ציבור

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה.
חכם, מה הוא אומר? ציבו"ר – ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים. הציבור מורכב מאנשים שונים, וצריך לדעת להכיל את כולם.

רשע, מה הוא אומר? ציבור – צריך לחלקו – צי-בור. רוב האנשים לא יודעים מימינם ומשמאלם. אבל נכון שלולא המשתגעים היה העולם חרב.

תם, מה הוא אומר? ציבור – לפי המילון – קהל, חברה, עדה, כלל האנשים.

ושאינו יודע לשאול, את פתח לו, ואמור –

וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם.
דברי הימים א, יז, כא.

ברכות לב, א –

אָמַר (רבין) [רַבִּי אַבִּין] בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ב:ח׳) "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ", וְאֵין 'יְמִינוֹ' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג) "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ". וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים כ״ט:י״א) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב: (דברים כ״ח:י׳) "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ [וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"]. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין: [הַנֵי] תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא (של אדון העולם), מַה כְּתִיב בְּהוּ? אָמַר לֵיהּ: (דברי הימים א י״ז:כ״א) "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד". וּמִי (והאם) מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין! (כן) דִּכְתִיב: (דברים כ״ו:י״ח) "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם". אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה [פירש ציור אחד בעולם כלומר דבר הנכר שאין כמותו] אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: (שם ו) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". (אף אני) [וַאֲנִי] אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".

(הערה – כיצד אלוהים מניח תפילין כביכול? כנראה רק משל הוא).

*

ופסוק דומה מופיע ביחזקאל לז –

טו וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו]. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲ‍שֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם. כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה [יִהְיוּ] עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. כה וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

(הערה – יחזקאל ניבא על החזרה מגלות בבל. קודמת לזו הנבואה המפורסמת של 'חזון העצמות היבשות'. אם כך 'בהיות מקדשי בתוכם לעולם' – לא התקיים, המקדש חרב. אך אולי יש להבין גם זאת בצורה אחרת – בהיות קודשי בתוכם לעולם – וזה התקיים. ויש אומרים שהכוונה למקדש העתידי, וכן הוא מתאר את מתכונת המקדש בפרקים הבאים, מ-מח).

תגלית במדבר יהודה

תגלית מדהימה במדבר יהודה. הפעם איני צריך להכביר מילים.
מתוך ויינט –

"אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם׃ וְאִ֣ישׁ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְהוָֽה". פסוקים אלו, מספר זכריה פרק ח', טז–יז, התגלו על עשרות פיסות מגילת קלף כתובות – בנות כ-2,000 שנה שהתגלו במבצע ארכיאולוגי-לאומי מורכב, שמנהלת רשות העתיקות במצוקי מדבר יהודה מאז אוקטובר 2017 במטרה למגר את תופעת שוד העתיקות. 

שוחזרו 11 שורות כתב, המשמרות חלקית את התרגום היווני לפסוקים טז–יז שבספר זכריה פרק ח'. כמו כן, בקטע אחר, זוהו הפסוקים מספר נחום א': ה–ו': הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ, וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ; וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו, וְתֵבֵל וְכָל-יוֹשְׁבֵי בָהּ; לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ. 

מתוך –
https://www.ynet.co.il/environment-science/article/SkzUGS6md?utm_source=ynet.app.android&utm_term=58993300&utm_campaign=general&utm_medium=social
*

ובהארץ –

השינוי המעניין ביותר הוא במילה האחרונה בפסוק טז בפרק ח' בספר זכריה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:  דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ–אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". בטקסט במגילה החדשה מופיעה המילה "ברחובתיכם" במקום ב"שעריכם". 
https://www.haaretz.co.il/science/archeology/.premium-MAGAZINE-1.9622955?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share

שורש נא"ץ

משום מה נזכרתי בשורש נא"ץ. נבחן כמה צורות שלו במילון ספיר –

נוֹאֵץ1
1.[תנ] מבזה, מחלֵל: לא אבו לעצתי, נָאצוּ כל תוכחתי (משלי א 30); אוויל יִנאץ מוּסר אביו (משלי טו 5); במעשיהם נָאצוּ את המקום הקדוש
2. [תנ] כועס: וירא ה' ויִנאַץ מכעס בניו ובנותיו (דברים לב 19)

נוֹאֵץ
(מילון המקרא)
מואֵס, דוחה, בּוזה, כאמור בפסוק: "וַעצַת עליוֹן נָאָצוּ" (תהילים קז, 11)

מְנָאֵץ [תנ]
מגַדֵף, אומר דברי בּוּז מעליבים, מבַזֶה, מחָרֵף, מתָעֵב: עזבו את ה', נִאצו את קדוש ישראל (ישעיה א 4); וחירף וגידף וניאץ (ירושלמי תעניות סו, א)

נְאָצָה [תנ]
גידוּף, דִברֵי בּוּז מעליבים, חֵירוּף, חֶרפּה: יום צרה ותוכחה ונאָצה היום הזה (ישעיה לז 3); ולנו בושת הפנים בנאָצות (מלשון הפיוט); בהפגנה נשמעו דברי נאָצה וקללות רבות

נְאָצָה, נֶאָצָה
(מילון המקרא)
עֶלבוֹן, חֶרְפָּה, גידוּף, כאמור בפסוק: "יום צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה" (מלכים ב', יט, 3); וכן בפסוק: "ויעשו נֶאָצות גדולות" (נחמיה ט, 18).

נראה לי שנוכל להסתפק בזאת, בהסברים ובפסוקים המצורפים.

*

עתה, מבחינה אטימולוגית במילון ספיר אומרים שמקור המילה באכדית. ועדיין, אי אפשר להתעלם מקרבתה לשורש נע"ץ. נעץ הוא עשה חור, וגם מילות הקללה משמען עשיית חור, כך גם מחלל, נוקב ועוד.

יותר מזה, האות הבסיסית פה היא פ', המסמנת פיצוץ ובקיעה. כך גם חץ עושה חור, בדומה לנאץ-נעץ.

*

לבסוף – לא, אין שום קשר לשוני לנאצים ימח שמם. אבל קשר תוכני – בהחלט יש.


תהילים עג, בעניין המיזנטרופיה

מירי רגב אמרה שמי שלא מצביע לליכוד הוא מיזנטרופ, והסבירה – כפוי טובה. אבל מיזנטרופ זה לא כפוי טובה, אלא שונא-אדם. ניחא.
עתה, ניסיתי למצוא בתנ"ך דוגמה למיזנטרופ, והתקשיתי למצוא. הדבר הקרוב ביותר שמצאתי – ולא מיד – הוא תיאור הרשעים בתהילים עג. אדגיש את המילים החשובות לענייננו –

תהלים עג

המשורר מתלונן על שלוות הרשעים –

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב.
(זה הכלל – אלוהים טוב לטובים. אבל מיד הוא מפרט את הפרת הכלל)

(ב) וַאֲנִי כִּמְעַט נטוי [נָטָיוּ] רַגְלָי כְּאַיִן שפכה [שֻׁפְּכוּ] אֲשֻׁרָי.

(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.

(ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם.
(אינם בחרצובות – בשלשלאות, אלא בריא אולם – כוחם חזק)

(ה) בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ.
(אינם שותפים בעמל וסבל האנשים, ואינם מנוגעים וחולים עימם. אך 'לא ינוגעו' אפשר לפרש גם – לא נוגע אליהם, 'לא מזיז להם'. וברוח הימים אלה אפשר לפרש אף – נוהגים בריחוק חברתי…)

(ו) לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ.
(לכן הגאווה סובבת אותם כמו שרשרת-ענק, וכמו לבוש-שית החמס, הגזל, עוטף אותם)

(ז) יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב.
(משכיות – דברים יפים שמתבוננים בהם. כביכול יצאה עינם מרוב דישון)

(ח) יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.
(ימיקו – מלשון מק, רקבון. ואולי גם מלשון 'מוק' – ליצנות. ממרום – 'מסתכלים עליך מלמעלה'.

(ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ.
(שתו בשמים פיהם – מדברים בגאווה, ולשונם תהלך בארץ – מדברים לשון הרע. והוא הפך יומרתם הגאוותנית)

(י) לָכֵן ישיב [יָשׁוּב] עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ.
(ימוצו וימצצו את לשד העם)

(יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן.
(אומרים – אין דין ואין דיין, אין השגחה)

(יב) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל.

(יג) אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.
(לשווא נהגתי ביושר, אומר המשורר)

(יד) וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים.
(תוכחתי – יסוריי, מגיעים כל בוקר. או – תוכחתי להם)

(טו) אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי.
(לדעתי – אם אהיה כמותם, אבגוד במוסר ובדור העתיד)

(טז) וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא [הוּא] בְעֵינָי.
(ודבר זה הוא עוול בעיניי)

כאן מתחיל החצי השני, הפותר את שאלת החצי הראשון –
(יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם.
(עד שבאתי למקדש והבנתי את סופם)

(יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.
(יפלו בשואה)

(יט) אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת.
(יכלו כרגע)

(כ) כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.
(כמו יקיצו מחלום. בעיר-בהעיר. אז צלם-אלוהים שלהם יבוזה – כך לדעתי)

וחוזר אל עצמו –
(כא) כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן.
(אני נחמץ עתה)

(כב) וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ.
(ולא מבין)

(כג) וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי.

(כד) בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
(אך סומך על ישועת ה')

(כה) מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.

(כו) כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
(שארי – בשרי)

(כז) כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ.

(כח) וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ.
(פרופ' ליבוביץ נהג לצטט את תחילתו של פסוק זה. עצם הקרבה לה' היא הטוב, ולא התועלת הצומחת מכך, או שלא צומחת).

סעף – ענף ומחשבה

סעף הוא גם ענף וגם מחשבה. אולי בגלל שהמחשבה מסתעפת כענף. כך קראתי –

"שימו לב שהמילה סְעִפִּים בביטוי זה כתובה ב-פ' דגושה, בניגוד ל'סְעִיפִים'. צורת היחיד של מילה זו אינה 'סעיף', אלא סָעֵף, ופירושה הוא 'מחשבה'. גם מילה זו נגזרת מהשורש סע"ף. ביטוי זה מבוסס על דברי אליהו הנביא לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹהִים – לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל – לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א' י"ח, כ"א). בפירוש "מצודת ציון" לפסוק זה מוסבר הקשר בין ענפים למחשבות: "והוא לשון מושאל מסעיף אילן, כי המחשבות המה ללב כסעיף לאילן". לפי הסבר אחר, משמעות המילה סְעִפִּים בפסוק זה היא ענפים של ממש, והפירוש המילולי של הביטוי הוא 'דילג בין שני הענפים (כמו ציפור)'.
https://blog.ravmilim.co.il/index/%d7%9e%d7%a2%d7%a0%d7%a3-%d7%9c%d7%a2%d7%a0%d7%a3/

ואכן, כך מופיע גם במילון ספיר –

סָעֵף, סְעַפָּה [תנ]
(מקרא)
1. מחשבה: בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב)
2. ענף (גם בהשאלה): "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסְעִפִּים" (מלכים א יח 21) וכן: "בִּסְעַפֹּתָיו קִנְּנוּ כל עוף השמַים" (יחזקאל, לא, 6) (ראו: שעפים)

ומשמעות נוספת –
סֵעֵף, סֵעפִים [תנ]
(מקרא)
צבוּעים, חוטאים הפוסחים על שתי הסעִפִּים, שאינם יציבים בדעתם, כאמור בפסוק: "סֵעפים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי" (תהילים, קיט, 113)

ומ-סעף-מחשבה נגזר גם סרעף –
סַרְעָף [יב]
מַחשָבה, הִרהוּר, רַעיון (סִפרוּתי) (נכתב גם: שַׂרעָף): צופֶה ומביט סַרעָף קרביהם (מלשון התפילה); הנערה השתתקה ושקעה בסַרעַפּים

לבסוף, אולי בשיכול אותיות הוא קשור גם לעורף. עורף בעברית הוא חלק הצוואר, ויערוף – יזלוג, אבל בערבית הוא ידיעה, כמו בביטוי 'אנא עארף?' – אני יודע?

איוב יט, איוב ל

שני פרקים באיוב עם המילה 'אשווע'.

*

עוד פרק באיוב –

איוב יט –

איוב פונה לרעיו ומוכיחם –
א וַיַּעַן אִיֹּוב וַיֹּאמַר׃
ב עַד-אָנָה תֹּוגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים׃
(מילים פוצעות, וגם מרפאות. מוות וחיים ביד הלשון)
ג זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא-תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ-לִי׃
(תהכרו לי – כמו תתנכרו אליי)
ד וְאַף-אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי׃
ה אִם-אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתֹוכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִּי׃

ועתה מודיע כי האל מתקיף אותו –
ו דְּעוּ-אֵפֹו כִּי-אֱלֹוהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדֹו עָלַי הִקִּיף׃
ז הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט׃
ח אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבֹור וְעַל נְתִיבֹותַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים׃
ט כְּבֹודִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי׃
י יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי׃
יא וַיַּחַר עָלַי אַפֹּו וַיַּחְשְׁבֵנִי לֹו כְצָרָיו׃
יב יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי׃
יג אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ-זָרוּ מִמֶּנִּי׃
יד חָדְלוּ קְרֹובָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי׃
טו גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם׃
טז לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמֹו-פִי אֶתְחַנֶּן-לֹו׃
יז רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי׃
(וחנותי – כמו התחננתי)
יח גַּם-עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ-בִי׃
(עוילים – ילדים)
יט תִּעֲבוּנִי כָּל-מְתֵי סֹודִי וְזֶה-אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ-בִי׃
(מתי סודי – הקרובים אליי, נהפכו בי – הפכו מאוהביי לשונאיי)
כ בְּעֹורִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעֹור שִׁנָּי׃
(ואתמלטה בעור שיניי – נותרו רק חניכיי, נזק גופני רב)

ושוב פונה לרעיו –
כא חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד-אֱלֹוהַּ נָגְעָה בִּי׃
כב לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמֹו-אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ׃
(למה אתם רודפים אותי כמו שהאל רודף אותי? וכאילו אתם נוגסים בבשרי)

ומכיוון שהוא מיואש מהם, הוא פונה למקור אחר –
כג מִי-יִתֵּן אֵפֹו וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי-יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ׃
(-לכתיבה בספר)
כד בְּעֵט-בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן׃
כה וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרֹון עַל-עָפָר יָקוּם׃
(ומישהו בעתיד יקרא זאת, גם אם יהיה האדם האחרון, ובזאת יגאל את נפשי – כך נראה לי פירושו)
כו וְאַחַר עֹורִי נִקְּפוּ-זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלֹוהַּ׃
(נראה לי הפירוש – הרעים, שכאמור כמו אוכלים את בשרו, כאילו אומרים את דבריהם בתוך בשרו. אך הוא כמו רואה את האל מתוך ייסוריי הבשר שלו. ורבות הדרשות על פסוק זה, והפרקטיקות המיסטיות)
כז אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה-לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא-זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי׃
(ואת ייסורי גופו אלה רק הוא רואה וחש)
כח כִּי תֹאמְרוּ מַה-נִּרְדָּף-לֹו וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא-בִי׃
(איני יודע אם זה הפירוש, אך כך אני מסביר זאת לעצמי – אם תשאלו מה דומה לדבר זה? דעו – אני המקור. אך זה פסוק קשה וכלל לא בטוח שזו הכוונה. וראו להלן)
כט גּוּרוּ לָכֶם  מִפְּנֵי-חֶרֶב כִּי-חֵמָה עֲוֹנֹות חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן (שדין) שַׁדּוּן.
(תפחדו מהחרב, בעקבות דבריכם המכאיבים, כי יש דין. וראו להלן)

*

שטיינזלץ, פירוש חלופי –
כִּי, ושמא, ולוואי תֹאמְְרוּ, הייתם אומרים בחמלה מפני מַה־נִּרְְְדָָּף־לוֹ, הוא , ומה שֹׁרֶשׁ דּבָר חטא נִמְְְצָא־בִי?! לא עלה על דעתכם לחשוב כך. 

לְְמַעַן תֵּדְְעוּן שַׁדּוּן, שיש דין. ואולי: שוד, או: השלכה. בסופכם תושלכו. או: כדי שתדעו מהו שוד ותרחמו על איש נדכה.

*

עוד פרק צרות באיוב.

איוב ל –

תיאור הצעירים הצוחקים עליו –
א וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבֹותָם לָשִׁית עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי׃
(לשית – לשים)
ב גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימֹו אָבַד כָּלַח׃
(עלימו אבד כלח – אבד כוחם. והפך לביטוי שמשמעותו התיישן. ביטוי סתום)
ג בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שֹׁואָה וּמְשֹׁאָה׃
(מיני צרות)
ד הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם׃
(אוכלים מאכלים ירודים)
ה מִן-גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימֹו כַּגַּנָּב׃
(מגרשים אותם)
ו בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים׃
(ישנים במקומות לא ראויים)
ז בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ׃
ח בְּנֵי-נָבָל גַּם-בְּנֵי בְלִי-שֵׁם נִכְּאוּ מִן-הָאָרֶץ׃
(נכרתו מהארץ)
ט וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה׃
י תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא-חָשְׂכוּ רֹק׃
יא כִּי- (יתרו) יִתְרִי פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ׃
(שולחים בי חץ מיתר, בלי רסן משתלחים בי)
יב עַל-יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחֹות אֵידָם׃
(מביאים עליי צרות. אידם – צרתם)
יג נָתְסוּ נְתִיבָתִי לְהַוָּתִי יֹעִילוּ לֹא עֹזֵר לָמֹו׃
יד כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ׃

עוד צרות –
טו הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהֹות תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי׃
(נדיבתי – כבודי)
טז וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי-עֹנִי׃
יז לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן׃
יח בְּרָב-כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי׃
(בגדי משתנים)
יט הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר׃
(נמשל כאפר)
כ אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי׃
(אין מענה לשוועה)
כא תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי׃
כב תִּשָּׂאֵנִי אֶל-רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי (תשוה) תּוּשִׁיָּה ׃
(אבדה תושייתי)
כג כִּי-יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מֹועֵד לְכָל-חָי׃
כד אַךְ לֹא-בְעִי יִשְׁלַח-יָד אִם-בְּפִידֹו לָהֶן שׁוּעַ׃
(פסוק קשה. לדעתי – עי-חורבה, פיד-צרה, והמשמעות – במי שבצרה לא תפגע בו, אלא תציל אותו)
כה אִם-לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה-יֹום עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיֹון׃
(היה צדיק)
כו כִּי טֹוב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאֹור וַיָּבֹא אֹפֶל׃
(אך בא רע)
כז מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא-דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי-עֹנִי׃
כח קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ׃
(גם בקהל הוא משווע)
כט אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנֹות יַעֲנָה׃
ל עֹורִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי-חָרָה מִנִּי-חֹרֶב׃
לא וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקֹול בֹּכִים׃





דברים ז', לא תחנם

במזל טוב נולד בן לצחי הלוי ולרעייתו לוסי האריש, ויקרא שמו בישראל – אדם. לומר – קודם-כל בן-אדם הוא, לפני השתייכותו ללאום זה או אחר.
אך כבר התחילו הנשמות הטובות לצווח, למשל אורן חזן, שכתב בפוסט בפייסבוק כנגד זיווג זה. כן, זהו אותו אורן חזן שפורסמו מעלליו המיניים בבורגס. אבל נישואין – רק כדת משה.
אלא שלמעשה זו אכן דת משה. הנה הגעתי במקרה לדברים ז, אף שחיפשתי דבר אחר (את המילה תערוץ), ושם נכתב כי אין להתחתן בתושבי הארץ הכנענים. האם הערבים בארץ היום דומים לכנענים אלה? לא לגמרי. אבל העניין אחד, והוא הבדלנות.
כאן גם נאמרות המילים 'לא תחנם', שהפכו למצווה גדולה בדת היהודית. הפירושים שונים – לא תתן להם חן, מתנות חינם, חנינה, אבל העניין אחד – לנדותם מזכויות.
המדינה היום לא יכולה להתנהל בצורה כזו, אם היא רוצה להיות מדינה מתקדמת, המקובלת במשפחת העמים. אמנם גם נכתב 'עם לבדד ישכון' – ועוד נגיע לפסוק זה אולי, אבל גם פסוק זה לא יכול לשמש כתוכנית-עבודה במדינה מודרנית. ולא כבן-גוריון שאמר או"ם-שמום, אותו או"ם שבעקבות החלטתו הוקמה מדינת-ישראל מלכתחילה.
עכשיו נקרא –

דברים ז –

היחס לעמי כנען –
א כִּי יְבִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גֹּויִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גֹויִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ׃
ב וּנְתָנָם יהוה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם׃
ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנֹו וּבִתֹּו לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ׃
ד כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף-יהוה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר׃
ה כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ׃
ו כִּי עַם קָדֹושׁ אַתָּה לַיהוה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לִהְיֹות לֹו לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה׃ ס

בחירת ישראל –
ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יהוה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים׃
(אתם המעט – עם קטן. אבל רש"י – אתם המעט – הממעיטים עצמכם, כלומר נוהגים בענווה)
ח כִּי מֵאַהֲבַת יהוה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרֹו אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הֹוצִיא יהוה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם׃
ט וְיָדַעְתָּ כִּי-יהוה אֱלֹהֶיךָ הוּא ה͏ָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דֹּור׃
י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו לְהַאֲבִידֹו לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאֹו אֶל-פָּנָיו יְשַׁלֶּם-לֹו׃
יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-ה͏ַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיֹּום לַעֲשֹׂותָם׃ פ

ברכות על שמירת הברית
יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׃
יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל ה͏ָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃
יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר ו͏ַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ׃
טו וְהֵסִיר יהוה מִמְּךָ כָּל-חֹלִי וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ׃
טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם כִּי-מֹוקֵשׁ הוּא לָךְ׃ ס

הבטחות כנגד החששות –
יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגֹּויִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהֹורִישָׁם׃
יח לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יהוה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם׃
יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הֹוצִאֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ כֵּן-יַעֲשֶׂה יהוה אֱלֹהֶיךָ לְכָל-הָעַמִּים אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם׃
(הַמַּסֹּת הנסים, הניסיונות או ההתרחשויות – שטיינזלץ)
כ וְגַם אֶת-הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יהוה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד-אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ׃
(הצרעה – נראה לי פירוש אבן עזרא שמדובר בצרעת, וכן מתאים להיוורשות לאט-לאט)
כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי-יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדֹול וְנֹורָא׃
(לא תערוץ – לא תפחד. וכן מופיע גם ביהושע א'. ויש לו גם משמעות של הטלת פחד, סביל ופעיל)
כב וְנָשַׁל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגֹּויִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה׃
כג וּנְתָנָם יהוה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם׃
כד וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם׃
כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בֹּו כִּי תֹועֲבַת יהוה אֱלֹהֶיךָ הוּא׃
כו וְלֹא-תָבִיא תֹועֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי-חֵרֶם הוּא׃ פ

כי כן ימלאו ימי…

כידוע (לכל מי שטרח פעם להתעניין), סיפור מגילת אסתר שופע ניסוחים המושפעים מסיפור יוסף. מה המשמעות של זה? – לא ברור. ואולי אותו חוג-סופרים חיבר את שני הסיפורים.
בכל אופן אני אתעכב הפעם על הקבלה לשונית אחת –

בראשית נ –
ב וַיְצַו יֹוסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל׃
ג וַיִּמְלְאוּ-לֹו אַרְבָּעִים יֹום כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתֹו מִצְרַיִם שִׁבְעִים יֹום.

אסתר ב, יב –
וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבֹוא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹושׁ מִקֵּץ הֱיֹות לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים׃

מה אפשר ללמוד מכאן? אולי הוא על דרך הדרש, אך כאן התמרוקים מושווים לחנוטים. ואכן, אישה או גבר המאופרים בכבדות נראים כחנוטים.

מה עוד דומה כאן? מסגרת הזמן. בבראשית מדובר על ארבעים יום לחניטה, ובאסתר שתי תקופות של שישה חודשים לתמרוקים, ובסך-הכול שנה שלמה, הרבה יותר. בכלל באסתר מסגרת הזמן מוגזמת, כך גם בזמן המשתה.

ומה עוד יש כאן? הפעם בדרך החידוד – בסיפור יוסף במצרים מוזכרים 'הרופאים', ששם אגב עסקו דווקא במת ולא בחי. ואילו בסיפור אסתר בשושן מדובר על 'בהגיע תור', ואכן כשהולכים לרופא בדרך כלל אנו צריכים לחכות עד שיגיע תורנו להיכנס.

מועצות

התנ"ך, כנראה, לא מתכחש ליתאוריות קונספירציה, ואפילו יש לו מילה לשם כך – מועצות. הנה –

תהילים ה –

א לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילֹות מִזְמֹור לְדָוִד׃

ב אֲמָרַי הַאֲזִינָה יהוה בִּינָה הֲגִיגִי׃

ג הַקְשִׁיבָה לְקֹול שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל׃

ד יהוה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קֹולִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה׃

ה כִּי לֹא אֵל-חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע׃
(הרע לא יגור במעונך)

ו לֹא-יִתְיַצְּבוּ הֹולְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן׃

ז תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יהוה׃

ח וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבֹוא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-ה͏ֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃

ט יהוה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שֹׁורְרָי (הושר) הַיְשַׁר  לְפָנַי דַּרְכֶּךָ׃
(שוררי – צוררי)

י כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכֹונָה קִרְבָּם הַוֹּות קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹונָם לְשֹׁונָם יַחֲלִיקוּן׃
(בפיהו – בפיהם. הם דוברי שקר)

יא הַאֲשִׁימֵם אֱ‍לֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצֹותֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמֹו כִּי-מָרוּ בָךְ׃
(מועצותיהם – תוכניותיהם הזדוניות)

יב וְיִשְׂמְחוּ כָל-חֹוסֵי בָךְ לְעֹולָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימֹו וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ׃
(תסך עלימו – תסוכך ותגן עליהם, על החוסים בשמך)

יג כִּי-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יהוה כַּצִּנָּה רָצֹון תַּעְטְרֶנּוּ׃
(כצינה רצון תעטרנו – כמגן תקיף אותו, וכן תסובבנו ברצון טוב, וראו להלן)

*

כצינה רצון תעטרנו –
אבן עזרא –
תעטרנו… והוא יוצא לשנים פעולים והפעול באמת הוא רצון כי הקב״ה מעטיר רצון את הצדיק, הרי שהצדיק פעול במקצת מאת הקב״ה שהוא עטור מן הרצון, גם את הרצון הוא פעול לבדו באמת.

רד"ק –
כצנה רצון תעטרנו – וכצנה שהיא עוטרת את האדם סביב כן תעטור הצדיק ברצונך.

*
מועצות –
והשווה –

וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצֹות בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחֹור וְלֹא לְפָנִים.
ירמיה ז, כד.

וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה מִמֹּעֲצֹותֵיהֶם.
הושע ז, ו.

וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקֹּות עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית-אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצֹותָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ.
מיכה ו, טז.

*

ויש גם ערימת סוד, ללא השימוש במילה זו, מועצות, למשל המזמור הידוע, תהילים ב, שהנוצרים רורים בו מזמור משיחי, וכך גם מופיע בפרשנות היהודית –

תהילים ב –

א לָמָּה רָגְשׁוּ גֹויִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק׃

ב יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרֹוזְנִים נֹוסְדוּ-יָחַד עַל-יהוה וְעַל-מְשִׁיחֹו׃

ג נְנַתְּקָה אֶת-מֹוסְרֹותֵימֹו וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימֹו׃
(כלומר, הגויים רוצים להשתחרר)

ד יֹושֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמֹו׃

ה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימֹו בְאַפֹּו וּבַחֲרֹונֹו יְבַהֲלֵמֹו׃

ו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיֹּון הַר-קָדְשִׁי׃

ז אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יהוה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיֹּום יְלִדְתִּיךָ׃
(מיהו בן זה? משיח ה' או ישראל?)

ח שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גֹויִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ׃

ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יֹוצֵר תְּנַפְּצֵם׃
(תרועם – תכה בהם)

י וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃
(היוסרו – למדו לקח ומוסר)

יא עִבְדוּ אֶת-יהוה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה׃
(גילו ברעדה – שמחו ביראה. מידת האהבה והיראה מעורבבות)

יב נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף  וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפֹּו אַשְׁרֵי כָּל-חֹוסֵי בֹו׃
(נשקו את הבן, או בר-הלבב, פן יכעס, ושוב השאלה – מיהו?).

*

וכאן מדרש יפה בילקוט שמעוני –

רמז תרכג

עבדו את ה׳ ביראה וגו׳ – במקום גילה שם תהא רעדה מכאן שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מעשה באחד שעמד לקרות בתורה וסמך עצמו לכותל והחזירו רבי שמואל בר יצחק. כתוב אחד אומר עבדו את ה׳ ביראה וכתוב אחד אומר עבדו את ה׳ בשמחה, מהו כן, אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לאלוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו אלא ביראה. וגילו ברעדה – א״ר אחא כשתבא השעה שכתוב בה רעדה אחזה חנפים ישראל שעובדים להקב״ה הם גלים ושמחים שנאמר וגילו ברעדה.

מסך


לפרשת ויקהל-פקודי
פרשות אלה הן משעממות מאוד, חייבים להודות. הן עוסקות בתכולת המשכן, על 'קרשיו, קרסיו ואדניו', וזה לא מאוד מעניין (לפחות למי שאינו ארכיטקט, או מעצב פנים). אבל דבר אחד מעניין בכל-זאת יש בפרשות אלו, והוא אוצר המילים, שייחודי להן, כחלק מהמכלול של המקור הכוהני.
מילה אחת, אקטואלית מאוד, שמופיעה בפרשות אלה כמה פעמים, היא המילה 'מסך'.
הרי כמעט כל העם צמודים כל יום למסך הטלוויזיה, ובשאר הזמן למסך המחשב, הסמארטפון והטאבלט. נראה לי, אם כך, שכדאי לבחון מילה זו.

מתוך מילון ספיר –

מָסָךְ
1. [תנ] וילון כָּבֵד להַסתָרת פני פתח, למחיצה, לנוי וכד': ויעש מסך לפתח האֹהל (שמות לו, 37); תחומו אחרי מסך תכלת אחריו ייזָחו (מלשון הפיוט)
2. [עח] מחיצה, יריעה או וילון גדולים שתלויים בתאטרון: בתחילת ההצגה עולה המסך ובסיומה הוא יורד
3. [עח] (בהשאלה) הַעלמת מֵידָע על-ידי דיווּחים שֶיֵש בּהם כּדֵי להַטעות
4. [תנ] (בהשאלה) מַחסֶה, מָגֵן: פרשׂ ענן למסך (תהילים קה, 39)
5. [יב] מצַד הכָּבֵד, יָתרת הכבד, הקרום או החלב המכסים את הכבד (רש"י ויקרא ג, 4)
6. [עח] כינוי למרקע (מסך טלוויזיה), או לצג (מסך המחשב) או לריקוע בבית הקולנוע שעליה מקרינים סרט או שקופיות
7. [עח] (בתקשורת) כלל המידע המופיע על גבי מצג המחשב באופן זמני, כולל תווים או צורות גרפיות אחרות.

אטימולוגיה –
מָסָךְ
מהשורש <סכך> במשמעות להסתיר שכן המסך הוא וילון שתפקידו להסתיר ולחצוץ. מאוגריתית, שפה שמית המיוחסת למאות 15-13 לפה"ס

*

כלומר, אפילו מבחינה לשונית, מסך הוא מלשון סכך והסתרה. וגם מבחינה מעשית – מסך הטלוויזיה, למשל, בזמן שהוא מעביר מידע כביכול, הוא גם מסתיר מידע. אין לקבל את הדברים כפשוטם.

דוגמה יפה לכך אפשר למצוא בספרו הידוע של ג'ורג' אורוול '1984'. שם יש מכשיר בשם 'טלסקרין', שהוא מעין מכשיר טלוויזיה, המשדר כל הזמן מסרים שחפץ בהם 'האח הגדול', הוא השלטון, וכך שוטף את מוחות האזרחים וגורם להם לחשוב כדרכו.

דוגמה אחרת, דומה מאוד, מופיעה בסרט (על-פי ספר באותו השם, מאת רוי ברדברי) של פרנסואה טריפו 'פרנהייט 451', המתאר מציאות בה קריאת ספרים הוצאה מחוץ לחוק, ומכבי האש הפכו לשורפי ספרים מוחבאים. גם שם בכל בית יש מסך טלוויזיה גדול, המשדר לאזרחים הנבערים והרדודים תוכניות אוויליות ומפוברקות.

האם למשהו מכל זה יש רלוונטיות לימינו? מה? מה פתאום!

*

אבל רגע! נביט גם במילון המקרא של ספיר –

מָסָךְ
(מילון המקרא)

וילון, מִכסה, כאמור בפסוק: "מָסָךְ לפתח הָאֹהֶל" (שמות, כו, 36)

מַסֵּכָה [נ']
1. יציקה, פסל יָצוּק ממתכת, כאמור בפסוק: "אלֹהֵי מַסֵּכָה לא תַּעשֶה לָך" (שמות, לד, 17) המסכה והפסל היו דמויות אלים העשויות מעץ, אבן או מתכת. הם שימשו לפולחן ביתי והיו בדרך־כלל קטנים. פסל במקרא מציין דמוּת אל. מאוחר יותר כונה הצֶלם בשם מסֵכָה או נסך (ישעיה מא, 29). הפסל הוא מעשה ידיו של החָרָש (דברים כז, 15). והיה עשוי מעץ חזק וקשה (ישעיה, מ, 20). המסכה היא דמות אל יצוקה ממתכת, מזהב ומכסף, והיא מעשה ידיו של הצורף (ישעיה מ, 19). מקור השם בעֵגל הזהב שעשה אהרון (שמות לב, 4). המסכה היא צורת הצֶלם שנאסרה במפורש: "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, 17)
2. מִכסֶה, כאמור בפסוק: "והמסֵּכָה הַנְּסוּכָה על כל הגוֹיִם" (ישעיה כה, 7)
3. מחשבה, מזימה, כאמור בפסוק: "ולִנסֹך… מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי" (ישעיה, ל, 1)

כלומר, יש לנו מסך ויש לנו מסכה – והיא פסל של עבודת אלילים.
האם יש לזה קשר לימינו? מה? מה פתאום!

*
נחתום במילה קרובה לזו –

מֶֿסֶךְ
(מילון המקרא)

מֶזֶג, מזיגת יין במים ובתבלינים, כאמור בפסוק: "ויַין חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ" (תהילים עה, 9)

כלומר, מזיגת יין, המביא לשכרון ולאי הכרת המציאות.
האם?… לא, לא.