עוד לפרשת יתרו
הזכרתי את תיאור ראשי ושופטי העם, ועתה אוסיף תיאורים דומים לרשימה –

בפרשתנו –
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
שמות יח, כא.

ודומה לכך בדברים –
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.
דברים א, יג.

וכן אצל ישעיה –
יד פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם. טו הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. טז הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. 
ישעיה לג.

ורד"ק בפירושו אומר –
"והתבונן מאמרו כי בעבור שהיו פעולות המעלה בשלשה מינים, אם בפעולות המעשיות ואם בדבר שפתים ואם במחשבות הלב, וכמו שאמר אדונינו משה עליו השלום בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), לכן אמר כנגד שלשתם הולך צדקות שהוא כנגד המעשים, ודובר משרים שהוא דבר שפתים, ומואס בבצע מעשקות שהוא כנגד המחשבות הטהורות".

ועוד פסוקים שכבר הבאתי בעבר –
 ג מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. ה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.
תהילים כד.

מכירים עוד מקומות כאלה?

מצב התרבות בקנטים. למעשה, אין תרבות כלל. כל שבוע מפרסמים ב'ישראל היום' סרטים מומלצים ב-vod, ואלה תמיד אותם סרטים מלפני שנה – 1917, קצין ומרגל, הג'נטלמנים וכו'. אפשר להשתגע. גם ספרים חדשים כמעט ולא יוצאים, אין הרצאות שלא בזום, אין קונצרטים, אין תיאטרון, אין כלום. חנקו את הרוח. מה כן יש? סדרות אוויליות בנטפליקס וריאליטי מטופש בטלוויזיה.

בהקשר זה נוהגים לצטט את צ'רצ'יל, ואני מצטט –
"כששאלו את צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה מדוע אינו מקצץ בתקציב התרבות הוא ענה 'בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא תהיה לנו תרבות'".

ואכן, התרבות היא מותר האדם, והיא הנותנת טעם לחיים. בלעדיה כל שנותר הוא שרידות, ועימה בינוניות ועריצות.

במצב כזה אין יתרון לאדם על בעלי החיים, ואדרבא, להם יש יתרון עליו, כי הם שומרים על סדרם על טבעי ועל חוקם.

פעמיים בתנ"ך מוזכרת התנהגות בני אדם, שהיא אף מתחת להתנהגות בעלי חיים, נזכיר אותם –

ישעיה בפתיחת ספרו אומר בנבואתו העוצמתית –

יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.
ישעיה א, ג.

וירמיה בנבואת זעם עוצמתית לא פחות, שאביא בהרחבה בגלל יופיה, אומר –

ד וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב (אדם בתשובה) וְלֹא יָשׁוּב (ה' מכעסו. לפי פירוש אחד). ה מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַ‍ִם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב. ו הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם [בִּמְרוּצָתָם] כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. ז גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה. ח אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. ט הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם.    
(חכמת מֶה – מנוקד בסגול. בדרך ההלצה אוכל לומר ש'חוכמתם' חכמת כבשים בעדר).
והמשכו –

י לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. יא וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. יב הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.    
ירמיה ח.

(ותודה לגילה אלמגור על הרעיון).

בשולי הפירוש לישעיה ל, נביט שוב בפסוק אחד בו –

וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ.
ישעיה ל, כב.

כבר התייחסתי לפסוק זה בעבר, אך עתה אחזור על דבריי.
הפסוק עוסק בסילוק הטמא והמאוס, עליו אומרים – -צא!'. ובמסורת שלנו אנו מכירים גם את הביטוי 'צא, דיבוק, צא!'.
והנה, צליל זה של 'צא' דומה מאוד לקול הצקצוק – צֶ'ה, ולא בכדי. הבסיס, לדעתי, הוא קול הצקצוק, שהשתמר על לימינו, וממנו נגזרה המילה צא, והשורש יצ"א בכללו. ולא רק היא, אלא שורת מילים של אסונות ופגעים משמרים את צליל הצ', הצד"י. כגון, צרה, מצוקה, צורם, צועק, עצוב, וכן הלאה.
מילה נוספת שראוי לשים אליה לב בהקשר זה היא 'צרצור'. כמובן, זו מילה אונומטופאית הנגזרת מצליל הצרצר – צררר צררר, וכאן אפילו האקדמיה מודה בכך. אך היא גם נותנת לנו רמז מדוע נבחר צליל הצ' לציין אסונות ופגעים – כי הוא צורם כל-כך! כצליל הצרצר ממש.
הנה כי כן, קול הצקצוק שנשתמר עד ימינו מפענח לנו צליל בסיסי בעברית, הנמצא במילים רבות. צא ולמד – אות צ' מציינת אסונות ופגעים, בפעמים רבות.

הרבה נביאים מזהירים מפני ההסתמכות על מצרים. כך גם ישעיה, שאביא בביאור קל –

ישעיהו ל –

(א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי (ולא ממני) וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת (להוסיף) חַטָּאת עַל חַטָּאת.

(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז (להתחזק) בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם.

(ג) וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה.

(ד) כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. (שריו ושליחיו של ישראל יגיעו עד הערים המצריות צוען וחנס).

(ה) כֹּל הבאיש [הֹבִישׁ] עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה.

מצודות –
"ולנסוך מסכה" – להתכסות במכסה ולחסות בצלם ואין רצוני בזה.

"ולנסך מסכה" – מלשון סכך ומכסה כמו והמסכה (הנסוכה לעיל כה).

מלבי"ם –
"לבשת, לכלמה". בושה מעצמו וכלמה מאחרים.

"בשת, חרפה". בארתי למעלה (א' כט) בושת מעצמו, כלמה וחרפה מאחרים, רק חרפה גדולה מן כלמה.

*

ושווה לקרוא גם את המשך הפרק, שאתייחס רק לחלקו –

(ו) מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ.
(כלומר חזון על ישראל, הנושאים רכושם על בהמות משא בדרך למצרים).

(ז) וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת.
(רהב הוא שם מצרים, וכבר פירשתי פסוק זה).

(ח) עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם.

(ט) כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהוָה.

(י) אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת.

(יא) סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
(לפי מלבי"ם – את קדוש ישראל – את קדושת ישראל. וכפשוטו – ה').

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו.
(כלומר, מצרים הם עושק ונלוזות).

(יג) לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָו‍ֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ (שבר) נֹפֵל נִבְעֶה (מעלה אבעבועות) בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ.

(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים (כשבר כד) כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ (חרס) לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (לקחת אש) וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא (מקור מים).
(מצודות –
"ולא ימצא במכתתו" – בהשברים הכתותים לא ימצא חרס גדול שיהיה ראוי לשאוב בו אש מן היקוד או לקחת בו מים מן הגבא וכאומר אם העון הזה הוא קטן בעיניכם מכל מקום יהיה סיבה על כליון נפלא.)

(טו) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם.

(טז) וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל (סוס קל) נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם.

(יז) אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה.

(יח) וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ.

כלומר, חזרה וחיזוק הביקורת על ההישענות על מצרים, העושקים והנלוזים, שאין בה תועלת. הגאולה בנחת היא באה.

*

וההמשך –

(יט) כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלָ‍ִם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ.

(כ) וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (הקב"ה – רש"י) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.

(כא) וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ.
(מצודות –
"כי תאמינו" – בין כשתרצו ללכת אל הימין בין אל השמאל תהיו תאבים לשמוע דבר ה' אם נכון הדבר).

(כב) וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ.
(כלומר תמאס ותסתלק מטומאת הכסף והזהב).

(כג) וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב.

(כד) וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה.

(כה) וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
(מצודות –
"בנפול מגדלים" – באבדן השרים הגדולים שבהם
"ביום הרג רב" – כל זה הטובה יהיה בעת שיהיה הרג רב במחנה אשור על ידי המלאך המכה בם).

(כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.
(מצודות –
והוא ענין משל על רוב הטובה כלפי (כפי?) שנאמר ביום רעה – שמש וירח קדרו (יואל ב)).

*
וההמשך, נבואת ההתגברות על אשור, שמפניהם ברחו העם למצרים –

(כז) הִנֵּה שֵׁם יְהוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.

(כח) וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים.
(מצודות –
"להנפה גוים" – רוח ה' דבר להניף העמים אשר במחנה אשור בנפת שוא כי הנפה היפה עשויה לברר הבר מן התבן אבל הנפה הרעה שנקביה גסות אין בה תועלת כי הכל נופל דרך הנקבים וכן מחנה אשור ינפו בנפת שוא כי כולם יכלו ולא ישאר שארית).

(כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְהוָה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל.

(ל) וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד.

(לא) כִּי מִקּוֹל יְהוָה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה.

(לב) וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בה [בָּם].
(אגב, את שיטת המלחמה הגרמנית, בְּלִיצְקְרִיג, אפשר לתרגם כ'מלחמת תנופה').

(לג) כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (הגיהנום מוכן) גַּם הוא [הִיא] לַמֶּלֶךְ (לסנחריב) הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ.

*

זו הייתה גישת ישעיה כלפי מצרים, וכך הוא אומר גם בהמשך –

הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפֹּו וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.
ישעיה לו, ו.

ובעניין העדפת הישועה בשובה ונחת, ראו דבריו המוקדמים –

יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט.
ישעיה ח, ו.

כלומר, מאסו את מלוכת בית דוד, והעדיפו את שלטון אשור. ומכאן שמו של הספר הנודע 'מי השילוח'.

כמובן, יש קשר בין נתנגדות ישעיה לעזרת מצרים ובין היחס השלילי הכללי של ישראל כלפי מצרים, כפי שמבוטא בראש ובראשונה במיתוס היסודי שלהם – יציאת מצרים. ומהי מצרים? בית עבדים.

מצוות יישוב הארץ
בספר במדבר פרק לג, לאחר פירוט ארוך של כל מסעות בני ישראל במדבר (הכולל כמה שמות מעניינים), בא הציווי הזה –

מט וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב.    נ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. נא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. נד וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. נה וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. נו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
במדבר לג.

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" – על סמך פסוק זה כתב הרמב"ן:

"נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם"
רמב"ן השמטות לספר המצוות מצווה ד.

ואולם, הרמב"ם לא מציין בספרו מצווה כזו של יישוב הארץ.
ואכן, מאוד קשה לראות כאן מצווה 'לדורות', מעבר לעניין הנקודתי, וגם הרמב"ן פותח את פירושו לפסוק ב'לדעתי'. זאת נראית לי הסיבה שהרמב"ם לא כלל מצווה זו לדורות.

*

מבחינה לשונית, 'הוריש' בא במשמעות השמיד, אך גם העביר בירושה (ועוד – הפך לרש, העני). נראה שרש"י תופס את שתי המשמעויות האלה כשהוא מפרש –

""והורשתם את הארץ" – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה".

*

עוד ראוי פה לשים לב לאמור – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם – כקוצים הדוקרים (והפירוש המלא ארוך, אצרף בסוף). אנשי ימין בארץ צוהלים על הכתוב הזה (שיש דומה לו ביהושע), כי זה לדעתם מתאר במדויק את המחבלים. ובאמת התיאור מדויק מאוד, אבל אני לא חושב שאפשר ללמוד מכאן גזירה שווה. המצב היום בארץ סבוך יותר, וגם כפי שכתבתי בעבר – לא בכל דבר אנו צריכים לעקוב אחר דברי התורה. אבל אפילו לפי הסבורים שכן – כפי שראינו, כלל לא קיימת מצוות יישוב כל הארץ לדורות. וזה עוד לפני שציינתי שהורשת הארץ במקור נעשתה מידי שבעת העממים, שהיו עובדי אלילים, כפי שמוזכר גם בפסוקים אלה, והמצב היום שונה בתכלית.
וכן, גם המתנחלים מוזכרים פה בכתוב – וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ.

גישה אחרת לסוגיה זו, מדויקת וידועה, ואף נבואית, אפשר למצוא בדבריו הנוקבים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10219853361990736&id=1421059579

*

אבן עזרא –
לשכים. קוצים חדים מגזרת הסר מסוכתו. הנני סך את דרכך בסירים

ולצנינם. פירושו לפי מקומו כמו ולשוטט בצדיכם שהם מכות בשוט או קוצים חדים כמו צנים פחים והנה עוד פי' להם גבול נחלתם שהם חייבים להוריש משם יושב הארץ

לפרשת יתרו

אז למי להצביע?
הנה עצה טובה מהפרשה –

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
שמות יח, כא.

ויפה כתב הרמב"ם בהלכות בחירת דיינים (שמתייחס גם לפסוק אחר המציין את מעלת הנבחרים הנדרשת) –

משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ב׳:ז׳

בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהֶן בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל אֶחָד מֵהֶן שִׁבְעָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵן. חָכְמָה. וַעֲנָוָה. וְיִרְאָה. וְשִׂנְאַת מָמוֹן. וְאַהֲבַת הָאֱמֶת. וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶן. וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים א יג) "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" הֲרֵי בַּעֲלֵי חָכְמָה אָמוּר. (דברים א יג) "וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" אֵלּוּ שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה מֵהֶם. וּבַמֶּה יִהְיוּ אֲהוּבִים לַבְּרִיּוֹת בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי עַיִן טוֹבָה. וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. וְחֶבְרָתָן טוֹבָה. וְדִבּוּרָן וּמַשָּׂאָן בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שמות יח כא) "אַנְשֵׁי חַיִל" אֵלּוּ שֶׁהֵן גִּבּוֹרִים בְּמִצְוֹת וּמְדַקְדְּקִים עַל עַצְמָם וְכוֹבְשִׁין אֶת יִצְרָן עַד שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן שׁוּם גְּנַאי וְלֹא שֵׁם רַע וִיהֵא פִּרְקָן נָאֶה. וּבִכְלַל אַנְשֵׁי חַיִל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן לֵב אַמִּיץ לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יז) "וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן". וּמָה משֶׁה רַבֵּנוּ עָנָו אַף כָּל דַּיָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָנָו. (שמות יח כא) "יִרְאֵי אֱלֹהִים" כְּמַשְׁמָעוֹ. (שמות יח כא) "שֹׂנְאֵי בָצַע" אַף מָמוֹן שֶׁלָּהֶם אֵינָן נִבְהָלִין עָלָיו. וְלֹא רוֹדְפִין לְקַבֵּץ הַמָּמוֹן. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא נִבְהָל לַהוֹן חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ. (שמות יח כא) "אַנְשֵׁי אֱמֶת" שֶׁיִּהְיוּ רוֹדְפִין אַחַר הַצֶּדֶק מֵחֲמַת עַצְמָן בְּדַעְתָּן. אוֹהֲבִין אֶת הָאֱמֶת וְשׂוֹנְאִין אֶת הֶחָמָס וּבוֹרְחִין מִכָּל מִינֵי הֶעָוֶל:

*

אגב, שמא התשובה היא בגוף השאלה? אנשי אמת – אלה אנשי מפלגת העבודה…
ואף כי גם מפלגתו של לפיד נרמזת בהמשך הפרשה –

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.
שמות כ, יד.

מעלת השלום
(מעלה שוב מאמר שכתבתי בעבר לאתר הניווט בתנ"ך, בעקבות פוסט שהעליתי עכשיו).

חז"ל ידעו יפה מאוד את מעלתו של השלום. הבעיה היא שברגיל ההולכים בדרכם מפרשים דבריהם רק כמתייחסים לשלום בתוך ישראל ולא עם שכניו – וזו טעות חמורה. אמנם "אין שלום לרשעים", אך גדול ההופך אויבו לאוהבו. וכן ראה על מעלת השלום במקור הבא:

במדבר רבה יא ו, פרשת נשא, על ברכת כהנים, וישם לך שלום:
דבר אחר:
ישא ה' פניו וגו'
יהפך פניו כלפי אצלך, לא דומה שואל שלום חבירו בתוך פניו, כשואל מן הצדדין, אלא ישא ה' פניו אליך, יהפך פניו אצלך, כמה דתימא (ויקרא כו): ופניתי אליכם והפריתי.
וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל אדם.

ר' נתן אומר: וישם לך שלום שלום זה, שלום מלכות בית דוד, (ישעיה ט): למרבה המשרה ולשלום אין קץ.

רבי אומר: זה שלום תורה, שנאמר (תהלים כט): ה' עוז לעמו יתן וגו'.

גדול השלום, שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום, שנאמר (בראשית יח): האף אמנם אלד ואני זקנתי

גדול שלום, ששינה המלאך שדבר עם מנוח, מפני השלום, שלאשה אמר (שופטים יג): הנה נא את עקרה ולא ילדת ולא ספר דבר זה למנוח.

גדול שלום, שהשם שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.
ר' אלעזר אומר: גדול שלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות, אלא שלום.

ר' שמעון בן חלפתא אמר: גדול שלום, שאין כלי מקבל ברכה, אלא שלום, שנאמר (תהלים כט): ה' יברך את עמו בשלום אף בברכת כהנים אחד, כל ברכות סיימן בשלום, וישם לך שלום, לומר שאין הברכות מועילות כלום, אא"כ שלום עמהם.

ר' אלעזר הקפר אומר: גדול שלום, שאין חותם כל התפלה, אלא שלום, ואין חותם ברכת כהנים, אלא שלום.
גדול שלום, שניתן לענוים, שנאמר (שם לז): וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום.
גדול שלום, שהוא שקול כנגד הכל, אנו אומרים: עושה שלום ובורא את הכל.

רבי אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: שאפילו ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם, כביכול אמר הקב"ה: אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר (הושע ד): חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם): חלק לבם עתה יאשמו, הא גדול שלום ושנואה מחלוקת.

גדול שלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר (דברים כ): כי תקרב אל עיר וגו' ואומר (שם ב): ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו'.
ואומר (שופטים יא): השיבה אתהן בשלום.

גדול השלום, שאפילו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית טז): ואתה תבא אל אבותיך בשלום.
ואומר: בשלום תמות.

גדול השלום, שניתן לעושי תשובה, שנאמר (ישעיה נז): בורא ניב שפתים שלום שלום.

ר' מאיר אומר: גדול הוא השלום, שלא ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה מן השלום, שניתנה לצדיקים, שבשעה שנפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום. הראשונה אומרת (שם): יבא שלום.
שנייה אומרת (שם): ינוחו על משכבותם.
והשלישית אומרת (שם): הולך נכוחו.

ולא דיין לצדיקים, שמיתתן בידי כבוד, שנאמר (שם נח): כבוד ה' יאספך, אלא שמקלסים לפניהם בשלום, יבוא שלום.

גדול השלום, שלא ברא הקב"ה מדה יפה כמו השלום, ומנעה מן הרשעים, שבשעה שנפטרין מן העולם, ג' כתות של מלאכי חבלה מקדימות אותו:
הראשונה אומרת (שם מח): אין שלום.
השניה אומרת: אמר ה' לרשעים.
השלישית אומרת (שם נ): למעצבה תשכבון.
לא דיין לרשעים, שמיתתן ביד מחבלים, שנאמר (איוב לג): ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים.
ואומר: יהדפוהו מאור לחושך.
ואומר (תהלים לה): יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם אלא שהם מתקנטרים לפניהם, ואומרים להם: אין שלום וגו', למעצבה תשכבון.

גדול השלום, שניתן שכר התורה והמצות, שנאמר (ויקרא כו): ונתתי שלום בארץ.

גדול שלום, שניתן לאוהבי תורה, שנאמר (תהלים קיט): שלום רב לאוהבי תורתך

גדול השלום, שניתן ללומדי תורה, שנאמר (ישעיה נד): וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

גדול השלום, שניתן לעושי צדקה, שנאמר (שם לב): והיה מעשה הצדקה שלום.

גדול השלום, ששמו של מקום קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו): ויקרא לו ה' שלום.

גדול השלום, שדרי עליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כה): עושה שלום במרומיו, והרי דברים ק"ו, ומה אם במקום שאין איבה ושנאה, צריכין שלום, ק"ו למקום שיש בו כל המדות הללו.

התורה היא תורת חיים. עץ חיים היא למחזיקים בה. שלא כנצרות האוסרת נישואים על כמריה, ביהדות יש מצווה לפרות ולרבות ולהקים משפחה. שלא כאסלאם שבו 'דין מוחמד בחרב', ובו השהיד המאבד את נפשו הוא הקדוש, כאן יש מצווה לשמור על הנפש, ואסור לאבדה אלא במקרים מיוחדים מאוד, וכמו כן הדת היהודית בבסיסה היא שוחרת שלום (ראו פרק השלום, קישור בסוף). ושלא כבודהיזם, המורה על ביטול האני, הנפש, הקיים, כאן יש נטייה לפתח את העצמי בלימוד, אמנם תוך ריסון האגו הגאוותני.
דברים אלה אפשר ללמוד משני מקטעי-פסוקים –

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.
ויקרא יח.

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יז וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. יח הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יט הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.
דברים ל.

על הציטוט הראשון מתבססת הלכת 'פיקוח נפש', הדוחה את כל התורה, למעט שלוש מצוות יסודיות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כך מנסח אותה הרמב"ם –

"כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים–כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים לא יחיו, בהם" (יחזקאל, כ', כ"ה)."
משנה תורה, הלכות שבת פרק ב' הלכה ג'.

נראה לי, ובכן, שגם זה אקטואלי.

ובנוגע לקטע השני – ובחרת בחיים – כאן עולה השאלה האם בכלל צריך וניתן לצוות דבר כזה, ובהקשר זה אביא עוד מדברי הרמב"ם במקום אחר –

שמונה פרקים ח׳:ה׳

אמנם האמת אשר אין ספק בו שפעולות האדם כלם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחוהו עליו, ומפני זה היא ראוי לצותו, אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו', ובחרת בחיים, ושם הבחירה לנו בהם, וחיוב העונש למי שימרה, והגמול למי שיעבוד אם תשמעו אם לא תשמעו, וחייב הלמוד וההתלמדות, ולמדתם אותם את בניכם, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכל מה שבא בלמוד המצות, וחייב גם כן ההכנות כלם כמו שכתוב בתורה, ואמר ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך, פן ימות במלחמה וגו', במה ישכב, לא יחבול רחים ורכב וגו', והרבה בתורה ובספרי הנביאים מזה הענין ר"ל ההכנות:

קישור לפרק השלום –

https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D

וכן –

מעלת השלום

באקדמיה ללשון העלו פוסט על המילה יכול –
https://hebrew-academy.org.il/2011/12/06/%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8/

שם אומרים בפשטות – "בלשון המקורות הפועל יָכֹל משמש לציון פעולה בעבר, כגון "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א)".

הערתי –
"הנני (אני נשאר בכתיב זה) פונה אליכם בפנייה נרגשת לאשר את הפועל יכַל, שבמילא כולם משתמשים בו. כי א. יש סיבה שכולם משתמשים בו, שהרי 'יכול' משמש הן להווה והן לעבר ונצרך בידול, ו'יכול היה' הוא מסורבל מדי. ו-ב. כי שום סיבה עקרונית לפסול צורה זו".

אך המגיבים האחרים כמובן שלא הסכימו איתי. זה לא הפתיע אותי. אבל שמחתי לראות שם בתגובות בלשן אחר (ג'ונתן הווארד), שגם מציע אותו דבר בערך, וכך כתב –

"אפשר לשתף ולמגר, ואפשר גם להכיר בעובדה שצורות pa‘il ו־pa‘ul נדחקות מפני pa‘al כדי ליצור אחידות במערכת. מה שהחל ב'דבק' כבר בלשון המקרא ממשיך ב'ישן' וב'יכל' בעברית החדשה".

ועליו דווקא לא חלקו. גם כן לא מפתיע.
למען האמת, זה נושא ותיק אצלי, ובשיר אחד שלי כתבתי 'כמה עוד יכל להתחפר באדמה', בכוונה כך, אך כשפרסמתי אותו התבקשתי לתקון ל'יכול' או 'היה יכול', ובחרתי בראשון. כבר לא היה בי העוז להתווכח.

ובאמת, זו שאלה, למה נבחר הניקוד הזה דווקא? מה הנימוק הלשוני לו? ואמנם – כך ניקדו הנקדנים הראשונים את המקרא (אף שלפעמים לא ברור אם זו צורת עבר או הווה), אלא שגם הם עצמם צריכים להביא נימוק, ודבריהם חשובים מאוד, אבל לא קדושים.

בכל אופן, לפי שעה אין לי מה להוסיף בעניין זה, ועל כן רק ערכתי מעין ערך קונקורדנציה לצורה יכול (בלי יכלו וכיוב'), והנה היא –

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לֹו וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכֹו וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקֹו עִמֹּו׃
בראשית לב, כו.

וְלֹא-יָכֹל יֹוסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הֹוצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתֹּו בְּהִתְוַדַּע יֹוסֵף אֶל-אֶחָיו׃
בראשית מה, א.

אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמֹו יָבֹא בְשָׁלֹום׃
שמות יח, כג.

וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹוא אֶל-אֹהֶל מֹועֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבֹוד יהוה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן׃
שמות מ, לה.

וְלֹא-יָכֹל עֹוד לְהָשִׁיב אֶת-אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתֹו אֹתֹו׃
שמואל ב, ג, יא.

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנֹות בַּיִת לְשֵׁם יהוה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת-יהוה אֹתָם תַּחַת כַּפֹּות (רגלו) רַגְלָי ׃
מלכים א, ה, יז.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית-אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת-יָדֹו מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדֹו אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו׃
מלכים א, יג, ד.

וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא-יָכֹל לִרְאֹות כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבֹו׃
מלכים א, יד, ד.

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יֹותָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ͏ִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ׃
ישעיה ז, א.

וְלֹא-יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יהוה׃
דברי הימים א, יב, ל.

מתוך חזון ההקדשה של ישעיה הנביא –

וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי.
ישעיה ו, ה.

כפשוטו, ישעיה אומר אוי, כי עליו להשתתק, כי הוא איש טמא בתוך עם טמא, עם דגש על טומאת־שפתיים, הדיבור (או איך שאומרים היום – 'דיבור נגוע'), ועכשיו הוא רואה את האל הקדוש.

אך יש פה כמה עניינים. ראשית, 'נדמיתי' מתפרש לפחות בשלושה אופנים – מלשון מיתה, מלשון דומיה, ומלשון דמיון. שנית, זו הזדמנות לדון בשורש 'טמא'. נראה תחילה מה המפרשים אומרים על כך –

אבן עזרא –
ואומר. נדמיתי. נכרתי מהיותי עם חברת הקדושים, כמו ודמיתי אמך (הושע ד' ה'), ויש אומרים מלשון דמי (תהלים ס"ב ו'), גם הוא נכון:

טעם איש טמא שפתים. לפי דעתי שהנביא גדל עם ישראל שהיו טמאים במעשה ובדיבור, והנה למד מדיבורם, והעד ויסרני מלכת בדרך העם הזה (ישעיהו ח' י"א) על כן אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב:

וטעם כי את המלך יי' צבאות ראו עיני שהוא קדוש ופחדתי להקדישו בעבור טומאת שפתים, ואף על פי שאמר ראו עיני במראות נבואה ראה כן:

מלבי"ם –
ואמר אוי לי כי נדמיתי, ר"ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי.

נדמיתי. מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו את המלך. כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה :

מצודת דוד –
ואמר. אמרתי אוי לי וכו׳, כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה׳:

נדמיתי. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י) ור״ל נאבדתי כי הנאבד מן העולם הוא מושתק כי לא ישמע קולו וכן ער מואב נדמה (לקמן טו):

רד"ק, ואדגיש את הדברים החשובים לי –
ואמר אוי לי כי נדמתי. כיון ששמע הקול הגדול וראה הבית שנתמלא עשן פחד שימות כי חשב שלא היה ראוי להסתכל בכבוד אלא להסתיר פניו כמ"ש במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וזהו שאמ' כי את המלך ה' צבאות ראו עיני כיון שראיתי הכבוד אמות כמו שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו ופירוש המלך כבוד המלך, וכן תרגם יונתן ארי ית יקר שכינת מלך עלמיא ה' צבאות חזו עיני, ופירוש נדמתי נכרתי כמו נדמה מלך ישראל, ויונתן תרגם וי לי ארי מבית ארי גברא חייב לאדכאה אנא ובגו עמא דמגעל בחובין אנא יתיב, ואדוני אבי זכרונו לברכה פירוש נדמתי נשתתקתי, ופירוש טמא שפתים הראשון סגור שפתים כמו נטמינו בעיניכם ונטמתם בם ר"ל כי חשב בעצמו עון שלא הקדיש האל עם כחות השרפים כי לא נתן לו רשות לדבר עד שהגיע המלאך הרצפה אל פיו והנראה בעיני כי לפיכך זכר טומאת שפתים ולא טומאת הגוף כי כששמע הנביא דברי השרפים המקדישים האל אמר להם נאה לראות הכבוד ולהקדיש האל כי הם טהורים ודבריהם טהורים ולהם נאה לראות בשכליהם הכבוד ולהקדיש האל בדבריהם אבל אני שאני טמא כי כל גוף בשר טמא ושפתי טמאים מלהזכיר בפי קדושת האל כשאעריך עצמי כנגדם כל שכן שאני שוכן בתוך עם טמא שפתים כמו שנאמר עליהם וכל פה דובר נבלה ואיך אני ראוי לכל זה הכבוד לפיכך אני ירא שאמות מהמראה הזאת שראיתי והקול הזה בעבורי נהיה לכלותי ולאבדני מן העולם לפי שנסתכלתי בכבוד ואני בשר ודם טמא:

*

עתה, אני בעבר כתבתי על נדמיתי מלשון דמיון, כאומר שהיושב בתוך העם נמצא מעורבב איתו, כפי שאמרה האישה לאלישע 'בתוך עמי אני יושבת'. וזהו יסוד הדבק והחיקוי, עליו כתבתי בספרי 'יסודות הבניין'. ומכאן עולה שאלת המקוריות, וכן הזוך. אך אף שהדברים כנראה נכונים, כנראה זו לא המשמעות של הכתוב כאן, אלא כאמור – מלשון מיתה או השתתקות, למרות שראינו שפירשו אותה גם מלשון דמיון, בדרך אחרת.

ובעניין המילה 'טמא', ראינו שרד"ק פירש סגור, ומתוך הפסוקים שהביא ראינו כי הא' אופציונלית, כלומר ששורש הבסיס הוא טם. והוא אכן מתקשר לשורש אט"ם, שמשמעותו סגירה. וכן את הביטוי 'איטר יד ימינו', כלומר שמאלי, פירשו – רש"י כמדומני – 'אטום יד ימינו'. אם כך, זה עוד שורש מגזרת טם.
ואת הא' בטמא אגב ניתן לשייך למילים הקשורות לאלוהים, שרגיל לבוא בהן א' מסיבה כלשהי, כפי שהזכרתי בעבר. או שתורה על מקור זר, וכן מילה זו חייבת להיות עתיקה ועל כן משותפת למספר לשונות.
גם התם, בלשון ימינו לפחות, הוא מעין אטום. וגם תם במובן סוף הוא כעין אטימות. ולדעתי ניתן גם לשמוע צליל סגירה בהברה 'תם' או 'טם'.
עתה, גם 'דם', במשמעות מיתה או דומייה, הוא מעין 'תם'. ומשמעות דמיון באה לדעתי מלשון המילה 'דם' הזורם בעורקים, כלומר – דברים שיש להם קשר-דם מסוים. או לפחות כך סברתי פעם. בכל מקרה, בשתי המשמעויות הראשונות אפשר לשמוע את צליל ההכאה – 'דם'.
כך שבסופו של דבר, ובלי שהתכוונתי, מצאתי קשר בין שתי המילים שעניינו אותי – נדמיתי וטמא.

*

בעניין אחר, המוסרי, אף שהדברים לא מקובלים עליי מתוך מקור זה, כדאי לציין כי המדרש מוצא פגם בהתבטאות זו של ישעיה –

מדרש תנחומא, וישלח ב׳:ה׳

אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז). בָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי ישֵׁב (ישעיה ו, ה), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה, בְּעַצְמְךָ אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם, שֶׁהֵם הִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וּמְיַחֲדִין אֶת שְׁמִי פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, וְאַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה. מַהוּ רִצְפָּה, רוּץ פֶּה שֶׁל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל בָּנַי. בְּמֶלְקָחַיִם מַהוּ. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת. הָלַךְ הַמַּלְאָךְ לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, נָטַל מֶלְקַחַת אַחַת לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, חָזַר וְהֵבִיא מֶלְקַחַת שְׁנִיָּה וְנָתַן מֶלְקַחַת אַחַת לְתוֹךְ מֶלְקַחַת אַחַת וְנָטַל אֶת הַגַּחֶלֶת וּנְתָנָהּ עַל פִּי יְשַׁעְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיה ו, ז), עַל שֶׁאָמַר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. נָטַל בְּמֶלְקָחַיִם גַּחֶלֶת שֶׁלֹּא יָכוֹל הַשָּׂרָף לִטֹּל בְּיָדוֹ אֶלָּא בִשְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת, נָתַן עַל פִּי יְשַׁעְיָה וְלֹא נִכְוָה. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ. וּמִי עָצוּם מֵהֶן, עֹשֵׂה דְבָרוֹ, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים.

ומכאן לומד גם החפץ חיים בעניין שמירת הלשון, על האיסור ללמד חובה –

שמירת הלשון, חלק ראשון, שער התבונה ז׳:ב׳

הִנֵּה בַּפְּרָקִים שֶׁעָבְרוּ בֵּאַרְנוּ אוֹדוֹת אִישׁ פְּרָטִי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּפְסָחִים (דף פ"ז:) מַאי דִּכְתִיב (משלי ל' י'): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו", (שם י"א) "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ". אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל וְאִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ, אַל תַּלְשִׁינוֹ אֶל אֲדוֹנָיו זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּרְאֵה נָא בִּישַׁעְיָה הַנָּבִיא, בְּעֵת שֶׁרָאָה אֶת כְּבוֹד ה' וְאָמַר (ישעיה ו' ה'): "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה"' וְגוֹ', עַל שֶׁאָמַר "וּבְתוֹךְ עַם" וְגוֹ', אַף שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּזֶה לְבַזּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גַּם עַל עַצְמוֹ הִקְדִּים לוֹמַר זֶה, רַקּ כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לֹא מִצַּד מַעֲשָׂיו וְלֹא מִצַּד מַעֲשֵׂה הָעָם אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם, אַף עַל פִּי כֵן רְאֵה מַה כְּתִיב בַּתְרֵהּ (שם ו'): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה וְגוֹ'; (שָׁם ז') הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ" וְגוֹ', וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא נוֹטְרִיקוֹן: רְצֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. וְסוֹף הָיָה שֶׁמֵּת בְּסִבַּת דָּבָר זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּיבָמוֹת (דף מ"ט:): אַתְיוּהוּ לְאַרְזָא וְנַסְרוּהוּ כִּי מָטָא לַהֲדֵי פֻּמָּא נָח נַפְשֵׁהּ, (כַּאֲשֶׁר מְנַשֶּׁה רָצָה לַהֲרֹג אֶת יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אָמַר יְשַׁעְיָהוּ שֵׁם וְנִבְלַע בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז הֵבִיאוּ אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְנִסְּרוּהוּ וחתכוהו, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ), עַיֵּן שָׁם.