בהמשך לפוסט הקודם – 'עד מתי עשנת' – נקרא את הפרק כולו, שהנוצרים רואים בו מזמור משיחי –

תהלים פ

קריאה להצלה –
(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.

(ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.

(ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
(אלה שבטי רחל)

(ד) אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

(ה) יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.

(ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.

(ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ.

(ח) אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

הסיפור ההיסטורי –
(ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.
(מדמה ישראל לגפן ומספר על יציאת מצרים)

(י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.
(שרשת אותה בארץ)

(יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.
(כה גדולה הייתה הגפן, עד שעשתה צל על ההרים, והיו ענפיה אדירים. ארזי אל – הפלגה לציון גודל)

(יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.
(התרחבו גבולותיה-ענפיה)

ועתה לטרוניה –
(יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.
(למה פרצת גדרותיה. וארוה – קטפוה.

(יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּ^עַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.
(היא מופקרת לכל, ולבזויות שבחיות – החזיר, וזיז שדי – מעין עוף. ע' מרחפת כאן, כנראה בגלל בעיות העתקה)

ופניה לה' –
(טו) אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת.

(טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.
(כנה – נטע. וכאן ממשיל ישראל לבן, כפי שגם נאמר 'בני בכורי ישראל'. אימצת – לקחת לך, או – חיזקת)

(יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.
(הגפן שרופה ומקוצצת, אך בגערתך יאבדו אויביה. או – ישראל בצרתם, לפי שטיינזלץ)

(יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.
(כאן כבר מכוון לאדם מסוים שה' בחרו, ואולי הכוונה למלך)

(יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.

(כ) יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

*

אבן עזרא –
תהי – כל יד ואחריו בי״ת לגנאי: והיתה יד י״י (שמואל א י״ב:ט״ו) בהם, הנה יד י״י הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳). ואם איננה בבי״ת היא לשבח: תהי ידך לעזרני (תהלים קי״ט:קע״ג), ויד י״י עלי חזקה (יחזקאל ג׳:י״ד), היתה עלי יד י״י (יחזקאל מ׳:א׳). וכן הוא תהי עזרתך על איש ימינך – פירש כי הכנה אשר נטעה ימינו, דרך משל. והנמשל הוא על ישראל או משיח בן אפרים.

*

ובנוגע לטענות הנוצרים, הנה מה שאומר רבי חסדאי קרשקש בספרו 'ביטול עיקרי דת הנוצרים' –

ישו בתור "בן אדם"

ישו קורא את עצמו "בן אדם" בכל ספרי האונגליון:
במתיא שלשים פעם
בלוקס עשרים ושבע פעמים,
במרקוס ארבע עשרה פעמים,
ביוחנן אחת עשרה פעמים,
ורק פעם אחת במפעלות השליחים (ז, נו).

ולמאמיני ישו הדבר הזה הוא תמיה גדולה, מדוע לא יקרא את עצמו בן אלוה?

אמנם בלשון כתבי הקדש בן אדם ר"ל בנו של אדם הראשון או בן בנו וכל הדורות שבאו אחריו נקראו על שמו, והוא שם יותר נכבד מבן אנוש שהוא בנו של שת ונכד אדם הראשון, ולכן נאמר:

מה אדם (כמו בן אדם) ותדעהו בן אנוש ותחשבהו (תהלים קמד, ג),

ונאמר:

מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא, יב),

והוא כמו זה אף זה, או זה ואין צריך לומר זה.

ואיש המעלה נקרא בן אדם והם בני ישראל, כמו:

ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא)

וכדרשת חז"ל:

אתם קרוים אדם ואין הגוים קרוים אדם.

ולעתיד נאמר:

עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם – ארבה אותם כצאן אדם (שם לו, לז).

ונאמר:

תחי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך (תהלים פ, יח).

ובפרט הנביא נקרא בן אדם, ויחזקאל נקרא בן אדם מאה פעמים חסר אחת, ולדניאל נאמר,

הבן בן אדם (דניאל ח, יז).

ונראה לי כי אפשר לשער מדוע נקרא ישעיה בן אמוץ על שם אביו ויחזקאל בן בוזי לא נקרא על שם אביו כי "בוזי" הוא לשון בוז וגנאי הוא להקרא בשם הזה. ושם אבי דניאל לא נודע לנו אולי גם שמו היה לשון בוז ולכן לא נתגלה שמו ונקרא "בן אדם" כמו יחזקאל. ובימי התנאים נעשה השם "בן" לשם תואר ונקראים בן עזאי, בן זומא, בן בג בג, בן הא הא, ומפני טעם כמוס לא נקראו [292] על שם אביהם או מפני שהיו בני גרים.

ומכל זה מוכח כי ישו חשב את עצמו לנביא דומה לנביא יחזקאל או לחכם כמו דניאל. וגם בתואר בן אלוה לא השתבש לחשוב כי הוא בן אלוה ממש ורק התלמידים שבאו אחריו השתבשו בתואר הזה. למביני כתבי הקדש ידוע תואר השם החביב "בן", כמו בנים אתם לה' אלהיכם, ודוד המלך יתפאר:

כי ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהלים ב, ז),

ואיש המופת חנינא בן דוסא נקרא "חנינא בני" (ברכות יז.).

התפרסם כי הוגשה עתירה לאיסור עישון במרפסות פרטיות ובחצרות הבתים. לדעתי, זו הגזמה פרועה. כבר שנים רבות רודפים את המעשנים, וכבר כתבתי על כך בכמה הזדמנויות. אבל להגביל אדם בתוך ביתו הפרטי? עד לאן נגיע?
לפי התרשמותי, החירות האנושית הולכת ומצטמצמת, בעיקר בתקופה האחרונה, וזה רק גורם נוסף באותו כיוון. לכן כתבתי בפייסבוק, כי אולי הדבר המצער ביותר בכל התקופה האחרונה הוא, שאני מוצא את עצמי מסכים עם ליברטריאנים. לפני כמה ימים אפילו כמעט שיתפתי פוסט של פייגלין, שאמר שלא ייכנס למקום שיכניס רק מחוסנים, גם לא לבית כנסת. פייגלין! האדם המתועב ביותר מבחינתי בזמן ריצתו האחרונה לכנסת, ומי שהצהרתי בפייסבוק שאם מישהו מחבריי תומך בו, שיודיע לי ואאנפרד אותו!
אכן, זמנים קשים מזמנים הפתעות, ומתברר שגם בליברטריאניות יש טוב, והוא – ערך החירות. ערך החירות צריך להיות מאוזן עם ערכים אחרים, ובראשם ערך השוויון, אף שיש הטוענים שכלל הוא אינו ערך, או נאמר – ערך הערבות ההדדית. אבל כיום, כשהחירות האישית כל-כך ננגסת, צריך לחזק ערך זה.
ועוד ליברטריאנית אחת ידועה היא איין ראנד, וגם היא נחשבה בעיניי מאוסה ואבי אבות הטומאה, באגואיזם הקר שלה וברמיסת החלש. אבל, כאמור, עתה לא רק ערך החירות ננגס, אלא גם הערבות ורוח החסד כמו נעלמו.

טוב, על כל זה לא אביא 'ראיות' מהתנ"ך, אבל אפשר לנצל הזדמנות זו לדבר על עישון. בעיקר בתנ"ך – אף ה' מעשן, וכלומר – אלוהים כועס. זו ממש תמונה ציורית של 'עשן היוצא מהנחיריים', כמו דרקון אולי.
ועשן הוא גם סימן לאי-בהירות, אך על כך כבר דיברתי בפוסט על הערפל, שהוא מקום האל בתנ"ך בכמה פסוקים.
וגם הקורבנות כללו עשן, אך גם על כך כבר דיברתי בפוסט על עתר-עשן.
אם כך, אסתפק בפסוק אחד אופייני –

יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.
תהילים פ, ה.

מלבי"ם –
עשנת – מענין חרון אף, כמו אז יעשן אף ה׳.

ואני תמיד מצאתי פה רמז חבוי המעודד הפסקת עישון. ובאמת בסדנאות של קופת-חולים להפסקת עישון (בעזרת צ'מפיקס) אפשר לתלות שלט עם מילים אלו – 'עד מתי עשנת?'.

ארז דריגס התנצל מעומק ליבו על כמה מסרונים לא יפים ששלח, אבל אני רואה שיש אנשים שממאנים לסלוח לו. העולם לא יכול להתקיים ללא אפשרות של סליחה ושיקום, אך נראה שפה לא מכירים את הקונספט הזה.
זה מזכיר לי פסוק אחד בתהילים, שיש רבים כמוהו, אבל נסתפק בו –

יָגֹודּוּ עַל-נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ.
תהילים צד, כא.

שטיינזלץ –
יָגוֹדּוּ, הם מתאספים כגדוד עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. אצלם דווקא האיש הנקי יוצא חייב, ואפילו דנים אותו למוות. 

*

(מכאן למתעניינים בלבד) –

אכן, זהו שלטון ההרשעה, עליו מדברים בהרחבה בברית החדשה, ואצלם זהו יסוד הדת והאמונה.

למשל, רומים ה, על אדם הראשון והמשיח –

⋅יב לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל-יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. ⋅יג הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. ⋅יד בְּכָל זֺאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד מֺשֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא.
⋅טו אוּלָם לֹא הֲרֵי הָעֲבֵרָה כַּהֲרֵי מַתְּנַת הַחֶסֶד; שֶׁכֵּן אִם בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שָׁפְעוּ לָרַבִּים חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ. טז וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה, אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי;
⋅יז שֶׁהֲרֵי אִם עַל-יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. ⋅יח וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; ⋅יט כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי-צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים. ⋅כ הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר. ⋅כא וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשֺׁל הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה – חַיֵּי עוֹלָם עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ.

בג"ץ החליט כי גיור רפורמי וקונסרווטיבי תקפים בישראל, בכפוף לחוק השבות. מבחינת האורתודוכסיה זו רעידת אדמה, ועוד נשמע על כך. אך יש לדעת שמבחינה תנ"כית זה לא עניין גדול כלל.
הגיורת הגדולה המוכרת מהתנ"ך היא רות, והיא לא עברה גיור-לחומרה ברבנות, אלא פשוט הביעה נכונות עיקשת להידבק בחמותה נעמי ובעם ישראל. וזו אינה דמות שולית בעם ישראל, אלא היא הסבתא-רבתא של דוד המלך, אבי שושלת המלוכה הישראלית.
נקרא את הפסוקים הרלוונטיים –

רות א –
נעמי חוזרת ארצה עם כלותיה
(ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

(ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה.

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה [יַעַשׂ] יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.

(ט) יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.

(יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.

(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

(כלומר, לפי התפיסה המוצגת כאן, כלותיה של נעמי יכולות להינשא רק מבנים של נעמי, תפיסה לא מובנת-מאליה כלל. כאן גם שורש המילה עגינות – עוד נושא דתי רלוונטי וכואב עד ימינו. נמשיך – )

(יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.

(טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

(טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

(יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.

*

ואולם, אם נדייק, בחקר המקרא יש גישה מרכזית שטוענת שבימי עזרא ונחמיה הייתה מחלוקת בענייני הגיור. עזרא הרי דרש לגרש את הנשים הנכריות. ולעומת זאת הייתה גישה המתנגדת לכך. תומכי גישה הפוכה זו, טוענים חלק מהחוקרים, הם אלה שכתבו את מגילת רות, כדי לקדם את קבלת הנשים הנוכריות לעם ישראל.

נקרא אפוא גם את עזרא י –

א וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתֹו בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב-מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי-בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה-בֶכֶה׃ ס
ב וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי (עולם) עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיֹּות מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל-זֹאת׃
ג וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהֹוצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנֹּולָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתֹּורָה יֵעָשֶׂה׃
ד קוּם כִּי-עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה׃ פ
ה וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל-יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂות כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ׃
ו וַיָּקָם עֶזְרָא מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ אֶל-לִשְׁכַּת יְהֹוחָנָן בֶּן-אֶלְיָשִׁיב וַיֵּלֶךְ שָׁם לֶחֶם לֹא-אָכַל וּמַיִם לֹא-שָׁתָה כִּי מִתְאַבֵּל עַל-מַעַל הַגֹּולָה׃ ס
ז וַיַּעֲבִירוּ קֹול בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם לְכֹל בְּנֵי הַגֹּולָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
ח וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹוא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל-רְכוּשֹׁו וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגֹּולָה׃ ס
ט וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלַ͏ִם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחֹוב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים׃ פ
י וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיֹּות לְהֹוסִיף עַל-אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל׃
יא וְעַתָּה תְּנוּ תֹודָה לַיהוה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצֹונֹו וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן-הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיֹּות׃
יב וַיַּעְנוּ כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קֹול גָּדֹול כֵּן (כדבריך) כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשֹׂות׃ יג אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹוד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא-לְיֹום אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי-הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה׃
יד יַעֲמְדוּ-נָא שָׂרֵינוּ לְכָל-הַקָּהָל וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיֹּות יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים וְעִמָּהֶם זִקְנֵי-עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ עַד לְהָשִׁיב חֲרֹון אַף -אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ עַד לַדָּבָר הַזֶּה׃ פ
טו אַךְ יֹונָתָן בֶּן-עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן-תִּקְוָה עָמְדוּ עַל-זֹאת וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם׃
טז וַיּ͏ַעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי הַגֹּולָה וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבֹות לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמֹות וַיֵּשְׁבוּ בְּיֹום אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיֹושׁ הַדָּבָר׃
יז וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיֹּות עַד יֹום אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשֹׁון׃ פ

-וכך עד סוף הפרק, והעניין חוזר אף בספר נחמיה.

נראה, אם כך, שזה אינו ויכוח חדש. ולפי המילים שהדגשתי, נראה שאלו גם אותם גורמים שמציגים עמדה נוקשה…

*

לצורך ההשלמה, הנה המקור בנחמיה יג –

כג גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים (אשדודיות) אַשְׁדֳּדִיֹּות (עמוניות) עַמֳּנִיֹּות מֹואֲבִיֹּות׃
כד וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדֹּודִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשֹׁון עַם וָעָם׃
כה וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם -תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם׃
כו הֲלֹוא עַל-אֵלֶּה חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגֹּויִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל גַּם-אֹותֹו הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיֹּות׃
כז וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיֹּות׃
כח וּמִבְּנֵי יֹויָדָע בֶּן-אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדֹול חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי׃
כט זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם׃
ל וְטִהַרְתִּים מִכָּל-נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרֹות לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתֹּו׃
לא וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנֹות וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי לְטֹובָה׃

האם אליהו 'פוטר'?

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.
מלכים א, יט.

יש דעה אצל חז"ל שאליהו 'פוטר' מתפקידו, כי נבואתו הייתה קשה מדי וכי לימד קטגוריה על ישראל. קראתי את הדברים האלה בספרו של הרב אלחנן סמט 'פרקי אליהו', ועתה אני קורא אותם בספרה של יוכי ברנדס 'כשאלוהים היה צעיר'.
לי תמיד הדעה הזו לא נראתה. מדוע? מפני שכל הנביאים, בעצם, לימדו קטגוריה על ישראל. זה התפקיד שלהם, בעצם, אפשר לומר. והנטייה להימנע מכל ביקורת על ישראל היא חז"לית מובהקת.
מלבד זאת, אני לא קורא את הדברים האלה בפסוק. אין זה הפשט. יש כאן פשוט העברת משמרות, שלא ניתן לה כל נימוק ברור.
והדבר מתחבר לפוסט שהעליתי לא מזמן, על כך שאליהו הוא זה שנקרא בפי אחאב בביטוי הקשה 'עוכר ישראל'. אבל הוא עונה יפה – 'לא עכרתי את ישראל, אלא אתה ובית אביך', שהרי אחאב אכן נחשב בתנ"ך כמלך שעשה הרע בעיניי ה'.
אז השאלה היא למי שאנו רוצים להאמין, לגרסה של אחאב, שהיא זו שאומצה, לצערנו, על-ידי חז"ל, או לגרסת אליהו, שהיא גם גרסת הכתובים הפשוטה?

בכל אופן להלן אביא את דברי יוכי ברנדס, וכן דברים דומים שמובאים ברש"י ובמדרש המכילתא.

*

מתוך "כשאלהים היה צעיר" –

"אלהים מסלק את אליהו בשקט. אך חז"ל מדברים על פיטוריו בגלוי. וכאלף שנים אחריהם מגיע פרשן אמיץ במיוחד בשם רבי לוי בן גרשום (רלב"ג), שמאלץ אותנו לראות את אליהו כמות שהוא:

"כאשר ראה ה' יתברך היות אליהו מבקש רע לישראל היישירו להבין שאין השם יתברך חפץ בהבאת הרעות. ולזה הראהו במראה הנבואה הרוח והרעש והאש. ולא היה בהם ה'. ואחר זה שאל לו שנית: מה לך פה אליהו? וידמה שמרוב כעס על חטאת ישראל לא התחכם אליהו לעמוד על הכוונה האלהית והשיב שנית כמו התשובה הראשונה. וכאשר ראה ה' שהוא משתמש בנבואתו להביא רע על ישראל בהפך מה שכיוון בה, אז הודיעו שימשח אלישע לנביא תחתיו".

כל מה שרלב"ג אומר כתוב בתנ"ך.
זה הפשט.
לגמרי הפשט.
אבל כמה אומץ צריך בשביל לצעוק בקול רם:
אליהו מבקש רע לישראל."

– כשאלהים היה צעיר מאת יוכי ברנדס.

רש"י –
תמשח לנביא תחתיך – אי איפשי בנביאותך מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני.

מכילתא על דמות יב, א –
נמצאת אתה אומר, שלושה נביאים הם. אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר 'נחנו פשענו ומרינו' [איכה ג']. לכך נכפלה נבואתו, שנאמר 'נוסף עליהם דברים' [ירמיה לו']. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר 'קנא קנאתי לה' אלקי צבאות' [מלכים א' יט']. ומה נאמר? 'לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך' שאין ת"ל לנביא תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, שנאמר 'ויהי דבר ה' אל יונה שנית' [יונה א'], שנית נדבר עמו שלישית לא. רבי יונתן אומר, לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר 'שאוני והטילוני אל הים'. וכן תמצא (האבות) והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר, 'ועתה אם תשא חטאתם. ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת' [שמות לב'] [ואומר] 'ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי' [במדבר יא'] בדוד מה הוא אומר, 'הנה אנכי חטאתי ועויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי' [שמואל ב' כד']. הא בכל מקום אתה מוצא (האבות) והנביאים מסרו נפשם על ישראל.

בכאן תרבות פרסמו ידיעה על מתרגמת שמתייחסת אל עצמה בגוף שלישי רבים, וניסחו את הידיעה בהתאם בגוף שלישי רבים. תומר פרסיקו העלה צילום של הידיעה לעמוד הפייסבוק שלו, ורבים לא רואים זאת בעין יפה.
גם אני בעבר כתבתי על 'הפוליטיקה של הסמיוטיקה', אפשר לומר. כלומר, על ההתרכזות בפן הלשוני, כאילו הוא חזות הכול, וההפקרה של הצד הממשי, התנאים החומריים, מה שקורה באמת. שם עוד כתבתי שזה בדיוק הפוך למה שאמר מרקס, שצריך להתייחס למבנה הבסיס, הוא המבנה הכלכלי, ולא למבנה העל, הוא המבנה התרבותי. אלא שלאחר מרקס באו הנאו-מרקסיסטים והפכו את הקערה על פיה. תחילה הם אמרו שגם מבנה העל התרבותי הוא חשוב – מה שכנראה הוא נכון, ואני מסכים עם אמירה זו, אבל בהמשך נראה שכל ההתרכזות היא במבנה העל בלבד, וברובדים החיצוניים ביותר שלו, הווה אומר – שפה וסמיוטיקה.
בעיניי, זו בגידה בערכי השמאל החברתי, שצריך לדאוג לחלשים ולמיעוטים, ולא להתהדר בנוצות-טווס מסוגננות של אופני ניסוח.

בכל אופן, אנו בבלוג תנ"כי, ודרישתה של המתרגמת שיתייחסו אליה כרבים הזכירה לי דמות אחת בדניאל, הרי זו הדמות של המלאך הנגלה לדניאל בפרק י', ש'קול דבריו כקול המון'. כמובן, אין פה דימיון בכל פרט, אבל יש פה משהו המזכיר, ואנו נסתפק בזאת.
נקרא את הפרק, שאינו קשה, והוא רק הקדמה לפרק שאחריו, ואדגיש את המילים הרלוונטיות, המתארות את קולו של המלאך –

דניאל י –
תחילה דניאל מתאבל, מתענה וצם שלושה שבועות –

א בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל וּבִין אֶת הַדָּבָר וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה. ב בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. ג לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים.

ואז נגלה לו החזון, בתאריך כד' בניסן, חזון ממנו הוא נחרד –

ד וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל. ה וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז. ו וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ז וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא. ח וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. ט וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה. י וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךָ כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד. יב וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ. יג וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס. יד וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים. טו וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי. טז וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. יז וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי. יח וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי. יט וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי. כ וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא. כא אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם.

*
וכאן יש גמרא ידועה –

מגילה ג׳ א (וכן בסנהדרין צג, ב) –
וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדוֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא מַאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים (מי הם האנשים?) אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא זֶה חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.

והמשך הגמרא עם פירוש שטיינזלץ –
אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו], מדניאל, ואיהו [ובדברים מסויימים הוא], דניאל, עדיף מינייהו [מהם]. אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו] — דאינהו נביאי [שהם נביאים] ואיהו לאו [והוא לא] נביא הוא, כי חגי זכריה ומלאכי נשלחו להתנבא לישראל בדבר ה' ואילו דניאל לא היה נביא־שליח ולא נשלח לגלות את חזונותיו לאחרים. ואילו מצד אחר איהו [הוא] עדיף מינייהו [מהם] — דאיהו חזא [שהוא ראה] ואינהו [והם] לא חזו [ראו] את המראה, הרי שכוחו בראיית הסתומות גדול היה משלהם, ושואלים לגופו של ענין:

וכי מאחר שלא חזו [ראו], מאי טעמא איבעיתו [מה טעם נבהלו]? ומדוע ברחו? ומשיבים: אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו [אף על פי שהם עצמם לא ראו, מזלם, נשמתם ראתה] והבחינה בדבר, ולכן הרגישו שיש משהו מבעית במקום, וברחו.

*

ומכאן, בין היתר, למד הרמב"ם את אפיון הנבואה כדבר מחריד –

מורה נבוכים, חלק ב' מ״א:

איני צריך לבאר ה'חלום' מה הוא. אמנם ה'מראה' – והוא אמרו "במראה אליו אתודע" – והיא אשר תקרא 'מראה נבואה' ותקרא גם כן "יד יי" והיא גם כן תקרא 'מחזה' היא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה – כמו שהתבאר בדניאל באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו – כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה – כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא "היה דבר יי אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'": ודע כי כל מי שנזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה – יש מהם מי שייחס זה אל 'מלאך' ומהם מי שייחסו לאלוה אף על פי שהיה על ידי 'מלאך' בלא ספק. כבר כתבו ה'חכמים ז"ל' על זה ואמרו "ויאמר יי לה" – על ידי מלאך". ודע כי כל מי שבא בו כתוב שדיבר עמו 'מלאך' או באהו דבר מהאלוה – שזה לא יהיה בשום פנים אלא ב'חלום' או ב'מראה הנבואה':

במגילת אסתר מרבים לעסוק בשאלה 'האם הדבר שווה או לא שווה', ממש כאנשי עסקים ממולחים. הנה הופעות המילה –

ח וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹושׁ יֶשְׁנֹו עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינֹות מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנֹות מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם׃
ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טֹוב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקֹול עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.
אסתר ג.

כלומר, אין כדאיות כלכלית למלך בהחזקתם. ולהדגשת אספקט זה, המן מציע למלך סכום כסף נאה.

יב וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה כִּי אִם-אֹותִי וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ עִם-הַמֶּלֶךְ׃
יג וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל-עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יֹושֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ׃
אסתר ה.

כלומר, כאן התועלת היא כבוד. הכבוד שהמן זוכה לו לא מספק אותו, כל עוד מרדכי קיים ומרגיז אותו בנוכחותו.

ג וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טֹוב תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי׃
ד כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחֹות נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ׃
אסתר ז.

שטיינזלץ –
כִּי אז אֵין הַצָּר, הצרה, או: האירוע המצר לא היה שֹׁוֶה, שָׁווה בְְּנֶזֶק הַמֶּלֶךְְְ, בפגיעה הרגשית במלך (ואבן עזרא – במחשבתו) אולם מדובר בגזרת השמדה.

ומוסיף אבן עזרא – ומלת נזק בלשון ארמית, לא להוי נזיק (דניאל ו׳:ג׳).

או נאמר – כי אין זאת צרה שבגינה כדאי להפריע את מנוחת המלך.

אם נרצה להתחכם, נוכל לומר כי כאן יש משחק כוח, והפרעה למלך משולה לפגיעה בכוחו.
ואם כך, הרי לפנינו שוב 'שלושת הכ"פים' – כסף, כבוד וכוח. אלה הם הדברים שנסחרים במונחים של כדאיות ו'מה שווה לי' ומה לא, מתוך שיקול אגואיסטי. והרי זה יסוד השיטה הקפיטליסטית כפי שהיא מוכרת לנו היום!

*

לעומת זאת יש שוויון אחר, חיובי –

שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט.
תהילים טז, ח.

אכן, שוויון כאן הוא מלשון דימיון, ואולי יש לצרף את שורשי שוה-קוה באותה קבוצה מבחינה זו. ושוויון זה הוא גם המביא לשוויון הנפש, לשלווה. (שווה-שלווה, גם כאן נראה שיש קרבה).

*

מילון ספיר –
שָוֶוה^{2, שָׁוֶה, שוֹוֶה [תנ]}
1. (ל-) מַגיעַ לשִוויון, להיות שוֶוה, להיות בדיוק, כמו-: ואֶל מי תְדַמְיוּני ואֶשוֶה (ישעיה מ 25); המיעוּטים יִשווּ בִּזכוּיותיהם לכל האחֵרים
2. מידַמֶה במחירו או בערכו ל-: כּי טובה חָכְמָה מִפּנינים וכָל חפָצים לֹא יִשְווּ בָה (משלי ח, 11)
3. ראוּי, כּדאי: ואת דָתֵי הַמֶלֶך אֵינָם עֹשים וְלַמֶלך אֵין שֹוֶה לְהַנִיחָם (אסתר ג, 5)

עוד בעניין וודי אלן והסדרה החדשה עליו. הוא כידוע נישא לבתו החורגת, סון יי. זה נשמע דבר מחריד. אבל למעשה זה מזכיר מאוד את הדרשה הבאה בגמרא על מרדכי, שנישא לאסתר, בתו החורגת, שהיה האומן שלה. ממש אחד לאחד.
וכך הדברים מופיעים בגמרא –

נאמר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" (אסתר ב, ז), תנא [שנה החכם] משום (בשם) ר' מאיר: אל תקרי "לבת" אלא לבית. כלומר, בסופו של דבר לקח אותה לו לאשה. וכן הוא אומר: "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת" (שמואל ב' יב, ג), משום שבחיקו תשכב הוות ליה [היתה לו] לבת? אלא הכוונה — "בת" בלשון נקיה, ועניינו כבית — כאשה, הכי נמי [כך גם כן] "לבת" משמעו לבית.
מגילה יא, א, בפירוש שטיינזלץ.

אך אני תמיד הזדעזעתי מדברים אלה ודחיתי אותם, ממש כשם שדחיתי דרשות אחרות, כגון ש'אסתר ירקרוקת הייתה', כלומר מכוערת, או שהייתה זקנה מאוד. כל זה לא עולה מפשט הכתובים, ואלה סברות-כרס סרות-טעם.

צופה בסדרה 'פארו נגד אלן', השוטחת את ההאשמות כפי וודי אלן והיחס המיני שלו כלפי בנותיו. פרק ראשון בינתיים, ואין בו הרבה חידושים. גם אני לא יכול לשפוט את המקרה הזה.
זה מצטרף למקרה עמוס עוז ובתו שפורסם השבוע, וגם מצטרף לשורה ארוכה של מקרים שנחשפים, במסורת המי-טו.
אוכל רק להעיר שיש קשר בין יצר ויצירה, כפי שידוע במחקר. למשל, כתבו על כך שלמה גיורא שוהם ומרדכי רוטנברג, הספרים 'טירוף סטייה ויצירה' ו'היצר', אם לציין את המעט.
מעניין הקשר הלשוני הזה יצר-יצירה, שהרי הוא לא מובן מאליו. היצירה נקראת כך על שום מתן הצורה. וכן פעמים רבות יצירה נוצרת מתוך צרה, אבל כאן אין קשר לשוני, אלא תוכני. כאלה הן מילותיו המפורסמות של מחבר המזמור בתהילים –

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.
תהילים קיח, ה.

וכך אומרים חז"ל על הנביאים –

בראשית רבה, כז –
אמר רבי יודן: גדול כוחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח): ואשמע קול אדם בין אולי.

כלומר, כוח הנביאים הוא כוח מדמה, וכבר כתב על כך הרמב"ם באריכות במורה הנבוכים, ובקצרה בשמונה פרקים –

שמונה פרקים לרמב"ם, פרק א –
וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה – הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִן עִנְיָנִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגָם – כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר; וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן. וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע. שֶׁהֵם חָשְׁבוּ, אוֹ הֵבִיאוּ בְנֵי אָדָם לַחְשֹׁב: כִּי כָל מְדֻמֶּה – אֶפְשָׁר; וְלֹא יָדְעוּ שֶׁזֶּה הַכֹּחַ יַרְכִּיב עִנְיָנִים שֶׁמְּצִיאוּתָם "נִמְנָע", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ.

וכדאי עוד להזכיר מדרש חז"ל מפתיע, הרואה ביצר, גם זה הרע, את מה שבונה את העולם. או כפי שפרויד היה אומר – זה הליבידו היוצר –

אומר מדרש בראשית רבה, ט', ט': "'הנה טוב מאוד – זה יצר טוב. 'והנה טוב מאוד' – זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאוד. אתמהה. אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…".

*

ובעניין פארו – נעשה מדרש שם קטן, ונזכיר שבתנ"ך צירוף האותיות הזה בא במילה 'פארות', שהן ענפי העץ (וגם במילה פארור – כלי בישול מתחמם ומשחיר). אולי הן נקראות כך כי הן פאר העץ, או פירותיו, איני יודע. אולי גם יש קשר בין המילים פאר ופרי. וגם אין לי תובנה איך זה קשור לעניין בכלל, אבל זו הזדמנות להזכיר זאת. בכל אופן הן מופיעות בפסוקים אלו –

וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת.
יחזקאל יז, ו.

הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה; וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ.
ישעיהו י, לג.

מילון ספיר –
פּוּארה, פֻּארָה, פֹּארָה
1. [תנ] ענף, זמורה, בַּד, כאמור בפסוק: "ותַּעַש בַּדִּים וַתְּשַלַּח פֹּארוֹת" (יחזקאל יז, 6), וכן בפסוק: "…מְסָעֵף פֻּארָה במַערָצה" (ישעיה י, 33)
2. [תמ] מֵיתָר, נימה: שוקיה (של הבהמה) מהו לחלילין? בני מעיה מהו לפֹארות? (עבודה זרה מז)

*

אגב, חיזוק לקשר האפשרי בין פרי לפאר, או יפי תואר, אפשר למצוא בפסוק הזה –

זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו.
ירמיה יא, טז.

*

רד"ק על בראשית ו, ה –

וכל יצר – מה שהלב חורש ומצייר בדמיונו, והמלה לשון יצירה כמו ויצר אמר ליוצרו (ישעיהו כ״ט:ט״ז), ומצאנו ל׳ יצירה במחשבה, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה (ירמיהו י״ח:י״א), אבל כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק״ג:י״ד) ענינו יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו, כי עפר אנחנו.

רש"ר הירש –

יצר – לדאבוננו, הרבה רגילים לתרגם את ״יצר״ כ״דחף״, כאילו יש כח באדם המזרז ודוחף אותו לעשות רע. זהו המקור לאותה שיטה המייאשת לבות בני אדם, שהיא אחד מעיקרי ״דת״ גדולה: שהכח הרע אוחז את האדם בכחו, ושניתן להנצל ממנו רק בזכות אמונה מסוימת. כך נשזרת תיבת ״יצר״ בחבל שקר, הכובל את האנושות וסותם את פיה. אך אין לך דבר בעולם היכול להיות רחוק מדעה זו, מאשר עצם תיבת ״יצר״.

ראשית, השורש ״יצר״ אינו מציין כפייה, אלא נתינת צורה. אך ״יֵצֶר״ לא בא בצורת פעיל אלא בצורת פעול; הוא אינו מציין את נותן הצורה, אלא את מקבל הצורה. משום כך, אם נאמר ששורש ״יצר״ שווה במשמעותו עם ״לזרז״ או ״לדחוף״, לא תהיה משמעות יֵצֶר ״הכח המזרז והדוחף את האדם״, אלא מעשי האדם הכפויים. אלא ברור שיחס ה״יֵצֶר״ אל ה״יוצר״ הוא כיחס שבין היצירה לבין יוצרה: ״וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ״ (ישעיהו כט, טז). היצר משועבד ליוצר, כחומר ביד היוצר. ו״יצר מחשבות לבנו״ הם ה״יצירות״ של מחשבותינו.

לב האדם הוא ״חושב מחשבות״, כמו האורג שאורג ״מעשה חושב״ (משמעותו הבסיסית של ״חשב״ היא לחבר ולאחד, כדוגמת ״חשב האפוד״ [שמות כח, כח]). חומר הגלם מסור ביד הלב; כל התכונות – הטובות והרעות – מסורות בידיו כחומר ביד היוצר, ומוטל עליו לחבר אותן וליצור מהן ״צורות״, הווי אומר: את מחשבותינו ורעיונותינו. ״צורות״ אלה הן ״יצר מחשבות הלב״, הצורות שנארגו על ידי הלב.

בידינו לצור את החומר שהופקד בידינו, בכל צורה שנחפוץ. אך ה׳ נתן לנו באותו הזמן את הדוגמא שמצפים מאתנו ללכת בעקבותיה. אם נלך אחרי דוגמא זו – הכל טוב. ה״חושב״ (היינו ״האורג״) צריך שכל מיני החוטים וכל הצבעים יהיו בהשג ידו, הוא אינו יכול לוותר על אחד מהם. אם השימוש הוא במקום הנכון ובדרך הנכונה, הכל טוב.

נכון אמנם שהאדם נמשך אחר יצר לבו – היצירות של לבו. לבו מייצר רעיון, הוא מעלה בדמיונו מה יש בכחו להשיג, ורעיון זה מושך אותו להגיע למטרתו. אך האדם עצמו הוא שיצר ״יצר״ זה. אם הוא יצר רעיון טוב – הרי הוא שואף אל הטוב, ואם לאו – ההיפך הוא הנכון. (״יצר״ שווה במשמעותו למילה היוונית ״אידיאה״: צורה או תמונה.) משום כך, הרעיונות הנוצרים בלב נקראים ״יצורים״, בצורת פעול מובהקת: ״וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם״ (איוב יז, ז). וכך קרא דוד לשמחתם של העם להתנדב: ״יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״. וזו הייתה תפילת דוד: ״שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם״ – שמור לעולם את השִׂמְחָה שבה הם מתנדבים. תהיה שמחה זו תמיד ״לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״ (דברי הימים א כט, יז–יח) – יהי רצון מלפניך שמחשבת לבב עמך תיצור תמיד החלטה זו להתנדב.

נמצא שפסוקנו בא לומר דבר זה: האדם כבר הביא רעה רבה על הארץ; ולגבי העתיד, הצפון כרעיון במחשבות לבו של האדם, ״כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״.

עצם הביטוי ״כל יצר״, מוכיח שפסוקנו אינו מדבר על מה שידוע בשם ״יצר הרע״. יש רק ״יצר הרע״ אחד; וממילא לא ניתן לומר עליו תיבת ״כל״. גם ״רק רע״ אינו יכול להיאמר בו. אך אפשר לומר ״כל״ על רעיונות ומחשבות (כגון כל רעיון ורעיון, כל מחשבה ומחשבה), ולגביהם ניתן להיאמר גם ״רק רע״. בכל שאיפה ושאיפה שבני אותו דור שאפו, לא הייתה בחינה אחת של טוב, והנטיה הזאת לשאוף רק לרע הייתה שווה בכל עת, בכל בחינה מחייהם.

נמשיך בקריאת איכה פרק ג, והפעם את ההתחלה, אחרי שפעם שעברה הבאתי את אותיות ט-כ באקרוסטיכון. יש לשים לב שכאן הפסוק השלישי באות ט בעצם כבר מתחיל עניין חדש.
בחלק זה המשורר מתאר רדיפה של האל אותו, באופן דומה מעט למשורר תהילים. אבל תקוותו היא שה' יפנה אליו לבסוף. כלומר, אותו הגורם המביא את הצרות, הוא גם זה המוציאו מהן. נקרא –

איכה ג

(א) אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.
(סבלתי עוני ממקל כעסו של האל)

(ב) אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר.

(ג) אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם.
(האל מתמקד בי ושולח לי צרותיו)

(ד) בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.
(בשרי נהיה בלוי)

(ה) בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה.
(מסביבי רעל וצרות)

(ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם.

(ז) גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי.
(כנתון בנחושתיים, אזיקים)

(ח) גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי.
(סתם תפילתי ואינו שומע)

(ט) גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה.
(חסם דרכי באבנים ודרכי עיקם)

(י) דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִים.
(שמתאנה להרע)

(יא) דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם.
(דרכי עיקם ושיסה אותי. ויפשחני – רק כאן בא)

(יב) דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ.
(מתמקד בי)

(יג) הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ.
(חיציו)

(יד) הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם.
(הנביא זוכה ללעג)

(טו) הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה.
(וצער)

(טז) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.
(וסבל. הטביעני באפר)

(יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה.
(התייאשתי ושכחתי את אפשרות הטובה)

(יח) וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה.
(אבדה תקוותי. נצחי – לפי שטיינזלץ – נפשי הנצחית)

ועתה הוא פונה לאל –
(יט) זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ.

(כ) זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח [וְתָשׁוֹחַ] עָלַי נַפְשִׁי.
(תשוח – שחה, מתכופפת)

(כא) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל.
(אך אקווה בגלל הדברים הבאים)

(כב) חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו.
(חסדיו ה' לא תמו. ואפשר גם – שלא כלינו)

(כג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.
(בכל בוקר מתחזקת אמונתך, או – תמיכתך)

(כד) חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ.
(ולכן אקווה לה')

(כה) טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.
(והוא מיטיב לקוו)

(כו) טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה.
(טוב לחכות בשקט לישועת ה').

*

מילים מיוחדות –
וַיְפַשְּׁחֵנִי (יא)
אבן עזרא –
ויפשחני – תרג׳ וישסף שמואל (שמואל א ט״ו:ל״ג), ופשח.

ואוסיף – פש – כמו שס השיסוי.

הִכְפִּישַׁנִי (טז)
אבן עזרא –
הכפישני – אין לו אח, והטעם: גאלני.

כלומר – גאל-לכלך, כמו רפש.

ורש"י –
הכפישני – ככלי הכפוי על פיו, אַדֵינְטֵיר בלעז. ויש דומה במשנה (בבלי יבמות ק״ו): פישון הגמל במדה כפושה מדד.

כלומר – מגזרת כפה-כפת.

*

ויפה להביא כאן את דבריה של יוכי ברנדס בספרה החדש 'כשאלוהים היה צעיר' –

"אבל אין לי כוונה לייגע אותי ואתכם בכל הפרטים. מי אמר שחייבים תמיד לקרוא סיפור שלם? פרשה שלמה? פרק שלם?
כדי לאהוב תנ"ך צריך לדעתי להשתחרר לא רק מן ההכרח להבין — אלא גם מן ההכרח לקרוא הכול."

– כשאלהים היה צעיר מאת יוכי ברנדס.