נתקלתי במרחבי הפייסבוק בציטוט הבא, מתוך חזון מלחמת גוג ומגוג ביחזקאל. לא מתחייב על התוכן, אבל מעביר אותו –

וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים.
יחזקאל לט, ט.

מצודת דוד
בנשק וגו׳ – ר״ל בידות הכלים ההם שהם של עץ.

ובמקל יד – הוא כלונס ארוך ובראשו כעין מחט ברזל ובו הורגים אנשים בזריקה.

שבע שנים – כי יהיו רבים מאד.

מנהג יהודי נפוץ הוא ההיאנחות. לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה. גם בתנ"ך יש הרבה פסוקים שמתחילים ב'אוי' או 'אללי'. וביידיש זה נקרא קרכצן.
כך נהג גם יחזקאל –

יחזקאל כא

יא וְאַתָּה בֶן-אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרֹון מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם׃
יב וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל-מָה אַתָּה נֶאֱנָח וְאָמַרְתָּ אֶל-שְׁמוּעָה כִי-בָאָה וְנָמֵס כָּל-לֵב וְרָפוּ כָל-יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל-רוּחַ וְכָל-בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

אחרי כל נבואות הזעם של יחזקאל, באה גם נבואת נחמה מלבבת. ומיד לאחריה – תיאור מלחמת גוג ומגוג. נקרא בלי הרבה פירושים –

יחזקאל לו

כנגד דברי האויב –
א וְאַתָּה בֶן-אָדָם הִנָּבֵא אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר-יהוה׃
ב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמַר הָאֹויֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמֹות עֹולָם לְמֹורָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ׃
ג לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן בְּיַעַן שַׁמֹּות וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיֹותְכֶם מֹורָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגֹּויִם וַתֵּעֲלוּ עַל-שְׂפַת לָשֹׁון וְדִבַּת-עָם׃
ד לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעֹות לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיֹות וְלֶחֳרָבֹות הַשֹּׁמְמֹות וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבֹות אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגֹּויִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב׃ ס
ה לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל-שְׁאֵרִית הַגֹּויִם וְעַל-אֱדֹום כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ-אֶת-אַרְצִי לָהֶם לְמֹורָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל-לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז׃
ו לָכֵן הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעֹות לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיֹות כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גֹּויִם נְשָׂאתֶם׃
ז לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי אִם-לֹא הַגֹּויִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ׃
(כאן גם מתאר את הארץ העזובה כשממה, כידוע)

ועתה מתחילה הנחמה –
ח וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבֹוא׃
ט כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם׃
י וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבֹות תִּבָּנֶינָה׃
יא וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהֹושַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמֹותֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יהוה׃
יב וְהֹולַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא-תֹוסִף עֹוד לְשַׁכְּלָם׃ ס
(עלייה וריבוי אדם)

והמשך –
יג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם (אתי) אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת (גויך) גֹּויַיִךְ הָיִית׃
יד לָכֵן אָדָם לֹא-תֹאכְלִי עֹוד (וגויך) וְגֹויַיִךְ לֹא (תכשלי) תְשַׁכְּלִי-עֹוד נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
טו וְלֹא-אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עֹוד כְּלִמַּת הַגֹּויִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי-עֹוד (וגויך) וְגֹויַיִךְ לֹא-תַכְשִׁלִי עֹוד נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃ ס
(אוכלת אדם, כביטוי מהתורה – 'ארץ אוכלת יושביה'. ולא תהיה עוד כזאת).

וממשיך –
טז וַיְהִי דְבַר-יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃
יז בֶּן-אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אֹותָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילֹותָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי׃
יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ׃
יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגֹּויִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצֹות כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילֹותָם שְׁפַטְתִּים׃
כ וַיָּבֹוא אֶל-הַגֹּויִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יהוה אֵלֶּה וּמֵאַרְצֹו יָצָאוּ׃
כא וָאֶחְמֹל עַל-שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגֹּויִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה׃ ס
כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגֹּויִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם׃
כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדֹול הַמְחֻלָּל בַּגֹּויִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתֹוכָם וְיָדְעוּ הַגֹּויִם כִּי-אֲנִי יהוה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם׃
(כלומר – לא למענכם, אלא למען שמי, כאותו נימוק 'למה יאמרו הגויים', שהוא חילול השם).

וממשיך –
כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגֹּויִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצֹות וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם׃
כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהֹורִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאֹותֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃
כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃
כז וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם׃
כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃
(בשורת הלב החדש, לב בשר, והרוח החדשה והנקייה).

וממשיך –
כט וְהֹושַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאֹותֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתֹו וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃
ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עֹוד חֶרְפַּת רָעָב בַּגֹּויִם׃
לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טֹובִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תֹּועֲבֹותֵיכֶם׃
לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בֹּושׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ ס
(ריבוי תנובת השדה).

וממשיך –
לג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיֹום טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנֹותֵיכֶם וְהֹושַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבֹות׃
לד וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל-עֹובֵר׃
לה וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן-עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבֹות וְהַנְשַׁמֹּות וְהַנֶּהֱרָסֹות בְּצוּרֹות יָשָׁבוּ׃
לו וְיָדְעוּ הַגֹּויִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבֹותֵיכֶם כִּי אֲנִי יהוה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסֹות נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי׃ ס
(וכן מסופר אצל ז'ול וורן, כידוע, כי בזמן ביקורו בארץ היא הייתה שוממת).

וממשיך –
לז כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עֹוד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂות לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם׃
לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּמֹועֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבֹות מְלֵאֹות צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יהוה׃ ס
(תהיה פריה ורביה רבות).

*

וכן המדרש –
ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.
סנהדרין צח, א. (וכדאי לקרוא את כל המובא שם).

כדאי גם לקרוא בהמשך – חזון העצמות היבשות ושני המקלות בפרק לז, ונבואת גוג ומגוג בפרקים לח-לט.

אחר כך בא חזון המקדש בפרקים מ-מח, אך הוא פחות מעניין בעיניי.

מכיוון שמאוד משעמם, אובייקטיבית! נזכרתי ביחזקאל הבא לתל-אביב, מקום בבל, והיום עיר ואם בישראל, ויושב 'משמים בתוכם'. לפי רש"י ואחרים – משתומם ושותק. נקרא –

יחזקאל ג –

יחזקאל אוכל מגילה –
   א וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק.
(אם אכל יחזקאל את המגילה ממש או רק באופן מטאפורי – לא ברור. מה שברור הוא שדבר ה' מתוק, כפי שעולה גם ממקורות אחרים, אף כי הנבואה קשה)

ד וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. ה כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ו לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ. ז וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה. ח הִנֵּה נָתַתִּי אֶת פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. ט כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.
(האל לא שולח את יחזקאל אל עמים שאינו מכיר את שפתם, אלא אל ישראל. אך הם אינם שומעים את דבריו, כי הם 'בית המרי', ביטוי קשה. ועוד הוא אומר כאן כי העמים האחרים דווקא כן היו שומעים בקולו, ובאמת רק אנשי נינוה היו אלה ששמעו ליונה הנביא. אגב, 'עמקי שפה' תמיד הזכיר לי את הגרמנית והצרפתית הסבוכות).

ציווי התוכחה –
י וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע. יא וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ. 
(כלומר, אתה את שלך תעשה, והשאר תלוי בהם).
יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ. יג וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. יד וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד יְהוָה עָלַי חָזָקָה. 
(כלומר, זה חלק מחזון המרכבה של יחזקאל, המסתורי ולא ברור, אך פלאי ללא ספק. ויד ה' עליי חזקה – כנגד הרצון האישי).

בא לתל אביב –
טו וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר [וָאֵשֵׁב] הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם. טז וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.
(מכאן השם תל-אביב, והוא מקום בבל. משמים – משתומם ושותק).

חובת הנביא להוכיח –
יז בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. יח בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. יט וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.    כ וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. כא וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.    

הסתגרות ושתיקת הנביא –
כב וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. כג וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד יְהוָה עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי. כד וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. כה וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. כו וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. כז וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.

*

וכן הוא אומר –
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי.
תהילים קיט, קג.

בתנ"ך בכלל ובספר בראשית בפרט יש רשימות יוחסין רבות. מקובל במחקר שרשימות היוחסין האלה הן בדרך-כלל פרי כתיבתו של המחבר הכוהני, שדיברתי עליו לא מזמן. מאפיין אחד בסיסי שלו הוא השעמום. ואכן, רשימות אלה הן משעממות מאוד.
למה נוצרו? כנראה לבני הדורות ההם אילנות היוחסין היו חשובות מאוד. כך היו יכולים לאבחן יחידים ומשפחות. גם חלק ניכר מספר דברי הימים עוסק בעניין הזה.
דבר אחד שראוי לציון בכל הרשימות האלה, ללא יוצא מן הכלל, שהשושלת נמנית לפי הגברים שבה. ואם בכל זאת מוזכרות נשים פה ושם, הרי זה רק אם יש להן חשיבות מבחינת הסיפור המסופר, באופן נגלה או באופן שחמק מאיתנו. כך דינה נספרת, כי היא חשובה לסיפור, וגם נעמה נספרת, אף כי הטעם לכך כנראה אבד.
מכאן, על כל פנים, שהשיוך לעדה נעשה בימים ההם על-פי האב, ורק בתקופת חז"ל נקבע כי היהדות נקבעת לפי האם דווקא.

אצרף את הרשימה המופיעה בבראשית ה. ברובה היא משעממת ואנמית, אך יש בה בכל זאת כמה עניינים חשובים –
א. שוב מסופר כי אדם וחווה נולדו 'בצלם אלוהים'. גם עניין זה משייך את פרקנו למקור הכוהני, שהרי בראשית א, שבו הופיע עניין הצלם לראשונה, ממקור כוהני הוא, כפי שאפשר לראות גם מצורתו הנוסחתית המסודרת עם הנוסח החוזר על עצמו בבריאה כל יום.
ב. כאן מוזכר חנוך, שעלה אל האלוהים. ואמנם כאן לא מפורט עליו הרבה, אך בספרות החיצונית של בית שני הוא הפך לגיבור גדול, ובעקבותיו נכתב 'ספר חנוך'. הוא הפך לדמות אגדית ומיסטית.
ג. כאן מתחיל סיפורו של נח, בציון כמה עובדות, בנוגע לשמו ובנוגע לבניו.

מעבר לזה, הפרק פותח במילים 'זהו ספר תולדות אדם'. בעבר ניסיתי לייחס לכך כמה משמעויות מרחיקות לכת, עד כדי העלאת סברה כי ה'ספר' הזה הוא רצף הדנ"א. אלא שהאמת כנראה פשוטה יותר, וכאן הספר אינו אלא מילה אחרת לרשימה. וכך גם בדברים למשה 'אמחנו מספרי אשר כתבתי' הכוונה כנראה דומה.

בראשית ה

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

(ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

(ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(ה) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

(ו) וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

(ז) וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(ח) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן.

(י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(יא) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל.

(יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(יד) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.

(טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(יז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(יח) וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ.

(יט) וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח.

(כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(כג) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

(כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

(כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ.

(כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(כז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(כח) וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן.

(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

(ל) וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

(לא) וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

(לב) וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

*

עבודה זרה ה׳ א:
והאמר ר"ל מאי דכתיב (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם וגו' וכי ספר היה לו לאדם הראשון מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו כיון שהגיע לדורו של ר"ע שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר (תהלים קלט, יז) ולי מה יקרו רעיך אל [וגו'].

תלמוד ירושלמי נדרים ל׳ ב:
(ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר (בראשית ה) זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה. שמא יעני לא כנולד הוא. אמר רבי זעירא עניות מצויה.

פרק מתוך ספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד", 2008.
הנושא הוא הנדסה גנטית ויחסה למוסר של האדם הנברא בצלם.

הערה שמקדימה את עצמה (דף יומן)

יותר ויותר מתחוור לפני, שהנושא שעבודה זו באמת עוסקת בו הוא הנדסה גנטית. כך, כמובן, בדברנו על צלם האדם, אך גם בשאר הדברים. וכי מה בין הנדסה גנטית ובין חינוך? הרי כדבר אחד הם. נוכל לומר אף זאת: מיצויה המרבי של ההנדסה הגנטית הוא יצירת אדם – והרי יכולת זו מצויה היא כבר בידינו ובצורה הטבעית ביותר – בהולדה, ועוד קודם לכן – וגם לאחר מכן – מצויה היא בידינו בצורה אחרת – בחינוך. קודם לכן – בהפיכת עצמך לאדם, שהוא תנאי-מוקדם להולדת יציר כדמותך – ועל-כן נוכל לומר, כי אף שמירת הלשון בבחינת יצירת אדם היא – ולאחר מכן – בחינוך ילדיך. הדבר נרמז כבר בהזכרתנו הקודמת את הסרט "פרנקלשטיין", העוסק ביצירת אדם בידי אדם אחר, אף ששם העלינו אותו כדוגמא לשימוש בהצללה בקולנוע, שכן חלקים נרחבים בסרט מתרחשים באפלה, לעת ליל, בבחינת "אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ" (תהילים, קלט', ט'), אך אסתטיקת הסרט הולמת אף את נושאו.

והנדסה גנטית מעלה אף בעיות מוסריות קשות – ראשית כל, היכול אדם לתפוש את מקומו של האל כיוצר? הרי הדבר סותר את כל התפישה הדתית של האדם עד כה. ומבעיה זו נגזרות את נלוותיה – כמו זו שראינו בסרט "התפוז המכאני" – האם נכון הוא לקבוע את אופיו של אדם בצורה מכאנית – הרי בכך ניטלת בחירתו החופשית! כל אלה הן אכן שאלות חשובות, שיש לדון בהן, אך אין הן פוסלות את הנושא בהן הן עוסקות לגמרי, כפי שיש נטייה אצל האדם לחשוב. ונטייה זו – כנטיות אחרות שהזכרנו – מוצדקת היא, שהרי פרויקט מאיים זה מזכיר לנו פרויקטים מזוויעים אחרים בתולדות האנושות: בראש ובראשונה (בתקופה המודרנית) – את ניטשה עם פרויקט ה-'על-אדם' שלו, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל רסקולניקוב ב-"החטא ועונשו" לדוסטוייבסקי (ואף פרנקלשטיין נכתב באותה תקופה לערך – ונשים לבנו לכך). לכך נוכל להוסיף אולי אף את 'האני העליון' של פרויד, שבאופן שנוסח הוא אינו אלא ביטוי של האדרת האדם התבוני של פרויקט הנאורות. לבסוף, כמובן, נזכרים אנו בפרויקט הנאצי לכיבוש העולם תוך סינון חלק בו, הסרח-עודף מבחינתם, שמתבסס על תורת הגזע שלהם, המצביעה על עליונותו-כביכול של הגזע הארי – והנה גם שם נעשה שימוש בנתונים ביולוגיים כדי להצדיק את פעולתם במציאות.

לכן, באופן מובן ביותר, פרויקט זה מאיים על האדם, אך מובן גם כן, כי כל התקרבות אל הממשי (-כפי שמונח זה מופיע אצל לאקאן), שהוא צלם האדם (כפי שאנו רואים כאן), מאיים על האדם (כפי שמופיע במאמר של פרויד על 'המאוים', בו מוגדר הוא כדבר מה שקיים היה בעבר ונעלם – ועתה שב הוא להתקיים). אלא שאין אנו יכולים – או לא כדאי לנו – לבסס את חיינו על פחד ואימה, מה גם שהרי למדנו כבר, כי לכל דבר יש צד חיובי וצד שלילי ורק צריכים אנו, אם כן, לדאוג, כי הדבר ימומש על הצד החיובי שלו – ולכך לא הזנחתו תועיל, אלא דווקא העיסוק בו.

את הברכה שבפרויקט זה נקל יהיה לראות, אם נפנה להביט בצד הרפואי שלו – הרי איש לא יכחיש, שאם ניתן יהיה לרפא מחלה באמצעות התערבות במבנה הגני – ואף בטרם היווצרותה, עוד כשהעובר בבטן אימו – הרי שלברכה יהיה הדבר, ללא ספק. האיום, אם כן, מתחיל מן ההפרדה של האדם לגוף ונפש, ובהקבלה – הפרדת השפעת פרויקט ההנדסה הגנטית לרפואה ולחינוך, או מדויק יותר – קביעת תכונות מועדפות ושירוש אלה השליליות.

וכך עולה השאלה – מהו חיובי ומהו שלילי? הרי אותה תכונה שאדם אחד מנצלה לרעה – אדם אחר מוציא את הטוב ממנה, ואם כך כיצד נוכל לפסול את התכונה עצמה? ועוד סכנה מאימת על האנשים – שמא כתוצאה מהתערבות זו כל בני האדם דומים יהיו וכך תיעלם הייחודיות ועמה יינטל גם העניין. כל אלה שאלות תקפות הן, אך אינן בלתי-פתירות. לעניין הייחודיות – הרי ניתן גם להעלות על הדעת ייחודיות הנוצרת אף ללא המעשה הרע, מה גם שמקורה לא צריך להיפגם, שכן היא אינה נובעת אך ורק מן המבנה הגני שאנו עוסקים בו, אלא גם מעירוב של שני נשאי-גנים שונים וכן מהשפעה סביבתית והתפתחות האדם עצמו – וזאת מבלי להזכיר את המקור האלוהי המשוער (ואומר המדרש – שלושה שותפים הם באדם – האב, האם והאל, וכן – מכל צד באים חלקים שונים בו). וכן נאמר – הרי לא בכל המבנה הגני יש כוונה להתערב, אלא אם כן מדברים על יצירת אדם יש-מאין. לעניין החיובי והשלילי – אכן אין טעם להוציא או להכניס גורם, שאין אנו יודעים היטב את טיבו (כשסיוג זה יכול להביא לקריסת כל הפרויקט, שהרי הגנים מעורבים זה בזה ומשפיעים זה על זה, ועל כן יש בעיה בבידודו של חלק אחד בהם), אך אם ימצא, למשל, גן ספציפי, המורה על 'עשיית הטוב' או 'עשיית הרע' (וספק גדול אם ימצא אחד כזה), כי אז נוכל להוסיפו או להחסירו. ולבסוף, לעניין הגוף והנפש  – הרי עצם ההפרדה ביניהם מלאכותית היא, כך המחלות התורשתיות – נוכל לראותן כתוצאה של המעשה הרע, שגרם לו הקלקול הנפשי (שנגרם הוא מעצם הבחירה במעשה הרע), כפי שננקט על-ידי אבי השושלת. כך מכירים אנו מהתנ"ך את הקללה לדורות – דור שלישי, רביעי, עשירי, עד עולם, וכך במחזה היווני מכירים אנו, למשל, את הקללה לבית אטריאוס. בכל אופן, נשים לב, כי את שני הפנים האלה של הפרויקט מצאנו גם בדברנו בצלם – את ההימנעות מהמעשה הרע והבחירה בטוב – באיסור שפיכת דם האדם, הבא בסמוך לו, ואת הסרת המחלה – בסיפור "אדם וחוה" שבספרים החיצוניים. אין צורך לציין, כי גם הסמיכות לפרייה ולרבייה, כמו גם שיוך הבחירה החופשית לצלם, מתאימים גם הם לתיאור הפרויקט שלפנינו. ועוד נאמר – ה'ספר' – אף הוא בבחינה בריאת אדם, בריאת עולם – ואכן עסקנו פה גם בסופרים ובכליאתם, ומעתה נבין מהו מקור האיום שבהם. אם הקבלה טוענת שעניין הצלם – בו מאוחדים הדברים כולם, רואים אנו כאן, כי אכן קושר הוא את כל הקצוות.

הסיפור הידוע ביותר על יצירת אדם בידי אדם ביהדות הוא סיפורו של "הגולם מפראג", שנוצר, כפי המסופר, על-ידי הגאון מוילנה. והנה גם שם נוצר הגולם ונכנסה בו רוח חיים על-ידי התוויית אות עברית בו, וכך גם השיב רוחו לבסוף על-ידי הוצאת זו האות – והדבר מתאים לדברנו כאן על הלשון העברית. אותו גולם מסופר עליו כי מוזר היה – ישב כל היום בחוסר-מעש ורק להוראות מפעילו נענה, כמו בווריאציה על סיפור "שוליית הקוסם". עוד מסופר עליו, כי סייע לקהילה יהודית כנגד עלילת-דם נוצרית טיפוסית שטפלו עליהם – ומעניין ששולבו שתי התופעות (כך גם בפרנקלשטיין מוצאות עצמות מתוך בית קברות, ונוכל לשאול – ומניין בא הדם?).

אך הנדסה גנטית אינה בגדר מדע בדיוני, אלא בגדר 'מדע חלוצי'. והרי חלק מן הידע כבר מצוי ברשותנו, וכך גם פרויקט מיפוי הגנום האנושי כבר הושלם. על כן גם מבחינה מוסרית, לא נוכל להסתפק בחוקי הרובוטיקה של אסימוב, שעיקרם – שמירת החיים, אי פגיעה באחר והשמעות למפעיל, אלא יש עלינו לנסחם מחדש – וביתר אריכות, או נאמר – מתוך בסיס אחר. והנה גם מובן עתה טוב יותר ההכרח שדברנו עליו, בדבר חפיפת ההתקדמות המדעית עם ההתקדמות המוסרית, שאם לא כן – האיום הגלום בחידוש אכן יתממש.

לבסוף, גם בחזון אחרית הימים אנו מוצאים לצד התיקון המוסרי גם את הסרת כל חולי ומדווה, ועד ל-"בלע המוות לנצח" (ישעיה, כה', ח') ו-'תחיית המתים' – אך זאת אינו מענייננו כאן. או שמא כן הוא? הרי נגענו בעניין חיי הנצח בדברנו על האלמוות ותחיית המתים אינה אלא – כהגדרתו של המאוים – חזרתו של מה שהתקיים בעבר ונעלם לקיום בהווה, וכן על הלשון העברית נאמר – "שפת אמת תיכון לעד" (משלי, יב', יט'), ועל התורה – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי, ג', יח'). הזהו עץ-החיים שבגן עדן, שבגן הדנ"א?

רחל אליאור שיתפה את הדברים הבאים (ותודה לגאולה ששיתפה את השיתוף):

שיר אהבה מצרי עתיק מסוף המאה ה18 לפני הספירה

לֵךְ אַחֲרֵי לִבְךָ כָּל עוֹד אַתָּה חַי
שִׂים בֹּשֶׂם מֹר עַל רֹאשְׁךָ
לְבַשׁ בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן לָבָן מְשֻׁבָּח
מְשַׁח אֶת גּוּפְךָ בַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב שֶׁבָּא מֵהָאֵלִים
הַרְחֵב אֶת הֲנָאוֹתֶיךָ
אַל תִּתֵּן לְלִבְּךָ לְהֵעָצֵב
צָרִיךְ לְהַנּוֹת עַכְשָׁו
כִּי אִישׁ לֹא יָכוֹל לָקַחַת
אֶת עָשְׁרוֹ אִתּוֹ לְאַחַר הַמָּוֶת

פפירוס מצרי, שירי נבל מתקופת הממלכה התיכונה.

*

דברים דומים מופיעים בקהלת ט (וזה ידוע במחקר), והם באופן כללי גישתו של קהלת –

 ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה. 
קהלת ט.   

דברי אגור במשלי ל נפלאים ומסתוריים. אנסה לתת להם פרשנות אישית, על פי קריאה קודמת.

 משלי ל

(א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל.
(כותרת. אלה דברי אגור)

(ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי.

(ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע.
(לא נמשך גם לחצי השני – ודעת קדושים לא אדע. אגור מצטנע, אך אומר דברי חוכמה)

ועתה מתחיל רצף שאלות –
(ד) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.
(רבו פירושיו. חז"ל אמרו זה משה, או ה'. הנוצרים אומרים זה ה', והפואנטה היא מציאות בנו. לי נראה שאכן כל השאלות מתייחסות לאל, אבל את השאלה האחרונה אפשר להבין אחרת – שאינו אדם, שאפשר לציין את שמו ואת שם בנו, שאנו מכירים אותו אישית, אלא הוא גורם נעלם ומופשט)

(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ.

(ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.
(שוב חוזר על העניין שזו חוכמה אלוהית. אל תוסף – נמצא גם כמצווה בתורה, לא להוסיף ולא לגרוע מהמצוות)

ועוד עניין –
(ז) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת.

(ח) שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי.

(ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי.
(בעבר כתבתי כי זו דוגמה תנ"כית ל'דרך האמצע' הרמב"מיסטית-אריסטוטלית)

(י) אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אדנו [אֲדֹנָיו] פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ.
(מופיע גם כמצווה בתורה, והקשרו כאן לא ברור)

ועתה מספר על איזה דור מושחת שלא ברור מי הוא –
(יא) דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ.

(יב) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ.

(יג) דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ.

(יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם.
(כלומר, לא מכבדים הורים, חושבים שהם טהורים אבל אינם כך, כתוצאה מכך הם גם גאוותנים, ובהמשך לזאת מקפחים את העניים ו'אוכלים' אותם. זה מאוד מתאים לדורו של משיח, כפי שמתואר בגמרא. ולדעתי זה גם מתאים לדורנו היום)

ועוד משלים –
(טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן.
(העלוקה מבקשת תן תן, וכן הדוגמאות הבאות)

(טז) שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן.
(נדלג)
(השאול, הרצון לילדים, ארץ הצמאה למים ואש – רוצים עוד ועוד, ללא גבול)

(יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר.
(יקהת – כבוד)

ועוד משל –
(יח) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע [וְאַרְבָּעָה] לֹא יְדַעְתִּים.

(יט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.
(אהבתי את הפירוש שכל אלה הן פעולות שלא משאירות סימנים. אבל אם עלמה היא בתולה כדעת הנוצרים, אז הפעולה כן משאירה סימן. אך בעיניי אלה הם פשוט דברים שאי-אפשר לדעת, והדוגמה הרביעית היא עיקר – אין לדעת את דרך חיזורו ומגעו של גבר בעלמה, האהבה מיסתורית היא. אולי זה פירוש רומנטי מדי, אך מה רע בכך? וראיתי שכך פירש גם שטיינזלץ)

(כ) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן.
(לשיטה הראשונה – גם זה לא משאיר סימן. לשיטתי – פתגם העומד בפני עצמו)

ועוד משל –
(כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת.

(כב) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם.

(כג) תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.

ועוד –
(כד) אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.

(כה) הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם.

(כו) שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם.

(כז) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ.

(כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.
(תתפש – תטפס)

ועוד –
(כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת.

(ל) לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל.

(לא) זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ.
(יש פירושים, אך הפסוק סתום)

ולבסוף –
(לב) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה.

(לג) כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב.
(כפי שמחלב נוצרת חמאה, כך מתבשל הריב)

*

בנוגע לדור המתואר, אביא שוב את הגמרא הידועה על דור המשיח, ומצאו את ההבדלים –

סוטה מט, ב –

בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים:

עוד מזמור נכבד, תהילים נא, בו המשורר מבקש לב טהור ורוח נכונה. גם יחזקאל וגם ירמיה דיברו על העיקר של לב טהור, ואפילו חז"ל אמרו – 'הקב"ה ליבא בעי', כלומר הקב"ה רוצה את הלב.
עוד כאן ענייני נכבדים נוספים, והם ניכוי החטא, וגם ההתייחסות לעצם הלידה ויחסי המין כחטא, אולי. כמובן שגם מזמור זה, לפיכך, פופולרי אצל הנוצרים.

 תהלים נא

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע.
(הכותרות מאוחרות ובאו בניסיון להתאים לתוכן. כאן לכפרת העוון. אך האמור 'לך לבדך חטאתי' לא מתאים, כי דוד חטא גם לאוריה. ומה שאמרו חז"ל – 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' אינו אלא הבל)

כפרת עוונות –
(ג) חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

(ד) הרבה [הֶרֶב] כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.

(ה) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד.

(ו) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ.
(כדי שדברייך, האל, יהיו צודקים)

(ז) הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.
(כאן, לפי פרשנות אחת, תפיסת עצם המגע המיני כחטא. ובעבר כתבתי על כך. ולחז"ל מדרש)

(ח) הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי.
(בטוחות – כמו בסתום חוכמה, בנסתר, למד מעניינו. וכן באיוב מופיע – 'מי שת בטוחות חוכמה'. וגם על כך כתבתי בעבר. אולי הוא כמו תוך, פנים)

והניקיון –
(ט) תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין.

(י) תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ.

(יא) הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲו‍ֹנֹתַי מְחֵה.

(יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
(הפסוק המרכזי מבחינתי, לב טהור)

(יג) אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.
(מכאן שהמשורר בעל רוח הקודש)

(יד) הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי.

(טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.

(טז) הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱ‍לֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ.

(יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.
(אדוני שפתי תפתח – נאמר בתפילה. ואפילו דיבורו בא מהאל)

(יח) כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה.
(גם מוטיב שלילת הקורבנות נכנס כאן, בשביל ההמשך -)

(יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה.
(אלא הזבח הראוי הוא לב נשבר ורוח נשברה)

(כ) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(כא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים.
(ומסיים בכל-זאת בתקוות קורבנות רגילים. ומכאן כנראה שהמזמור נכתב באין מקדש, אם בימי דוד – לפי מתאים המזמור – ואם בימי גלות בבל – כפי זמן חיבורו האמיתי, כנראה. וגורדון מציין כי שני הפסוקים האחרונים הם כנראה תוספת מאוחרת, שהרי מסרם הפוך לקודם להם).

*

רש"י –
הן בעוון חוללתי – ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי על ידי תשמיש הוא שכמה עונות באים על ידו.

דבר אחר: עיקר יצירתי מזכר ונקבה שכלם מלאים עון, יש מדרשים למקרא זה ואינם מתיישבים לפי עיניין המדבר במזמור.

[יחמתני – לשון חמימות, כמו: ויחמנה הצאן בבואן לשתות (בראשית ל׳:ל״ח).]

עוד בהקשר הכלבים…
נקרא את תהילים כב, המזמור הנכבד, שהנוצרים רואים בו עדות למשיחם. נתייחס לזאת.

תהלים כב

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ראו משל בסוף)

תחילה המשורר נעזב על-ידי האל –
(ב) אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
(הרישא הן דברי ישוע על הצלב, בארמית, למה שבקתני)

(ג) אֱ‍לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי.

(ד) וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
(שעליו כותבים שירי תהילה בישראל)

(ה) בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ.

(ו) אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ.

ונמצא במצב בזוי –
(ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.

(ח) כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ.

(ט) גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ.

(י) כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי.
(וכן בירמיה – מבטן ידעתיך)

(יא) עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה.

(יב) אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר.

וצריו נמשלים למיני בעלי חיים –
(יג) סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
(אבירים – פרים)

(יד) פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
(הופעה ראשונה של משל האריה)

(טו) כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
(נמס ונשפך מיראה. בסיפור ישו נשפך מפצעו מים, כאילו למלא פסוק זה)

(טז) יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.

(יז) כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
(הופעה ראשונה של הכלבים, והשנייה של האריה, וראו בסוף)

(יח) אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי.

(יט) יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
(ושוב בסיפור ישו, השומרים מטילים גורל על לבושו. וכאן בא כמשל למחכים למותו)

קריאה לה' –
(כ) וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
(איילותי – כוחי, וכן בכותרת איילת)

(כא) הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי.
(מוטיב החרב חוזר הרבה, והופעה שנייה של הכלב)

(כב) הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
(והופעה שלישית של האריה, כאן כבביטוי 'בלוע הארי')

(כג) אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.

(כד) יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל.

(כה) כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.

(כו) מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו.
(נגד יראיו – מולם)

(כז) יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
(בתנ"ך שמחה באה עם מאכל)

(כח) יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.

(כט) כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.

(ל) אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה.
(שוב האוכל)

(לא) זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.

(לב) יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.

*

הנוצרים, כאמור, אומרים שזהו מזמור משיחי, שמנבא את סבלו של ישוע. וכך הם גם אומרים שאין לקרוא 'סבבוני כארי ידי ורגלי', אלא – 'כארו ידי ורגלי', במובן של חוררו, כמו כריית בור.
ואולם, בשום מקום אחר בתנ"ך לא מופיע פועל זה – 'כארו', רק כרו, במובן של כריית באר. בנוסף, ראינו שמוטיב האריה חוזר לא פחות משלוש פעמים במזמור זה, לצד חיות אחרות – פרים, כלבים, ראמים ועוד. על כן נראה שפרשנות נוצרית זו לגמרי מצוצה מן האצבע.
וכן שאר הפסוקים במזמור שהם משתמשים בהם לצורכם, נראים כעקורים ממשמעם הראשוני. 'כמים נשפכתי' הוא ביטוי מטאפורי ברור לפחד גדול, התמוגגות הלב, ולא כפירושם שכאשר דקרו את ישוע יצאו מגופו דם מעורבב במים.
וכן 'על לבושי יטילו גורל' הוא ביטוי מטאפורי, ציורי, ובסיפורם השומרים אכן מטילים גורל על לבוש ישוע. אף כי כאן, יש להודות, המרחק בין הציור לממשות קטן יותר.
ואם תשאלו, מה כל-כך נכבד בלבוש שצריך לחלקו כשלל? הרי שבימים הקדומים הלבוש היה דבר יקר מאוד, וכך אפשר לראות למשל בחובה להחזיר לעני את מלבושו שנלקח כערובה, שאחרת אין לו במה לישון.

*

רש"י –
כארי ידי ורגלי. כאילו הם מדוכאים בפי ארי וכן אמר חזקיה כארי כן ישבר כל עצמותי (ישעיהו ל״ח:י״ג):

יאכלו ענוים. לעת הגאולה לימות המשיח:

*

ואיילת השחר היא משל לגאולה –
הירושלמי במסכת ברכות אומר:

ר' חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל וראו אילת השחר. אמר לו ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. כמו שכתוב: 'כי אשב בחֹשך ד' אור לי'. כך בתחילה – 'ומרדכי יושב בשער המלך', ואחר-כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס', ואחר-כך 'וישב מרדכי אל שער המלך' ואחר-כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך במלבוש מלכות', ואחר-כך 'וליהודים הייתה אורה ושמחה'.