אחד החטאים החמורים הוא עשיית עושר ולא במשפט, כלומר עושק הדל וגזלת הרש, כמו בסיפור 'כבשת הרש' אצל דוד, שעליה נענש קשות.
הביטוי מופיע בירמיה –

קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.
ירמיהו יז יא.

מפרשרד"ק –
קורא דגר – לפי שאמר לתת לאיש כדרכיו אמר אל תתמה על הרשע שהוא מצליח בנכסים איך לא יתן לו האל כדרכיו כי תדע כי הרשע שאין עשרו במשפט לא יעמוד לו אלא יצא מידו בחצי ימיו והמשילו לקורא והוא עוף שקוראין בלע״ז פרני״ז והוא רובץ על ביצי עוף אחר ומחמם אותם והביצים ההם לכשיבקעו ויצאו האפרוחים לא יהיו כמו בניו שילכו אחריו אלא יעזבוהו ולא יכירוהו אלא אחרי מי שהיא להם אם כן גם הרשע שעשה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו או ימות הוא ויעזוב עשרו לאחרים ולא ישלים ימיו עם העושר שעשה ויהיה נבל באחריתו כלומר נופל מת טרם זמנו או יאבד העושר מידיו בחצי ימיו ויהיה נבל ופחות באחריתו.

ובמשפט העברי –
עשיית עושר ולא במשפט, או עשיית עושר, הוא שם כללי למספר עילות תביעה משפטיות שלא נופלות במסגרת דיני החוזים, דיני הנזיקין או מערכת דינים אחרת של המשפט האזרחי. עשיית עושר ולא במשפט, משמעותה שצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו.

משורר תהילים הנרדף מבקש הרבה פעמים 'חילוץ', למעשה 12 פעמים.
מילון ספיר –
מְחַלֵּץ –
2. מוציא מצרה, ממַלֵט, כאמור בפסוק: "כי חִלצתָּ נפשי ממוֶת" (תהילים קטז, 8).

ואולי יש קשר בין הפעלים המתהפכים חלץ-לחץ, שהרי יש לחלץ את הלחוץ. וכן לשורש צלח, שכן אז תבוא הצלחה.

אלה היקרויותיו בתהילים –

תהילים ו, ה
שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

תהילים ז, ה
אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם.

תהילים יח, כ
וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.

תהילים לד, ח
חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

תהילים נ, טו
וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.

תהילים ס, ז
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ (ועננו) [וַעֲנֵנִי].

תהילים פא, ח
בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה.

תהילים צא, טו
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

תהילים קח, ז
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי.

תהילים קטז, ח
כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.

תהילים קיט, קנג
רְאֵה עׇנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.

תהילים קמ, ב
חַלְּצֵנִי יְהוָה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי.

אכול – והותר
וורט שאמרתי בשביעי של פסח בבית אחי.

בתנ"ך בכמה מקומות נכתב על ארוחות ש'מותירים' מהן, כלומר – לא 'מסיימים הכול מהצלחת', כמו שחינכו אותנו (את חלקנו).
למשל –
בסיפור אלישע –

מלכים ב, ד –
מב)
וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

(מג)
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר

(מד)
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה

והצירוף האחרון מופיע גם בברכת המזון בנוסח הספרדי.
וכן –

דברי הימים ב לא, י –
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְהוָה אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי יְהוָה בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה.

ומאיפה בא המנהג לסיים את כל הצלחת? להערכתי – מטראומת השואה. אז לא היה אוכל, ולכן עכשיו אסור לבזבז.
אבל זו טראומה, וטראומה צריך לרפא ולא להנחיל מדור לדור.
ועכשיו, שאנו בארצנו, ונהנים מחיי שפע, כבר אין טעם ב'מנהג' זה, ויש לבטלו.
וזו גם דוגמה לשאר מנהגים שיש לבטל כאשר אין להם כבר טעם.
ולכן כן יש טעם לחקור ולגלות את מקור המנהג. וכן אין טעם לשמר מנהגים שכבר אינם רלוונטים.
ואם תרצו – זה כולל גם את איסור הקטניות.

ההגיון התנ"כי, על כל פנים, הוא אחר – יש תודעת שפע.
ואגב, כנראה שאין זה מקרה שהנוסח הזה מופיע דווקא בגרסה הספרדית של ברכת המזון, כי הספרדים לא חוו, או פחות חוו, את אימי השואה. ובאמת גם שולחנותיהם לרוב יותר שופעים.

ועוד יש להוסיף – גם מבחינה בריאותית אין זה בריא לאכול אחרי שביעה, להאביס, וזה גם לא נותן תחושה פיזית טובה. מצד שני, גם איני מסכים עם הרמב"ם שאמר שאין להגיע לשביעה מלאה, אלא רק לשני שלישים שלה. לא, לפי התנ"ך, יש להגיע לשביעה – וכך גם בפסוק 'ואכלת ושבעת וברכת' – אך לא יותר.

המילה עיקש מופיעה ב-22 פסוקים, והיא מידה רעה.
מילון ספיר מפרש –
עיקש, עִקֵּשׁ
(מילון המקרא)
עקשן, נִפתל, הפַכְפּךְ, לא יָשָר, כאמור בפסוק: "דוֹר עִקֵּש וּפְתַלְתֹּל" (דברים לב, 5)

שורש הבסיס הוא עק, המורה על עקמימות, וכן – עקל, עקם, עקב. וכן – מעקה, מועקה, וגם יעקב, בניגוד לישראל. והנביא אומר – והיה העקוב למישור, בגאולה, או כל הישרה יעקשו, בדרך הרעים.

אלה הופעותיו –
דברים לב, ה
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

שמואל ב כב, כז
עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל.
בהמשך צורה יותר ברורה, בגרסת תהילים.

כשם אדם –
שמואל ב כג, כו
חֶלֶץ הַפַּלְטִי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי.
ודרשתי – מי שעיקש – נתקע.

בצורה מעקש, הדומה למוקש, ואז שורש הבסיס קש, אך ראו בהמשך הצעה סבירה יותר –
ישעיהו מב, טז
וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

כפועל –
ישעיהו נט, ח
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם.

מיכה ג, ט
שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.
יעקשו אולי בדומה ליעקמו, ואז שורש הבסיס עק.

תהילים יח, כז
עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל.
מצודת ציון –
עקש – עקום.
תתפתל – גם הוא ענין עקום כמו דור עקש ופתלתל (דברים ל״ב:ה׳).

תהילים קא, ד
לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע.

משלי ב, טו
אֲשֶׁר אׇרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם.

משלי ד, כד
הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ.

משלי ו, יב
אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה.

משלי ח, ח
בְּצֶדֶק כׇּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ.

משלי י, ט
הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ.

משלי יא, כ
תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.

משלי יז, כ
עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.

משלי יט, א
טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל.

משלי כב, ה
צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.

משלי כח, ו
טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר.

משלי כח, יח
הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת.

איוב ט, כ
אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תׇּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי.
יעקמני.

ושוב האדם –
דברי הימים א יא, כח
עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתוֹתִי.

דברי הימים א כז, ט
הַשִּׁשִּׁי לַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף.

על הגפן
ביהדות על שני מאכלים יש ברכה מיוחדת – על הלחם ועל הגפן.
על הלחם דיברתי בפעם שעברה, הוא עיקר מזונו של אדם והבסיס לו, לכן נקרא 'מסעד לחם', כלומר תמיכה.
ואילו הגפן מהי? היא החלק השני שנחוץ בחיים – העונג, השמחה. וגם עליה מקדשים.
בתהילים נאמר 'יין ישמח לבב אנוש (ולחם לבב אנוש יסעד)'. ובמשלי נאמר – 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש'.  ובאמת בשתייה יש חלק טוב, והיא השתייה המתונה, ויש חלק רע, והיא השתייה המופרזת.
מי שותה באופן מופרז? מיהם באי המסבאות? בדרך כלל אנשים קשי יום ובעלי צרות רבות.
וכן אצל הגויים הדבר נפוץ. וכך כתב ביאליק על יעקב ועשיו – עשיו חוזר מעבודתו, הולך למסבאה, ואז שב לביתו ומכה את אשתו – 'אוי לעשיו אוי', ואילו יעקב הולך לבית המדרש ושב לביתו ומחבק את אשתו – 'טוב ליעקב טוב'.
ושתייה מופרזת היא גם מחלה – אלכוהוליזם, ומחלה קשה. שכן העונג מוביל להתמכרות, וצריך לרסנו בזמן.
ובאופן דומה יש גם צורות אחרות של התמכרות לעונג – כגון התמכרות לסמים, או גם לסיגריות. הכול פועל לפי אותו עיקרון. עונג שהופך לנגע. ואולי הפתרון לזה – עוגן, עוגן ביתי או נפשי.
גם ישראל נמשלו לגפן – 'גפן ממצרים תסיע' – נאמר בתהילים, כתיאור יציאת מצרים. וכן לכרם – 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל' נאמר בישעיה ה. ומדוע נמשלו לגפן? כאן יש כמה מדרשים, אך בכל אופן נראה לי שזאת משום היותם העם הנבחר, עמו של אלוהים, 'ראשית תבואתו', ראשית – במובן החלק המובחר (שכן ישראל אינם העם הראשון בזמן, ואדרבא, דווקא על עמלק נאמר – 'ראשית גויים עמלק').
ויש גם גפן שלילית, כפי שנאמר בפרשת האזינו על הגויים – 'כי מגפן סדום גפנם'. שכן כל דבר יש לו צד טוב וצד רע.
וגם בתרבות הישראלית יש התייחסות לגפן – וידוע מאוד המערכון של חבורת לול 'חידון התנ"ך', שבו נשאלת שאלה על גפן, והמתמודד התימני, שמשוחק על ידי אריק איינשטיין, שואל – גפן במובן גפן, או גפן במובן גופן. שכן גָפן מנוקדת לעיתים בקמץ (בצורת ההפסק כמדומני), וזהו קמץ קטן המבוטא בתנועת חולם, ולתימנים יש הגייה מיוחדת של תנועה זו.

ועוד מהגיגי ליל הסדר.
'הרעו אותנו המצרים'.
אני קראתי בספרו של אבישי בן חיים את דרשת הרב עובדיה יוסף על כך – הרעו – הפכו אותנו לרעים. ושם כמדומני מדובר על המזרחים. (וניתן לומר שנתנו רק תדמית של רעים, כגון – 'הם לא נחמדים' – מוסיף אני).
אבל אחי אמר שהוא קרא זאת אצל הרב צבי יהודה קוק.
באמת? שאלתי. והרי חסידיו הם שצריכים ללמוד שיעור זה. הרי זה מה שטוענים אנשי השמאל כל הזמן – 'הכיבוד משחית', קודם כל אותנו.
ולזה ניתן להוסיף – משחית גם את שכנינו, הופך אותם לרעים ולעויינים.
נו טוב, אחי הימני לא הסכים להסבר זה.

עוד מהגיגי ליל הסדר.
והפעם – אני יורה לעצמי ברגל.

כנגד ארבעה בנים –
חכם – זה חסיד חב"ד – חכמה, בינה, דעת.
תם – זה חסיד ברסלב – תמימות ופשיטות, אמר רבי נחמן.
שאינו יודע לשאול – זה החילוני, תינוק שנשבה.
והרשע – זה כמובן הדתל"ש, שידע את כוחי ומרד בי.

מהגיגי ליל הסדר.
נאמר בארבעה הבנים –
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

ונשאל – למה נאמר 'את' בלשון נקבה?
כן גם בתנ"ך הרבה פעמים מופיעה צורה זו ביחס לזכר, גם ביחס לאלוהים.
ובכן, כנראה יש לך תשובה לשונית, אך איני יודע אותה. אולי הצורה הראשונית והקדומה אכן הייתה 'את'.
אבל בכל מקרה הוצע הסבר אחר – כאן באה צורת הנקבה של המילה, כי ההסבר צריך להיות רך יותר, אמהי. הסבר לבנך בנחת, לא בתקיפות ואיומים.

וכאן אני נזכרתי בשירו היפה של יהודה עמיחי על אביו הטוב –

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור
בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר,
לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים. 
(יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)

טוב לחסות בה' –

שמואל ב כב, לא
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.

ישעיהו נז, יג
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קׇדְשִׁי.

יואל ב, יז
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשׇׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם.

נחום א, ז
טוֹב יְהוָה לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ.

תהילים ב, יב
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כׇּל חוֹסֵי בוֹ.

תהילים ה, יב
וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ.

תהילים יז, ז
הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ.

תהילים יח, לא
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.

תהילים לא, כ
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם.

תהילים לד, כג
פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כׇּל הַחֹסִים בּוֹ.

משלי יד, לב
בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק.

משלי ל, ה
כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ.

וגם –

ולא לחסות במצרים –
ישעיהו ל, ב
הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם.

תהילים קיח, ח
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.

תהילים קיח, ט
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.

וגם רות חסתה –
רות ב, יב
יְשַׁלֵּם יְהוָה פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.

בשיחת טלפון נזכרתי ברעיון הוותיק –
ישראל מחולקת לשני מחנות – מחנה יהודה ומחנה ישראל. מחנה יהודה הוא דתי וימני, מחנה ישראל הוא חילוני ברובו, ובעל דעות פוליטיות מגוונות, לרוב במרכז-שמאל.
זה יסוד הקרע בעם המתחולל כעת. והמהפכה המשפטית היא רק חלק קטן מאוד.
אפשר לבחור צד אחד, אבל אפשר גם לאחד.
וכך חשב גם יחזקאל –

טו וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו]. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.
יחזקאל לז.