשית ל, כו
תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

וכן ישראל במצרים –
שמות א, יד
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכׇל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

שמות ב, כג
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.

שמות ה, ט
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.

שמות ה, יא
אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר.

שמות ו, ו
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

שמות ו, ט
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

ומכאן נכנסת משמעות חדשה של עבודת ה', בשמירת הפסח –
שמות יב, כה
וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

שמות יב, כו
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

שמות יג, ה
וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.

ויש גם עבודת עבד –
ויקרא כה, לט
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

וראיתי לציין פסוק אחד, בו מופיע השורש עב"ד ארבע פעמים ברציפות –
במדבר ד, מז
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כׇּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

ועוד ראוי לציין, כי פעמים רבות בא הצירוף 'מלאכת עבודה', שיש בו כפילות. למשל –
במדבר כח, יח
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וכן מוזכר בדברים –
דברים כו, ו
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה

ומבין פרקי הנ"ך אביא רק שני פסוקים יפים, המדברים על עבודת האדם –
תהילים קד, יד
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

תהילים קד, כג
יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

פעם אחת מופיעה המילה 'התמכר', שהיום מובנה היא למי שהרגיל עצמו בדבר, עד שאינו יכול לפרוש ממנו –

רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
מלכים א, כא, כה.

מהו כאן התמכר?
התפעל הוא בדרך כלל פועל שאדם עושה לעצמו, כמו התלבש – שם על עצמו לבוש. לכן נראה שגם כאן, התמכר – מכר את עצמו, והוא קרוב למובן המודרני – השתעבד.

קצת בדומה לכך מפרש רש"י –
התמכר – נמכר לעבודה זרה.

ולעומת זאת, ר"י קרא –
התמכר – כמו התנכר.

רוב המפרשים האחרים שראיתי לא מתייחסים לכך.

עֵד

מסביר ויקימילון –
גזרון –
מן עוד 'שוב, בפעם נוספת', כמו השורש ע-ו-ד מהמשע המקורי 'לחזור על, עשה עוד פעם', להעיד: העֵד, שמעיד, חוזר על דברים שראה, עושה עוד פעם מה שראה^[1].
1. מילון קליין.

ולדעתי זה הסבר שגוי. אלא עֵד נגזר מ-עַד, שכן העד מגיע עַד הדבר. כך גם המילה מבעד מעידה על נגישות לדברים, אמנם דרך חוצץ.

והמילה עַד משמעה גם נצח, שעד אליו נמשכים הדברים. ומכאן גם עתה המילה עוד, שמגיע עד הדבר וחוזר.

גם המילה צעד נגזרת כנראה מ-עַד, שכן צועדים עד הדבר. ומעד הוא כשלון הצעד, וקודם לו רעד – אך את כל אלה קשה לי לבסס בינתיים.

גם, כמובן, יעד, הוא המקום שעד אליו מגיעים. ולהיות בעד הוא להיות בצד אחד, מכאן שיש קרבה גם בין עד ובין צד.

ועד הוא, אולי, חבר של עדים. סעד אולי נגזר מסד, במובן צד, על שם ההסבה.

עוד צריך לציין כי ל-עַד משמעות נוספת בתנ"ך – לשון שלל.

ובימינו התחדשה המילה תעד, במובן של הביא עדות.

עדה קרוב לעטה, וממנו עדי – תכשיט.
עדן – נעם – צ"ע.
עדף הוא מי שהוסיף עוד, כך ששורשו עד.

דרשת חנוכה.
אנחנו בחנוכה, ונראה שהנושא המרכזי של החג הוא בין יהדות ויוונות. בכל שנה נישאות דרשות רבות על כך, וכך גם השנה (ראיתי למשל בכתב העת החרדי 'עיון').
גם אני בעבר עסקתי רבות בקו התפר הזה, בספריי 'אפלטון והתנ"ך – בין אתונה וירושלים' והמשכו הכפול – 'פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה'. הנטייה שלי הייתה להראות שאין הבדל ממשי, ושכל הנושאים שעלו בפילוסופיה המערבית (וכן בפסיכולוגיה), ניתן למצוא כדוגמתם כבר בספר היסוד היהודי – התנ"ך.
אני חושב שהצלחתי להראות את זה בצורה די יפה. עם זאת, אני מבין את אלה שמבטלים את הטענה כאילו 'הכול נמצא כבר בתנ"ך'. לא, לא הכול נמצא בו, אין בו אלקטרוניקה ולא אינטרנט, למשל. אבל הערכים הבסיסיים של החיים משותפים לכל. ובדומה לכך אמר ויטהד, כי אפשר לראות את כל הפילוסופיה המערבית כ'הערות שוליים לאפלטון'.
עם זאת, מצאתי גם הבדלים, אם כי הם לא היו רבים.
אבל יש נושא אחד גדול, להערכתי, שבו נבדלת המסורת היהודית וזו היוונית, וזו גם ההבחנה המהותית בין כל תפיסה דתית ובין חשיבה פילוסופית ומדעית – והיא הטלת הספק, שאלת השאלות.
נראה שבמסורות הדתיות אין ספק, ואם יש – מבטלים אותו מהר מאוד. אלה מסורות שמבוססות על תשובות. אמנם מותר לשאול, אבל רק מה שלגביו מקבלים תשובה מוכנה מראש. למעשה, אפילו המילה 'ספק' אינה מקראית, אלא הופיעה רק בספרות חז"ל, שבאה אחרי הופעת הפילוסופים.
המסורת הפילוסופית היא בדיוק הפוכה לזה – היא מבוססת על הטלת ספק ועל שאלת שאלות. המדע, למעשה, מבוסס על הצבת שאלות הרבה יותר משהוא מבוסס על מתן תשובות. כל תשובה היא זמנית, עד שיוכח אחרת. ראשון ספרי ההיסטוריה הוא ספרו של הרודוטוס 'היסטוריה', שמשמעה הפשוט הוא 'חקירה'. ואפלטון אמר שכל חקירה פילוסופית מבוססת על רגש הפליאה.
זהו אם כן הקו המפריד היסודי בין הדתות ובין הפילוסופיה והמדע, בין 'יהדות' ובין 'יוונות', או בין אתונה וירושלים.

*

השלב השני הוא הרמב"ם, יחד עם שאר הפילוסופים של ימי הביניים, שניסה לשלב בין החוכמה היוונית, בעיקר של אריסטו, ובין האמונה היהודית. אם הצליח בכך או לא – זו שאלה פתוחה.
בכל אופן, הרמב"ם מבסס את דתיותו על ידיעה שכלית, כלומר זו שבחנה היטב את הדברים והגיעה למסקנה של קיום האל, ונכונות התורה.
יש כמה פסוקים שהוא מביא ומתאימים לתפיסה זו, ולמשל –

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.
דברים ד, לט.

אל מול ידיעה שכלית זו קיים מושג האמונה. במקור אמ"ן הוא השורש של המילה אמת, ואין הוא מציין דבר המסור ללב (גם הלב, במקורו המקראי הוא מקום המחשבות, ורק לאחר מכן הפך סמל למקור הרגשות. אולי בהשפעה נוצרית), אולם אצל העם התקבע המושג כמציין נטיית לב, ודווקא לדבר שאין לו הוכחות, או בלשון הרמב"ם – שאי אפשר להביא לו ראיה מופתית.
גישת הדתיות מתוך ידיעה שהציג הרמב"ם לא זכתה לפופולריות רבה, וניתן לטעון שנחלה כישלון.

*

אבל יש עוד מושג ששייך לכאן, והוא האהבה. גם הרמב"ם מתייחס אליה, אבל אצלו היא מנוגדת ליראה. לעומת זאת ניתן להציג אותה כמה שבא לאחר הידיעה.
לצורך העניין אציג עיון קצר בפרשה הראשונה של קריאת שמע –

דברים ו –
ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

אנו רואים פה כמה דברים –
ראשית, תחילה באה מצוות הכרת האל, בפסוק ד, ורק לאחר מכן באה המצווה לאהוב אותו, בפסוק ה. ולאחר דברים אלה מופיעות פרקטיקות שונות להזכיר לנו את הדברים.
שנית, האהבה צריכה להיות 'בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך', והדברים מתחברים היטב אל מה שאמרנו קודם לכן על הימנעות הדת מספקות (עד שדרשת גימטריה פופולרית אומרת ספק=עמלק).
ושלישית, יש לשאול מהו 'שמע'?
אכן, הדבר נידון בעבר, וגם אצל הרמב"ם בספרו, וידוע כי למילה זו כמה משמעותיות – שמיעת האוזן הפשוטה, או בהשאלה – ציות, או בהשאלה – הבנה. השאלה היא איזו משמעות נכונה כאן?
שמיעת האוזן סתם אינה סבירה. אבל גם ציות לא מתאים פה, כי ההמשך הוא רק ציון לקיום האל. והפסוק הבא מורה על אהבה, והיא לא דבר שניתן לכפות אותו. אם כך נראה שהכוונה היא במובן של הבנה.
אם כך, תחילה צריכה לבוא ההבנה, ואז האהבה. כך לפי קריאת שמע.

ובדומה לכך, או אף ביתר דיוק, מפרש רלב"ג (מהיחידים שראיתי שמתייחס לחלק זה בפסוק) –
שמע ישראל – הכוונה בו ההאמנה והשמיעה וכבר יובן ממנו גם כן ענין ההבנה כאלו נכלל בזה שהיחידים יבינו בו על צד הבנה וההמון יאמינו בו על דרך צד השמיעה והקבלה מהיחידים.

*

בכל מקרה, אם לסיים במסר שניתן לקחת מכאן (שהרי השאלה המקורית בדבר האמונה והספק עדיין תלויה ועומדת), הרי שהוא נעוץ במילה זו 'שמע', ואומר – כדי להשיג שמיעה במובן של ציות (עוד מילה שאינה נמצאת בתנ"ך, אך יש לה קרבה ל'מצוות', צו) – יש להתחיל בשמיעה במובן של הבנה. ואולי עוד לפני שני אלה, יש פשוט לשמוע במובן הראשון, להקשיב לכל הצדדים ולכל הנאמר.

המילה "מטה" מופיעה תחילה בבראשית ובחצי הראשון של ספר שמות כציון מקל, היה מטה ליהודה, וכן מפורסמים מטה משה ומטה אהרון. מטה אהרון, כך טוענים החוקרים, שייך למקור הכוהני (אם אינני טועה).
בכל אופן בהמשך מופיעה משמעות נוספת של מטה – שבט, או משפחה. כל אחד מן השבטים הוא "מטה".
משמעות זו מופיעה במקור הכוהני, בסוף שמות, בוויקרא, ובעיקר בתחילת ספר במדבר, שם צוינו המחנות. ועוד בהמשך ספר במדבר – בפרק יג', בציון שמות המרגלים, ובסוף ספר במדבר פעמים רבות.
פרט לכך מילה זו לא מופיעה הרבה, אבל היא כן שוב מופיעה הרבה בספר יהושע, שם מחולקות הנחלות. השפעת המקור הכוהני על ספר זה אם כך ברורה, ואולי חלקו הגדול נלקח ישירות משם. הכוונה לכל חלקו השני, וגם בסיפור עכן מופיעה מילה זו.
עוד יוצא דופן אחד בולט הוא סיפור ייסוד מקדש שלמה, שעניינו כוהני מובהק, ואשר בו מילה זו חוזרת בשני פסוקים –

מלכים א ז, יד

בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחׇכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כׇּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כׇּל מְלַאכְתּוֹ.

מלכים א ח, א
אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כׇּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן.

לבסוף, המילה שוב מופיעה כמה פעמים בדברי הימים.

*

מבחינה לשונית, כך נראה אפוא, שתחילה היה המטה-מקל, ולאחר מכן הוא ציין את השבט כולו, אולי בגלל שהמנהיג החזיק מטה, למשל משה.
ועוד נראה שהמטה נקרא כך, כי עליו האדם נוטה ונשען.

*

טוב, כך כתבתי אני לפני שהסתכלתי בויקימילון, והנה כותבים שם דברים דומים –

מטה –
כנראה מן הפועל נטה או [[הטה].

גואל המילה "מטה" – (במובנה הצבאי) , היה הסופר, החוקר, ומחלוצי העיתונות העברית, נחום סוקולוב.

נהוג לתאר את השתלשלות המשמעות באמצעות מטונימיה כפולה: המטה מסמל את סמכות המנהיג, והמנהיג מסמל את הקבוצה המונהגת. תהליך דומה חל במילה שֵׁבֶט. למשל, י. גרינץ^[1] כותב במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים": "כשם ש'שבט' – קיבוץ המתייחס על מוצא אחד בתוך כלל העם – בא מן השבט, השרביט, שביד ראש השבט, כך בא 'מטה' מן המטה שביד הראש […]".

עתליה ברנר ^[2] מקשה על הסבר זה, בטענה שאין במקרא חוליה מקשרת של תהליך זה – בה באות "שֵׁבֶט" "מַטֶּה" במשמעות המנהיג עצמו. בהמשך המאמר היא מתרצת, ומציגה מקורות בהם מופיע "שבט" בהוראת "מנהיג" ( ”לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו“ (בראשית מט, פסוק י) וכן ( ”דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל“ (בראשית מט, פסוק טז)). לטענתה, שלב ביניים כזה אינו נדרש עבור המילה "מַטֶּה", מהיותה נרדפת גמורה של המילה "שֵׁבֶט".

מצרית בהגיית מֶשֶֹת בהוראת מטה. להלן הרוגליף כשהציור הימני מבטא אידיאוגרמה: 'מטֶה'- במשמעות 'תמיכה', (במקור מופיע כשהוא הפוך) :
…

הערות –
1. "מונחים קדומים בתורת כהנים" מאת יהושע מאיר גרינץ, לשוננו מ (תשל"ו), עמ' 2. "על מטה ושבט וסיווגן הסמנטי" מאת עתליה ברנר, לשוננו מד (תש"ם), עמ' 100-108.

פרידמן בספרו על מקורות התורה מביא שורה של שבע הוכחות לממצאי הביקורת. להלן אביא תרגום (ראשוני) של החלק השני, החלק הלשוני (והמקור באנגלית בצילום) –

2. טרמינולוגיה
מילים וביטויים מסוימים מופיעים באופן לא פרופורציונלי – או אפילו לחלוטין – במקור אחד אך לא באחרים. הכמות של מונחים כאלה באופן עקבי שייכים למקור מסוים הוא ניכר. לכן:
ההר שנקרא סיני ב-J ו-P (עשרים פעם) נקרא
חורב או "הר האלוהים" ב-E ו-D (ארבע עשרה פעמים). בשלושים וארבע מופעים של שמות אלה, אין יוצא מן הכלל להבחנה זו.
הביטוי "בעצם היום הזה" מופיע באחת עשרה
פעמים בתורה. עשרה מאחד עשר הם בפ' (והאחד עשר בר', בקטע ש-R עיצב לפי P; דברים 32:48.)
הביטוי "המקום שבו יהוה יקבע את שמו" או "המקום
שבו יהוה יאהיל את שמו" (אין אלה הפסוקים המדויקים, כמובן, אך לא מצוין מקור) מופיע עשר פעמים ב-D אך לעולם לא ב-J, E או P.
הביטוי "נאסף לעמו" כלשון למוות מתרחש אחת עשרה פעמים, וכל האחת עשרה נמצאות בפ'.
הביטוי "אש יצאה מלפני יהוה" מופיע שלוש פעמים, הכל בפ'.
הביטוי "והוא (או הם) נפלו על פניו" מופיע שמונה פעמים, כולם בפ'.
הביטוי "פרו ורבו" מופיע שתים עשרה פעמים, הכל בפ'.
הביטוי "כבוד יהוה" מופיע שלוש עשרה פעמים, ושתים עשרה נמצאים בפ'.
המילה "נגף" מופיעה חמש עשרה פעמים; ארבעה עשר נמצאים בפ'.
המילה "אחוזה" מופיעה שלושים וחמש פעמים בתורה,
ושלושים ושלושה נמצאים בפ' (השלושים וארבע הוא קטע R החוזר על פסוק מפ', והשלושים וחמש אינו ודאי.)
המילה "נשיא" מופיעה בתורה שישים ותשע פעמים. שישים ושבעה נמצאים ב-P. (השניים האחרים נמצאים ב-J ו-E.)
המילה "עדה" מופיעה יותר ממאה פעמים בתורה הכל בפ' בלי יוצא מן הכלל.
השורש הדפ (?) מופיע שמונה פעמים בתורה, וכולן בפ'.
המילה "רכוש" מופיעה במקור החריג בספר בראשית
14 (ארבע פעמים) ופעם אחת במילותיו של העורך. זה מתרחש שמונה פעמים
בארבעת המקורות העיקריים, וכל השמונה נמצאים ב-P, לעולם לא ב-J, E או D.
המילה "להתלונן", "תלונות" מופיעה עשרים ושלוש
פעמים בתורה, ועשרים ושתים הם בפ'.
המילה "אמה" (?) מופיעה בתורה חמישים ותשע פעמים, וחמישים ושש נמצאים בפ.
המונח "גווע" מופיע אחת עשרה פעמים ב-P אך לעולם לא ב-J, E, או D.
הביטוי "האריך ימיך בארץ" מופיע שתים עשרה פעמים, ואחת עשרה נמצאים ב-D.
הביטוי "בכל לבבך ובכל נפשך" מופיע תשע
פעמים, וכולם נמצאים ב-D.
הביטויים "ללכת אחרי אלוהים אחרים" ו"לפנות לאלוהים אחרים" ו"אל
לעבוד לאלוהים אחרים" מתרחשים שלוש עשרה פעמים, כולם בד'.
הביטוי "שמע לקול יהוה" מופיע שתים עשרה פעמים, כולם ב-D.
המונח "לשכב עם" כלשון למין מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, ואחד עשרה הם ב-J. (השניים האחרים מתרחשים בפסקה אחת ב-E; בראשית 30:15-16.)
המילה "ידע" כלשון למין מופיעה חמש פעמים ב-J, אבל לעולם לא במקורות האחרים.
המונח "שאול", כמקום שאליו הולכים המתים, מופיע שש פעמים ב-J, ולעולם לא במקורות האחרים.
המילה "עצב" (לסבול) מופיעה שבע פעמים, כולם ב-J.

(ועוד שתי שורות בדף הבא).

טמא וטהור.
המשך עיון במילות המקור הכוהני, והפעם המילה 'טמא', שמופיעה ב-229 פסוקים.
רוב הופעותיה, מעל מאה, הן בספר ויקרא, ולאחר מכן בחלק הכוהני של במדבר. אבל גם בספר דברים היא מופיעה כמה פעמים, לא בכמות של ויקרא, אבל מספר לא מבוטל של פעמים. לעומת זאת, במקורות J ו-E, כך נראה, אין היא מופיעה כלל.
ניתן לשער שמושג הטומאה יוסד על-ידי החוג הכוהני, ולאחר מכן אומץ גם על ידי החוג הדויטרונומיסטי, שכנראה גם כן היה של כוהנים, כך לפי פרידמן.
גם בהמשך התנ"ך המילה מופיעה, אם כי בצורה מצומצמת, פרט ליוצא מן הכלל אחד – יחזקאל, שאצלו המילה מופיעה הרבה, וידוע שלשונו דומה ללשון ספר ויקרא.
אבל יש עוד פרק אחד בבראשית שבו מופיעה המילה שלוש פעמים, שהן שלוש הופעותיה הראשונות, והרי זה פרק לד, המספר את סיפור דינה –

בראשית לד, ה
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.

בראשית לד, יג
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.

בראשית לד, כז
בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.

אצל פרידמן פרק זה מופיע כמקור חיצוני, וגם קראתי את הסברה שהוא נכתב בימי עזרא ונחמיה, כחלק מהדיון שהיה אז על הנשים הנכריות, וממצא לשוני זה מחזק השערה זו. כמו כן יתכן שהפרק שייך למקור הכוהני הידוע, או למקור כוהני אחר.

*

מבחינה לשונית –
בויקימילון במילון ספיר אין הסבר למילה, וגם במפרשים על ההופעה הראשונה של המילה לא מצאתי הסבר. יתכן שטמא הוא מלשון אטום, שורש טם, שממנו גם טמטם. ואולי הוא קרוב לכתם. גם הא' בסופו לא אופיינית כל-כך לעברית, ויותר לארמית. צ"ע.

*

גם במילה 'טהור' המצב דומה. היא מופיעה ב-89 פסוקים, רובם במקור הכוהני בסוף שמות, ויקרא ובמדבר, מעט גם בספר דברים, ומעט גם בספרים שאחריו, כולל יחזקאל, שלא מרבה להשתמש בה.
וגם כאן יש יוצא מן הכלל אחד בספר בראשית, הוא הגרסה הכוהנית של סיפור המבול בבראשית ז-ח –

בראשית ז, ב
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

בראשית ז, ח
מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה.

בראשית ח, כ
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

דבר זה מחזק את הדעה שהמקור הכוהני היה מעורב ביצירת סיפור המבול שבתורה.

*

מבחינה לשונית –
ויקימילון –
גיזרון –
מן המקרא. השורש ט־ה־ר קרוב למוצאם של השורשים ז־ה־ר וצ־ה־ר בעברית וצ'הר ט'הר בערבית שעניינם נקיות,בהירות, ואור (צהרים,צהר).

ואני אוסיף שהאות ה' פעמים רבות באה במילים במובן זה, כגון בוהק, נוגה (ה"א מופקת) ועוד.
אולי הקריאה הה מביעה השתוממות על יופי ונקיות.

שורש 'בע'
אנסה שוב להתייחס לשורש הקצר 'בע'.

פעלי מים ונביעה –
טבע (טביעה), נבע (נביעה), בעבע.
וכן השם בועה.
לפי נצר, גם הביע, במשמעות אמר, הוא מלשון נביעת הדיבור.
בעבוע הוא אונומטופיאה.
טֶבַע כשם, הוא מלשון ימי הביניים.

פעלי 'בע' נוספים –
גבע – מלשון גובה, שורש גב.
צבע – לשון צביון וצבי (יופי), שורש צב.
קבע – בלשון המקרא הוא גזל. וצ"ע. אולי קשור ללשון קוב – קלל.
רבע (רביעה) – ריבוי, שורש רב. וממנו נגזר רֶבַע.
שׁבע – שבועה – נראה שהש' נוספת ליסוד, ואם כך שורש הבסיס הוא 'בע', אולי מלשון ההבעה, הדיבור.
שׂבע – שביעה – צ"ע (אולי מלשון הסבה?). וממנו המספר שׂבע, המעיד על מלאות וריבוי, בדומה לשמונה-שמן.
תבע – אולי מלשון הביע בפיו. או מלשון 'בעה' הארמי, שהוא רצה, והרי מילה זו היא מלשון חז"ל.

*

ואציין עוד – לדעתי יש להוציא מהדורה של חידושי הלשון של רש"ר הירש. מועיל להיעזר בהם, אבל לא תמיד קל למצוא אותם.

עוד כלי משכן מרכזי אחד נשאר (לפי בדיקה ברשימה בויקיפדיה), ונראה לי שאסתפק בו. יש עוד הרבה מונחי משכן ומקדש ייחודיים, אבל נראה לי שהבנו את המסר – הם ייחודיים בדרך-כלל למקור הכוהני, שלא במפתיע, ואף כי נעשה בהם שימוש – למשל בשולחן ומזבח – גם במקורות האחרים.
הכיור מופיע בתנ"ך ב-20 פסוקים, שאביא להלן.

*

הופעות המילה כיור –

במקור הכוהני –
שמות ל, יח
וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם.

שמות ל, כח
וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ.

שמות לא, ט
וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ.

שמות לה, טז
אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כׇּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ.

שמות לח, ח
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

שמות לט, לט
אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כׇּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ.

שמות מ, ז
וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם.

שמות מ, יא
וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ.

שמות מ, ל
וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרׇחְצָה.

ויקרא ח, יא
וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם.

*

במשכן שילה –
שמואל א ב, יד
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכׇל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.

במקדש שלמה –
מלכים א ז, ל
וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת.

מלכים א ז, לח
וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת.

מלכים א ז, מ
וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה.

מלכים א ז, מג
וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת.

ועוד –
מלכים ב טז, יז
וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם (ואת) [אֶת] הַכִּיֹּר וְאֶת הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים.

*

ואצל זכריה כמשל, ובצירוף 'כיור-אש' –

זכריה יב, ו
בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כׇּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם.

*

ולבסוף בדברי הימים –
דברי הימים ב ד, ו
וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרׇחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם וְהַיָּם לְרׇחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ.

דברי הימים ב ד, יד
וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשָׂה וְאֶת הַכִּיֹּרוֹת עָשָׂה עַל הַמְּכֹנוֹת.

דברי הימים ב ו, יג
כִּי עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה חָמֵשׁ אַמּוֹת אׇרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רׇחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה.

*

בויקימילון כותבים –
גיזרון –
מקראי. באכדית kiūru כִּיאֻרֻ בהוראת אגן מתכת. ובלשון אוררטו: kiri.

משמעות (2) – מנחם בן סרוק הקביל לצורה כירה – כלי שבתוכו אש ומבשלים על גבו.

ובנוגע לכירה –
משטח לבישול. עשוי בד"כ ממספר תושבות לסירים או מחבתות, כאשר כל תושבת היא גוף חימום.

”וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.“ (ויקרא יא, פסוק לה)

זבח.
אחרי שהתייחסתי למילים הכוהניות כפורת, מנורה, שולחן (וגם תועבה), הגעתי למזבח. אלא שההיקרויות של המילה הזו כה רבות, שלא אוכל להביא אותן כאן, וגם לא להתייחס אליהן.
גם מילה זו אופיינית מאוד למקור הכוהני, ומופיעה בו רבות, אבל היא מופיעה גם בשאר חלקי התורה. יתרה מזאת, לפי פרידמן, כל הזכרות המזבח לפני ייסוד המשכן בספר שמות הן לא מהמקור הכוהני, שכן לפיו ההקרבה היא רק במקדש. כלומר, כל המזבחות של נח והאבות.
מבחינה לשון, ויקימילון מציין שהשורש משותף לשפות שמיות שונות. ובכל זאת אנו כאן ננסה להתחקות אחר מקור המילה הזו.

ישנם ארבעה שורשים עבריים עם הסיומת 'בח' –
זבח, טבח, נבח, שבח.

שתי המילים הראשונות דומות מאוד במשמען – זבח הוא טבח, והנזבח הוא הנטבח. לכן נראה שיסוד המילה היא ההברה 'בח'. וב'בח' אכן ניתן לשמוע את צליל החרב החותכת.
המילה נבח אף היא חיקוי צלילי, אלא שהוא של קול הכלב – בח, בח.
והמילה שבח ראויה לעיון נפרד.
אזכיר רק שמשמעה המקורי הוא השקטה, כמו בפסוק –

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
תהילים פט, י.

רש"י –
אתה תשבחם – תשפילם וכן וחכם באחור ישבחנה (משלי כ״ט:י״א), וכן משביח שאון ימים (תהלים ס״ה:ח׳).

אבן עזרא –
תשבחם – תשקיטם, כמו: משביח (תהלים ס״ה:ח׳).