שורש פסח

השורש 'פסח' מופיע ב-69 פסוקים. הרבה פעמים הוא מופיע כשם חג הפסח וקורבן הפסח, אך גם בשם פיסח, הוא נכה הרגליים, ובפועל לפסוח, שמשמעותו היסודית היא קפיצה קלה. ואולם, לשם פסח יש גם משמעות נוספת, לשון חס, רחמים, כפי שיבואר להלן. יש גם כמה אנשים שנקראו בשם זה.

מילון ספיר, למשמעות הפשוטה –
פּוֹסֵחַ
(מילון המקרא)
מדלג, כאמור בפסוק: "וְרָאִיתִי את הַדָּם וּפָסַחְתִּי עלֵכֶם" (שמות יב, 13) (ויש מפרשים: חָמַל, חָס)

פּיסח, פִּסֵּחַ [תנ]
צולֵעַ, חיגֵר, נכֵה רגליים: איש עִור או פִסח (ויקרא כא 18)

ויקימילון –
פֶּסַח
גיזרון –
לפי המחקר המודרני,יתכן ומקור הגיזרון-עממי, וחג בשם פֶּסַח קדם ליציאת מצרים שבמהותו צוין כטקס המונע רע ובמהלכו מבצעי הטקס היו מבקשים רחמים. ואכן, לפי תרגום אונקלוס המילה פֶּסַח משמע 'רחמים'. בפסוק לעיל פֶּסַח מתורגמת "חֲיָס" בהוראת 'רחמים' (קשור לעברית חַס כמו חס וחלילה) – ”וְתֵימְרוּן דֵּיבַח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דְּחָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל“ (אונקלוס על שמות יב – פסוק כז) = "ותארמו זבח רחמים הוא לפני יהוה אשר ריחם על בתי בני ישראל".

מצרית בהגיית "פֶּסֶשְׁ כַּף" – pesesh kaf היה פריט פולחני עשוי אובסידיאן (שדמה באופן מפתיע למזוזה), ושנעשה בו שמוש סמלי / רטואלי לשם פתיחת פיו של המת המאפשרת לו לאכול פעם נוספת. השוו, מנהג השארת הכסא הריק, וכוסו של אליהו.

מידע נוסף –
לפי המקרא, מן פָּסַח 'דילג': ”וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל“ (שמות יב, פסוק כז).

פָּסַח
גיזרון –
מקראי, במקור 'דילג, עשה קפיצה קטנה ברגל', קרוב אל פסע 'עשה צעד ברגל, עשה פסיעה'. משם פִּסֵּחַ 'צולע'.

הקשר עם 'פֶּסַח' לא וודאי ושנוי במחלוקת במחקר המודרני.

ואלה כמה מהופעות המילה –

הופעה ראשונה בשם פסח –
שמות יב, יא
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה.

שמוסבר מלשון פסיחה, דילוג –
שמות יב, יג
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

ובפסוק אחד, השם וההסבר –
שמות יב, כז
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

וכן השם פיסח, משום שהוא נראה כמדלג –
ויקרא כא, יח
כִּי כׇל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.

וכפועל, מפיבושת נעשה פיסח, ומפורש – נכה רגליים –
שמואל ב ד, ד
וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחׇפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת.

פסוק קשה בסיפור כיבוש ירושלים מדבר על 'העיוורים והפיסחים' –
שמואל ב ה, ו
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה.

ובהמשך –
שמואל ב ה, ח
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כׇּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) [שְׂנֻאֵי] נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת.

אמרתו הידועה של אליהו 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים', מפורשת בדרך כלל – עד מתי אתם מדלגים על שני ענפים, כציפור זו, ובמשמעות של חוסר החלטה, ודילוג בין שתי האפשרויות – ה' והבעל –
מלכים א יח, כא
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כׇּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.

ובאותו סיפור, ראוי לציין, גם כוהני הבעל 'מפסחים' על המזבח, כלומר מקפצים –
מלכים א יח, כו
וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצׇּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.

אצל ישעיה בא פועל זה בסמוך לפעלים של הצלה, ולכן משמעותו חיסה והצלה, כמוזכר למעלה –
ישעיהו לא, ה
כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְהוָה צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט.

פיסחים מוזכרים בפסוק קשה –
ישעיהו לג, כג
נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תׇּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז.

ובהבטחה לעתיד, בפסוקים יפים –
ישעיהו לה, ו
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.

גם אצל ירמיה –
ירמיהו לא, ח
הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה.

מלאכי מזכיר פיסח כמי שאסור לו להיזבח (כאן לזבוח במשמעות להיזבח, כנראה) –
מלאכי א, ח
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

וכאן מפורש –
מלאכי א, יג
וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהוָה.

משלי משתמש בדימוי של רגלי הפיסח הדלות –
משלי כו, ז
דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים.

באיוב –
איוב כט, טו
עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי.

כאמור, מופיע גם כשם, וגם היום קיים שם זה בניקוד אחר –
עזרא ב, מט
בְּנֵי עֻזָּא בְנֵי פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי.

ובדברי הימים מופיע גם ברבים, וכן בלשון חז"ל המאוחרת –
דברי הימים ב ל, יז
כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיהוָה.

*

וכאמור, יש קרבה בין פסח ופסע, והוא מגזרת פס. וקרוב לו גם פסק (רגליים), ואולי גם טיפס ועוד. וכן פסה, במובן נעלם, פסע והלך. וממנו אפס.