תומר פרסיקו העלה פוסט על צלם אלוהים בהקשר של השואה, אצל היהודים ואצל הגרמנים. בעבר כתבתי על כך הרבה, אך עתה אצרף רק שתי תגובות שכתבתי, ומחקתי מסיבה כלשהי –

1.
דברים יפים. ורק אוסיף – גם אסירים רבים במחנות שמרו על צלם אנוש, כפי שעולה מספרים המתעדים את חייהם, 'הזהו אדם', 'האדם מחפש משמעות', 'השמים שבתוכי', ועוד.

2.
בהמשך לקודמי – האמנם הנאצים החזיקו בצלם אלוהים ולא השחיתו אותו? קשה לומר זאת בעקבות מעשיהם. ואולי מהות הצלם היא לא סתם בחירה, אלא בחירה בטוב. מה נאמר על כך?
מצד שני, האסירים במחנות הושחתו גופנית, אבל לא בחרו ברע. וגם אם כן לפעמים, הרי שבדרך כלל לא הייתה להם אפשרות בחירה גדולה. ואני לא מדבר על הקאפו וכד'.

אז האם ה'צלם' הוא קבוע, או תלוי-נסיבות? שאלה טובה. בהקשר זה אביא רק את הפסוק –

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.
תהילים עג, כ.

מצודות –

כחלום – כמו החלום שמעת הקיצה חלף והלך לו כן יכלו פתאום.

בעיר – במקום רואים תבזה צלמם ודמותם.

ורק אעיר כי צלמם כאן הוא כנראה צלמם הפיזי, הגוף, מה שנקרא 'צלם אנוש', ולא 'צלם אלוהים' הרוחני. או שמה כן כך?
וכן – שיש המפרשים 'בעיר' – כמו בהעיר, והוא מקביל להקצה מחלום שבתחילת הפסוק.

הכרובים (מדרש-תמונה) –
הכרובים, כיצד היו עומדים?
כתוב אחד אומר שהיו פניהם 'איש אל אחיו' –

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.
שמות כה, כ.

וכתוב אחר אומר שפניהם היו 'לבית' –

כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת.
דברי הימים ב, ג, יג.

וכבר דנו בזה בגמרא –

בבא התרא צט, א, בביאור שטיינזלץ –
אגב דיון זה בכרובים, שואלים: כיצד הן, הכרובים, עומדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד [ואחד מהם] אמר: פניהם לבית, כלומר, כלפי פנים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פניהם איש אל אחיו, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג, יג)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הם זה לזה, כסימן לריצוי ואהבה, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לא זה אל זה, אלא לבית.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ופניהם לבית, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ)! ומשיבים: דמצדדי אצדודי [שהם פונים קצת הצידה] להסתכל זה בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצעים" (דברי הימים ב ג, י) הן, ומצודדים פניהם אל ארון העדות כתלמיד הנפטר מרבו.

*

ובנמשל – נתניהו וגנץ הם כשני הכרובים הסוככים על ארון הברית, וכרגע הם בפניהם זה כנגד זה, גם בתמונה, וגם בהתנהלות למעשה. מכאן אנו למדים באופן חד משמעי ובצורה של משתמעת לשתי פנים, כי זוהי שעה בה אין ישראל עושים רצונו של מקום.

בשעה רעה, נציג 'עוצמה יהודית', איתמר בן גביר, נכנס לכנסת. פעם היה טרוריסט יהודי מצוי, והיום נציג 'מכובד' בכנסת ישראל.
זה מזכיר לי את הסרט 'התפוז המכני'. שם יש שניים או שלושה שוטרים, שהיו פעם פורעי חוק, אבל התקדמו לעבודה 'מכובדת', כדבריהם, והם מכים את אלכס, גיבור הסרט. כלומר, בתוכם, הם נשארו אותם עבריינים, רק שעכשיו קיבלו את חותמת הכשרות של החברה. מה שמראה מה שווה חותמת זו.
בן גביר זה – שם יאה לאדון-הארץ הנוגש בעבדיו – הוא, כמובן, ממשיכו של הרב כהנא, ושל תנועת כך. משנתו – גזענות בוטה, ללא כחל ושרק. אבל בן גביר זה קיבל במה יום-יום על מרקע הטלוויזיה, הוא קיבל הכשר חברתי וכיבוס. לכן כשקראתי את תומר פרסיקו מזועזע מכניסתו לכנסת, אמנם הסכמתי איתו, אבל הערתי לו שהוא לוקה בקוצר ראייה, כי, כאמור, בן גביר כבר מזמן 'כובס'.
ובאמת, למה שלא יכובס? מה כל-כך נורא במה שהוא אומר? או כפי ששמעתי שמסנגרים עליו – הוא יהודי טוב, שאוהב יהודים.
אלא, כמובן, שלא רק יהודים גרים בארץ הזו.
ניכר, אם כך, שהחברה כולה עברה תהליכי קיצוּן לימין. יש מונוליתיות של הטון הממלכתי כביכול שאין לחלוק עליו, והטון הזה – יהודי. גם אם יש אי-אילו חילוקי דעות, הרי שאלו חילוקי דעות בין אחים, שיושבים ביחד בליל הסדר. כך גם מחולקים הג'ובים בין מקורבים. מערכת שלמה אחדותית, מפונקת, חנפנית, ורקובה עד היסוד. במצב כזה למה שיקופח האח בן גביר?
אתם חולקים עליי? חושבים שאני מגזים? נסו להגיד ברשתות החברתית שהעמדת ישראל לדין בהאג היא דווקא בסדר, מעשה ראוי ואף נחוץ, ונראה אילו תגובות תקבלו. נסו, נסו.

ועתה לתנ"ך. האגרוף של כך נראה מבוטא יפה בפסוק הזה –

הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.
ישעיה נח, ד.

*

הוספה לצורך עיון –
על הבחינה הלשונית של אגרוף כבר דיברתי, ועתה אוסיף רק את התרגום הארמי –

תרגום יונתן –
הֵן לְתַחֲרוּ וּלְמַצוּ אַתּוּן צַיְמִין וּלְמִמְחֵי בְּכוּרְמֵיזָא דְרִשְׁעָא לָא תִתְעֲנוּן תַּעֲנִין כְּאִלֵין לְאַשְׁמָעָא בִמְרוֹמָא קָלְכוֹן:

זה כמובן מזכיר את הפתגם –
דַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא וּלְשַׁטְיָא בְּכוּרְמֵיזָא.

כלומר, די לחכם ברמז, ולשוטה – באגרוף.
אך כמובן, אין ללמוד מכאן המלצות לנאמר למעלה.

נבואת ירמיה בפרקמח מדברת על העם הממאן לשוב לדרך ה', ומחזק מצחו, מקשה לבו ופניו, ומתעקש להחזיק בתרמית. הנבואה הזו נראית לי רלוונטית מאוד, לכן אביא אותה בפירוש קל. יש קטע לפניה ואחריה באותו פרק, אך אותו אשמור לפעם אחרת.

ירמיה ח –
ד וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב. 
(אם יפלו, אין להם תקומה? ואם ישובו בתשובה, לא אשוב עליהם? שאלות רטוריות)

ה מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַ‍ִם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב. ו הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם [בִּמְרוּצָתָם] כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. ז גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה. 
(אפילו בעל חיים יודעים משפטם וסדרם, ואילו עם ישראל פורע את הסדר הטבעי-האלוהי הקיים)

ח אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. ט הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם. 
(חוכמת מה – חוכמת הבלים, ואולי גם חוכמת כבשים)

   י לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. יא וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. יב הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.    

לפני יומיים כתבתי על חינוך, ושכחתי להוסיף דבר אחד – אופן ההתנהגות של 'חוטר ישי' המתואר בישעיה יא, הפרק המפורסם, שיכול לשמש כדוגמה.
השאלה הייתה, האם עדיף חינוך נוקשה או רך, וענינו מה שענינו (דרך האמצע, שילוב וכו). ואולם יש נקודה נוספת ודרך נוספת, שגם אליה התייחסתי, אגב, במאמר על 'עם תמים תיתמם', אך הנה העיקרון הזה מופיע גם בפרק הזה בישעיה, ונתמקד רק בו (אך נביא את ההקשר כולו) –

ישעיה יא –
   א וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. ו וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. ט לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

אנו רואים כאן שני פנים, כביכול, של החוטר האמור. לענויים הוא מתנהג במידת החסד והרחמים, ועם הרשעים בתקיפות, במידת הדין. עיקרון זה חוזר הרבה בתנ"ך, למשל בתהילים – 'הטיבה ה' לטובים וכו".

והנה, מידת החסד של חוטר זה, הוא עבד ה', מובאת גם בפרקים המאוחרים של ישעיה –

ישעיה מב –
א הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. ב לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ. ג קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט. ד לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ.

ומידת הדין והתקיפות, היא מתוארת במקומות אחרים. ואולי גם כאן, בכתוב 'משפט לגויים יוציא', שהרי משפט יכול להיות גם דין קשה.

*

ומדברי הפרשנות המסורתית –

רד"ק –
ושפט בצדק – אמר דלים וענוי ארץ ואף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק דלים ועשירים, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים אומר כי הוא לא יעשה כן אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים, ולמ״ד לענוי ארץ במקום בעבור כלמ״ד אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג) וזולתו.

והכה ארץ בשבט פיו – ר״ל רשעי ארץ, ולפי שזכר ענוי ארץ שהן הפכם סמך על המבין, גם סוף הפסוק מוכיח שאמר ימית רשע, וגם בלא חסרון יובן הענין שיכה בני ארץ מי שראוי להכות שהרי אמר והוכיח במישור לענוי ארץ. ופירוש בשבט פיו וברוח שפתיו, כי יקללם וימותו כמו שכתוב בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח), ואמר בשמואל הנביא כל אשר ידבר בא יבא (שמואל א ט׳:ו׳), ונאמר באלישע הנביא ויקללם בשם י״י, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושתים ילדים (מלכים ב ב׳:כ״ד).

רד"ק –
קנה רצוץ – רצוץ ענינו קנה שהוא קרוב להשבר, וכן על משענת קנה הרצוץ שאם היה שבור מכל וכל לא היה אדם נשען עליו, אמר כל כך יהיו דבריו והנהגת מלכותו בנחת עד שאפילו החלושים לא ירגישו בו ודמה החלושים לקנה רצוץ ולפשתה כהה שענינה שהיא קרובה לכבות, ולא יעלה על דעתך לפי שיהיה נח ורפה לא יעשה משפט אלא אעפ״כ לאמת יוציא משפט כי לא יבצר ממנו מזימה.

*

והנה מישהו שיתף בפייסבוק מדרש יפה –

הנה אחד הקטעים האהובים עלי בתורתנו הקדושה: 'כיוצא בזה דרש ר' יהודה: "מַשָּׂא דְבַר־ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ" (זכריה ט, א) – זה משיח, שחד לאומות העולם ורך לישראל. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: למה אתה מעוות עלינו את הכתוב? מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך.'

עלה הנושא של הבורסה, ומיד חיפשתי לה מקבילה כלשהיא בתנ"ך. מעין תחביב שכזה. אז כמובן לא הייתה בורסה, אבל היה מסחר. השאלה אם היא קרובה יותר למסחר, או להימור. לי נראה יותר שלהימור. ולו יש כמה מקבילות – גורל, פור.
אבל אני נזכרתי דווקא בשני הפסוקים הפותחים את פרק יא בקהלת –

שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ.
קהלת יא, א.

כלומר, אמרתי לעצמי, כך זה גם בבורסה – אתה משקיע ורק לאחר זמן רב קוטף את הפירות.
אבל הפירוש המסורתי מדבר, כמובן, על מעשי חסד, ולא על השקעות –

רש"י –
שלח לחמך על פני המים – עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו אל תראנו עוד כאדם שמשליך מזונותיו על פני המים.

כי ברוב הימים תמצאנו – עוד ימים באים ותקבל תשלומך.

ואגב, יש גם פירוש אחר –

ר"י קרא –
שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו – פתרונו: זרע זרעך במקום מוצא מים, שאפילו אם תהיה תבואה של אחרים לוקה כל ימות השנה בעצירת מטר, אתה בשנת בצורת לא תדאג, לפי שזרעת זריעתך על פני המים.

וברוב הימים – הם ימי הקציר, תמצא שזריעה שזרעת עשתה פירות.

וזה הפסוק השני –

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ.
קהלת יא, ב.

אמרתי – יפה, חלק את השקעתך, או כמו שאומרים – אל תשים את כל הביצים בסל אחד. אבל, כמובן, גם כאן הפירוש המסורתי מדבר על מעשי חסד דווקא –

רש"י –
תן חלק לשבעה וגם לשמונה – חלקת מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די.

כי לא תדע מה יהיה רעה – שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם או תנצל ע״י הצדקה מן הרעה ואם לא עכשיו אימתי

ואז הופתעתי למצוא את דבריו הנוקבים של שד"ל, שכאילו ממש מכוונים לענייננו –

שד"ל –
ואתה האיש ההמוני, המתחכם בהבלי הנחושים תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ואל תאמין אל האומרים היות סגולה למספר השבעה (רמבמ״ן) כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ – כי מימיך לא תוכל לדעת העתידות על ידי הנחושים, וכן.

'הבלי הניחושים' – הנה ממש שם יפה לרולטת הבורסה.

*

ובאמת, אני לא צריך את התנ"ך כדי לקבל הצעות השקעה, אבל כן הוא נותן כיוון דווקא להפך – איך לא לעשות עסק שלא כדין. למשל בפתיחת משלי –

משלי א –
 י בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא. יא אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם. יב נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר. יג כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. יד גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. טו בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם. טז כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם. יז כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף. יח וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם. יט כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח.

ר' יונה –
גורלך תפיל בתוכינו וגו׳ – יזהיר שלא יתפתה ולא יאבה להם בחמדת הריוח והשלל.

כיס אחד – לשון שותפות מלשון הזלים זהב מכיס (ישעיהו מ״ו:ו׳) וכענין שהוזכר בדבריהם ז״ל שנים שהטילו לכיס (בבלי כתובות צ״ג:).

ויתכן לפרש: כיס מלשון מספר ומנין, מלשון תכוסו על השה (שמות י״ב:ד׳) ומכסם לי״י (במדבר ל״א:ל״ח), ובא בשקל וחין ערכו (איוב מ״א:ד׳) שהוא כמו חן בצרי ומבעלי הכפל.

רש"י –
לרע ירוצו – לרעת עצמם הם רצים ואינם יודעים לתת לב לדבר.

רד"ק –
כי חנם מזורה הרשת – אומר זה בתמיהא. כלומר: אל תחשב כי הרשת היא פרושה בארץ על לא דבר. כי הצידים פורשים הרשת בארץ ומכסים אותה ומשליכים עליה חטים ושעורים כדי שיתקבצו העופות לשם, ויגלגל הרשת עליהם ויתפשם. המשיל להם זה במשל.

ר' יונה –
כן ארחות כל בוצע וגו׳ – רואה הנאת הבצע ושוכח הדין והשילום, והנה הבצע את נפש בעליו יקח כי יענש עליו פעמים מיתה בידי שמים לפי הצער והנזק שיגיע בו הנגזל ואף על פי שלא נתפרש העונש הזה בתורה וכתיב: כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז:ח׳), ואמרו ז״ל: נפשו של גזלן (בבלי ב״ק קי״ט.). ועוד אמרו ז״ל: דור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (בבלי סנהדרין ק״א.).

*

ושוב אביא גם את גישת הברית החדשה, למי שחפץ בכך, כי הגישה בה קרובה מאוד לזו שהבאנו –

מתי ו –
ט "אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁהָעָשׁ וְהַחֲלוּדָה מַשְׁחִיתִים וְהַגַּנָּבִים חוֹפְרִים וְגוֹנְבִים.
⋅כ אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר עָשׁ וַחֲלוּדָה לֹא יַשְׁחִיתוּ וְגַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ; כא כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹצָרְךָ נִמְצָא, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבָבְךָ."

יעקב ד –
יג הוֹי הָאוֹמְרִים, "הַיּוֹם אוֹ מָחָר נֵלֵךְ לְעִיר פְּלוֹנִית, נַעֲשֶׂה שָׁם שָׁנָה אַחַת, נִסְחַר וְנַעֲשֶׂה הוֹן", ⋅יד וְאֵינְכֶם יוֹדְעִים מַה יֵּלֵד יוֹם. מַה הֵם חַיֵּיכֶם? הֲלֹא אֵד אַתֶּם, הַנִּרְאֶה לְרֶגַע וְאַחַר כָּךְ נֶעְלָם. ⋅טו רָאוּי הָיָה שֶׁתֺּאמְרוּ, "אִם יִרְצֶה יהוה, נִחְיֶה וְנַעֲשֶׂה כָּזֺאת וְכָזֺאת." ⋅טז אַךְ הִנֵּה אַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בְּיֻמְרוֹתֵיכֶם. כָּל גַּאֲוָה כָּזֺאת רָעָה הִיא. ⋅יז לָכֵן הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ.

משפט נתניהו מתחיל. מה נגיד? ראשית, שבתנ"ך משפט הוא יסוד חשוב, המופיע כעיקר פעמים רבות, למשל בפסוק –

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.
מיכה ו, ח.

או בפסוק –
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה.
ירמיה ט, כג.

או בפסוק –
דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם יְהוָה.
ירמיה כב, טז.

מצד שני, יכול להיות גם משפט מקולקל, הטיית דין, כמו למשל בפסוק –

עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל.
חבקוק א, ד.

וכן, וכבר ראיתי שמביאים פסוקים אלה, המעוררים שאלה –

וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.
קהלת ג, טז.

אך נראה שפשוט פסוק זה מדבר על אותו עיוות דיון, או 'משפט מעוקל'.

אם כך ואם כך, בעל משלי מסכם –

שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן.
משלי כא, טו.

או –
מַחְשְׁבֹות צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלֹות רְשָׁעִים מִרְמָה.
משלי יב, ה.

*

מבחינה לשונית, צריך לדעת כמה דברים –
א. משפט בא פעמים רבות בצד צדקה.
ב. צדקה בשפת התנ"ך משמעה צדק, ולא כמו בלשון חז"ל מתן לעניים, שהוא חסד, או רק מין אחד של צדקה.
ג. שפ"ט הוא כמו שבט – והוא המקל או המטה שביד השופט, והוא גם המקל המכה בעונש. וכן שוט. ולדעתי יש קשר גם לשבט, במובן של קבוצה של אנשים, תחת דין אחד. כן שפטים הם מכות נמרצות.

ולהרחבה –

מילון ספיר –

צְדָקָה
1. [תמ] נדָבה, כֶּסף שנותנים במתנה לנִצרָכים, גמילוּת חסָדים: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפיזרן לבית האומות (פסחים פז:)
2. [תנ] צֶדק, יושֶר, כֵּנוּת: צִדקת תמים תְּיַשֵׁר דרכו וברשעָתו יפֹל רשע (משלי יא 5); ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח 19)
3. [תנ] מִשפּט אמת, דין צֶדק: שִמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נו 1)
4. [תנ] ניצָחון, הצלחה, ישוּעה: צדקתי לא תרחק וּתשועתי לא תאחר (ישעיה מו 13)
5. [תנ] מִצווה, זכוּת: צִדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל יח 20); והאמין בה' ויחשבֶהַ לו צדקה (בראשית טו 6)

אטימולוגיה –
במקרא המילים צדק וצדקה נושאות משמעות משותפת, אולם החוקרים מצביעים על הבדל ביניהן: המילה צדק מציינת בעיקר את הערך העליון המופשט, ואילו צדקה מציינת במקרים רבים מעשה טוב מסוים או מכלול של מעשים טובים. בספרות חז"ל נתייחדה המילה צדקה לציון מתן נדבה לנזקקים (על פי פרסומי האקדמיה ללשון)

מִשְׁפָּט
(מילון המקרא)
1. דין, עניין שנדוֹן לפני שופט, כאמור בפסוק: "לא תַּטֶּה משפט" (דברים טז, 19)
2. פסק דין, כאמור בפסוק: "מִשפּט לגויִם יוֹצִיא" (ישעיה מב, 1)
3. יושר, דין-צֶדק, אמוּנה, כאמור בפסוק: "השֹׁפט… לא יעשה משפָט" (בראשית יח, 25)
4. חוק, מִצוָוה, כאמור בפסוק: "והייתה לבני ישׂראל לְחֻקַת משפָּט" (במדבר כז, 11). (ראה גם: חוק)
5. מנהג, דרך, כאמור בפסוק: "כַּמשפט הראשון אשר הייתָ מַשְקֵהוּ" (בראשית מ, 13)
מִשְׁפָטִים 1. חוּקים ומִצווֹת, כאמור בפסוק: "משפטים יְשָרִים וְתוֹרוֹת אמת" (נחמיה ט, 13) 2. דברי תוכחה, עונשים, כאמור בפסוק: "גם אנִי אדבר משפטים אוֹתָם" (ירמיה ד, 12)

עלתה השאלה, האם טוב יותר חינוך נוקשה או רך. למען האמת, זו שאלה ותיקה מאוד. וזכור לי ספרו של חיים עומר 'שיקום הסמכות ההורית', הבא כמשקל נגד לדורנו, בו החינוך רך מדי. אבל בספרו הבא מיתן את דבריו.
ולמען האמת, גם כאן טובה דרך הרמב"ם, שלמד מאריסטו, והיא דרך האמצע. אך יותר מזה, נראה כי באופן טבעי, האב הוא בדרך כלל נוקשה יותר, והאם יותר רכה. כך לפחות היה נהוג לאורך כל ההיסטוריה, וכמובן שיש יוצאים מהכלל, ובימינו – יוצאים מהכלל רבים, כנראה.
ומעניין שדבר זה נרמז בפסוק הידוע –

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
משלי א, ח.

מוסר – הריהו מלשון יסורים. האב כביכול מייסר את בנו, וכך מיישר אותו. ודאי שיש פה קשיחות.
ותורה – מלשון הוראה, כמו להורות את הדרך, כלומר – להראותה. ואולי גם מלשון הריון והורות. כאן ודאי שיש רוך.
והנה, המוסר משויך לאב, והתורה לאם, וכבר עמדו על כך.
וההקבלה ההכרחית היא שהאב הוא מידת הדין, והאם היא מידת החסד. אלא שבקבלה הפכו את היוצרות וטענו להפך – הגבר הוא החסד, והאישה דין. אין זאת אלא שלקחו לאישה גם את חסדה, חסדה האחרון.
(אך מעניין שהשפה דווקא שימרה את שיוך החסד לאישה, וכך אישה הנענית לחיזור נקראת 'נותנת מחסדיה').

*

אבל, כאמור, יש יוצאים מן הכלל. למשל, דוד לא ייסר את אדוניה בן חגית, בנו, אלא היה רך כלפיו –

וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
מלכים א, א, ו.

ודבר זה הוביל לכך שהתנשא למלוך, שלא כדין, ונהרג על-ידי שלמה.

לעומת זאת, במשלי מוזכר למואל, שיש הטוענים שהוא שלמה, שדווקא אימו היא המייסרת אותו –

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲ‍שֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ.
משלי לא, א.

היכן היה אביו בתמונה? האם היה יתום מאב? או שפשוט האם לקחה על עצמה את מלאכת החינוך? זאת לא נוכל לחלץ מהפסוקים הבודדים המוקדשים לו. ובכל אופן, דברי דרש יש כאן, ומביאם מצודות –

"דברי למואל מלך" – ר"ל אלה דברי המלך אשר הוא אל ה' ומשיחו.

"משא וגו'" – ר"ל בזה יספר את דברי המוסר אשר יסרתו אמו, אשר נחשב בעיניו כמשא דבר ה'. ואמרו רז"ל: כשהתחתן שלמה עם בת פרעה ביום חנוכת בית המקדש, הכניסה לו כמה מיני כלי זמר, והיה נעור כל הלילה, והיה ישן למחרתו עד ד' שעות על היום ,ומפתחות העזרה היו מראשותיו ולא יכלו להקריב התמיד, ונכנסה אמו אצלו והיתה מייסרתו בדברים האלה.

אמרנו כבר, כי אין לומדים מהתנ"ך פיזיקה. ובכל זאת מעניין כי נמצא בו תיאור של כדור הארץ, שאינו עומד על כלום, וזה בא בדיבור כפול –

נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.
איוב כו, ז.

תוהו – מזכיר לנו את ה'תוהו ובוהו' שנאמרו בבראשית, עם תחילת הבריאה. מהו בדיוק? זאת מתבאר על פי ההקבלה – בלי מה, כלומר אין, ריק. ואמנם יש גם קריאה מחברת – בלימה, ולפי קריאה זו בא מדרש המוסר שיובא להלן.
בין לבין, תואר כאן הריק, הוואקום. כידוע, לפי שיטת אריסטו לא יתכן בעולם ריק, ושיטתו זו החזיקה מעמד כאלף וחמש מאות שנים. אחד הראשונים לכפור בה ולסתור אותה היה רבי חסדאי קרשקש, בספרו 'אור ה", ואחר-כך התגלגלו הדברים לגלילאו, ולשאר המדענים.
ובכן, היום אנו יודעים שריק אכן נמצא בעולם, ולמעשה רוב החלל הוא בעצם ריק כזה. אף כי נכון שיש דברים רבים שעדיין לא ידועים לנו כל צורכם, כמו קיום של חומר אפל ואנרגיה אפלה. אפלה, אגב, לא במובן שלילי, אלא רק במובן זה שאינה ידועה לנו.
ובכן, יפה לראות שרמז לכך לפחות ניתן למצוא בתנ"ך, אף כי אחזור לראשית דבריי – הוא אינו ספר ללימוד פיזיקה!

והנה כמה מהפירושים לפסוק זה –
תחילה, מהם בלי-מה ותוהו? –

רש"י –
על בלימה – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב״ה ודונש פי׳ בלימה מישור כמו במתג ורסן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳). (כך ראיתי).

מלבי"ם –
בלימה – מענין עדיו לבלום, חסימת המים בל יצאו לכסות הארץ

מצודות –
תוהו – ענינו דבר שאין בו ממש.
בלימה – היא שתי תיבות בלי מה.

ושנית, דרשת המוסר הידועה –

ילקוט שמעוני (לפי חולין פט) –
תולה ארץ על בלימה – אמר רבא א״ר יוחנן אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שנאמר ונחנו מה וכתיב תולה ארץ על בלימה, א״ר אלעזר אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, א״ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.

*

ואוסיף לעניין המדרש – 'בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו' – נשמע ממש כמו פרקטיקה בודהיסטית. אבל למעשה, כיוון כזה ניתן למצוא בתנ"ך הרבה, כמו למשל –

תהילים לח –
יד וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. טו וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת. טז כִּי לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי.

וכן התנהגות עבד ה' בישעיה נג, ז –

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

ויפה פירושו של אבן עזרא –
ולא יפתח פיו – ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת.

וגם רד"ק מפרש יפה –
נגש והוא נענה – נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו.

נענה – בגוף שמענים גופו במכות ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזיה, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד.

ויפה מפרש גם שד"ל –
והוא נענה – המפרשים פירשוהו לשון ענוי, ולפי זה נתקשו במלת והוא, עד כי Martini רצה להגיה נגש הוא ונענה, והסכים עמו רוזנמילר. וגיזניוס פירש שהיו נוגשים אותו, גם כי כבר היה מְעֻנֶה. והנכון כדעת Coccejus שהוא לשון עֲנָוָה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני {שמות י׳:ג׳}, אמר, היו נוגשים אותו, והוא לא היה מורד, אלא היה סובל בענוה ונמיכות הרוח, ולא יפתח פיו. וכן בלשון חכמים נעניתי לך מחול לי (ברכות כ״ח.), ענינו אני נכנע לך וכן נעניתי לך קום אכול (כתובות ס״ז:), נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש (יומא כ״ב:), ויש לתמוה על רש״י שפירש (בברכות) נעניתי לך, דברתי יותר מדאי.

*

כיוון אחר לפרשנות בלי-מה אולי יכול לבוא עם הביטוי 'החלל הפנוי', שבא מקבלת האר"י, אך מתאר אותו יפה רבי נחמן מברסלב (וראו המשך הביאור שם) –

ליקוטי מוהר"ן, תורה סד

[א] כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ. וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ.[2] וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים בִּתְחִלָּתוֹ). וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.

וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
ישעיה נג, ה.

פסוק זה נאמר על עבד ה', שיש המפרשים שהוא המשיח, ויש המפרשים שהוא עם ישראל. עבד ה' זה נושא על שכמו את עוונות הכלל. לכן הנוצרים נתלים בפרק זה ובפסוק זה להוכחת כפרת החטאים שנטל על עצמו ישוע. כמו כן, גם ביהדות קיים המושג של צדיק המכפר על הדור, לעיתים במותו. וכמו כן, גם רבים מהפרשנים היהודיים פירשו כתוב זה על המשיח, בעיקר עד תקופת רש"י.

ואולם, אני מצאתי פירוש יפה ומקורי דווקא אצל רבי נחמן, במקום אחד, ובמקור השני הוא חוזר על הדברים המקובלים –

ליקוטי מוהר"ן ע״א:א׳:א׳

דַּע, שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת מְפֻרְסָם, כִּי מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם, הוּא מַזִּיק לוֹ מְאֹד, כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא מְפֻרְסָם, עַל־כֵּן הוּא בִּבְחִינוֹת (שם): לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. רַק שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת מְפֻרְסָמִים, וְעוֹשִׂים אוֹתָם דַּוְקָא מְפֻרְסָמִים.

ליקוטי מוהר"ן קי״ח:א׳:ד׳

וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מָשִׁיחַ סָבֵל מַרְעִין עֲבוּר כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. בְּכֵן כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא גַּם כֵּן סוֹבֵל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כִּי הוּא בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל.

*

כמו כן, ראיתי אצל אחד המפרשים, כמדומני שד"ל, ש'בחבורתו' היה צריך להיות מנוקד בדגש בב', מלשון חבורה, שזו אכן המשמעות. אלא שהנקדנים התחכמו וניקדו בלי דגש – בחברתו, כמו חברת אנשים, וכך תפסו כפל משמעות כאן – גם בפציעתו והכאבתו הוקל לנו, וגם בחברתו ובנוכחותו רווח לנו.

והנה דבריו של שד"ל, בכל זאת –

ובחברתו – ענין חַבּוּרה, וראוי היה להנקד ״וּבְחַבּורתו״, אלא שבעלי הנקוד התחכמו ועשו אותו מענין חֶבְרָה, כמו שעשה יונתן שתרגם: ״וּבִדְנִתְנְהִי״ לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא, ומלת ״נִתְנְהִי״ היא משרש ״נהא״ שענינו התחברות הלבבות לשוב בתשובה, כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳) תרגומו: ואתנהיאו כל בית ישראל בתר פולחנא דה׳, וכן ונקוו אליה כל הגוים לשם ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), תרגומו ויתנהון למפלח בה כל עממיא.

ובחבורתו נרפא לנו – לתפארת המליצה הזכיר שני ענינים מתנגדים, והטעם על ידי מה שסבל הוא היינו אנחנו בשלום: והנה כל הענין הזה לא יצדק באמת, וכמו שהעיר רד״ק, כי לא יתכן שתסבול אומה אחת על עונות חברתה, אך לתפארת המליצה הנביא נותן כדברים האלה בפי האומות, להראות איך יכירו כי ישראל היו נקיים, והם היו החטאים. והנה הדבר ברור כי כל זה לא יתכן על גלות בבל, כי אז כמה אומות היו משועבדות תחת בבל כישראל, ולא מצאנו שהיה מצב ישראל קשה ממצב שאר אומות, אך זה צודק מאד בגלות הזאת, שהיו ישראל בכל דור ודור עם בזוז ושסוי, לא נעשה כן לכל גוי.