המילה 'גורל' מופיעה ב-67 פסוקים בתנ"ך. היא מופיעה בתיאור בחירת השעירים ביום הכיפורים, בחלוקת הארץ ועוד. היא מופיעה כפרקיטה הנהוגה בישראל, וגם בעמים סביב, ואולי המקרה הידוע ביותר שם הוא הגורל שהטיל המן.

מילון ספיר –
גורָל, גֹּרָל
(מילון המקרא)
1. עצם (אבן או כל דבר אחר) שמטילים אותו (או שולפים אותו מתוך אחרים) ועל־פי נפילתו (או על־ פי הכתוב עליו) מחליטים, כאמור בפסוק: "גוֹרָל אחד לה' וגוֹרָל אֶחָד" (ויקרא טז, 8). על-פי גורל הוכרעו עניינים רבים, כגון ביום הכּיפּוּרים. על־פי הגורל נקבע איזה שעיר לה' ואיזה ישלח לעזאזל (ויקרא טז, 8-10). חלוקת הארץ לשבטים נעשתה גם היא על־פי הגורל (במדבר כו, 55). גם במגילת אסתר הִפּיל המן פוּר שמשמעו גורל (אסתר ג, 7).
2. יחידת נחלה שניתנה על-פי גוֹרל, כאמור בפסוק: "עלה אתּי בגֹרָלי ונִלָחמָה" (שופטים א, 3)
3. מנת חלקו של אדם, כאמור בפסוק: "ה' מנת חֶלְקִי… אתה תוֹמִיךְ גוֹרָלִי" (תהילים טז, 5)

הנה מקצת מהופעותיה –

בהקבלה לחלק –
ישעיהו יז, יד
לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ.

ושוב בעניין חלוקה –
תהילים כב, יט
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.

במובן 3, מנת חלקו של אדם –
תהילים קכה, ג
כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם.

הטלת גורל משקיטה ריב –
משלי יח, יח
מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד.

*

ויקימילון –
גיזרון
במקור גורל הוא 'אבן קטנה' , קרוב אל גּוֹלָל 'אבן עגולה (בפרט לכיסוי קבר)', שנגזרת מהשורש ג-ל-ל עקב צורתו: השוו גלולה. עקב השימוש באבנים כאלה בקביעת הגורל, המילה רכשה את המשמעים (1), (3).

במשמע המקורי 'אבן קטנה', מקביל לערבית جرول (גרול) 'אבן קטנה, (ברבים) חצץ'.

2: המילה מושתפת גם לשפה הערבית: حَجَر (חַגַ'ר), ונגזרתה جَرَل‎ (גַ'רַל) – אבן קטנה.

מידע נוסף
לפי השערה מקובלת באקדמיה, השורש השמי במילה גורל (או מקבילה בערבית לעיל) היא מקור המילה היוונית korállion) κοράλλιον) – אלמוג (משם אנגלית coral).

הפטרת פרשת שמות בנוסח אשכנז היא בספר ישעיהו, מפרק כז פסוק ו, עד פרק כט פסוק כג.

ובה הפסקה הזו –

יד לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם. טו כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שיט [שׁוֹט] שׁוֹטֵף כִּי עבר [יַעֲבֹר] לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.    
ישעיה כח.

מפרש שטיינזלץ –
כִּי כאשר שאלו אתכם אם אינכם חוששים מהעתיד לבוא עליכם, אֲמַרְתֶּם, בבדיחות דעת, בין בדיבור פה ובין בהתנהגותכם : כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת, עם מָוֶת, וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה, המוות והשאול הם בני בריתנו, ואיננו חוששים מפניהם. שׁוֹט שׁוֹטֵף, דוהר, מחריב כִּי יַעֲבֹר להכות — לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ, וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. כך מכנה הנביא את מבטחיהם, או שמא זהו ציטוט המדיניות המוצהרת שלהם — אנו סומכים על התכסיס, התחבולה והכזב.

*

ואני אומר שאפשר לקרוא –
כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם פַיְיזֶר עָשִׂינוּ חֹזֶה, שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב חִסּוּנֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.

*

וכן הוא אומר בהמשך –
כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס.
כח, כ.

ואידך זיל גמור.

שורש 'חנך' מופיע ב-19 פסוקים (ללא צורת חך שקשורה אף היא לכאן (איתה 37), וללא צורת 'חנוך').
רוב הופעותיו מתייחסות לחנוכת המזבח, או חנוכת הבית, כלומר טקס הפתיחה, אך הוא מופיע גם במשמעות חינוך ולימוד הנערים – וזאת רק בפסוק אחד במובהק! מלבד זאת הוא מופיע כשם, בשני הקשרים.

מילון ספיר –
חוֹנֵךְ
(מילון המקרא)
1. עורך טקס פתיחת מקום, כאמור בפסוק: "אשר בנה בית חָדָש ולא חנָכוֹ" (דברים כ, 5)
2. מלַמֵד, מַדריך, כאמור בפסוק: "חנֹך לַנַּעַר עַל- פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, 6)

אלה כמה מהופעותיו –
צורה מיוחדת, והיא הפעם השנייה שבה שורש חנ"ך כנראה בא במובן חינוך – הנערים שאברהם לימד –
בראשית יד, יד
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.

שם – וכן חנוך הנודע, וחנוך בן ראובן –
בראשית כה, ד
וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כׇּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.

חנוכת המזבח –
במדבר ז, י
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

שם נוסף –
במדבר כו, ה
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

חנוכת בית, בצורה אחרת –
דברים כ, ה
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.

כאן צורה מיוחדת אולי מלשון חנינה –
תהילים נג, ו
שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם.

ובמובן חינוך –
משלי כב, ו
חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

הפירוש המקובל עליי – על פי דרכו – בתחילת דרכו, ומנוגד ל'כי יזקין' בחלק השני. מפסוק זה המילה חינוך.

ופעם בצורה המוכרת 'חנוכה' –
נחמיה יב, כז
וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכׇּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת.

*

ויקימילון אומר –
גיזרון
הפועל חנך

השורש מגיע משפות אפרו-שמיות ,בערבית לשורש ח-נ-כ; ح ن ك ולמילה "חך" מקור משותף , ובערבית המשמעות קשורה ב"להתקין – בחך" (ראו בערבית, "חנכ"حنك בהוראת "חך" , "לסת") . התפתחות המילה קשורה באלוף הסוס דרך רסן המותקן בפיו המכוון את תנועתו לפי רצון בעליו . גם המילה שנינות מרמזת על איזור הפה (שן),והתפתחה בצורה דומה .(ראו גסניוס, "חנך").

בעברית ח־נ־ך, מקורו בשורש הארמי ח־נ־ך. בערבית חַנַכַּ.

*

אך הסבר זה מסביר רק את משמעות החינוך והלימוד.
חנוכה במובן ייסוד מקורה אחר, לדעתי – שורש זה שייך לשורשי חן-כן, שכתבתי עליהם לפני כמה ימים. חונך כמו מכונן.
ואפשר שבעברית זה גם משמעו של חינוך. חינוך נעשה בחנוכת חייו של האדם, והוא מייסד ופותח את דרכו, כפי שמורה הפסוק למעלה.

השורש 'מחה' מופיע ב-32 פסוקים.

מילון ספיר –
מוֹחֶה
(מילון המקרא)
1. מוחק, מסיר, מבטל, משמיד, כאמור בפסוק: "כי מָחֹה אמחה את זֵכֶר עמלק" (שמות יז, 14)
2. מנקה, מנגב, מקנח, כאמור בפסוק: "מָחָה והָפַך על פָּנֶיהָ" (מלכים ב', כא, 13)
3. נוגע, מגיע, כאמור בפסוק: "ומָחָה על כֶּתף יָם- כּנרת" (במדבר לד, 11)

אלה הופעותיו –
במבול –
בראשית ו, ז
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

בראשית ז, ד
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בראשית ז, כג
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

ביחס לעמלק –
שמות יז, יד
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

בבקשת משה –
שמות לב, לב
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

שמות לב, לג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

במים המאררים –
במדבר ה, כג
וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים.

משמעות 3 למעלה –
במדבר לד, יא
וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.

בדברי ה' אחר מעשה העגל –
דברים ט, יד
הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

בדין יבום –
דברים כה, ו
וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

ביחס לעמלק –
דברים כה, יט
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

כעונש לעוזב ה' –
דברים כט, יט
לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

*

במלחמה בבנימין –
שופטים כא, יז
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

מלכים ב יד, כז
וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרׇבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ.

דימוי לניקוי צלחת –
מלכים ב כא, יג
וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ.

ממומחים, בהקבלה למזוקקים , שמרים שנמחו –
ישעיהו כה, ו
וְעָשָׂה יְהוָה צְבָאוֹת לְכׇל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים.

מחה דמעה – הסיר דמעה –
ישעיהו כה, ח
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כׇּל הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

ומחיית חטא ופשע –
ישעיהו מג, כה
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.

ישעיהו מד, כב
מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.

ירמיהו יח, כג
וְאַתָּה יְהוָה יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי (והיו) [וְיִהְיוּ] מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.

מחיית עבודה זרה –
יחזקאל ו, ו
בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם.

*

מחיית רשעים –
תהילים ט, ו
גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד.

תהילים נא, ג
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

תהילים נא, יא
הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכׇל עֲוֹנֹתַי מְחֵה.

תהילים סט, כט
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ.

הביטוי 'ימח שמם', ימחק שמם –
תהילים קט, יג
יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם.

ופשע וחרפה שלא נמחים –
תהילים קט, יד
יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח.

משלי ו, לג
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה.

ניגוב פה –
משלי ל, כ
כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן.

ביטוי ייחודי –
משלי לא, ג
אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין.

נחמיה ג, לז
וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים.

נחמיה מבקש שלא ישכחו חסדיו –
נחמיה יג, יד
זׇכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו.

*

השורש 'מחץ' מופיע ב-15 פסוקים. לרוב הוא בא בלשון שירה. ופעמים רבות מתאר את פעולת האל.

מילון ספיר –
מוֹחֵץ
מַכֶּה, מועך, פוגע, מרוצֵץ: אני אמות ואחיה, מחצתי ואני ארפא (דברים לב 39)

אלה הופעותיו –
במדבר כד, ח
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ.

במדבר כד, יז
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל בְּנֵי שֵׁת.

דברים לב, לט
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

דברים לג, יא
בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מׇתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

שמואל ב כב, לט
וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

ישעיהו ל, כו
וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.

חבקוק ג, יג
יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה.

תהילים יח, לט
אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

תהילים סח, כב
אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קׇדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.

תהילים סח, כד
לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.

תהילים קי, ה
אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים.

תהילים קי, ו
יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

איוב ה, יח
כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) [וְיָדָיו] תִּרְפֶּינָה.

וביחס לעלילת הבריאה הקדומה –
איוב כו, יב
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם (ובתובנתו) [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב.

*

גם החץ – מוחץ, והוא גם חוצה. נראה שמחץ חצה וחץ הם מאותה משפחה.

*

השורש 'מחק' מופיע פעם אחת בתנ"ך, בסמוך לשורש 'מחץ', בתיאור מעשה יעל אשת חבר הקיני –

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

*

ולבסוף, השורש 'מחא' מופיע ב-9 פסוקים, בעברית ובארמית.

מילון ספיר –
מוֹחֵא
(מילון המקרא)
מַכֶּה, כאמור בפסוק: "נהרוֹת יִמְחאוּ כָף" (תהילים צח, 8).

אלה הופעותיו –

מחיאת כף או יד –
ישעיהו נה, יב
כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכׇל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.

יחזקאל כה, ו
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכׇל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

צורה מיוחדת –
יחזקאל כו, ט
וּמְחִי קָבׇלּוֹ יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו.

תהילים צח, ח
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

ארמית –
דניאל ב, לד
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן.

דניאל ב, לה
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכׇל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כׇּל אַרְעָא.

לשון מחאה, לא ימחה בידו –
דניאל ד, לב
וְכׇל (דארי) [דָּיְרֵי] אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא (ודארי) [וְדָיְרֵי] אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ.

דניאל ה, יט
וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ (זאעין) [זָיְעִין] וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל.

עזרא ו, יא
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה.

*

ויקימילון מוסיף –
מָחָא
גיזרון
ארמית: מְחָא; למשל: "כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסנאה" (בבא בתרא כא א) (כשאתה מכה ילד, ללא תכה אלא בשרוך הנעל).

קרוב לפועל המקראי מָחַה א, פָּגַע, נגע; למשל בפסוק ”וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה“ (במדבר לד, פסוק יא)

מָחַץ
גיזרון
המילה קיימת בשפות שמיות נוספות – אוגריתית: Ύ΃Ε (מחץ) – למחוץ, להכות; אכדית: maḫāṣu – להכות, לטבוח, לדקור; שבאית: ੣੭ੳ (מחץ) – למחוץ, להביס; קתבאנית: ੣੭ੳ (מחץ) – לחצוב, לחפור. ערבית: مَحَصَ (מַחַצַ) – לדרוך, לרקוע.

*

אם כך, כל השורשים האלה – מחה, מחץ, מחק, מחא – עניינם אחד, והוא מיחוי והשמדה, ושורש הבסיס שלהם הוא 'מח'.
קרוב לזה גם הכה-מכה, בהוראת הכאה.
על שמח-צמח ראו מאמר קודם.

השורש 'שמח' מופיע ב-246 פסוקים, כפועל או כשם – שמחה.

מילון ספיר –
שָׂמֵחַ
(מילון המקרא)
עַליז, שָׂשׂ, מרוּצֶה, שחי במצב רוח מרומם, כאמור בפסוק: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים" (משלי טו, 13).

שִׂמְחָה
(מילון המקרא)
מצב רוח עליז, גיל, שָׂשׂון, כאמור בפסוק: "וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גדוֹלָה" (מלכים א' א, 40).

אטימולוגיה –
שִׂמְחָה
בלשונות שמיות אחרות שמחַ מציין עליה ושגשוג כדוגמת צומחַ. אשר לכתיב למרות שהאותיות ש' שמאלית וס' נוטות להתחלף ביניהן, בעיקר במילים המופיעות בתנ"ך בשׂ, ובמשנה בס. זה כמובן אינו כולל את כל המילים ובהן המילה שמחה.

ויקימילון –
שָׂמַח
גיזרון
קימים בערבית שרשים קרובים: شمخ (ש־מ־ח') במשמעות גובה והתנשאות, וכן سمح (ס־מ־ח) במשמעות של רוחב־לב.

אם כך, יש קשר בין השורשים שמח-צמח, ושורש הבסיס הוא מח.
אני הוספתי כי אות ח' באה פעמים רבות בפעלים של צחוק ושמחה, חיוך וחדווה, וכן הלאה.

*

שורש 'צמח' מופיע ב-40 פסוקים, כפועל וכשם.

מילון ספיר –
צוֹמֵחַ
1. [תנ] גָדֵל מן האדמה: והנה שבע שבֳּלים דקות ושדופֹת צֹמחות אחריהן (בראשית מא 6).
2. [תנ] (בּהשאלה) מִתפַּתֵחַ, משַׂגשׂג, מִתהַוֶוה: וארֻכָתךָ מהרה תצמח (ישעיה נח 8).

צֶֿמַח
(מילון המקרא)
1. כל הגדֵל מהקרקע (עשָׂבִים, עֵצִים, צמחי מאכל) (גם בהשאלה), כאמור בפסוק: "רְבָבָה כְּצֶמַח השָׂדֶה נְתַתִּיךְ" (יחזקאל טז, 7).
2. כינוי למלך המָשִיחַ, כאמור בפסוק: "כי הנני מֵביא את עבדי צֶמַח" (זכריה ג, 8)
3. (בהשאלה) חדש (מאורע, דבר, מושל וכו'), כאמור בפסוק: "אצמיח לדוד צמח צדקה" (ירמיה לג, 15); וכן בפסוק: "והקימותי לדוד צֶמַח צדיק" (ירמיה כג, 5).

*

ולכן יש אולי להוסיף גם קמח, שמופיע ב-14 פסוקים, ופעם אחת בלשון נופל על לשון עם צמח –

הושע ח, ז
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ.

אף כי קמח כנראה יסודו בשורש מחה, במובן שחק לדק, והוא שורש מח, שממנו גם מחא, מחץ, ואולי גם מחל.

אם כך, נראה כי יש שורש 'מח' שמורה על צמיחה ופריחה, ויש להפך – על שחיקה ומחיקה.

המילה 'שיכר' וכן 'שיכור' על צורותיה, מופיעות ב-34 פסוקים. שיכר בדרך כלל בצירוף – 'יין ושיכר', ומקובל לזהות אותו עם הבירה, שעדויות לשתייתה הן קדומות מאוד.

מילון ספיר –
שֵיכָר
דַם ענָבים, חֶמֶר, יַיִן, תירוש. בדרך כלל יין שנעשה מפרי שאינו ענבים: שיכר שזיפים.

*

אלה הופעותיו –

באיסור הכוהן והנזיר –
ויקרא י, ט
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

במדבר ו, ג
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

בקורבן –
במדבר כח, ז
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה.

דברים יד, כו
וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

דברים כט, ה
לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בנזירות שמשון –
שופטים יג, ד
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא.

שופטים יג, ז
וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ.

שופטים יג, יד
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכׇל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר.

חנה נחשבת כשיכורה –
שמואל א א, יג
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.

שמואל א א, טו
וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה.

נבל שיכור –
שמואל א כה, לו
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

בעשא המלך שיכור –
מלכים א טז, ט
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת בְּתִרְצָה.

בן הדד שיכור –
מלכים א כ, טז
וַיֵּצְאוּ בַּצׇּהֳרָיִם וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.

*

ובנביאים –

במיוחד ישעיה מרבה בזה –
ישעיהו ה, יא
הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם.

ישעיהו ה, כב
הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר.

ישעיהו יט, יד
יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ.

ישעיהו כד, ט
בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו.

ישעיהו כד, כ
נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם.

ישעיהו כח, א
הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן.

ישעיהו כח, ג
בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם.

ישעיהו כח, ז
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה.

ישעיהו כט, ט
הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר.

ישעיהו נו, יב
אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד.

ירמיהו כג, ט
לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כׇּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי יְהוָה וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קׇדְשׁוֹ.

יואל א, ה
הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כׇּל שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם.

מיכה ב, יא
לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה.

*

ובכתובים –

תהילים סט, יג
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר

תהילים קז, כז
יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכׇל חׇכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.

משלי כ, א
לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכׇל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

משלי כו, ט
חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים.

משלי לא, ד
אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים (או) [אֵי] שֵׁכָר.

משלי לא, ו
תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ.

איוב יב, כה
יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

*

ויקימילון –
גיזרון
מאכדית: šikaru. בארמית: שִׁכְרָא. ראה גם ביוונית עתיקה – (שִׂיכֵּרַא σίκερα‏‏‏‏)=ליקר,משקה אלכוהולי חזק. בשפה לטינית (סִיצֵ'רה sīcera) =סיידר,משקה משכר . ובספרדית – (סידְרַא sidra‏‏‏‏) =סיידר אלכוהולי . 

*

ולפי דעתי, שיכר – שהשותה אותו הופך סחרחר.
ואולי גם קשר לסוכר, שהרי יש מיני שיכר מתוקים. אבל –

ויקימילון –
סֻכָּר
גיזרון
שאילה מלשונות אירופה. המקור להן מסנסקריט: śárkarā.

(המשך לפוסט קודם)
בעניין המילה אחד – כאמור, אפשר לקשר אותה לשני שורשי-בסיס – חד ואח.
חד במשמעות חוד, ומכאן גם יחיד ויחד, וכן – מלוכד. ובארמית השם לאחד הוא פשוט 'חד'. בשפות שמיות אחרות מופיע בצורות שונות, לרוב עם א'.
אח במשמעות צירוף, כמו אחה ואח. כן בלשון נקבה – אחת.
ואפשר שזה צירוף – אחה לאחד, לחד.

הנה כמה הגדרות מתוך מילון ספיר –
אֶחָד, אַחַד
(מילון המקרא)
1. יחיד, בודֵד, כאמור בפסוק: "יִקָווּ המים… אל מקום אֶחָד" (בראשית א, 9)
2. יחיד ומאוחד, שאין שני לו, כאמור בפסוק: "שמע ישׂראל ה' אלהינו ה' אֶחָד"
3. ראשון, כאמור בפסוק: "ביום אחד לחדש השביעי" (נחמיה ח, 2)
4. מאוּחד, כאמור בפסוק: "והיו לבָשָר אֶחָד" (בראשית ב, 24)
5. מישהו, כאמור בפסוק: "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנוּ" (ויקרא כה, 48)
6. שום איש, שום דבר, כאמור בפסוק: "לא מֵת ממקנֵה ישׂראל עַד אֶחָד (שמות ט, 7)
7. אחָדים, מעטים, לא רבים, כאמור בפסוק: "ויָשבתָ עִמוֹ יָמִים אחָדִים" (בראשית כט, 20)
8. בצירופים שונים עם שֵמות, כאמור בפסוק: "ונשליכהו באחד הבורות" (בראשית לז, 20)
9. יַחדָיו, כאמור בפסוק: "וַיַעַן כל הָעָם קוֹל אֶחָד" (שמות כד, 3)
10. משותף (כיס), כאמור בפסוק: "כיס אחד יהיה לכֻלָנוּ" (משלי א, 14)
11. (בזלזול) פלוניאלֹמוני (בא לגור), כאמור בפסוק: "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וישפֹּט שָפוֹט" (בראשית יט, 9)
12. יחידה אֶתנית אחת או ציבּוּר מלוכד סביב דת, מסורת, תפקיד וכד', כאמור בפסוק: "הכהנים והלוים כְּאֶחָד" (עזרא ו, 20)(ג0.55) הראשון שהכיר באחדות ה' היה אברהם אבינו, ואת האמונה הזו הוריש לבנו יצחק, לנכדו יעקב ולדורות הבאים. במתן תורה בהר סיני נבחרו ישׂראל להיות עם סגולה ולהפיץ את האמונה באַחדוּת ה' בעולם כולו. מִצווֹת האמונה כוללות: 1. אמונה במציאות ה' כמצוי ראשון, בורא העולם ומנהיגו, כאמור בפסוק: "אנֹכי ה' אלהיך" (שמות כ, 2) 2. להאמין שהוא אחד – בלי שיתוף, ומיוחד – בלי גוּף ובלי שייכות למוּשׂגי הגוף, כאמור בפסוק: "שמע ישׂראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, 4) 3. איסור להאמין בקיומו של אל אחר, כאמור בפסוק: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פָּנָי" (שמות כ, 3). העקרונות הנ"ל באים לידי ביטוי גם בשמותיו של ה': א-ד-נ-י – שפירושו: אדון הכול; אל אלוהים – שהוא לשון "כוח", ופירושו: תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם; י-ה-ו-ה – שפירושו: היה, הוֹוֶה ויהיה. חכמי ישׂראל "הראשונים", נחלקו על דרך קיום מצוות האמונה בהביאם סימוכין לדבריהם מפסוקי התורה: לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו צריך האדם להשתכנע באמונת ה' באמצעות שׂכלו, על פי הוכחות הגיוניות, אלא שכשלב ראשון, למִתקשים בכך, ניתן להתחיל באמונה התמימה המבוססת על מסורת הקבּלה. ויש חולקים עליו וסוברים שעיקר הוא להאמין על־פי הקבלה, אלא שמי שיזכה לעלות במעלות החָכמה ולבבו יבין שהאמונה הזאת היא אמת וברוּר, הרי זו מִצווה מן המובחר.

לוֹכֵד
1. תופס במַלכּודֶת או במארב או במִרדָף וכד': היעלה פח מן האדמה ולָכוד לא יִלכּוד (עמוס ג 5)
2. כובש: וַיִלָחֶם יואב בּרבּת בּני עַמון וַיִלְכֹּד את עיר המלוּכה (שמואל ב' יב 26)
3. אוחֵז חָזק, מתחזק ומתבּסס ב-: ושאול לָכַד המלוכה על ישׂראל (שמואל א' יד 47)
4. מַעלֶה בַּגורָל: והיה השבט אשר-יִלכְּדֶנוּ ה' יִקרַב למִשפָּחות (יהושע ז 14)

מְלַכֵּד
מחַבֵּר לאחדוּת אחת, מגַבֵּש, מאַחֵד, לוקח קבוצת אנשים יחד ועושה אותם קבוצה אחת.

מְאַחֶה
1. מחַבּר קרעים זה לזה, תופר: וקורעין (את הבגדים) ולא מאחין (סנהדרין ז, ה)
2. (בהשאלה) מאחד, מחבר לאחד: זה אברהם שאיחה את כל בָּאֵי העולם (מדרש רבה בראשית לט)

אָח
(מילון המקרא)
1. בן אב, או בן אֵם או בן אביו ואִמו, כאמור בפסוק: "ולרבקה אָח וּשמוֹ לָבן" (בראשית כד, 29)
2. קרוב, בן משפחה או בן עם, כאמור בפסוק: "לא תשנא את אָחיךָ בלבָבֶךָ" (ויקרא יט, 17)
3. כינוי חיבּה לרֵע ולידיד, כאמור בפסוק: "כְּרֵעַ כְּאָח לי הִתְהַלָכְתִּי" (תהילים לה, 14)
4. דומֶה למישהו, כאמור בפסוק: "אָח הוּא לְבַעַל מַשְחִית" (משלי יח, 9)

בנוגע לתפיסת השילוש הנוצרית – עיינתי קצת בהוכחות שלהם לה, ובטענתם למקורה כבר בתנ"ך –
https://www.messianic.co.il/lord/

או יותר זה הקישורים שם במאמר – להוריד כאן מהקישור את המילה להוריד בסוף –

https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9/להוריד

כאן כבר אעיר, כי יש לי מחסור במקורות. הנוצרים מציגים את הדברים מנקודת המבט שלהם, והיהודים מנקודת המבט שלהם, אבל חסרה לי נקודת המבט המחקרית. היא כמובן קיימת, אלא שאינה בידי. אנסה אם כך להתייחס בעצמי קצת לדברים, באופן ראשוני מאוד.

תחילה, ביחס לפסוק הייחוד מ'שמע ישראל', הנוצרים אומרים כי 'אחד' מציין 'אחדות מורכבת'. וכך הם כותבים –

משמעות המילה "אחד" בתנ"ך
הנה מספר דוגמאות:
בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר.

בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.

עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

ביחס לכך כתבתי פעם באריכות, ואעביר לפה –

אחדות ה' בפרשת שמע
"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', 4).

מבחינה דתית טהורה, זוהי סיסמת הייחוד של היהדות, כידוע. ואולם, הנוצרים לומדים מכאן דווקא את השילוש דרך שלוש הפעמים בהם מוזכר שם ה'. 'טריק' דומה לזה אנו מוצאים בתלמוד, בו דרך המנייה של שלוש פעמים שם ה' בפסוק הם מגיעים להלכה שבית דין רגיל הוא של שלוש שופטים, שנקראים אלהים. כך שמבחינה זו נראה שאין בידינו להכריע.

אם כך, נביט בבחינה הלשונית. אך גם כאן ישנם שני ניתוחים אפשריים – האחד מגזרת אחה, ואז נראה שבכל-זאת יש פה אחדות מורכבת, כטענת הנוצרים, אך הפרשנות השנייה, והיא כטענת היהדות, תאמר שאחד הוא מלשון חוד, הוא הקדקד. וכך גם נוהגים אנשים דתיים להדגיש את הד' שבאחד בקריאת שמע, כדרך הקבלה. ויצויין, כי זוהי אות מודגשת בכתוב, כמו האות ע' הקודמת לה, במילה שמע, כך שביחד הם יוצרות עד ו – דע, נצחיות ודעת, ככתוב – "נצח ישראל לא ישקר" וככתוב – "וידעת היום והשיבות על לבבך כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". וכן מודגשת הר' שבמילים אל אחר, כמו לומר לך – אלהים אחד ולא אחר. אך נראה שגם מן הבחינה הלשונית אין בידינו ממש להכריע.

ניגש אם כך לבחינה הפילוסופית – הרמב"ם ב-"מורה נבוכים", חלק ב', פרק א', אומר, כי מחויב המציאות שיש אלהים, שהוא לא גוף ושהוא אחד, והוא מביא הוכחות לכך. אחת מהטענות אומרת, כי בעוד שהחומר תמיד מתחלק (ויש לבדוק האם זה נכון, שהרי מצאו את יחידת החומר הבסיסית, האטום, אף כי בהמשך גילו יחידות חומר קטנות ממנו, וכוונתי לקוורקים ולמבנהו הפנימי של האלקטרון וניוטרון. אולי אפשר לומר כי הכל אנרגיה וכך לאחד בין הפיזיקה של החלקיקים הזעירים וזו הניוטונית של הגדולים, אך זה כבר חורג מענייננו. וכן הוא כותב כי הנפש לא מתחלקת, אך חלוקה אחת שלה ידועה לנו מפרויד, ואולי זו לא הייתה כוונתו, ובכל אופן גם פה אנו חורגים מן העניין) – הרי שהסיבה הראשונית, שהיא אלהים, לא יכולה להתחלק – וזה נכון. אלא שכאן יכולים לבוא הנוצרים ולומר, כי כשם שבעולם הפיזי יש חומר וצורה, שאין קיום לאחד בלי השני והם מהווים אחד מורכב, כך גם תכונת אלהים יכולה להיות. והכוח המקשר והמתווך בין שני הגורמים יהיה אצלם הצלע השלישית בשילוש – רוח הקודש, המתווכת בין האב השמימי והבן הארצי. נראה אם כך שגם בחינה זו לא מספקת לנו הכרעה.

אלא שכאן יהיה עלינו לטעון את הטיעון הבא – בעוד שאלהים השמימי הוא מחויב המציאות בהיותו הסיבה הראשונה, אלהים הארצי וממילא גם המתווך הם רק, לכל היותר אפשריי המציאות – והם כאלה בהכרח, שהרי אלהים כל-יכול הוא וברצונו גם בריאה כזו תתכן. עתה נותרה השאלה האם חובה עלינו לקבל אלהים שאינו מחויב המציאות? ואין סיבה לחייבנו בכך, אף כי ניתן להשאיר זאת בגדר רשות, עקרונית. השאלה היא רק למה לעשות דברים שאין בהם צורך. וכאן אנו מתחילים להיכנס לתוך השאלה התיאולוגית.

*

ואולם, עתה אוסיף שאין צורך בכל זה. כשהעברים הקדומים אמרו 'ה' אחד', הם פעלו בסביבה פוליתאיסטית מובהקת, והבדילו עצמם מהם. הם הצהירו – בעוד לכל העמים סביב יש אלוהים רבים, לנו יש אלוהים אחד, והוא ה'. ואגב, זו עדיין לא תפיסה מונותאיסטית גמורה, כי היא לא מבטלת את קיום אלוהיהם של העמים, אלא אומרת שהאלוהים שלנו הוא זה. זו מונולטריה.
בכל אופן, ודאי שאין כאן שום תפיסת 'שילוש', והעברי הקדום לא היה יכול להבין זאת כך בשום פנים, גם בלי להתייחס למשמעות המילה 'אחד'.
ואגב זה, לפעמים 'אחד' משמעו 'כאחד', כפי שממש מופיע בכתוב השלישי שציינו, ואין הוא מורה על אחדות מורכבת. אך נכון שאפשר לאחד במובן של לאחות ולצרף וללכד (לכד-אחד גם כן קרובות)

*

דבר שני שהם מזכירים הוא – רוח הקודש. היא אכן מופיעה בפסוקים רבים, וגם אצל היהודים קיים מושג של רוח הקודש.
הם למשל מביאים את הפסוק הבא מישעיה –

וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהוִֹה שְׁלָחַניִ וְרוּחוֹ.

ישעיה מח, טז.

אולם, אין כאן כל תפיסת שילוש. ישעיה אומר שה' שלח אותו, באמצעות רוחו. לו"ו החיבור יש שימושים רבים, וכאן קצר המקום מלהתייחס לכך.
בכל מקרה, כאמור, ודאי שבתנ"ך קיים המושג של 'רוח ה", או 'רוח הקודש' של ה', וכאמור גם היהודים מודים בכך. אלא שבטענה היהודית רוח זו אינה ישות נפרדת, אלא רוח הנשלחת מאת ה'.

*

והנוצרים מציינים גם את 'מלאך ה", וכאן למשל הפסוק הבא –

בְּכָל־צָרָתָם לא צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנשְַֹּאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם:  וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם.

ישעיהו ס"ג 14-7.

וכן פסוק זה –

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

ואכן, מלאך זה זכה לפרשנויות רבות. בין היתר ביהדות טוענים כי זהו מטטרון, 'מלאך הפנים', 'ששמו כשם רבו'.
אבל 'מלאך' פירושו – שליח, ומלאך ה' – הוא שליח מה'.
אבל אכן יש כאן תפיסה מעניינת וסבוכה, שכפי שציינתי בראשית דבריי – מצריכה התייחסות נרחבת יותר.

*

הנוצרים מסכמים לשיטתם –

מסקנות
התנ"ך מלמד, אם כן, שקיים ריבוי באלוהות. האישיות הראשונה תמיד נקראת יהוה, בעוד שהשנייה נקראת יהוה, מלאך יהוה ועבד יהוה. בכל האזכורים ללא יוצא מהכלל, האישיות הראשונה היא ששולחת את השנייה. הדמות השלישית נקראת "רוח יהוה", "רוח אלוהים" או "רוח הקודש". גם דמות זו נשלחת על ידי הדמות הראשונה, וקשורה לפעילותה של הדמות השנייה.

*

ועוד ראיה –
הם כותבים –
הריבוי שקיים במילה אלוהים
הנה מספר דוגמאות:

בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…"

בשיטה היהודית מדובר ב'פמליה של מעלה', כלומר המלאכים. ואכן, בכל המזרח הקדום מתואר ועד עליון כזה, ויש לו כמה מילים מיוחדות (למשל, בכתובים העתיקים – מפכרת האלים). ברור שלכך הכוונה כאן. (אף כי קיימת גם הדעה של 'ריבוי מלכותי', שאולי טוב רק להסבר לשון הריבוי של המילה אלוהים, וכן – אדונים, ועוד).

*

ועוד כאנקדוטה אוסיף כי הם כותבים –

נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

*

סיכומו של דבר, מצאנו תפיסה מורכבת של אלוהות, ובה רוח הקודש, מלאכים, ואף 'מלאך פנים' מיוחד, אבל שילוש לא מצאנו.
אבל כאמור – כל זה על רגל אחת.

צפיתי בסרטון, וההסבר הפילוסופי שלו לא טוב.
הוא אומר שהמפץ הגדול הוא אירוע ללא גורם, אבל כל דבר בטבע המוכר לנו יש לו סיבה וגורם. לכן אנשים דתיים אומרים שאלוהים יצר את המפץ הגדול.
אבל – הוא אומר – זה לא פותר שום דבר, כי אז אנחנו צריכים למצוא את הגורם של אלוהים.
אלא שזה לא טיעון תקף, כי אלוהים מוגדר כמשהו שאין לו גורם, שהוא סיבת עצמו, ולכן לא נכון לבקש לו גורם. סיבות וגורמים אנו מכירים מהעולם *הטבעי*, ולא מהעולם העל-טבעי, האלוהי.
כל זה לא אומר שכאן קיום אלוהים מוכח, אלא רק שאין בו כשל אמיתי.
ובחלק השני הסרטון מציע הצעה נוספת, שאפשר לסכמה – זה חוסר ידיעה שלנו, והוא מובנה בנו.
כמובן, זה יכול להיות, אבל מה שאחד קורא 'חוסר הידיעה שלי', השני קורא 'אלוהים', כפי שידוע מעיקרון 'אלוהי הפערים'.
אבל כן, זה משאיר את שתי האופציות פתוחות. וזו בעצם אחת האנטינומיות של קאנט.

הסרטון –
מה היה לפני המפץ הגדול ומה גרם לו –
https://youtu.be/hGxxU_cjpKs

עוד לפרק היומי ב-929 – מוטיב חוזר בפרק (המקביל לזה שבמלכים) הם השמים. שלמה מתייחס לכך במפורש, בפסוק מעט פילוסופי, אך עולה מדבריו שמושב אלוהים הוא אכן בשמים – תפיסה קדומה ותמימה.

הנה הפסוקים שבהם מופיעה המילה 'שמים' בפרק זה –

ראשית, הוא פורש כפיו לשמים –
דברי הימים ב ו, יג
כִּי עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה חָמֵשׁ אַמּוֹת אׇרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רׇחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה.

ומבטא את האמונה המונולטרית, עדיין לא המונותאיסטית, כי אין כאלוהים בשמים ובארץ –
דברי הימים ב ו, יד
וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכׇל לִבָּם.

התפיסה הפילוסופית של שלמה – אלוהים לא באמת יכול לשכון במקדש, ואפילו השמים אינם מכילים אותו. מכאן אולי אפשר ללמוד שגם אצלו 'השמים' הוא שם מושאל בלבד –
דברי הימים ב ו, יח
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
(וכאן אף 'שמי השמים', לרוב הפלגה.
אף כי – ובוודאי ש, על אחת כמה וכמה ש).

ובכל זאת 'השמים' הם 'מקום ישיבתו' של ה', והדבר חוזר ב-8 פסוקים –
דברי הימים ב ו, כא
וְשָׁמַעְתָּ אֶל תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.

וזה ביטוי שחוזר כמה פעמים –
דברי הימים ב ו, כג
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.

דברי הימים ב ו, כה
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁיבוֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָהֶם וְלַאֲבֹתֵיהֶם.

ואזכיר גם את הביטוי הארצי –
דברי הימים ב ו, כו
בְּהֵעָצֵר הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ מֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם.

דברי הימים ב ו, כז
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.

דברי הימים ב ו, ל
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכׇל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם.

דברי הימים ב ו, לג
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנׇּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּ כׇל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

דברי הימים ב ו, לה
וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.

דברי הימים ב ו, לט
וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנֹּתֵיהֶם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ.

ובפרק הבא אכן אש יורדת 'מן השמים' –
דברי הימים ב ז, א
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַבָּיִת.

*

ראוי לציין, כי גם במקומות אחרים בתנ"ך אלוהים מכונה "אלוהי השמים". ולמשל –

תהילים קכג, א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.

ובצד זאת הוא גם הבורא של הכול, שמים וארץ, כפי שנאמר כבר בפסוק הראשון –

בראשית א, א
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

את השמים ואת הארץ – כלומר הכול. במחקר זה נקרא מריזמוס – הזכרת שני הפכים כדי לציין את המכלול.

ובהמשך נאמר בצורה ברורה –
דברים ד, לט
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.