אני רואה שברשתות החברתיות לא מפסיקים לגדף, לטנף, לשנוא, להשניא, להלעיז, להקניט, לתקוף, ללעוג, ללגלג, להשפיל, להתנשא, להתחכם, לאמלל, לרדת לחיים, לרדת על אנשים, לרדות, להחניף, לשקר, לכזב, להתהלל, להתהולל, ועוד כהנה וכהנה. צריך לזכור כי 'טהרת הלשון' אינה כוללת רק את איסור לשון הרע ורכילות, אלא היא נרחבת יותר. וכבר אמרתי בעבר, שזַכות הדיבור חשובה מזְכות הדיבור. ואמנם, יש גם דוברים אחרים, אבל זה טון שולט מאוד.
כמה פסוקים מתייחסים לכך –
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
משלי יב, יח.
עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.
ישעיה ט, טז.
אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.
תהילים יב, ה.
*
אך אם כבר הזכרתי פסוק זה מתהילים, אולי נקרא את כולו, למרות שלדעתי כבר כתבתי עליו בעבר, אלא שהוא כולו מדבר בדיבור –
תהילים יב –
א לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד. ב הוֹשִׁיעָה יְהוָה כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. ג שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. ד יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. ה אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. ו מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ. ז אִמְרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. ח אַתָּה יְהוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם. ט סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם.
המילים שסימנתי הן המילים הקשות, ואתעלם מהן הפעם. מה שברור הוא שהמשורר מדבר על לשון שקר, שהיא מובילה לשוד עניים, ומנוגדות לה אמרות ה' המזוקקות, הטהורות.
קשר בין לשון חדה ועושק אנו מוצאים גם בפסוק הבא –
דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם.
משלי ל, יד.
*
ועוד כמה פסוקים חשובים –
אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת.
תהילים קמ, יב.
מצודות –
איש לשון – מהראוי שהאיש בעל לה״ר בל יהיה נכון בארץ על כנו
ובסיסו.
רע – הרע שהוא עושה הוא יצוד אותו עד שיהיה נדחף מרעה אל רעה.
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.
משלי יח, כא.
רד"ק –
מות וחיים ביד לשון – זה מזהיר האדם שירחיק עצמו מנבלות הפה ומן הרכילות ומן המלשינות, כי הם ממיתים את האדם ומאבדים נפשו, כי גורמים הריגה בין בני אדם. ולפעמים גורמים מיתה לעצמן ואבוד נפשם, כי מכת הלשון היא יותר קשה ממכת החרב לא ימות אלא המוכה שהוא אחד, והרכילות ממית הורג שלש נפשות: האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו.
פירוש אחר: אם יזלזל בתורה, בפיו דברו יהיה לו למוקש.
ואוהביה יאכל פריה – ואוהבים החכמה והשתיקה יאכלו פריה כי יאריך ימיהם. ומי הם האוהבים לשונם, הם אותם יקבלו שכר על אמירתם.
ויש מפרשים: כי זה אזהרה שלא ילמד אדם לתלמידו תועה שיבא למרוד באל והוא מיתתו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו.
ולפי פשטו: יש פעמים שאדם יחטא לחברו ויבאו במריבה ואם ירצה את חברו בדברי פיוסים ובדברים רכים ישכך חמתו וימחול לו. ואם יעין דבריו יכעס חברו עליו ויקום עליו ויכהו.
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.
משלי כא, כג.
מלבי"ם –
… אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש״ישמור פיו ולשונו – שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש״פה רומז על דיבור החכמה וה״לשון רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשו הרוחנית מצרות – בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך.
בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
משלי י, יט.
רד"ק –
ברב דברים לא יחדל פשע – עתה מזהיר בני אדם שלא ירבו לדבר, כי לא יוכל האדם המרבה לדבר להוציא כל דבריו במשפט ושיהיו נכונים באזני כל שומעיהם, כי לפעמים ידבר האדם בכונה אחת, והשומעים יבינו ממנו ענין אחר אשר לא יטב בעיניהם.
אבל המשכיל הנבון מונע שפתיו מלדבר הרבה, ועל כן לא יחטיאוהו בני אדם בדבריו, כי לא ידבר דבר אלא בעתו.
הפסוק היומי 