יום שישי, יושב ואוכל צוהריים ומאזין לגלי צה"ל ברקע. מתחילה התוכנית של סיוון רהב מאיר ובעלה ידידיה. היא פותחת ואומרת שהיא רוצה לדבר על מגזר שלא מרבים לדבר עליו ולהתייחס אליו, מגזר שסובל מאוד וכו'. אני חושב – על מי היא מדברת? על הנכים? ניצולי השואה? אולי הדתל"שים? ואז היא אומרת – הזוגות שזה עתה התחתנו. מיד סגרתי את הרדיו. איני יודע איך הסבירה את דבריה, אבל הזוגות הנישאים הם אולי האנשים שהכי מפרגנים להם בחברה, והם כלל לא 'מגזר'.
קודם לכן קראתי את הטור של רוגל אלפר בהארץ. רוגל הוא כותב שאוהבים לשנוא, אך לדעתי הוא אומר את הדברים כפי שהם. הבעיה שהחברה הישראלית כל-כך מפונקת שהיא לא יכולה לשמוע ביקורת. אז גם רוגל דיבר על חתונות, כדבר שעליו הישראלים לא מוותרים גם בתקופת הקורונה, ולכן הוא הדבר הישראלי ביותר.
וזה נכון, ישראל היא אחת המדינות עם הילודה הגבוהה ביותר, גם אצל החילוניים. הכול סובב פה סביב המשפחה. אפילו טיפולי פוריות ממומנים על-ידי המדינה ביד נדיבה ביותר, ללא שום תחרות לזה בעולם.
אחרי הכול, אנחנו חברה שבטית מאוד ומשפחתית מאוד. כפי שכתוב בתנ"ך במקומות רבים – 'למשפחותם לבית אבותם'. על יסוד 'בית אבותם' ועל השושלת הישראלית המקורית שעוברת דרך האב דווקא אולי נדבר בפעם אחרת. כאן רק נאמר שמבנה זה הוא גם, בהכרח אולי, פטריארכלי מאוד.
אז יש הרבה חיוב במבנה חברתי כזה, אך יש בו גם הרבה חסרונות. חברה שזה המבנה שלה היא בהכרח פרוטקציונרית ונפוטיסטית – וכך באמת המקרה בישראל. בחברה כזו בהכרח יהיו חלקים פריוולגים וחלקים מקופחים. כך גם המקרה של סיוון רהב מאיר – ברור שהיא מדברת אל קהלה הדתי, שחתונות זה מה שמעניין אותו. אבל מה עם כל המקופחים והמודרים? מה עם כל מי שנופל בין הכיסאות? חברה כזו היא סיוט בשבילם. ולכן גם הם אלה המודגשים ביותר בדברי הנביאים. 'הגר, היתום והאלמנה', יחד עם העני. בלעדי החלק השני של המשוואה זו חברה אכזרית ביותר.

דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ.
משלי ל, יב.

ולכן הוא להוט לקנות נייר טואלט.

ותמלא הארץ חמס, עוד לפרשת נח

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
בראשית ו, יא.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.
בראשית ו, יג.

רש"י –
"קץ כל בשר" – כ"מ שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים.

"כי מלאה הארץ חמס" – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח).

ואותו עוון של חמס-גזל נמצא גם בנבואתו של יחזקאל, פרק ז', כסיבת הגלות. נשמע את דבריו הנוראיים –

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל ארבעת [אַרְבַּע] כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ג עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ. ד וְלֹא תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה.

ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה. ו קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה. ז בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים. ח עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיִךְ. ט וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה מַכֶּה. י הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן. יא הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם. יב בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. יג כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ. יד תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. טו הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכֲלֶנּוּ. טז וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ. יז כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם. יח וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה. יט כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם הָיָה. כ וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה. כא וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וחללה [וְחִלְּלוּהוּ]. כב וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ.

כג עֲשֵׂה הָרַתּוֹק כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס. כד וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם. כה קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. כו הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים. כז הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אוֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה.

מלבי"ם כבר פירש –
https://www.sefaria.org.il/Malbim_on_Ezekiel.7.25?lang=he
או בתקציר של 929 –
https://www.929.org.il/page/459/post/11415

תהילים סט – שיבולת

עוד לפרשת נח, ענייני מים – שיבולת.

הדובר בתהילים פעמים רבות רדוף, באופן שהיה מקוטלג היום, אולי, כפרנויה. נראה שהיום אנו חיים בחברה אחרת לגמרי מזו התנ"כית.
לגבי מזמור זה, הפעם נשים לב למוטיב המים, הטביעה, וביתר פירוט – למילה 'שיבולת', שאמנם בצורתה המודרנית משמעה קנה החיטה, אך במקור היא תופעה הקשורה למים – מפל או מערבולת (כפירוש רש"י או מלבי"ם, בהתאמה).
ובכל זאת, גם היום נותרו לנו ביטויים השאובים מדימוי זה – 'באו מים עד נפש', 'להחזיק את הראש מעל למים', ועוד.

נתמקד בהדגשות –

א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. ב הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. ג טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. 

ד יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. ה רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב. ו אֱ‍לֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ. ז אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ח כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. ט מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. י כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. יא וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. יב וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל. יג יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. יד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ. 

טו הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. טז אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. 

יז עֲנֵנִי יְהוָה כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי. יח וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי. יט קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי. כ אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי. כא חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי. כב וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ. כג יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. כד תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד. כה שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. כו תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב. כז כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ. כח תְּנָה עָוֹן עַל עֲו‍ֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ. כט יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ. ל וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי. לא אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. לב וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס. לג רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם. לד כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְהוָה וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה. לה יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם. לו כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. לז וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ.

אגב, שיבולת מופיעה עוד בישעיה כז, יב, ואיוב כד, כד, אך ההיקרות המפורסמת ביותר שלה היא מסיפור בני אפרים בשופטים יב –

א וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. ב וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. ג וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי. ד וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה. ה וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא. ו וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. ז וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד.

גם כאן שיבולת קשורה למעברות הירדן ולמים. בני אפרים לא יכלו לבטא את השי"ן, וכך לא עברו סלקציה.
אולי – רק אולי – ניתן לעשות הקבלה מזה לימינו, שאצלנו נמצאים הערבים, שאינם מצליחים לבטא את הפ"ה, ואומרים בי"ת תחתיה.

נח, דנאל ואיוב

לפרשת נח.
הפטרת נח היא מישעיה, היכן שמוזכרים 'מי־נח'. ואולם, הוא מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך, בספר יחזקאל, יחד עם איוב, המוכר לנו מהמקרא, ועם דנאל – שהוא דמות חכם ידועה מכתבי אוגרית הקדומים (ומוזכר שוב ביחזקאל כח, ג – 'הנה חכם אתה מדנאל'. אגב, בנו נקרא 'אקהת', באופן דומה לקהת התנ"כי), ואינו דניאל הידוע מהתנ"ך –

יחזקאל יד –
יב וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יג בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טו לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה. טז שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה. יז אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יח וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ. יט אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. כ וְנֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם.

כא כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. כב וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ. כג וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

הפסוקים פשוטים – נח, דנאל ואיוב הצדיקים יצילו את נפשם בעת צרה, אך לא יצילו בזכות הקיימת להם את סביבתם. הדמיון לסיפור אברהם וסדום ברור. שם על פחות מעשרה צדיקים אברהם אפילו לא שאל, כאן יש שלושה.
ומדוע דווקא אנשים אלה מוזכרים? בעל מצודות כותב כי אנשים אלה הצילו את עצמם ולא את זולתם – במקרה של נח זה ברור, וגם משפחתו של איוב נספתה ואילו הוא ניצל, אך במקרה של דניאל – שמצודות מתייחס אליו כדניאל המקראי – הדברים לא ברורים כלל. (חז"ל, בדומה לכך, אמרו שהם ראו עולם חרב ועולם בנוי).
לדעתי, אנשים אלה נבחרו משום שהם אינם חלק מעם ישראל – לא נח, לא דנאל האוגריתי, ולא איוב, מארץ עוץ. מדוע הנביא בחר להעביר מסר זה כאן? איני יודע. אך זה מזכיר את דבריו של מעין-נביא אחר – ישוע, שאלה היו דבריו –

"לח אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים פָּנוּ אֵלָיו וְאָמְרוּ: "רַבִּי, רוֹצִים אָנוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ אוֹת."

⋅לט הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: "דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֵּשׁ אוֹת, וְאוֹת לֹא יִנָּתֵן לוֹ מִלְּבַד אוֹת יוֹנָה הַנָּבִיא. ⋅מ כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, כָּךְ יִהְיֶה בֶּן-הָאָדָם בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת. ⋅מא אַנְשֵׁי נִינְוֵה יָקוּמוּ בַּמִּשְׁפָּט עִם הַדּוֹר הַזֶּה וְיַרְשִׁיעוּהוּ, כִּי חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בִּקְרִיאַת יוֹנָה; וְהִנֵּה גָּדוֹל מִיּוֹנָה כָּאן. ⋅מב מַלְכַּת תֵּימָן תָּקוּם בַּמִּשְׁפָּט עִם הַדּוֹר הַזֶּה וְתַרְשִׁיעַ אוֹתוֹ, כִּי בָּאָה מִקְצֵה הָאָרֶץ לִשְׁמֺעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֺה; וְהִנֵּה גָּדוֹל מִשְּׁלֹמֺה כָּאן."
מתי יב.

גם אנשי נינוה וגם מלכת תימן – אינם מעם ישראל. ואפשר שהם נבחרו כדי לחדד את המסר.

בהקשר זה אוסיף ואומר, כי זכור לי שפרופ' ליבוביץ אמר וכתב, כי הנביאים נחלו כישלון חרוץ ולא הצליחו להחזיר אפילו אדם אחד מישראל בתשובה, אבל חז"ל הצליחו לרתום את העם לעשיית מצוות. ליבוביץ צודק כמובן, אך צריך לדייק ולומר – הנביאים לא הצליחו בישראל, אך כן בשאר אומות העולם!

הוספה –

זה הציטוט המדויק של דברי ליבוביץ –

"מבחינה היסטורית, כל הנביאים היו כישלון מוחלט: הם לא הצליחו להביא נפש אחת לאמונה ואף לא למנוע עבודת אלילים. עם של עובדי אלהים ויראי אלהים הוא הישג היסטורי של ההלכה בלבד."

התלבטות
לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט.
הושע ד, יד.

כאן ענייני רק בסיפא של הפסוק – ועם לא יבין ילבט. מהו ילבט? בלשון ימינו התלבטות היא התחבטות בבעיה, או בדילמה, אך בלשון המקרא נראה שפירושה אחר. הפרשנים המסורתיים מפרשים את המילה מלשון טורח וכישלון. כך למשל מצודות, ולפי זה הוא מפרש –

"ועם לא יבין ילבט" – ר"ל והואיל והם עם אשר לא יבין לכן ילבט ויכשל.

אני חושב שאפשר להשתמש בשתי המשמעויות האלה ביחס למדיניות הממשלה בחודשים האחרונים. שוב ושוב מכנסים את 'קבינט הקורונה', אך מתקשים מאוד להגיע להחלטות, וההחלטות שכבר מגיעים אליהן – לא טובות. כלומר, מתלבטים, במובן המודרני, ולכן גם נכשלים, על-פי המובן המקראי. והכול – מתוך אי הבנה.

אך אם כבר נגענו בשורש מקראי זה, נציין כי יש לו עוד שתי היקרויות –

חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
משלי י, ח.

"ואויל שפתים ילבט" – ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא) אמרו כמה נתלבטנו בדרך. – רש"י.

קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
משלי י, י.

"קורץ" – ענין נדנוד ורמיזה, כמו (משלי ו): "קורץ בעיניו". – מצודת ציון.

כאן אומר – ראיתי שהרבה מפרשים את הפסוקים כביטוי 'אוויל־שפתיים'. שהוא – יטרח, או יכשל. אך לדעתי הסמיכות כאן היא אחרת – 'שפתיים־ילבט', כלומר – יעקם שפתיו.
בפסוק הראשון האוויל מעקם את שפתיו, כי אינו רוצה לקחת מצוות, ואילו בפסוק השני זה ברור עוד יותר – יש מי שקורץ בעיניו – והוא המעציב, ויש מי שמעקם את שפתיו – והוא האוויל.

ילבט כמו ילפת, עניין עיקום. ומצוי בפירוש דעת מקרא.

ישעיה נז, שלום בדיבור

לפרקנו זה שלושה חלקים –

א הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. ב יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. 

רוב המפרשים המסורתיים מפרשים פסוקים אלה על צדיק שמת כדי לא לראות בפורענות שבאה על הדור. מיהו ומהו? לא מפורש.

(למעשה אפשר שהעניין מתחיל בפרק נו –
י צפו [צֹפָיו] עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. יא וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. יב אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד.)

ועתה הוא פונה אל העם –

ג וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה. ד עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. ה הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים. ו בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם. ז עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח. ח וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית. ט וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל. י בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל כֵּן לֹא חָלִית. יא וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי. יב אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ. יג בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי. 

בלי להיכנס לכל פירוש המילים, כאן מתואר העם כמי שחוטא בעבודת אלילים ובניאוף, אלא שהדבר לא מועיל לו.

ואז מוצג הפתרון –

יד וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.    
טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. יח דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. יט בּוֹרֵא נוב [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו. כ וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.

מי זה 'הוא' שעליו מדובר? לא ברור, וגם רש"י ומצודות לא מציינים זאת, בעצם. אפשר שמדובר בעם, אף כי הדיבור הוא כעל יחיד.

מה שמעניין אותי במיוחד בחלק זה, ובפרק זה בכלל, הוא הביטוי 'בורא ניב שפתיים', שהוא זה המוביל לשלום. לפי רש"י ומצודות זה ניב שפתיהם של סובביו של הנמען, שייהפך משלילה לחיוב, אף שלי תמיד נראה שזהו ניב השפתיים שלו עצמו, כלומר הוא 'מצא את המילים הנכונות'. כל זה – בצד 'דרכיו' שהשתנו גם כן.
לדעתי יש כאן דגש גדול על מעלת הדיבור. אנו יודעים כי במאמר נברא העולם. וכן אנו יודעים שרש"י מפרש את המילה 'נביא' לפי ביטוי זה – 'ניב שפתיים' (אף שדעתי אינה כדעתו). צא ולמד מה חשוב הדיבור ומה חשובה הלשון.

הרשעים, לעומת זאת, לשלום לא יגיעו לעולם.

קריאה בישעיה נח – צום

לא, אין צום עכשיו. אך יש לי הרבה זמן פנוי, ואני ממשיך בקריאה בכתובים. והפעם פרק מופתי, שמאוד חביב עליי.

א קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. 

כגוי אשר צדקה עשה – מראים עצמם כך, אף שלמעשה אינם כאלה, כך למשל מפרש מצודת דוד.

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. 

תמצאו חפץ – לעשות דבר שאתם חפצים בו, תחת העינוי.
כל עצביכם תנגושו – תדכאו את בעלי החוב שלכם הנעצבים, לפי רש"י.

ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. 

עדיף לשחרר אנשים מכבליהם מאשר לצום.
אגמון – צמח הגומא, מוטה – עצי עול. לפי מצודות.

ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. 

מבשרך לא תתעלם – מקרובך, על-פי מצודות. ורבו הפירושים לפסוק זה. ניתן לומר שמכאן החובה לדאוג גם לעצמך, אף כי ברור שהפסוק מדבר על דאגה לזולת.
ארוכתך – רפואתך.

ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. 

מוטה – כבר אמרנו, עצי העול. אך אפשר שנרמז כאן הטיית הלב והמשפט?
שלח אצבע – מצודות מפרש ממש כפי שמוכר בימינו, ניפוף באצבע מאיימת מול פני אדם.
ודבר אוון – ריק ושקר.

יא וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. 

בצחצחות – מלשון יובש, בעת יובש וצרה לך ייטב, על-פי מצודות.
עצמותיך יחליץ – יחזק ויבריא.

יג אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

באופן די נדיר בנביאים, כאן מובאת מצווה מן התורה, ואחת הבולטות שבהן – מנוחת יום השבת. מה כוללת השבת לפי הנביא?
לא לעשות בו את חפציך-רצונותיך הרגילים, כגון עבודת השבוע. לא לנסוע בדרכים לשם כך. ואפילו לא לדבר על כך (ואכן כך ההלכה).  אלא אדרבא – לכבד את השבת ולהתענג בה. זה הכול.

קריאה חופשית בישעיה נה –

בעקבות הגשם שהתחיל לרדת חיפשתי פסוקים המזכירים אותו והגעתי לזה, נקרא לאט –

א הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. 

התורה היא בחינם. ובאמת, עד היום התורה ניתנת בחינם, אם זה בערוץ היהודי או בדתות אחרות גם. ניתן למצוא חומר לימוד מפה ועד הודעה חדשה, והכול בחינם. לימודים מקצועיים, לעומת זאת, או כל לימודי חול, בדרך כלל כרוכים בתשלום – אף כי גם זה משתנה לטובה בשנים האחרונות, וניתן למצוא שיעורים רבים ביו-טיוב, למשל, הניתנים בחינם.

ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. ד הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים. ה הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.    

עד לאומים? נגיד ומצווה לאומים? נראה לי שמכאן ניתן למצוא ראיה חזקה לטענת הנוצרים דווקא.

ו דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. 

על עקרון התשובה דיברתי אך היום, תוך התייחסות ליחזקאל יח.

ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה. ט כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. 

וכן הוא אומר –
רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם. (משלי יט, כא).
וכן הוא אומר –
בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. (משלי ג, ה).
מחשבות אנטי-פילוסופיות בעליל.
ובאמת, כששואלים שאלות אודות דרכי האל, לעיתים קרובות נענים בפסוקים אלה ובהסבר – דרכי האל נסתרות ונעלות על בינתנו.

והנה הגענו לפסוקים שלשמם התכנסנו –

י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. 

דבר ה' מתקיים, כמו הגשם. כלומר, הוא 'מתגשם'.

יב כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף. יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת [וְתַחַת] הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת.

"כי בשמחה תצאו" – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. (מצודת דוד).

קריאה בישעיה נט –

תוכחותיו של ישעיה הן חריפות ביותר, מה הפלא שאנשים היום לא אוהבים לקרוא אותן? הרי הכי כיף לשמוע כמה אנו נפלאים ו'עם סגולה'. בכל זאת אנסה לקרוא את הפרק המופתי הזה מישעיה –

א הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְהוָה מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ. ב כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. 

כאן יש עיקרון מקראי גדול – החטא הוא זה המבדיל בין האדם ובין אלוהים. ואת חטא העם הגדול ישעיה הולך ומפרט –

ג כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָו‍ֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה. ד אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן. 

החטא העיקרי של העם לפי ישעיה היא אי דיבור אמת, הישענות על שקר, שהוא גם עוון ועוולה. והוא ממשיך וממשיל זאת –

ה בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה. ו קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם. 

כנחשים ורמשים – החיות הבזויות והבוגדניות – כן הם. מעשיהם הם אוון – דבר ריק, וחמס – גזל.

ז רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. ח דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם. 

רגליהם לרע ירוצו – כפי שאומר ירמיה (כג, י) – וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה. מרוצת החיים, מרוצת הבצע. אין בה רע כשלעצמה, אך יש בה רע כשאין בה צדק, אלא להיפך – שוד, שאותו מדמה הנביא לשפך־דם ממש. את דרך השלום והמשפט אין הם מכירים כלל. החברה כולה מבוססת על שיטה עקומה – 'נתיבותם עקשו להם' – קבעו להם חוקים שרירותיים, המבוססים על עיקשות ולא על חוכמה. אין כלל אפשרות לחיות בשלום בתנאים אלה.

ט עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ. י נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים. 

ואכן התוצאות לא מאחרות לבוא – אין משפט ואין צדק (צדקה, בלשון המקרא). העם עיוור וכושל.

יא נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ. יב כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם. 

עוד מאותו עניין – נדבר בינינו ותא נבין את מקור הכשל, ומקור הכשל הוא החטא, שהוא, כאמור, בעיקר השקר, כפי שהוא ממשיך ומפרט –
(אך רק אומר קודם כמדרש לשון, שאת פסוק יא אפשר לפרש ממש באופן עדכני – 'כיונים הגה נהגה' – בציוצי הטוויטר, שאינם מעלים ואינם מורידים, ולכן אולי גם – 'נהמה כדובים כולנו' – בפייסבוק, אף כי לא הצלחתי עדיין לקשר בין דובים לפייסבוק, בניגוד ליונים שקשרם לטוויטר מובן. בין כך ובין כך – הרשתות החברתיות היום הן אכן המקום בו אנשים מחליפים רשמים. אך כל זה כהערת אגב).

יג פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר. יד וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. 

כאמור, החטא העיקרי של העם הוא השקר, וכך קרה שהאמת נעדרה כליל, אפילו ברחוב.

טו וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. טז וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ. 

מכאן באה תגובת האל, והיא פחות מענייני כאן, אך אמשיך בכל זאת עד סוף הפרק. פסוק טו בא בגמרא במסכת סנהדרין כסימניו של דורו של משיח. ושם נאמר – נעשית עדרים-עדרים. האם אין זה המצב היום – עדר הימין מול עדר השמאל, כשהאמת הבלתי־תלויה חסרה?

יז וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. יח כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם. 

תגובת האל – והיא תגובת נקם.

יט וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם יְהוָה וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ. כ וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה. 

כאן פסוקים משיחיים ברורים. ולשבי פשע – הוא שאמרו חז"ל – דור שכולו חייב. וכן מופיע גם במקומות אחרים.

כא וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

– נצחיות דבר ה'.

אז האם אנו נמצאים ב'ימות המשיח'? איני רוצה לטעון כך, ובכלל אני מנסה להימנע ממחשבות אסכטולוגיות – מחשבות של אחרית הימים. זו לא הנקודה. הנקודה שאני לוקח מכאן היא החשיבות של האמת, ועל כן אפשר לקרוא לפרק זה – 'פרק האמת'. בדומה לכך אומר זכריה בפרק ח, שגם הוא פרק גאולה –

טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. יז וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְהוָה. 

ולא, לא נביא אני ולא בן נביא, אני פשוט קורא בנביאים ומנסה ללמוד את מוסרם.