שורש קדח

השורש 'קדח' מופיע ב-8 פסוקים, בצורות שונות – כמחלת הקדחת, כפועל בהוראת חימום, בא בסמיכות ל'אש', במילה אקדח בהוראת אבן טובה.

מילון ספיר –
קוֹדֵחַ
(מילון המקרא)
1. בּועֵר, דולֵק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קָדחָה באַפִּי" (דברים לב, 22)
2. מַבעיר, מַדליק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי" (ירמיה יז, 4)

קַדַּחַת
(מילון המקרא)
דַלֶקת, מחלה המלוּוה בחום גבוה, כאמור בפסוק: "את השַחֶפֶת ואת הקַּדַּחַת" (ויקרא כו, 16)

אֶקְדָּח
(מילון המקרא)
אבן טובה, כאמור בפסוק: "ושַׂמתי… ושעריךְ לאַבְנֵי אֶקְדָח" (ישעיה נד 12). בתַרגום השבעים נקראת לֹתוּס כריסטלו שהיא הבדולח, ואילו רש"י סבור שהיא הקרבּוּנקוֹלוּם שהיא אבן אדומה.

*

אלה הופעותיו –

א. מחלת קדחת –
ויקרא כו, טז
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

דברים כח, כב
יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אׇבְדֶךָ.

ב. פועל בהוראת חימום, בסמוך ל'אש' –
אש קודחת –
דברים לב, כב
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

קודחי אש –
ישעיהו נ, יא
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.

קדוח אש –
ישעיהו סד, א
כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ.

אש קודחת –
ירמיהו טו, יד
וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד.

אש קודחת –
ירמיהו יז, ד
וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד.

ג. אבן טובה –
ישעיהו נד, יב
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

*

ויש עוד משמעויות בלשון חז"ל ובלשון ימינו.
לפי ויקימילון –
בלשון חז"ל –
קדח – יצר חור בחומר. בדר"כ חור עגול.
קיים גם בצורה ארמית.

בלשון ימינו –
אֶקְדָּח (גם:אֶקְדּוֹחַ)
עברית חדשה כלי נשק חם בעל קנה קצר, שאחיזתו בעת הירי יכולה להתבצע באמצעות כף יד אחת.

גיזרון
מהשורש ק־ד־ח שמשמעו לבעור, כמו בפסוק: ”כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי“ (דברים לב, פסוק כב), בצירוף אל"ף פרוסתטית.

מחידושי אליעזר בן-יהודה. את הוראתה הרווחת של המילה (במשמעות כלי נשק) חידש אליעזר בן־יהודה שסלד מהחלופה בזמנו, "קנה רובה", במאמר בעיתונו "הצבי" מיום ו' בטבת תרנ"ז: "השם אשר קראו להכלי הזה לשונות (אירופיות) […] הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה […] לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח […] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח".

*

לפי דעתי הוא משורש בסיס 'קד', שממנו גם יקוד-אש, מוקד ועוד.