מדרש-שיר
בתמונה – שיר יפה של חנה סנש, ששיתף חבר בפייסבוק. כשקראתי אותו נזכרתי בפסוק הבא, שאולי עמד גם לפני המשוררת –

אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.
קהלת ז, כח.

מפרש ר"י קרא –
אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי – לבד אלה האמורים למעלה שבקשתים ולא מצאתים, כגון סדרו של עולם מה למעלה ומה למטה וכו׳, בקשה עוד נפשי אשה כשירה ולא מצאתי, כי כולן דעתן קלות (בבלי שבת ל״ג:).

אדם אחד מאלף מצאתי – שהוא נאמן במעשיו ודיבורו, ואשה בכל אלה לא מצאתי.

וכן ב'לקח טוב' –
אשר עוד בקשה נפשי למצא – ולא מצאתי. אדם נאמן וחכם מאלף מצאתי כלומר מן המרובים כמו לאלף דור נוצר חסד לאלפים שהוא על דרך רע חשבון ולא אלף ממש.

ואשה בכל אלה לא מצאתי – נאמנת וחכמה לפי שדעתן של נשים קלה עליהן.

*

אז כמובן, העניין המיזוגני בולט כאן – וכי אין אישה ישרה? וכי אין האישה בגדר אדם? אך מלבד זאת יש להתייחס גם לתחילת הפסוק – למצוא אדם – 'שהוא נאמן במעשיו ודיבורו' – הרי זה דבר נדיר.

והנה, דבר דומה אומרת חנה סנש – בתוך להבות המלחמה, שאולי היא גם מלחמת החיים, היא מחפשת בן אדם. וכי לא כל האנשים בני אדם? מסתבר שלא. היא מחפשת אדם הנוהג כאדם, באנושיות, וכן היא אינה יודעת כיצד לזהות אותו, ואף מבקשת שינתן עליו אות, כעין אות קין, שיבדיל בינו ובין האחרים, משמע שאין הדבר ניכר מיד ואפשר לטעות בו.

והנה, יפה שאת השיר הזה כתבה אישה. בניגוד לקהלת המחפש אישה ולא מוצא, כאן אישה מחפשת אדם ומתקשה למצוא. התהפכו היוצרות, אך בדרך טובה שמשיבה דברים על תיקונם.

*

ולבסוף, שוב, האם האישה אינה אדם? דבר זה סותר את הפסוק המפורסם, שדנתי בו כה הרבה, על הבריאה בצלם –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

וכן בראשית ה –
א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.    

כלומר – 'האדם' כולל זכר ונקבה, וכן במקור השני – 'ויקרא את שמם אדם' – שמם של שניהם.

ומכאן אף הפליגו חז"ל לדברים המקדשים את הקשר הזוגי, וכך אמרו –

א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם.
יבמות סג, א.

ועוד רבו המדרשים בכיוון זה.

אני רואה ששוב עולה עניין מימון החרדים, בעקבות כך ששר האוצר ליברמן ביטל את מימון מעונות היום של האברכים.
גישתי – אני חושב שיש לעודדם לעבודה, כי המצב כמו שהוא הוא אנומליה מכל הבחינות. אבל אני חושב שצריך לעשות זאת בהדרגה ועם תוכנית מסודרת, ולא רק עם מתן סנקציות.
כמו כן ראיתי שבעקבות דרישת מפלגת ימינה, אברכים דתיים-לאומיים יוחרגו מהחוק, והרי זה מנהג איפה ואיפה וחשיבה סקטוריאלית.

בכל אופן, ביחס לאי הסתמכות על מתנות קיים הפסוק הידוע –

עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.
משלי טו, כז.

ומפרשו הרמב"ם, שהרבה לדבר על החובה לעבוד לפרנסה, וכן בחייו עבד כרופא המלך, בצד כתיבתו הענפה –
משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה י״ב:
הַצַּדִּיקִים הַגְּמוּרִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה לֹא יְקַבְּלוּ מַתָּנָה מֵאָדָם. אֶלָּא בּוֹטְחִים בַּה' בָּרוּךְ שְׁמוֹ לֹא בִּנְדִיבִים. וַהֲרֵי נֶאֱמַר (משלי טו כז) "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה":

*

ואגב כך, יש עוד פסוק שמזכיר את המתנה בהקשר דומה –

כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה.
קהלת ז, ז.

שטיינזלץ מפרש –

כִּי הָעֹשֶׁק יְְהוֹלֵל חָכָם. העושק מוציא אפילו את החכם משיקול הדעת שלו, והעושק יאַבֵּד וישחית גם אֶת־לֵב מַתָּנָה, את הלב ההגון שניתן לאדם. 

כאן שטיינזלץ הולך בעקבות המפרשים המסורתיים, אך נראה לי שהפשט שונה (ובוודאי כך אצל מפרשי פשט חדשים אחרים) –
המתנה היא זו שגורמת לאיבוד הלב, כלומר לאיבוד החוכמה, כשם ש'השוחד יעוור עיניי חכמים'. ונכתב יאבד ולא תאבד מתוך הידמות לתחילת הפסוק, כנראה.
ובפירוש כזה, המשמעות היא שוב התרחקות ממתנות חינם.

הפטרת דברים
בחזון ישעיה, פרק א.

השבוע כתבתי בפייסבוק על נאום בנט (ואחר-כך מחקתי) –
אז צפיתי בכל הנאום של בנט (חצי שעה), כדי לראות מי צודק – אלה שאמרו שהיה נאום מעולה, או אלה שאמרו שהיה נאום מחפיר. ומהו בעיניי? לא זה ולא זה. נאום בסדר, סביר.
קודם כל, ברור שדברים שנואם אומר מעמדת ראש הממשלה נשמעים אחרת, 'דברים שרואים משם'. אבל מה הוא אמר בעצם כל הנאום? 'אתם החמוצים החדשים'. קשה, קשה שלא לראות פה הקבלה מדויקת לשלטון הקודם. הרי את האמירה 'חמוצים' לא אהבתם, ובצדק. אז במה טובה יותר האמירה 'החמוצים החדשים'? איפה הריפוי? איפה האיחוי? איפה הפיצוי?
מצד שני – כן היה לנאום הזה צד מחפיר – והוא הצד של הצעקות מהיציע. מדוע אי אפשר לשמוע נאום בצורה מכבדת? למה הכנסת צריכה להיראות כמו שוק?
בקיצור, לא ממש התרשמתי מהנאום, אבל שיהיה.

*

והנה, עכשיו אני קורא בהפטרה דברים דומים –

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
ישעיה ע, יז.

מצודות –
"אשרו" – מלשון ישר ובאה האל"ף במקום היו"ד וכן בהפוך כמו ובכבודם תתימרו (לקמן סא) ומשפטו תתאמרו

"חמוץ" – עשוק כמו מכף מעול וחומץ (תהלים עא)

*

כלומר, חמוֹץ הוא כמו חמוּץ, והחוכמה היא לא להעליבו ולהתנשא מעליו, לא להטיח בו דברים ולהתעלם מטרוניותיו, אלא להפך – לקשיב לו, להטות אוזן, ולנסות לרצות אותו.
זה מה שישעיה ממליץ עליו, וזה גם מה שנכון היום.

לפרשת דברים
בפרשתנו מסופרים שוב דברים שסופרו כבר בעבר. גם המשך ספר דברים מצטיין בחזרות רבות. כך חוזרים שוב עשרת הדיברות, וגם בהמשך מצוות שונות חוזרות על עצמן.
כמובן, יש גם הבדלים, ועבודה פרשנית גדולה נעשתה כדי לפרש את ההבדלים האלה, גם בסיפורים וגם במצוות. למשל, סיפור המרגלים – מי ביקש לשלוח מרגלים, העם או ה'? בפרשתנו ובספר במדבר מסופרים דברים שונים. וכן במצוות יש הבדלים, ובגמרא דנים בכך, אך התשובה הטובה ביותר היא שמדובר במקורות שונים.

*

לפסוק הראשון בפרשה יש שתי פרשנויות ידועות. הפסוק אומר –

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
דברים א, א.

ומפרש רש"י –
אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.

והוא הולך ומונה את כל המקומות שמוזכרים פה.

לעומת זאת, כאן אבן עזרא תורם את פסקתו הידועה –
ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה (דברים ל״א:כ״ב), והכנעני אז בארץ (בראשית י״ב:ו׳), בהר י״י יראה (בראשית כ״ב:י״ד), והנה ערשו (דברים ג׳:י״א), תכיר האמת.

כל המקומות האלה, באופן ברור, הם מקומות בהם נראה שמדובר בתוספת מאוחרת לכתוב. למשל – והכנעני אז בארץ – כלומר הדבר נכתב בשעה שהכנעני כבר לא היה בארץ, וכלומר – הוא לא היה יכול להיכתב על ידי משה.
נראה, אם כך, שאבן עזרא הכיר בכך שלא משה כתב את כל התורה, אך הוא מגדיר זאת כ'סוד', כי בתקופתו אסור היה לומר דבר כזה. רק כמה מאות שנים אחריו בא שפינוזה, ואמר את הדברים כהווייתם. והוא גם שילם מחיר כבד עבור זה – הוא נודה מהקהילה היהודית. ואולם, הזרע שהוא זרע התפתח לתורת ביקורת המקרא, והיום היא אבן יסוד במחקר.

המסכות שלובשים, סליחה – עוטים – מזכירות לי רסן של כלב. בדקתי אפוא את המילה רסן בתנ"ך, ויש לה חמש הופעות –

הראשונה היא פשוט שם של עיר –
בראשית י, יב
וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה

העיר הגדולה, אגב, היא נינוה, למרות שהיא מופיעה באמצע המשפט. כך מפרש רש"י –
היא העיר הגדולה – שנאמר: ונינוה היתה עיר גדולה (יונה ג׳:ג׳).

ישעיהו ל, כח
וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים

רד"ק מפרש –
ויהיה גם כן רוחו לעמים האלה כמו רסן מתעה כי הרסן שמשימין בפי הבהמה הוא מישר הבהמה שתלך דרך ישרה למקום שרוצה הרוכב אבל זה הרסן ישים האל על לחיי העמים להתעותם לא לישרם ויוליכם לאבדון.

תהילים לב, ט
אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ

ושוב רד"ק מפרש היטב –
אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך – לא תהיו כמו הבהמה שאין בה תבונה ולא תדע אם תעשה רע ותזיק ולא תבין, וצריך לבלום פיה במתג ורסן שלא תקרב אליך לנשוך אותך, שאין לה תבונה שתוסר ותוכח בדברים אם לא יעשו בה מעשה למנעה מן הרע; אבל אתם לא תהיו כן, אלא הבינו והתוכחו והתוסרו ושובו לאל ממעשיכם הרעים ויסלח לכם. וזכר הסוס והפרד שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמנעם מן המקום שירצו הם ללכת, ולמנוע פיהם מלהזיק. ומתג ורסן אחד; והוא כלי עשוי לבלום פי הבהמה, אלא שהם משונים זה מזה בתכונת מעשיהם.

עדיו – פיו כמו: המשביע בטוב עדיך (תהלים ק״ג:ה׳).

איוב ל, יא
כִּי (יתרו) [יִתְרִי] פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ

אבן עזרא –
ורסן מפני שלחו – בתחלה היה רסן להם, כמו לבהמות מפני פחדי, ועתה שלחו הרסן מפני.

איוב מא, ה
מִי גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא

זה בא בתיאור הלוויתן, ומפרש מצודות –
מי גלה – מי יערב לבו לגשת אליו לגלות מלבושו הנראה לעין והוא לבוש הקשקשים אשר הוא ממעל ללבוש העור.

בכפל רסנו – ר״ל בשפתיו הכפולים זה על זה מקום ישימו שם הרסן על הסוס ואמר בל׳ שאלה ומליצה.

*

אבל למעשה חשבתי על כך בהקשר של שיר שרציתי לכתוב, אך עד שכתבתי פוסט זה כבר איבדתי חשק. הרעיון על כל פנים הוא שהמסכה עוצרת את כל דברי השיר והחוכמה, שלא יכולים לעבור אותה, כך שמה שנותר לנו הוא כסילות וטעם רע.
אבל, בעצם, אפשר לומר גם להפך – המסכה עוצרת את כל לשון הרע והדיבור הפוגעני, שכה נפוץ בציבור, ואולי הדבר הוא בבחינת מידה כנגד מידה.

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' התייחס היום לפסוקים האלה –

איוב לד –
 ז מִי גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה לַּעַג כַּמָּיִם. ח וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם אַנְשֵׁי רֶשַׁע. ט כִּי אָמַר לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אֱלֹהִים. 

אבן עזרא –
לא יסכן גבר – לא יועיל, כמו: הוכח בדבר לא יסכן (איוב ט״ו:ג׳).
ברצותו – כאשר יעשה רצון אלהים.

והוא אמר שכאן מקור הביטוי 'ארח לחברה', וכן גם המקום היחידי בו מופיעה המילה 'חברה', בלי הטייה.
אני חושב שזה מוזר, כי בדיוק ביום שישי כתבתי על תרבות, שמופיעה בהקשר שלילי – 'תרבות אנשים חטאים', ועכשיו גם חברה מופיעה בהקשר שלילי – 'ארח לחברה עם פועלי אוון'. מה שמעלה את השאלה – מה יש לתנ"ך (כביכול) נגד תרבות וחברה?
ואולם, כמובן, יש חברה ויש חברה. יש חברה חיובית ומועילה, ויש חברה שלילית ומשחיתה, והחוכמה היא להבחין בין זו לזו.

בהקשר זה, למשל, אפשר להביא גם את הפסוק –

אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ.
משלי כא, טז.

רש"י –
תועה מדרך השכל – פורש מן התורה.
בקהל רפאים – עדת גהנם.

צא ולמד – החברה המועילה היא החברה המשכילה.

וכן מופיע עוד בהקשר זה –

אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה.
משלי טו, כז.

לפרשת מטות
כבר כתבתי לפני שבוע משהו לפרשה, בעניין נדרי האישה, שהם בידי אביה או בעלה, ובהקשר של הכרעת המשפט האומללה בעניין בריטני ספירס. אך עתה אוסיף עוד משהו. בפרשתנו זו הפעם הראשונה והיחידה שבה מופיעה בתנ"ך המילה 'תרבות'. אמנם משמעותה שונה מהיום – היא פשוט התולדות, מלשון פרייה ורבייה, ועדיין קשה להתעלם מנוכחותה.
והנה, הופעתה היא הופעה שלילית דווקא –

וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל.
במדבר לב, יד.

ומפרש רש"ר הירש –
קמתם תחת אבתיכם – בהצעתכם זו, אתם ממלאים את מקום אבותיכם וממשיכים את חוסר נאמנותם לחובה. אתם מראים את עצמכם כ״תרבות אנשים חטאים״, בנים שגודלו על ידי אנשים חוטאים (עיין פירוש, בראשית א, כח).

*

מה זה אומר על מושג התרבות כפי שהוא מוכר היום, קולטורה? כנראה לא הרבה. ובכל אופן, תרבות אכן יכולה להיות טובה או רעה, מועילה או משחיתה, גבוהה או נמוכה. והתרשמותי היום ממה שאני רואה בטלוויזיה, וגם ברשתות החברתיות, היא החלק השני ממה שכתבתי – רעה, משחיתה ונמוכה.

אני אומר זאת על אף מה שנאמר בספר שמירת הלשון בדיוק על פסוק זה –
וְכֵן בְּמֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל שֶׁאָמַר (במדבר ל"ב י"ד): "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" יָצָא מִמֶּנּוּ שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשֹׁם, שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בבא קמא ק"ט וירושלמי פרק הרואה פרק ט' חלכה ב'). וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ עַל שֶׁאָמַר (מלכים א' י"ט י'): "קַנֹּא קִנֵּאתִי וְגוֹ' כִּי עָזְבוּ בְרִיתֶךָ" וְגוֹ' נִסְתַּלֵּק בִּגְלַל זֶה מִן הַנְּבוּאָה, וְצִוָּהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשֹׁחַ אֱלִישָׁע תַּחְתָּיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (הובא בילקוט מלכים).

*

ושיר –

פַּעַם הִסְתּוֹבַבְתִּי בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפִתְאוֹם רָאִיתִי גֶּבֶר רוּסִי דֵּי מְבֻגָּר חוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב וְצוֹעֵק – 'נְיֵט קוּלְטוּרָה! נְיֵט קוּלְטוּרָה!'. קְצָת רִחַמְתִּי עָלָיו, אֲבָל הֵבַנְתִּי בְּדִיּוּק עַל מָה הוּא מְדַבֵּר, וְהַיּוֹם אֲנִי מֵבִין אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

בסרטון הטוען לאלוהות ישוע הובאו כמה ראיות מהתנ"ך –
אברהם קורא לשלושת אורחיו אדוני – אבל זה לא ברור, ויתכן שבתחילה פונה לשלושתם, ואז לאחד מהם. אבל בהמשך אכן מדובר באל, ויש שם תיקון סופרים ידוע – 'וה' עודנו עומד לפני אברהם'. עלינו להודות אם כך שיש כאן תפיסה קדומה של אלוהים גשמי.
בדניאל מסופר על מלך שמקריבים לו – ורק לאלוהים מקריבים. אך זאת עושים העמים האליליים.
בברית החדשה הכהן אומר על ישוע – מגדף הוא, כי אמר שעתה יישב לימין הגבורה ויבא עם ענני שמים – אך גם אצל חז"ל פסוק זה מיוחס למשיח.
תהילים מה – כסאך אלוהים – להלן.
ישעיה ט – 'אל גיבור' – אך מופיע גם 'אלי גיבורים', כלומר הנכבדים.
זכריה יב – והביטו אליי את אשר דקרו – לא ברור. אפשר לומר יפנו אליי בגלל אותו נדקר.
ירמיה כג –  נקרא ה' צדקנו – אך במקום אחר גם ירושלים נקראת כך.

לכן, מכל אלה הטיעון הרציני ביותר הוא מתהילים מה, על כן נבחן אותו.

*

מזמור מה בתהילים מוקדש למלך, ובו נאמר הפסוק הבא –

כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ.
תהילים מה, ז.

לכאורה קשה, האם המלך מכונה אלוהים? אלא שהמפרשים המסורתיים כבר ענו על כך –

אבן עזרא מפרש בצורה הטובה ביותר –
כסאך – יש אומרים: כמו: אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז).

והגאון אמר כסאך יכין אלהים.

ולפי דעתי: שמלת כסאך תשמש בעבור אחרת, כדרך: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳), שהוא, כמו: והנבואה נבואת עודד הנביא. וככה זה כסאך כסא אלהים, כמו: וישב שלמה על כסא י״י (דברי הימים א כ״ט:כ״ג).

והאומר: כי כסאך לנוכח השם, הפסוק הבא אחריו יכחישנו.

ופירושים פשוטים יותר –
מיוחס לרשב"ם –
כסאך אלהים – דיין, כמו: עד האלהים יבא (שמות כ״ב:ח׳). בכסאך יהיה דיין על ישראל לעולם, שתעמוד זכותך לבנים ולבני בנים.

רש"י –
כסאך אלהים – כסאך שר ושופט לעולם ועד, כעניין שנאמר: נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳). ולמה? בשביל ששבט מישור שבט מלכותך – שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך.

פניה עוז שאלה בטוויטר –
‏אדם ממיודעי – סיפור אמיתי, לצערי – סובל ממחלה חשוכת-מרפא אבל לא סופנית, ומתהפך במכאובים נוראים שאין להם מזור. בת-זוגו וילדיו הבוגרים אוהבים אותו, אבל כאביו מאמללים גם אותם, ואילו הוא כבר היה טורף נפשו בכפו לולא הם. כשדיברנו, שאל אותי מה המעשה הנכון מוסרית: להמשיך או לחדול.
דעתכם?

היא קיבלה תשובות רבות, אבל אף אחת מהן לא הניחה את דעתי. אני עניתי בתמיהה, האם אין ארגון בישראל שעוסק בדברים כאלה, שהרי אי אפשר לענות בשורה. ואחר-כך כתבתי ומחקתי, כי לאדם דתי אסור להתאבד, אבל לאדם חילוני מותר, ואם הוא סובל מאוד אפשר לשקול זאת. זאת בעקבות פוסט פילוסופי שכתבתי לא מזמן.
אך מה הגישה התנ"כית לכך? לפני זמן מה כתבתי על שאול, אחיתופל ושמשון, שהם דמויות המתאבדים בתנ"ך. אבל הרי הם לא דמויות מופת. לעומת זאת, הנביאים הם כן אנשי מופת, ושניים מהם – אליהו ויונה – שאלו את נפשם למות. ודוק – הם ביקשו מהאל שימיתם, ולא חשבו לעשות זאת בעצמם!
מקרה נוסף הוא ירמיה הדכאוני, שהצטער על כך שבכלל נולד, אך בו אולי אעסוק בפעם אחרת.
והנה התיאור של שתי בקשות המוות –

אליהו –
וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
מלכים א, יט, ד.

רד"ק –
ויאמר רב – כלומר רב לי עוד בעה״ז ואני בו בסכנה כל יום ויום ויונתן תרגם ואמר סגי לי ארכא עד אימתי אנא מיטרף כדין.

כי לא טוב אנכי מאבתי – נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו וזה ראיה לאומר פנחס זה אליהו.

מצודות –
וישאל – שאל מה׳ לקחת נפשו ולמות בידי שמים.

רב עתה – רצה לומר: הואיל ואני עתה בצער, הנה נחשבים לי ימי למרובים, ואין לי חפץ בהם, ולכך קח נפשי, כי לא לעולם אחיה, כי לא טוב אנכי מאבותי, להנצל מן המיתה, ואם כן מה לי עתה, מה לי לאחר זמן.

יונה –
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
יונה ד, ח.

רד"ק –
ויתעלף – יגעה נפשו ונבהלה מאד עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו כמו שפי׳ תתעלפנה בספר עמוס וכן בדברי רבותינו ז״ל שמא יתעלפ׳.

מצודות –
וישאל את נפשו – שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות.

ויאמר – אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה.

*

מעניין שבשני המקרים מדובר בסבל, אבל בסבל זמני, שנובע מתנאי דרך קשים, הכוללים צימאון ושמש קופחת. ואולי זה סימן לכל השואפים אלי מוות, שאומר להם – היי, אולי עכשיו סבלכם גדול, אבל הוא זמני, זה יעבור, ועוד תזרח השמש, אך לא השמש הקופחת, אלא 'שמש צדקה ובכנפיה מרפא'.
אבל, צריך להודות, שלפעמים באמת המצב סופני וחסר תקווה, ובמצב כזה אין לי אלא שוב להביא את דוגמת שאול, שנפל על חרבו.

ועוד דבר אעיר פה – תלונתו של אליהו נראית מוצדקת, שכן התענה בעמל הדרך, אבל תלונתו של יונה נראית לקורא מגוכחת, לדעתי. הרי הלך רק יום אחד בנינוה, הוא לא יכול להיות כל-כל עייף! וזה מצטרף למכלול סיפורו, בו אינו מצטייר באופן חיובי.
ובאמת, אלוהים מוכיח את יונה על פניו, ואילו את אליהו לא. ויתכן שאליהו אף באמת סיים את חייו עד מהרה, אף כי כידוע לא מת ככל אדם, אלא עלה בסערה השמימה.

עד כאן.

בבלוג המאמרים כתבתי מה שכתבתי על כתבת המקום על גילי מוסינזון וסרטי הפורנו שלו, ובעיקר הצגתי את נקודת המבט של ההיגיון הנוצרי והפילוסופי. אבל אולי כדאי להציג גם את נקודת המבט התנ"כית.
במאמר בבלוג שאלתי, מה ההבדל בין סרט פורנו שנעשה בישראל, ובין אחד כזה שנעשה בחו"ל? מהבחינות שם – אין הבדל, אבל מהבחינה התנ"כית – דווקא יש. שכן הפסוק אומר –

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
דברים כג, יח.

תאמרו יש כאן הפליה לטובת ישראל – ונכון, אבל מה לעשות שתורת ישראל דואגת קודם כל לישראל. ואם תרצו, כך גם היום – מדינת ישראל דואגת קודם כל לתושביה היהודים. (אבל קיימת גם מצוות אהבת הגר, עליה דיברתי כבר מספיק).

*

מבחינת פרטי המצווה הזו – מתוך עיון זריז בוויקיפדיה בלבד – היו שראו בכך רק איסור לזנות פולחנית, ואכן על כך מדבר הפסוק הבא, אך הרמב"ם כותב באופן כללי –

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה".
משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א, הלכה ד.

*

ובהזדמנות אידרש גם לשאר ענייני זנות, הן במצוות, והן בסיפורים – למשל בסיפור יהודה ותמר.