לפרשת שלח

לפרשת שלח
בפרשה זו מסופר על המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והוציאו את דיבתה רעה, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון – חטא שבגללו נגזר על הדור ההוא להסתובב במדבר ארבעים שנה, ולמות בו. האם זה עונש מידתי? יש מהמפרשים שאומרים שזו תוצאה הכרחית – דור שמפחד להיכנס לארץ, אכן לא יכול להיכנס אליה.
בהמשך מסופר על המעפילים, שניסו בכל זאת להיכנס לארץ – וניגפו, כי ה' לא היה איתם. הנה גם עודף עוז הוא אינו במקום. ואגב, תפיסה חרדית נפוצה רואה בציונות את אותו חטא של המעפילים במדבר – כניסה לארץ שלא לפי דבר ה', ובניגוד לשבועה המופיעה בגמרא 'שלא יעלו בחומה, ולא יקרבו את הקץ וכו".
בהמשך מופיעים ענייני קורבן החוטא בשגגה, ואז, אחרי שני פסוקים המדברים על החוטא במזיד, בא הסיפור על המקושש עצים ביום השבת, שאותו אפרט –

במדבר טו –

(כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.
(נוסחה חוזרת ומשמעותית בתורה – תורה אחת לכם ולגר, שוויון)

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
(ביד רמה – בזדון, במזיד)

(לא) כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.

(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
(בגמרא שואלים – כיצד לא פורש? הרי על שבת כבר הצטוו, ומתרצים – לא פורש באיזו מיתה בדיוק יומת. אך לפי פשט הדברים אכן לא ידעו מה דינו, בין היתר כי זה היה דבר תקדימי)

(לה) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
(רבים מזדעזעים עד היום מעונש אכזרי זה, ויש לא מעט סרטונים עליו ביו-טיוב, שמביאים אותו כדוגמה לאכזריות התנ"ך)

הסבר מוזר של חז"ל מביא ירין רבן בהארץ –
"מקושש העצים מבצע במעשהו מה שמכונה אצל חז"ל "עבירה לשמה": מעשה אסור שתכליתו חיובית. חטא שנעשה כאמצעי חינוכי, למען יראו וייראו, ובמידה רבה יש בו גם אלמנט של הקרבה עצמית למען אידיאולוגיה גדולה מהאדם".

ואולם, מפשט הדברים כפי שהצגתי אותם ברור מאוד, כי הסיפור הקטן הזה, המיניאטורה, אינו אלא סיפור מדגים לכלל שהופיע לפניו – דין החוטא במזיד. סמיכויות כאלה הן דבר נפוץ בתורה.

ולבסוף בפרשה באה מצוות ציצית. כאן כתוב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם'. חז"ל כמדומני דרשו סמיכות פרשה זו לסיפור המקושש, שהרי הוא דוגמה למה שיש להימנע ממנו – והציצית תזכיר זאת. זה יתכן. אולם יתכן גם כן שמצווה זו באה בסמיכות מה לסיפור המרגלים בגלל הדמיון הלשוני – שם המרגלים נשלחו 'לתור את הארץ', וכאן נאמר 'לא תתורו'. וכבר עמדו על כך.
הנה כי כן, בכל מקרה מוכח שיש קשר בתורה בין דברים סמוכים.

*

ובמקום ההפטרה, נפטיר בקהלת, שהרי נראה שהוא אומר דברים הפוכים למה שנאמר במצוות ציצית  שהזכרנו. פעמיים הוא מזכיר שהלך בדרך לבו ואחר עיניו –

וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.
קהלת ב, י.

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.
קהלת יא, ט.

בקריאה פשוטה אכן נראית כאן סתירה ישירה, וזה לא הדבר היחיד שבו קהלת הולך בדרך משלו, השונה מחלקים אחרים בתנ"ך. אבל חז"ל, שגם להם זה הפריע, תירצו –

ויקרא רבה כח, א –
אמר ר' בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטין לצד מינות. אמרו, כך היה ראוי שלמה לומר (קהלת יא, ט): "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך"? משה אמר (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ושלמה אמר "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך"? אלא הותרה רצועה לית דין ולית דיין. כיון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" אמרו יפה אמר שלמה.

ובגמרא הסבר אחר –

שמח בחור וגו'. אמר רב הונא, מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך – עד כאן דברי יצר הרע, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – מכאן ואילך דברי יצר טוב, ריש לקיש אמר, עד כאן לדברי תורה, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – מכאן ואילך למעשים טובים.
(שבת ס"ג ב')

ולדעת חוקרי המקרא סיומת הפסוק היא תוספת מאוחרת מאת העורך.

*

ואילו ברדיצ'בסקי, מאבות החילוניות הישראלית, אמר בדיוק להיפך –

"עברים אנו, ואת ליבנו נעבוד".