מילון מקוצר

מילון מקוצר א

פרך
אם מקור המילה ארמית או כלדית איני יודע, אבל לי ברור ש'פרך' משתלב יפה בשורת פעלי 'פר', יחד עם פרר ופרם, למשל, והוא שורש המציינת התפוררות.

פרוכת
אבל רש"ר הירש גם פה מאריך ואומר דברים מעניינים מאוד –
פרכת – ״פרך״ קרוב ל״פרק״ – ״להפריד״, שממנו מתקבל ״פֶּרֶק״ – אבר, ו״מפרקת״ – עורף. ״פרך״ מציין אפוא שבירה; ומכאן ״פֶּרֶךְ״: דיכוי קשה השובר כל כח עמידה (עיין פירוש לעיל א, יג).

מנורה
מילון ספיר, אטימולוגיה –
מְנוֹרָה [תנ]

גזירה מהשורש <נור> במשמעות אור, אש. בעת העתיקה המנורה האירה באמצעות נרות. בארמית: נוּרָא = אש; מנַרתָּא = מנורה. על פי פרסומי האקדמיה ללשון: —חילופים דומים יש בשורשים נו"ר ונה"ר המציינים שניהם אור: נֵר ומְנוֹרָה מן השורש נו"ר לעומת נְהָרָה וסגי נְהוֹר (מילולית 'רב אור') מן השורש נה"ר.

כפתור
ושד"ל מוסיף דבר יפה מתיאור המנורה –
כפתוריה – אולי מן כף תור, כלומר כף שור, פרסה שסועה, ודוגמת זה במשנה במסכת כלאים ראש תור.

באש
באשה – מצב מחפיר, 'מסריח', או בלשון ימינו, הלקוחה מערבית – באסה.
לדעתי אכן יש קשר בין שתי המילים האלה באש ובאס.

בתנ"ך, השורש באש בא גם ביחס לסרחון ממשי, וגם ביחס ל'הבאשת ריח' של מישהו, כלומר פגיעה בשמו הטוב.

מבחינה לשונית, לדעתי הוא מגזרת פעלי 'אס', כגון נמס, קסס, נגס – אם לציין רק מעט – שעניינם פחיתה וגריעה.

זבח
ישנם ארבעה שורשים עבריים עם הסיומת 'בח' –
זבח, טבח, נבח, שבח.

שתי המילים הראשונות דומות מאוד במשמען – זבח הוא טבח, והנזבח הוא הנטבח. לכן נראה שיסוד המילה היא ההברה 'בח'. וב'בח' אכן ניתן לשמוע את צליל החרב החותכת.
המילה נבח אף היא חיקוי צלילי, אלא שהוא של קול הכלב – בח, בח.
והמילה שבח ראויה לעיון נפרד.
אזכיר רק שמשמעה המקורי הוא השקטה, כמו בפסוק –

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
תהילים פט, י.

רש"י –
אתה תשבחם – תשפילם

כיור
בויקימילון כותבים –
גיזרון –
מקראי. באכדית kiūru כִּיאֻרֻ בהוראת אגן מתכת. ובלשון אוררטו: kiri.

משמעות (2) – מנחם בן סרוק הקביל לצורה כירה – כלי שבתוכו אש ומבשלים על גבו.

טמא וטהור
מבחינה לשונית –
בויקימילון במילון ספיר אין הסבר למילה, וגם במפרשים על ההופעה הראשונה של המילה לא מצאתי הסבר. יתכן שטמא הוא מלשון אטום, שורש טם, שממנו גם טמטם. ואולי הוא קרוב לכתם. גם הא' בסופו לא אופיינית כל-כך לעברית, ויותר לארמית. צ"ע.

מבחינה לשונית –
ויקימילון –
גיזרון –
מן המקרא. השורש ט־ה־ר קרוב למוצאם של השורשים ז־ה־ר וצ־ה־ר בעברית וצ'הר ט'הר בערבית שעניינם נקיות,בהירות, ואור (צהרים,צהר).

ואני אוסיף שהאות ה' פעמים רבות באה במילים במובן זה, כגון בוהק, נוגה (ה"א מופקת) ועוד.
אולי הקריאה הה מביעה השתוממות על יופי ונקיות.

שורש 'בע'
אנסה שוב להתייחס לשורש הקצר 'בע'.

פעלי מים ונביעה –
טבע (טביעה), נבע (נביעה), בעבע.
וכן השם בועה.
לפי נצר, גם הביע, במשמעות אמר, הוא מלשון נביעת הדיבור.
בעבוע הוא אונומטופיאה.
טֶבַע כשם, הוא מלשון ימי הביניים.

מטה
ויקימילון –
נהוג לתאר את השתלשלות המשמעות באמצעות מטונימיה כפולה: המטה מסמל את סמכות המנהיג, והמנהיג מסמל את הקבוצה המונהגת. תהליך דומה חל במילה שֵׁבֶט. למשל, י. גרינץ[1] כותב במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים": "כשם ש'שבט' – קיבוץ המתייחס על מוצא אחד בתוך כלל העם – בא מן השבט, השרביט, שביד ראש השבט, כך בא 'מטה' מן המטה שביד הראש […]".

מבחינה לשונית, כך נראה אפוא, שתחילה היה המטה-מקל, ולאחר מכן הוא ציין את השבט כולו, אולי בגלל שהמנהיג החזיק מטה, למשל משה.
ועוד נראה שהמטה נקרא כך, כי עליו האדם נוטה ונשען.

שורשי עד
דקה אחת

עֵד

מסביר ויקימילון –
גזרון –
מן עוד 'שוב, בפעם נוספת', כמו השורש ע-ו-ד מהמשע המקורי 'לחזור על, עשה עוד פעם', להעיד: העֵד, שמעיד, חוזר על דברים שראה, עושה עוד פעם מה שראה[1].
1. מילון קליין.

ולדעתי זה הסבר שגוי. אלא עֵד נגזר מ-עַד, שכן העד מגיע עַד הדבר. כך גם המילה מבעד מעידה על נגישות לדברים, אמנם דרך חוצץ.

והמילה עַד משמעה גם נצח, שעד אליו נמשכים הדברים. ומכאן גם עתה המילה עוד, שמגיע עד הדבר וחוזר.

גם המילה צעד נגזרת כנראה מ-עַד, שכן צועדים עד הדבר. ומעד הוא כשלון הצעד, וקודם לו רעד – אך את כל אלה קשה לי לבסס בינתיים.

גם, כמובן, יעד, הוא המקום שעד אליו מגיעים. ולהיות בעד הוא להיות בצד אחד, מכאן שיש קרבה גם בין עד ובין צד.

ועד הוא, אולי, חבר של עדים. סעד אולי נגזר מסד, במובן צד, על שם ההסבה.

עוד צריך לציין כי ל-עַד משמעות נוספת בתנ"ך – לשון שלל.

ובימינו התחדשה המילה תעד, במובן של הביא עדות.

עדה קרוב לעטה, וממנו עדי – תכשיט.
עדן – נעם – צ"ע.
עדף הוא מי שהוסיף עוד, כך ששורשו עד.

עבודה
ויקימילון –
מלאכה
אטימולוגיה –
מהשורש <לאך> במשמעות שירות, או שליחות, ומלאכה, במקרא, היא עבודה בשליחות מישהו.

גיזרון
המילה נזכרת פעמיים במקרא בפסוקים הנ"ל יש מפרשים כמו מלאכה[1] יש מפרשים כמו מלאכות מן מלאך. ויש שסבורים שאף מלאך מן מלאכה.

↑ כך כתב רד"ק, והסביר שהנעת האל"ף מחמת הכינוי והסמיכות.

קנא וקנה
איני יודע אם קיים קשר בין קנא לקנה, וקשר כזה עד כמה שידוע לי לא מוכר. ובכל אופן, אולי על דרך הדרש, נוכל לומר שבכל מה שקשור לקנייה, כלומר לכסף – רבה הקנאה! כך שאולי בכל זאת קיים קשר כזה – מי שקונה משהו – מעורר קנאה.
באותו אופן, בעבר מצאתי קשר בין המילים תחרות וחרון. שתיהן משורש חר"ה, ואכן התחרות מעוררת חרון. לכן כשמשורר תהילים אומר "אל תתחר במרעים" יש לכך משמעות כפולה – אל תתחרה בהם, וממילא אל תתערב בחרונם. על שורש חרה אכתוב בהזדמנות אחרת.
אם כך, השיטה הקפיטליסטית נראית כאן באופן לא מחמיא במיוחד.

חבא, קבה, כבה, קוה
לי נראה שיש קשר בין המילים – מובן של דבר פנימי. זה משותף הן לחבא הן לקובה והן לקיבה (לקוב הוא עניין אחר, כאמור, שצריך עיון נפרד). באופן דומה – בחובו – בתוכו.
ועוד נראה לי שקשור לאלה גם השורש 'כבה', שגם הוא מורה על היעלמות, כמו חבא.

לכאן שייך גם ה'מקווה', שלו שתי משמעויות.

אבל מילון ספיר כותב –
מִקווה1, מִקְוֶה [תנ]
השורש <קוה> הוא שורש דו-משמעי: א. ציפייה; ב. התכנסות ואין כל קשר ביניהם.

רמס
המילה 'מרמס' מופיעה בתנ"ך ב-7 פסוקים, בדברי הנביאים ואצל דניאל. אפשר להבין זאת, שכן שימה למרמס היא אחת העוולות שמפניה התריעו הנביאים.
קרובה עד זהה לה היא המילה רמש על הטיותיה, כולל הרֶמֶש.
מבחינה לשונית, לדעתי, יסודה 'מס', כמו מסס-נמס, שעניינם גריעה.

שלל ונשל
שורש נשל ב-7 פסוקים, ולדעתי הוא קרוב לשורש שלל. עניינו – השלה והסרה, וזה מה שעושה גם השולל שלל. הוא מופיע פעמיים בביטוי 'של נעלך', בשמות וביהושע', אבל עיקר הופעותיו בספר דברים, ועוד פעם במלכים ב'.

בוז ובזז
ואצרף כאן את השורש 'בוז', המופיע ב-36 פסוקים, כי לדעתי הוא קשור לשורש בז"ז. ניתן לומר אולי – מי שבזים לו, בוזזים ממנו את כבודו.

מבחינה לשונית הצליל 'בזז', כקול הדבורה, מזכיר עיטה על השלל במהירות, מה שמתאים לביזה – ומכאן שם העוף בז – וגם לבוז. גם לדעתי לצליל ז' יש קשר לרוע וזדון, כמו בשמות זדון, זימה, זנות ועוד.

שוד שודד
מבחינה לשונית, מציין ויקימילון –
גזרון –
אכדית פועל, שַׁדַדֻ šadādu בהוראת למשוך, לסחוב, לאגור. כשם עצם, אִישדוד išdud בהוראת מצאי,אספקה. נגזרת ערבית أُخْدُود בהוראת תעלה

ארמית-מנדעית – 'שוד' בהוראת זרק, השליך. באוסף יוסף מתתיהו נמצאה קערת השבעה מן המאה 8-9 לסה"נ ובה נכתב – "ותיצטאריא ושודיא", פירוש "וקרע והשלך אותה"

קרן
מבחינה לשונית, המילונים מצביעים על דמיון לשפות שונות, אבל צריך לשים לב לדמיון המילים קרן-זקר-דקר ודומותיהן, המעידות על דבר המזדקר ובולט, וכזו היא אכן קרן החיה. ואם כך בסיס המילה 'קר'.

שורשי אַל
האקדמיה ללשון עברית העלתה פוסט על השם שלו, ועל המילים שלו, שלווה, ישליו אוהליך (יהיו שלווים), וגם אשליה מלשון זו, ו'אל תשלה אותי' בסיפורי אליהו.
לזאת אפשר להוסיף למשל את 'עד כי יבוא שילה', שיש המפרשים – שהמנוחה שלו. וכן 'ויכהו שם על השל', בסיפור העברת הארון בימי דוד, שיש המפרשים מלשון שגגה.
אך כאן ניתן להוסיף יותר על שורש הבסיס 'של', והרי הוא משורת שורשים קצרים המורים על נפילה, כגון – טל, נפל, צל, צלל, דל, דלה, זל, נזל, קל, וכן על עלייה – על, גל, סל, סלל, תל.
השלו הוא, אם כן, המצוי במנוחה, מוטל, צנוח.

ומכאן גם שלום.

עת
מכל זה אפשר אולי ללמוד שמילה זו, בצורות שונות שלה, הייתה ידועה בכל האזור בזמן הקדום. והיא קרובה למילה הארמית אתא, במובן בא, שמופיעה בתנ"ך. וגם אולי קרובה לשורש ענ"ה, כפי שמצוין שם (אולי במובן עונות השנה).

זמן
ויקימילון כותב על הגיזרון –
מופיעה לראשונה בתנ"ך בספרים המאוחרים, ככל הנראה שאולה משפה אחרת, אך הגיזרון אינו ברור: יש הטוענים שמקורה במילה בפרסית עתיקה zrvan ("תקופה"),[1] או במילה jamān ("דבר שהולך")[2], אך יש הטוענים שהסבר זה מפוקפק[3] ומקור המילה הינו באכדית simānu, ומשם ארמית מקראית ‏זְמָן‎ (מקור ישיר המילה העברית), ערבית زَمَن זַמַן, ארמית סורית ܙܰܒܢܳܐ זָבנַא.

חרה
השורש חר"ה מופיע ב-136 פסוקים, שכמובן לא אביא את כולם, אבל אביא כמה צורות מיוחדות של השורש. בדרך כלל הוא בא בצורת 'חרי אף' או 'חרון'.
'חר' הוא שורש שריפה והשחרה, כמו שחר, וגם משמעות אחת של בחר – 'בחרתיך בכור עוני', כפי שציינתי בעבר. והחרון הוא בעירת הכעס.
אפשר שההברה הזו נבחרה כחיקוי לקול השריפה, או משהו בדומה לזה.

לחיזוק הקשר של שורשי 'חר' עם השחרה נביט לכמה מופעים שלהם –

ראשית – שחור, בצורה המובהקת ביותר. היפוכו – צחור (לבן) – מ-צח.
שנית – נחר – הוא המפויח באש, 'נחר מפוח'.
ואולי גם מאוחר הוא – משעה שהיום מושחר. וממנו גם כן – מחר, לאחר תום החשכה. וזה בדרך השערה.

גם הצד השני של השורש (כשאות נוספת אחריו) יש הרבה שורשי כליון –
חרב – יבש ומוחרב. חֶרֶב – מחריבה.
חרד – דומה אולי למי שחרה לו, בדרך אחרת. והוא גם שורש שלילי.
חרל – קוץ, באזור חרב.
חרס – עשויה להשחיר, 'כשולי קדירה', 'קיבצו פארור' – השחירו.
חרש – בשקט – אולי על שם אפילת הלילה.
חרחור – מין מחלה, אולי על שם השחרות.
וגם השחר, הבוקר, הוא הזמן בו מסתיימת שחרות הלילה.

זרוע
ויקימילון אומר –
גיזרון
בניגוד לדעת Strongs' Concordance,[1] אינה קשורה לתיבת 'זרע'. יצוקה משורש קדום ד'-ר-ע (ארמית דרע, ערבית ד'רע), זרע משורש קדום ז-ר-ע (ארמית זרע, ערבית זרע).

נכל
עוד מבחינה לשונית – אולי הוא קרוב לשורש 'רכל', שממנו רוכל ולרכל, וקשור – כך כותב רש"י – ל-לרגל. אך זו רק הצעה.

שמש
ויקימילון מציין –
גיזרון –
המילה משותפת למספר לשונות שמיות. למשל: ארמית – ܫܡܫܐ (שִׁמְשָׁא), ערבית – شَمْس‎ (שַׁמְס), אכדית – šamšu, אוגריתית – špš) ΌΔΌ), טיגרית – šämš) ሸምሽ), פיניקית – औऌऔ

וכן, יש להוסיף, שקשה להתעלם מהקשר בין השם שמש והשם אש. איני יכול להוכיח זאת, אבל נראה לי סביר שבתחילה היה השם אש, שעליו דיברתי בעבר, ולאחר מכן הצביעו הקדמונים לשמיים ואמרו – 'שם אש' ויצרו את המילה שמש. גם לחז"ל יש כמה מדרשים בכיוון זה.
ומכיוון שהשמש משמשת אותנו באופנים רבים – לאור, לחום ועוד – נוצר גם הפועל לשמש, כך נראה.

עבד וכלכל
עֶבֶד
גזרון –
בלשון אוגריתית, "בִּיד" ΁Ί΄ בידו של-, בניהולו של- . תיבת "בּיד" האוגריתית היא נגזרת של תיבת "יד" Ί΄ .

האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף מקבילה, בצורת "עַבְּטְ", "āabṭ" בהוראת "עף" [1].

בנוגע לחלק הראשון – אם כך נראה שמקור המילה הוא ביד, מי שבידו של אחר. אבל לפי זה השם עבד קדם לשם עבודה, וזה אינו סביר. ואולי העבודה נקראה כך כי היא נעשתה ביד, וכפי שאומרים היום – 'עבודת יד'.

בנוגע לחלק השני – לא ברור הקשר שלו למילה עבד, אבל הוא מזכיר את המילה עבט, לעבוט, עבוטו, כלומר הכלי הממושכן. אך נראה שעבט הוא עיבוד מאוחר של עבד, והוא חפץ משועבד, שהמילה קיבלה וריאנט מיוחד עבורו.

כלכל יסודו, כך נראה, כל, במובן להכיל.

כסה וחסה
מבחינה לשונית, כתוב בויקימילון –
גזרון –
סכול אותיות בין הפועל המופיע בספ' מלכים (הקדום יותר) – "יסכו", ובגרסתו העדכנית מספ' דברי הימים "יכסו" . ”וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים “ (מלכים א׳ ח, פסוק ז) ”וַיְכַסּוּ הַכְּרוּבִים“ (דברי הימים ב׳ ה, פסוק ח)[1].

ואכן, יש קרבת משמעות בין כס ו-סך, שעניינם כיסוי וסיכוך. מה הקדום יותר? נראה שדווקא כס, שקרוב גם לכף, שממנה כפר, כפורת, במובן כיסוי. והוא קרוב גם לחס, במובן מחסה, והחס-מרחם הוא הנותן מחסה, שהוא מעין כיסוי. וכן חוזר הביטוי 'בך חסיתי'.

רגז, רגש, רגע, רגן
ואני אוסיף –
רגז קרוב לשורש רגש, ועניינם תנועה. כך, גם הנפש יכולה להתרגש ולנוע, כמו 'בבית אלוהים נהלך ברגש', וגם הגלים בים יכולים לרגוש ולנוע. הגלים יכולים גם לרגוע, וגם זה במובן תנועה – 'רוגע הים ויהמו גליו' – מניע ומסעיר את הים. אך גם כן במובן רוגע ונחת, כפי שמוכר היום. והרי הוא מסוג הפעלים המחזיקים שני הפכים.
נמצא שיש לנו שרשרת פעלים – רגז-רגש-רגע, שעניינם תנועה ורטט.
לכן רגז, כפי שמציין שד"ל, 'עיקר עניינו נענוע ורעדה', והושאל לכל דבר. ובפסוק שלנו נראה שעניינו ריב בעניין מכירתו, כפירוש רש"י המוכר.

וכן רגן הוא מגזרה זו של רגז-רגש, ורעש מגזרת רגש. אולי גם רגם קשור לפה. והשאר השלימו.

השורש 'רגע' מופיע כפועל ב-15 פסוקים, מלבד הופעותיו במילה 'רגע' כציון זמן, שבה הוא מופיע עוד כ-80 פעמים.
משמעותו בדרך כלל מנוחה, אך גם להפך – הנעה והסערה, בעיקר של הים, כמו בביטוי 'רוגע הים ויהמו גליו', שמופיע אצל ישעיה וירמיה.
הקשר לרגע כיחידת זמן מצריך עיון. אולי הרגע הוא החלק הנח בזמן, כשם העתיק להווה – 'עומד'.

סלל
שורש 'סלל' מופיע ב-122 פסוקים בתנ"ך, ויש לו צורות שונות. נבחן אותם.
אך ראשית נאמר שבבסיסו את מציין עלייה, כמו מסילה – מקום מוגבה, כפי שמפרשים הפרשנים, ולסלול הוא לעשות מסילה כזו. גם המילה 'סלה', המופיעה רבות בתהילים אמנם רבו הפירושים לה, אך אחד מהם, וזה שאני מקבל, הוא שמדובר בסימן מוסיקלי, המסמן עלייה בקול. גם בארמית סילוק הוא עלייה.
ולכן נראה ברור מאוד הקשר לשורשי סל-על וכו', המעידים על עלייה, או ירידה – כמו פל-נפל.

ונזכיר, שורשי xַל –
אל – לשון עליונות, ושם אל כנעני, כמובן.
גל – לשון גובה.
דל – לשון נומך.
טל – נוחת ארצה למטה.
סל – לשון גובה.
על – לשון גובה.
פל – נפל, ארצה מטה.
צל – צלל, מטה.
קל – נישא מעלה.
של – השל – למטה.
תל – לשון גובה.

רפא
השורש 'רפא' מופיע ב-89 פסוקים בתנ"ך, ונראה שעניינו הוא ריפוי ורפיון, שורש רפ.

ויקימילון מציין –
רָפָא –
גיזרון –
מקביל לצורה הנפוצה יותר בבנין פיעל 'רִפֵּא'. כמו"כ קיים במקרא גם בגזרת נל"ה, ראו רָפָה ב.

השורש קיים בהוראות דומות בשפות שמיות נוספות – אוגריתית: ΗΔ΀ (רפא) – ריפא; ערבית: رَفَأَ‎ (רַפַאַ) – לתקן; געז: ረፋአ (רֵפָאֵ) – לתקן, לתפור; שבאית: ੧ੰੱ (רפא) – להגן, לשמור.

יתכן שיש קשר לשורש ר־פ־י/ה א, שאדם שהמחלה נחלשת.

גל, גלה
מבחינה לשונית – כבר אמרנו שאלו שורשי 'על' המציינים עלייה, וכן גל בים עולה, וגם גל האבנים עולה לגובה.
גם השורשים לגַלות ולגְלות, עניינם כמו גלגול, הסרת גל ובכל אופן קשורים לגל זה.
בשורש גלל עוד פסוקים רבים.

רצח
יש ארבעה פעלים שמסתיימים ב'צח', ואפשר למצוא קשר ביניהם –
רצח – שפיכות דמים
פצח – פיצוח ראש למשל הוא מסוגי האלימות.
נצח – הוא גם דם, כמו בפסוק 'ויז נצחם על בגדי'
קצח – תוספת ללחם, ולא רואה את קשרו כאן. נראה כמשהו שקצצו אותו.

חך, חכם –
מבחינה לשונית, כאן ברור החיקוי הצלילי, של קול הכחכוח.

ואני חושב להציע שאולי זה המקור של המילה 'חכם', שהרי החוכמה ניכרת בדיבור, המופק מהפה.
בעבר כתבתי משהו אחר, ושם בתגובות אמרו לי שגזניוס חשב שיש קשר לחקק – אך זה לא נראה לי, אך אפשר. והמגיבה קשרה ל-חכה – וזה אפשרי, לשונית, אך לא ברור הקשר.

גלל
כפי שאמרנו, לגלל קשורים גם עגול וגועל. כן גם סגלגל – עגלגל.
כן כנראה גם גלד, מוגלה, גלח, גלם, גלע, גלף, גלש, ועוד.

תור
השורש 'תור' מופיע בכמה עשרות פסוקים (וקיים גם העוף תור), כמה ידועים מאוד.
הלשונאי ניסן נצר אומר שלתור בעולם במשמעות של ימינו נגזר מהמילה האנגלית. ואולם, הבדל המשמעות בין הלשון העתיקה, שעיקרה ריגול, אבל לא רק, לבין זו המודרנית לא גדול, לכן אני חושב שדווקא המילה האנגלית הושפעה מהעברית.

גיזרון –
קיים דמיון למילה הצרפתית tour באותה המשמעות, שמקורה מלטינית: tornō – אסתובב.

מילון מקוצר ב

שכח
ואילו אני חושב שיש קשר ברור בין שכח ושכך, במובן רפה כוחו, וכנראה השני נגזר מהראשון. והוא שורש שח-שך, שלו שורשים קרובים אחרים, כדוגמת נח, שכבר דיברתי עליהם.

נפש
מעבר לזה, גם הקרבה של נפש ונשף, היא תנועת האוויר, ידועה כבר. וגם אני כבר כתבתי על מילה זו כאן, והמילים שהיא קשורה אליהן (למשל חופש, אולי). ונשף קרוב לשאף, והוא לקיחת אוויר, וקרוב לאף – האיבר השואף והנושף. וצליל אף הוא כעין צליל נשיפה. עד כאן.

אכזר
גזירה או אך זר, ויקימילון

תושייה –
ויקימילון מעיר –
גיזרון –
על פי גסניוס, פירוש "תושייה" מן השורש י-ש-ה.

מלשון "יש"
יסטרוב

חרד, חרדה
ויקימילון –
גיזרון –
 1. מקביל לארמית: חרד – רָעַד, פָּחַד. בתרגום איוב שנמצא במערות קומראן מופיע הביטוי "חרידי לילא" בהוראת: חלום מפחיד. קרוב לאכדית: ḫarādu – עירני, זהיר, עומד על המשמר.

ואולי יש להוסיף – חרד קרוב לרעד. וכן הוא מגזרת 'חר' עם חרג, חרק, חרר, חור, המציינים חור ובקיע. או מגזרת חרה-חרר המציינים בעירה.

רצון
לי נראה שיש קשר בין השורש רצ"ה לשורש רו"ץ, שכן הרוצה גם רץ במעשיו. וקרוב לרץ – אץ, וכן נץ הוא עוף מהיר, והנפוץ עובר במהירות, וכן הלאה.
ובעבר קישרתי בין רצון ורציו, רציונל, שכן מה שהגיוני הוא מה שהרצון מנתב אליו.

עריץ, ערץ
ויקימילון מציין –
גיזרון –
באוגריתית מופיע כשם תואר המכיל את שמה של האלוהות עשתרת (עט'טר) – "ערד'" בהוראת "הנורא" . בערבית עָּרֲדַ'ן عَرَّضَ בהוראות שונות, חלקן במשמעות – להרחיב, להתפרס,לספח, להתרבות.

ארמית-סורית כפועל, ܥܪܕ (ˁrd) בהוראת "התפרא". תיבה סורית זו מהווה צורה נוספת לשם "מַערְדוּ" בהוראת ליהפך פראי. "מרדו" mˁrdw בסורית- ליהפך פראי. ובעברית "מרדו" – במשמעות "התקוממו". גזרונים הקשורים בתיבת ערד ܥܪܕ מגולמים בשמות המופיעים הן בסורית: רצועתא rṣwˁtˀ, והן בעברית (וזאת לאור חילופי צ'-ד' בין סורית לעברית) ראו – (עבד) נרצע, רצועה.

ואכן, תחת העריץ, קיים הנרצע, בשיכול אותיות.
ואולי הוא קרוב לשורשי 'רץ', כמו חרץ, פרץ, רוצץ, במובן של פעולה אלימה.

ספד
השורש 'ספד' מופיע ב-40 פסוקים.

מילון ספיר –
סוֹפֵד
(מילון המקרא)
מקונֵן, משמיע דברי אֵבֶל, קינה ושֶבח על מֵת, כאמור בפסוק: "לִסְפֹּד ולקָברוֹ" (מלכים א' יג, 29)

אטימולוגיה –
בארמית הסורית ספד פירושו היכה על החזה. מילה שמקורה אכדית.

'על שדים סופדים' – מכאן אפשר להתחקות אחר מקור המילה – סופדים כמו סופקים, מכים על החזה –
ישעיהו לב, יב
עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה.

מוקש
מבחינה לשונית, אני חושב שאכן מקור המילה הוא במשמעות נקישה, ומתוך חיקוי צליל הנקישה, שאותה עושה המוקש. וכן גם נפוץ הביטוי 'פח ומוקש', וגם פח נקרא כך על שום צליל ההכאה.

מלט
והוא מגזרת מלט-פלט בהוראת הוצאה, שורש 'לט', וכן 'ויחלטוה ממנו' – הוציאו ממנו, והיום – חליטת תה.

שורש נכה, הכה
נראה לי ברור שבמילה 'הכה' ניתן לשמוע את צליל ההכאה. וכן היא לקה, הלקאה, בלשון חז"ל. וזאת אף שבצורה הך, למשל, נעדר צליל זה. ואולי היסוד הוא אמנם 'הך', שאף הוא צליל הכאה.

נראה שיש קשר בין רכב ושכב (ושניהם בריחיים), ושורש הבסיס הוא כב. אולי קשור לכאן גם סחב, עם חלופת כ-ח. כל אלה עניינם דבר על גבי דבר. וכן המילה המודרנית שכבה.

פסח
ויקימילון –
פֶּסַח
גיזרון –
לפי המחקר המודרני,יתכן ומקור הגיזרון-עממי, וחג בשם פֶּסַח קדם ליציאת מצרים שבמהותו צוין כטקס המונע רע ובמהלכו מבצעי הטקס היו מבקשים רחמים. ואכן, לפי תרגום אונקלוס המילה פֶּסַח משמע 'רחמים'. בפסוק לעיל פֶּסַח מתורגמת "חֲיָס" בהוראת 'רחמים' (קשור לעברית חַס כמו חס וחלילה) – ”וְתֵימְרוּן דֵּיבַח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דְּחָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל“ (אונקלוס על שמות יב – פסוק כז) = "ותארמו זבח רחמים הוא לפני יהוה אשר ריחם על בתי בני ישראל".

פָּסַח
גיזרון –
מקראי, במקור 'דילג, עשה קפיצה קטנה ברגל', קרוב אל פסע 'עשה צעד ברגל, עשה פסיעה'. משם פִּסֵּחַ 'צולע'.

הקשר עם 'פֶּסַח' לא וודאי ושנוי במחלוקת במחקר המודרני.

וכאמור, יש קרבה בין פסח ופסע, והוא מגזרת פס. וקרוב לו גם פסק (רגליים), ואולי גם טיפס ועוד. וכן פסה, במובן נעלם, פסע והלך. וממנו אפס.

בצע
ויקימילון
גזרון –
1: באוגריתית קיים ההיגד – "לם תבצע" lm tbṣʕ, בהוראת להם תבצע (תחתוך).

כלומר, המשמעות הראשונה של המילה היא לחתוך, וכן מדובר על 'חתיכות כסף', שכן הכסף במקורו היה מחומר ממשי. ואם כך בצע הכסף הושאל מלשון זו.

לזאת יש להוסיף את קרבת בצע-פצע. בצע הוא חתך, ופצע אף הוא חתך. כך ששורש הבסיס הוא 'צע'. וכן אמצע הוא מה שנחתך ונחצה, וכן חצה, על אף סיומו בה"א הוא מאותה גזרה.
ויש גם להציע – מיטה או הצעה – ונראה שיש קשר, אך צריך עוד לבססו.
קצע אף הוא ממיני החתיכה, וממנו מקצע ומקצוע – קרוב לביצוע.
רצע אף הוא ממיני החתיכה, ניקוב, וקרוב לו גם רעץ, במובן שנא – ולו קרוב נועץ, נקב, וכן אולי גם צער, בשיכול אותיות. וכן הוא מגזרת רצץ. והעריץ, או העוצר-המלך, הוא גם הרועץ והרוצץ.

פצע וחבורה –
ויקימילון –
גיזרון –
לשון המקרא. חילוף למנ"ר עם חבלה.

סבל
השורש 'סבל' מופיע ב-20 פסוקים בלבד.
הרבה מהופעות המילה, באופן לא מפתיע, מופיעות בסיפור שעבוד מצרים וכן בסיפור מלכות שלמה. וחוקרים כבר קשרו בין הסיפורים, אשר רק בהם, למשל, מופיעים 'שרי מיסים'.
אגב 'שרי מיסים' – הם מופיעים בצמידות לסבל, ולכן לדעתי הוראתו הבסיסית של 'מס' היא מלשון זו, כמו 'עמס'. ואכן מופיע בנחמיה 'עומשים משאות', בסמוך לסבל. שרי מיסים הם, אם כך, השרים של העומסים, של הסבלים. כן בהופעה הראשונה, בשירת ברכות השבטים, מדובר על 'מס עובד', גם כן בסמוך לסבל.
כן מופיע הסבל הרבה אצל ישעיה.

שורש שוט
השורש 'שוט' מופיע ב-33 פסוקים. יש לו כמה צורות – כפועל לשוטט, כשוט מצליף, ויש שוט שהוא קוץ. וכאן יבוא גם השורש שיט, כלי השיט, כולל משוט. וכאן יבוא שאט, בהוראת גועל, כמו בשאט נפש.

כמובן יש קשר בין שוטטות ושיט, שניהם מעניין ההולכה. וכן קשר בין שוט מצליף, שוט-קוץ ושאט נפש, שעניינם דחייה. וכבר כתבתי שצליל ס', או ש', הם מעניין זה.

צעה, צען, צעד
השורש 'צעה' מופיע ב-4 פסוקים, וכולם קשים ורבו פירושיהם.

מילון ספיר
צועֶה, צֹעֶה –
משוֹטֵט, צועֵד, כאמור בפסוק: "מִהֵר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ" (ישעיה נא, 14), מי זה בא מאדום… צֹעה ברֹב כֹּחו (ישעיה סג, 1)

קרוב לו השורש 'צען', שממנו 'צועני'.

מילון ספיר –
צוֹעֵן
1. [יב] נודֵד, נע ונד: גולים… עם אֳהליהם צענו (משה אבן עזרא א 75)
2. [תנ] נֶעקָר ממקומו, מתנודד, כאמור בפסוק: "נָוֶה שַאנָן אֹהֶל בַּל יִצְעַן" (ישעיה לג, 20)

וכן כמובן 'צעד' עניינו הליכה, כך שנראה שאלה שורשים קשורים – צעד-צעה-צען.

המילה צעד היא קשה מבחינתי. מצד אחד, במאמר הקודם קישרתי אותה לצעה-צען שניינם הליכה, וקישור זה כנראה הוא הנכון. מצד שני, היא מתקשרת לעוד מילים. כך – צעד-מעד. אלא שאולי מעד נגזר אחר-כך מצעד. וכך – צעד-יעד, וכאן אפשר שיש הסבר גם לחלק השני של השורש. כלומר, הוא צע+עד. ובנוסף לאלה, ראינו בפסוק משחק מילים צעד-צד, אך אולי זהו רק משחק מילים. סיכומו של דבר, מילה בעייתית ומורכבת לניתוח.

ובכל אופן, לדעתי, כאמור, היא שילוב של צע+עד, צא במובן יצא, ועד אולי במובן יעד – יצא ליעד.

בוויקימילון ובמילון ספיר אין ניתוח של המילה, למעט הנכתב 'מאוגריתית'.

ערב
להלן תהליך חשיבה –
לצורך הניתוח נביט בשורשי ער תחילית –
ערב, ערג, ערה, ערך, ערל, ערם, ערס, ערף, ערץ, ערר.

ראשית, השורש המרכזי הוא ערה, שעניינו עירום.
והנה, גם שורשים אחרים כאן מתקשרים לעירום ומין – ערב, במובן נועם, ערג, ערל – חסר ברית מילה, ערס-מיטה.
שורשים אחרים עניינם אחר. למשל ערץ שכבר עסקנו בו, וכן ערף.

והצד השני הוא שורש רב –
ערב, ארב, גרב, חרב, סרב, צרב, קרב, שרב.

מכנה משותף חום – גרב היא מחלת חום, חרב – שרוף באש חמה, סרב – קוץ מדברי, צרב – באש, שרב – חום.
ואילו הערב הוא הזמן בו פוסק החום. ולכן הוא גם נעים, משמע ערב.
זו אם כך, כך נראה, המשמעות הבסיסית, וכאן מכנה משותף לשתי משמעויות השורש.

שורש הבסיס הוא, אם כן, 'רב', והוא דומה ל'רף', שממנו גם שרף, צרב, צרף, שרב – כולם במשמעות שריפה. וערב, כאמור, הוא ההפך מכך.

אבל עדיין נשארו לנו כמה משמעויות – לערבב, לערוב.
ובכן, בין שני אלה יש קשר – אתה ערב למי שאתה מעורב עימו. אולם עדיין חסר המקור.
ואולי שורשים אלה הם אכן מגזרת 'ער', שעניינו עירום ונספחיו. והרי העירוב המרכזי של אנשים הוא בעירומם. אך את זה עוד צריך לבדוק.

שעה, שעשע, שוע, ישע
השורש 'שעה' מופיע ב-21 פסוקים.

מילון ספיר –
שׁוֹעֶה
(מילון המקרא)
פּונֶה, מַבִּיט, כאמור בפסוק: "ואֶל קַיִן ואל מנחָתוֹ לא שָעָה" (בראשית ד, 5)
שועֶה מִן- סָר, לא רואה את המציאות נכונה, כאמור בפסוק: "כַּמָּה לֹא תִּשְעֶה מִמֶּנִי" (איוב ז, 19)

ויקימילון –
גיזרון –
בערבית קיים השורש ( ش ي ء ; š-y-ʾ) ממנו נוצקה המילה شَاءَ שאא' – במשמעות: כוונה, רצון. ראו גם בערבית אנ-שאא'-אללה ="ברצון האל"( בחוגי הלוקאל – אקדמיה וכהניה, גזרונו של שורש מקראי זה עדין נתון למחלוקת).

השורש ש־ע־ה קיים בהוראה זו גם בארמית. מתקשר עם הביטוי המקראי-"ואשא…" . בלשון געז, "וֲשְׂאַ"- בהוראת אמר,השיב.

פרשנים מפרשים
דעת רש"י: בפסוק אל ישעו בדברי שקר, מפרש לשון ארמית -סיפור (אישתעי). ולשיטתו יש שני שורשים שעה -פנה, ושעה -סיפר. "שְׁעֵה מֵעָלָיו" (איוב) -פנה מעליו. ועוד. דעת החזקוני (מובא גם באב"ע) שהשורש השני שעה לשון רפיון. דעת אבן עזרא: שורש ש.ע.ן השענות אל ישעו – אל ישענו. וכן דעת התרגום המיוחס ליונתן.

ובפשטות, שעשוע הוא דבר שאתה פונה אליו ושועה אליו, וכן ראיתי במפרשים.

ועוד כדאי להביא פה את שורש שוע, שממנו שוע-אציל, וכן שוועה – והיא מכוונת לאציל, או לאל. והישע בא כנגד השוועה.
העני שועה-פונה אל השוע.

השורשים גבר, גבה, גבע
לפי ניתוחי, גבר הוא משורש בסיס 'גב', יחד עם גבה, גבע ועוד, שמשמעותם גובה. גם הגובר עולה על קושי, או על אויבו. ומכך גם גבר, המין החזק, וגיבור. עוד אמרתי שהאות ג' לבדה משותפת להרבה פעלי גובה, למשל גג.
גם הגב, או הגו, משמעו גובה, וכן דברים המושמים זה על גב זה.
גם גבינה מתגבנת בצורה זו של שכבות, וכן גם הגביש.

השורש 'גבע' מופיע ב-121 פסוקים, בשמות שונים –
גִּבְעָה, גֶּבַע, גָּבִיעַ, גם גִּבְעֹל, מִגְבָּעוֹת, וגם הַגִּבְעֹנִים.
המשמעות הבסיסית היא, כאמור, לשון גובה. גם הגבעונים כנראה מקומם היה מקום מוגבה.

גביע צריך עיון.
ויקימילון כותב –
גיזרון
מקראי. קרוב אל קובעת באותה משמעות (חילוף הצלילים ג\ק רק בעברית וכנראה לא בשפות אחרות), צורה שנפוצה בשפות שמיות אחרות, ראו מקיבלות בערך קובעת.

קֻבַּעַת
גיזרון
מקראי. מקבילות באותה משמעות: פיניקית ऒँए‎ (קבע), אוגריתית qbʕt (קבעת), אכדית קַבֻּתֻ qabūtu (אין ע באכדית). קרוב אל גביע בחילוף צלילים ג\ק שהתרחש כנראה רק בעברית.

ואוסיף – שמא ניתן למצוא לכך רמז במנהג להרים את הגביע בקידוש, וכן בעמים בעת ברכה, ולפני הברכה 'לחיים!'.

שורש גאה
ובהמשך לדיון הקודם על גבר-גבה-גבע –
גם גאה-גבה הם מאותה גזרה, עם ג' הגבהות.

גאל וגעל
השורש 'גאל' מופיע ב-104 פסוקים. יש גאולת הארץ, גואל ביחסי אישות וגואל דם, ויש גאולת העם וישועתו. כמו כן, יש גואל מלשון טינוף, כמו גועל, ובייחוד בצירוף 'מגואל בדם'.

גאל במשמעות לכלוך כאמור קשורה לגעל. וגעל הוא מה שאתה מסיר וגולל מפניך. ואילו במשמעות פדייה, לי נראה שהיא קשורה גם כן לגל, במובן גלול, הסר – הסר את הצרה, השעבוד וכיוב'.

וכן הגילולים, האלילים – כפי שכתבתי – הם מלשון גועל, ובאים הרבה ביחזקאל.

השורשים גדע, גדם, גדד
השורש 'גדע' מופיע ב-22 פסוקים.

מילון ספיר –
גּוֹדֵעַ
(מילון המקרא)
כורת, גודם, קוטֵעַ,

השורש 'גדד' מופיע ב-57 פסוקים בצורות שונות, וגם עניינו הוא קטיעה, אך יש לו גם משמעות של אגד ואסיפה, ומכך – גדוד.

גדוד הוא אגודה, חבורה, כנראה כחבילה המאוחדת בגיד.

התגודדות היא מנהג אבלות, וכנראה מעין פציעת הגוף בשריטה או כיוב'.

אם כך, שורש הבסיס 'גד' עניינו קטיעה. ומקביל לו השורש 'קט', בעל המצלול הדומה, שממנו 'קטע' (ובאנגלית – קאט!). וזהו צליל הקטיעה.
כן מקביל לאלה השורש 'חד'.
כן גדר – חותכת וחוצצת.
אולי שייך לכאן גם גדף, צריך לבדוק.

*

שייכים ל'קט' גם 'קטל' – הרג, קטע. קטם – קטע פרי. קטן – קטוע. קטף – קטע פרי. ואולי גם קטש. וכן קטטה – ריב.
ועוד – נקט, במובן מאס.
(אך לא שקט, כנראה, שאולי קרוב לקיט, וש' השקט).

השורשים כחד וכחש
שורש 'כחד' מופיע ב-30 פסוקים, ולו הוראה של השמדה והוראה של שקר, או ליתר דיוק – העלמה. שתי משמעויות אלה קרובות וקשורות.

ויקימילון מוסיף –
גיזרון –
מן שפות אתיופיות כֲּהאֳּדִי ከሃዲ הוא מי שמתכחש לדתו,עריק,בוגד.

מלטזית מושאלת מערבית גַ'חַדֲ جَحَدَ‎ בהוראת לוותר, להכחיש, לדחות, לסרב.

*

השורש 'כחש' מופיע ב-29 פסוקים, ולו שתי משמעויות יסודיות – לשון שקר, ואלה רוב הופעותיו, וכן גם מכחש באל, אך גם לשון רזון והידלדלות.

כלומר, השורשים כחד-כחש קשורים וזהים בשתי המשמעויות שלהם – שקר והעלמה.
שורש הבסיס הוא אם כן 'כח'.
ואכן, 'כח' משמש במילים שמשמען קיום, כגון – להביט לנוכח, נכוחה, ומכאן גם להוכיח – להראות קיום, להנכיח. גם כוח – הוא הפועל.

השורשים יכח ונכח
שורש 'יכח' מופיע ב-83 פסוקים. לו כמה משמעויות, שעיקרן לשון הוכחה ולשון תוכחה. גם השורש 'וכח' שייך לכאן, שכן הוא נסמך על הבאת הוכחה. כן קיימת המילה 'נוכח' למי שקיים, נמצא, יש. ונוכח הוא מול, כלומר מול הקיים. נמצאנו למדים ששורש זה יסודו במשמעות של קיום.
והוא המשך למאמר על כחד-כחש.

וקרוב לו שורש 'נכח' שמופיע ב-34 פסוקים, וגם כן מעיד על יש וקיום.

כלומר, שורש 'כח' מורה על קיום. וכן, כנראה, גם משמעותו של כוח. וכן לדעתי המילה 'כך', 'ככה', במובן קיום, זה הקיים. וכן מכאן – 'קח', שורש 'לקח', במובן קבל את הקיים. וכן היא האש המתלקחת, מרבה את קיומה.

שורש שגה ושורשי 'שג'
השורש 'שגה' מופיע ב-25 פסוקים, ולו כמה משמעויות, מלשון טעות וחטא ומלשון מחשבה והגות.

וכן יש משמעות של שגשוג וצמיחה, בשׂ שמאלית –
ויקימילון –
שָׂגָה –
התנשא. פרח, גדל, עלה אל על.

וקימילון –
גיזרון
השורש שֹ־ג־ה משותף לארמית בה השורש ס־ג־ה משמעו ריבוי, ראו סגי נהור.

ואוסיף – שורש הבסיס שלו הוא 'שג', וממנו פעלים נוספים המורים על טעות, או על גובה וצמיחה.
קרוב לשגה במובן שגיאה – שגג, חטא בלי כוונה, כאמור –
איוב יב, טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

וכן שגע, התנהג בלא היגיון ובמשגה –
דברים כח, לד
וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

כן סג – הוא סר מהדרך הנכונה, טועה –
תהילים נג, ד
כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד.

קרוב לשגה במובן צמיחה – שגיא (גבוה) –
איוב לו, כו
הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר.

שגב (גובה) –
ישעיהו ב, יא
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

אולי גם סגד, במובן של פנייה לאל עליון –
ישעיהו מד, טו
וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחׇם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגׇּד לָמוֹ.

וכמובן שגשג.

*

כאמור, ג' מציינת גובה, גדלות, וכן כאן, במובן השני.

שורש סוג
שורש 'סוג' מופיע ב-34 פסוקים, ולו צורות שונות.
המשך למאמר על שגה ופועלי 'שג'.

מילון ספיר –
מַסִּיג
(מילון המקרא)
מזיז אחורנית, כאמור בפסוק: "אָרוּר מַסִּיג גבוּל רֵעֵהוּ" (דברים, כז, 17)

סִיג
(מילון המקרא)
פסולת המעורבת עם מתכת יקרה כגון כֶּסף, כאמור בפסוק: "סִיגִים כֶּסף היו" (יחזקאל, כב, 18)

סוּג2
1. גָדוּר, מוּקָף גָדֵר, מסוּיג: ערֵמת חִטים סוּגה בשושנים (שיר השירים ז, 3)
2. סוטֶה, מוּזָז הצִדה, בביטוי: סוּג לֵב מי שלִבו נסוג מן הדרך הישרה, עיקש: מדרכיו ישׂבע סוּג לב ומעליו איש טוב (משלי יד, 14)

שורש זה דורש עיון מעמיק יותר, אך בינתיים רק נאמר שנראה שיש קשר בין סג וסר, סוג וסור. הנסוג הוא הסר אחור.

שורש הגה
עוד בהמשך למאמר על שגה.
השורש 'הגה' מופיע ב-36 פסוקים, ולו כמה משמעויות – מלשון מחשבה, דיבור ועוד – משמיע קול כיונה, מוסט הצידה. וכן בא כקול בכי. וכן כהסרת סיגים.
הוראות דיבור והמחשבה קרובות, וכן בשפות אחרות.

ורק אוסיף הערה, כי נראה שיש קשר בין השורשים הגה ושגה, ולשניהן אותן שתי משמעויות – לשון מחשבה (אשגה, אהגה) ולשון סטייה וטעות (שגיתי, הוגה מן המסילה).

השורשים קלה וכבד
כידוע יש שתי מילים הפוכות – מכובד ונקלה, אחד כבד ואחד קל.

שורש 'קל' עניינו דבר נקלה ונחות.

(שורשים אחרים אינם שייכים לכאן, כך נראה –
קלח, קלט, קלה (קלי), קלע, קלף, ובספק – סקל. וכן השם קול).

*

כבד היא מילה קשה לפענוח. יש לה משמעויות-לוואי רבות, אך כולן מאותה משמעות בסיסית.

דוד
משמעות שמו, כנראה – אהוב. הרי 'דודים' בשיר השירים הם אהבים, והאהוב הוא 'דוד', וכן בשם קרוב המשפחה, אחי האב. גם הדודאים, כמסופר, נחשבו כצמח המעורר אהבה. וכן הדבר האהוב הראשון על התינוק הוא – דד אימו.
לפי ויקימילון – אכדית: דָאַדֻ, אהוּב. אך הצעה אחרת ראו בהמשך.

כאמור, יש הצעה אחרת לניתוח השם דוד.
ויקימילון כותב על גזרון השם –

קאסוטו ובנימין מזר מצאו בתעודות חיצוניות למקרא כי תיבת "דֲוִוידו(ם)" (dāwidu(m קיימת אצל השבטים הנודדים-שמיים-מערביים ממארי של המאה ה־18 לפנה"ס בהוראת "ראש שבט"; מאוחר יותר גם בהוראת "שר-הצבא-בשירותו-של-מושל". טור־סיני אף מוסיף שזמרילם מלך מארי הכה את ה-"דווידום" של בני אמינא (שבטים שמיים שישבו סמוך לפרת). במצבת מישע של מלך מואב מופיעה תיבת "דודה" (אשב. משמ. את. אראל. דודה), כנראה בהוראה שלעיל, קרי – (שריד, מאוחסן בארון) של אב קדמון או ראש שבט.

ערפל
מילון ספיר –
אטימולוגיה –
עֲרָפֶל
<ערף> (במשמעות נזילה, טפטוף). מילה אכדית: ערף = ענן.

(כמו בפסוק 'יערוף כמטר לקחי' – יזל, יטפטף, ובשיכול – ירעיף. ומכאן רעפים).

שורש קדח
השורש 'קדח' מופיע ב-8 פסוקים, בצורות שונות – כמחלת הקדחת, כפועל בהוראת חימום, בא בסמיכות ל'אש', במילה אקדח בהוראת אבן טובה.

לפי דעתי הוא משורש בסיס 'קד', שממנו גם יקוד-אש, מוקד ועוד.

השורשים חנה, כון, קנה
השורש 'חנה' מופיע ב-324 פסוקים, כפועל חנ"ה על צורותיו השונות, וכשם 'מחנה' על נטיותיו השונות, וגם בשם חנה, אם שמואל, אף כי שמה הוא כנראה מלשון חן. כמובן לא אביא את כל הפסוקים האלה.

השורש 'כון' מופיע -289 פסוקים, בצורות שונות – הֵכִין, כּוֹנֵן, נָכוֹן, כֵּן, ועוד.

מילון ספיר –
אטימולוגיה –
מְכוֹנֵן
<כון> משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע.

אם כך, גם שורש זה עניינו יציבות וקביעות, כך שנוכל לזהות ולאחד את שורשי חן-כן.
ולכאן שייכת אף המילה 'כאן', מה שמכונן במקום זה. וכן לכאן שייך גם 'קן', המקום המכונן של הציפור. ובדומה לכך – הפועל 'קנה', במובן רכש והכניס לביתו, או – יצר, כונן.

*

השורש 'קנה' מופיע ב-195 פסוקים, כשורש וכשם – מקנה, ועוד.

אחזור על עיקרי הדברים –
א. 'כון' משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע (ויקימילון).
ב. אני מוסיף – נראה שיש קשר בין השורשים חנה-כון-קנה, במובן זה של יציבות וקיום.

הבין, התבונן, בנה, בן
השורש 'בין' מופיע ב-544 פסוקים בתנ"ך בצורות שונות – בלשון בינה ותבונה, כמילית 'בין', ועוד הרבה. כמובן לא אביא את כל המובאות.

מילון ספיר –
אטימולוגיה –
מֵבִין
<בין> (במשמעות הבנה) משקל קטיל לציון מצב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר.

ומשורש זה גם – התבונן.
ויקימילון –
הִתְבּוֹנֵן
גיזרון
מן התנ"ך. מן בינה, ובָּן, וגם בהוראת "להסתכל". ראו, ”וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב“ (דניאל ח, פסוק ה).

ועל בִּינָה –
גיזרון
שם פעולה מן הפועל בָּן. שואב גם מן השורש ב-נ-ה (היכולת לבנות ידיעה תועלתית מתוך פרטי פרטים)

*

ולכן נוסיף גם את השורש 'בנה', שמופיע ב-425 פסוקים, כפועל בנה, או שם בן, על הטיותיהם, ובעוד צורות.
הבונה, כאמור, משתמש בתבונה.
ועוד, בפרקטיקה העתיקה הולדת הבן נקראה 'היבנות'. כך בדבריה הידועים של שרה –

בראשית טז, ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ושל רחל –
בראשית ל, ג
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

הבן – הוא זה שבונה את המשפחה.

*

לבסוף, נראה שיש קשר בין שורש 'בן' לשורש 'כן' מהמאמר הקודם.

אחד (עם אח, אחה, יחד, לכד)
(המשך לפוסט קודם)
בעניין המילה אחד – כאמור, אפשר לקשר אותה לשני שורשי-בסיס – חד ואח.
חד במשמעות חוד, ומכאן גם יחיד ויחד, וכן – מלוכד. ובארמית השם לאחד הוא פשוט 'חד'. בשפות שמיות אחרות מופיע בצורות שונות, לרוב עם א'.
אח במשמעות צירוף, כמו אחה ואח. כן בלשון נקבה – אחת.
ואפשר שזה צירוף – אחה לאחד, לחד.

שיכר ושיכור
המילה 'שיכר' וכן 'שיכור' על צורותיה, מופיעות ב-34 פסוקים. שיכר בדרך כלל בצירוף – 'יין ושיכר', ומקובל לזהות אותו עם הבירה, שעדויות לשתייתה הן קדומות מאוד.

ולפי דעתי, שיכר – שהשותה אותו הופך סחרחר.
ואולי גם קשר לסוכר, שהרי יש מיני שיכר מתוקים. אבל –

ויקימילון –
סֻכָּר
גיזרון
שאילה מלשונות אירופה. המקור להן מסנסקריט: śárkarā.

שמח, צמח, קמח, מחה
אטימולוגיה –
שִׂמְחָה
בלשונות שמיות אחרות שמחַ מציין עליה ושגשוג כדוגמת צומחַ. אשר לכתיב למרות שהאותיות ש' שמאלית וס' נוטות להתחלף ביניהן, בעיקר במילים המופיעות בתנ"ך בשׂ, ובמשנה בס. זה כמובן אינו כולל את כל המילים ובהן המילה שמחה.

ויקימילון –
שָׂמַח
גיזרון
קימים בערבית שרשים קרובים: شمخ (ש־מ־ח') במשמעות גובה והתנשאות, וכן سمح (ס־מ־ח) במשמעות של רוחב־לב.

אם כך, יש קשר בין השורשים שמח-צמח, ושורש הבסיס הוא מח.
אני הוספתי כי אות ח' באה פעמים רבות בפעלים של צחוק ושמחה, חיוך וחדווה, וכן הלאה.

ולכן יש אולי להוסיף גם קמח, שמופיע ב-14 פסוקים, ופעם אחת בלשון נופל על לשון עם צמח –

הושע ח, ז
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ.

אף כי קמח כנראה יסודו בשורש מחה, במובן שחק לדק, והוא שורש מח, שממנו גם מחא, מחץ, ואולי גם מחל.

אם כך, נראה כי יש שורש 'מח' שמורה על צמיחה ופריחה, ויש להפך – על שחיקה ומחיקה.

מחה, מחץ, מחק, מחא
גם החץ – מוחץ, והוא גם חוצה. נראה שמחץ חצה וחץ הם מאותה משפחה.

*

השורש 'מחק' מופיע פעם אחת בתנ"ך, בסמוך לשורש 'מחץ', בתיאור מעשה יעל אשת חבר הקיני –

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

*

ולבסוף, השורש 'מחא' מופיע ב-9 פסוקים, בעברית ובארמית.

מילון ספיר –
מוֹחֵא
(מילון המקרא)
מַכֶּה,

אם כך, כל השורשים האלה – מחה, מחץ, מחק, מחא – עניינם אחד, והוא מיחוי והשמדה, ושורש הבסיס שלהם הוא 'מח'.
קרוב לזה גם הכה-מכה, בהוראת הכאה.
על שמח-צמח ראו מאמר קודם.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s