חיפשתי מקבילה תנ"כית לסיפור הצפרדע המתבשלת (שאצרף בסוף), ובעזרת חברים הגעתי ללא פחות מהסיפור המפורסם ביותר בתנ"ך – סיפור יציאת מצרים. (לפעמים את הדבר הבולט ביותר לא רואים). ובייחוד לפסוק המפורסם בו –
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שמות א, יב.
זה נראה דבר הפוך, שכן כאן ככל ש'התבשלו', הדבר לא פגע בהם, אלא להיפך, אך הנה שני מדרשים שמצאתי –
מדרש אגדה, שמות א׳:י״ב:א׳ –
וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:
אגרא דכלה, שמות א –
וימת יוסף וכל וכו' וכל וכו' (שמות א ו).
הנה פטירת יוסף כבר נכתב בסיום הספר. וגם היה לו לומר בקיצור וימת יוסף וכל הדור וכו'. והנראה דמשמיענו גודל רחמנותו ית"ש, איך לאט לאט התחיל ענין השעבוד, ובכל פעם נרגש הענין יותר, דהנה כשמת יוסף היו מכובדים מאד, ואחר כך בפטירת האחים התחילה השעבוד, אבל לא בקושי רק בפה רך, ואחר כך בפטירת הדור התחיל
קושי השעבוד בחומר וכו':
כלומר, השעבוד התחיל לאט-לאט, באופן מזדחל והדרגתי, בכל פעם עוד קצת, וזה כבר דומה מאוד למשל הצפרדע. ולמה נזכרתי במשל זה? לא יודע, המצב הכללי הזכיר לי אותו.
והנה המשל, מתוך ויקיפדיה –
סיפור הצפרדע המתבשלת הוא אנקדוטה מפורסמת, המתארת צפרדע שמתבשלת לאט במים המחוממים באופן הדרגתי. הנחת היסוד היא שכאשר צפרדע תוכנס למים רותחים, היא תנסה לקפוץ החוצה ולהימלט. אבל אם תוכנס הצפרדע למים קרירים שיחוממו באופן הדרגתי, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעלייה האטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות. הסיפור משמש בדרך כלל כמטפורה לחוסר הרצון או היכולת של בני אדם להגיב לשינויים משמעותיים אשר קורים באופן הדרגתי.
הפסוק היומי 
קשור –
בשנות החמישים, העיתונאי האמריקאי והיהודי מילטון מאייר נסע לגרמניה על מנת להבין איך הגרמנים יכלו לתמוך ולהביא על עצמם משטר כמו המשטר הנאצי. הוא הלך לראיין אנשים מקרב העם על מנת לפצח את המנגנונים החברתיים והפסיכולוגיים שהצליחו להצמיח את המפלצת הנאצית. את פרי עבודתו, עשרה ראיונות עומק עם הגרמנים, הוא ריכז בספרו "הם חשבו שהם חופשיים" שיצא לאור בשנת 1955.
הנה כמה ציטוטים נבחרים מתוך הפרק ה-13 בשם “אבל אז, זה היה מאוחר מדי” – תרגום שלי:
“מה שאף אחד לא שם לב אליו … היה הפער ההולך וגדל, לאחר 1933, בין הממשלה לבין העם … מה שקרה כאן זאת הייתה ההתרגלות ההדרגתית של העם, לאט לאט, להיות נשלט באופן בלתי צפוי, לקבל החלטות שנדונו בסתר, להאמין שהמצב הוא כה מורכב שהממשלה צריכה לפעול על פי מידע שהעם אינו יכול להבין, או מסוכן כל כך, שאפילו אם העם לא יכול היה להבין, זה לא יכול היה להיחשף בגלל הביטחון הלאומי. ותחושת ההזדהות שלהם עם היטלר, אמונם בו, הקלו על הרחבת הפער הזה והרגיעו את אלו שאחרת היו מודאגים מכך.”
“הדיקטטורה, וכל התהליך של היווצרותה, הייתה בראש ובראשונה הסחת דעת. היא סיפקה תירוץ לא לחשוב עבור האנשים שבכל מקרה לא רצו לחשוב … רובנו לא רצינו לחשוב על דברים מהותיים ומעולם לא עשינו זאת. לא היה שום צורך בכך … לא היה לנו זמן לחשוב על הדברים האיומים האלה שגדלו, לאט לאט, סביבנו.”
“לחיות בתהליך זה, זה ממש לא להיות מסוגל להבחין בו … כל צעד היה כל כך קטן, כל כך מוסבר … שאלא אם כן אנחנו מנותקים מכל התהליך מההתחלה, אלא אם כן אנחנו מבינים באופן עקרוני מהו כל העניין הזה, למה כל אותם “הצעדים הקטנים” … יום אחד יהיו חייבים להוביל, איננו רואים את זה מתפתח מיום ליום יותר מאשר חקלאי בשדה שלו שרואה את התירס צומח. יום אחד זה כבר מעל הראש שלו.”
“כל פעולה, כל הזדמנות, היא גרועה מהקודמת, אבל רק מעט יותר גרועה. אתה מחכה לשלב הבא ולשלב הבא. אתה מחכה לאירוע מזעזע אחד גדול, וחושב שאחרים, כשיגיע הלם שכזה, יצטרפו אליך להתנגד איכשהו. אתה לא רוצה לפעול, או אפילו לדבר, לבד. אתה לא רוצה ‘לצאת מגדרך כדי לעשות צרות’. למה לא? – טוב, כי אינך מורגל בכך. וזה לא רק הפחד, הפחד לעמוד לבד, שעוצר אותך, זאת גם אי-הוודאות האמיתית.”
“אבל האירוע המזעזע הגדול, שבו עשרות או מאות או אלפים יצטרפו אליך, אף פעם לא. זהו הקושי. אם האקט האחרון והגרוע מכל של המשטר כולו היה בא מיד אחרי הראשון והקטן ביותר, אלפים, כן, מיליונים היו מזועזעים מספיק – אם למשל, השמדת היהודים בתאי הגזים ב-43 הייתה מגיעה מיד אחרי המדבקות של ‘הפירמה הגרמנית’ על גבי חלונות החנויות של הלא-יהודים ב-33. אבל כמובן לא כך הדברים עובדים. בין לבין באים כל אותם מאות הצעדים הקטנים, חלקם לא ניתנים להבחנה, כל אחד מהם מכין אותך לא להיות מזועזע בצעד הבא. שלב ג’ אינו עד כך יותר גרוע משלב ב’, ואם לא התקוממת בשלב ב’, מדוע שתעשה זאת בשלב ג’? וכן על זה הדרך לגבי שלב ד’.”
“ויום אחד, מאוחר מדי, … העול של ההוצאה העצמית הופך לכבד מדי, ואירוע קטן, במקרה שלי הבן שלי הקטן, קצת יותר גדול מתינוק, שאומר ‘חזיר יהודי’, מקריס את הכל בבת אחת, ואתה רואה שהכל, הכל השתנה ושזה השתנה מתחת לאף שלך. העולם שבו אתה חי – האומה שלך, העם שלך – אינו בכלל העולם אשר נולדת בו. הצורות הן כולן כאן, כולן ללא נגיעה, כולן מרגיעות, הבתים, החנויות, מקומות העבודה, זמני האוכל, הביקורים, הקונצרטים, הקולנוע, החופשות. אבל הרוח, שאף פעם לא שמת לב אליה בגלל שבמשך כל החיים עשית את הטעות לזהות אותה עם הצורות, משתנה. עכשיו, הנך חי בעולם של שנאה ופחד, והאנשים ששונאים ומפחדים אפילו לא יודעים את זה בעצמם. כשכל אחד משתנה, אף אחד לא משתנה.”
“החיים הם תהליך מתמשך, זרם, ממש לא רצף של פעולות ואירועים. והם זרמו למפלס חדש, ונושאים אותך איתם, ללא שום מאמץ מצידך. במפלס החדש של החיים, כל יום חיית יותר בנוחות, עם מוסר חדש, עקרונות חדשים. קיבלת על עצמך דברים שלא היית מקבל אותם לפני חמש שנים, לפני שנה, דברים שאביך, אפילו בגרמניה, לא היה יכול לדמיין.”
לקריאת הפרק כולו (אנגלית) – ראו קישור בתגובות
*
שיר מחאה ידוע של נימלר כנגד השתיקה של הרוב הדומם:
"בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי."
"ככומר באותם שנים נשארתי נאמן באומץ לאמונה, העזתי לדבר וסיכנתי את חיי והחרות שלי בעשותי כך."
אהבתיאהבתי