תהילים לט

תהלים לט

(א) לַמְנַצֵּחַ לידיתון [לִידוּתוּן] מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי.
(המשורר נמנע מלדבר, כדי לא לחטוא בלשונו. וראה בהמשך מדרשים לרוב. ועוד – כאן אינו מדבר לפני רשע, ולפי חז"ל גם אין להביט בפני רשע. אך לפי רד"ק הוא שותק מפני שאינו רוצה לומר את הדברים שתכף יאמר, כדי לא להכשיל אחרים)

(ג) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.
(החשיתי מטוב – נמנעתי אף מטובות, וכאבי נעכר – הלך וגדל)

(ד) חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי.
(לבסוף פרץ הדיבור, כירמיה האומר – 'והיה כאש אצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל').

(ה) הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי.

(ו) הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה.
(טפחות – מידה קצובה, חלדי – עולמי. כלומר – חיי קצרים)

(ז) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.
(בצלם – לפי רש"י – בחושך, צלמוות, לפי אחרים – בצלם אלוהים, הבל יהמיון – דיבורי בני אדם הבל, יצבור וכו' – עומל להרבות לו, אך לא יודע למי יוריש, וכן אומר קהלת)

(ח) וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא.

(ט) מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי.
(חרפת נבל – חרפה מעם הנבל, או חרפה כמו של הנבל)

(י) נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ.
(תולה יסוריו במעשה ה', ושותק כאיוב)

(יא) הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי.

(יב) בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה.
(חמודו – החמידות שלו, או חמידות עושרו, לפי מצודות. אך הבל – כקהלת)

(יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְהוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(יד) הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.
(השע ממני – הסר ממני מכת ידך, ואבליגה – אתחזק, אתאושש)

*

ועל הפסוק השני כאן כמה מדרשים ופירושים, אביא שניים –

שערי תשובה ג׳:ר״י

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קי״ט:כ״ג) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש – הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.
ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהילים ל״ט:ב׳) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.
ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו – ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון:

*

מדרש תהילים ל״ט:ב׳

מעשה היה במלך פרס שנטה למות. אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא ונעשה לך רפואה. ענה אחד מהם ואמר לו אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים. אמר לעבדיו ונתנו לו. הלך לגוב אריות והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת. וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים אין בכל האיברים כמותנו שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים אין כמותנו שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו אנו למעלה מן הכל שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר אני למעלה מן הכל שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו לו כל האברים ואמרו לו לא יראת להדמות אלינו ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפלה. ועוד שאין בך עצם כשאר כל האברים. ענה להם הלשון ואמר היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לו לדרכו והגיע במקום ונכנס אצל המלך ואמר לו הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב היו כל האיברים בוכין. אמר להם הלשון הלא אמרתי שאין בכם ממש אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם. אמרו לו הן. מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך והשיבוהו. אמר לו למה צוית לתלותי זו תורה וזו שכרה. אמר לו הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. אמר לו ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו. ועוד גם כן כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו ונסוהו ונמצא חלב לבייא. אמרו לו האיברים עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. הוי אומר (משלי יח כא) מות וחיים ביד לשון. אמר דוד אשמרה דרכי. ראה הלשון שהוא טוב מכל הקרבנות. שנאמר (תהלים סט לא-לב) אהללה שם אלקים בשיר. ותיטב לה' משור פר. ולכך אמר אשמרה דרכי. וכן הוא אומר (שם קיט כג) גם ישבו שרים בי נדברו:

*

ועוד –
מה לומר ומה לא לומר –

דרש ר' יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו ר' חייא בר אבא א"ר יונתן מהכא (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו.
סנהדרין ז, ב.

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר (בראשית נ, טז) אביך צוה וגו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו דמעיקרא כתיב (בראשית יח, יב) ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי:
יבמות סה, ב.

*

ועוד מדרש ידוע –

ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו (תהלים פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח…

והמשך עם ביאור שטיינזלץ –

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].
שבת ל, א-ב.