יחי המלך!

יצחק בוז'י הרצוג נבחר לנשיא, ברכות. ובישראל קיים מנהג מוזר, שבהשבעת הנשיא אומרים חברי הכנסת – 'יחי, יחי, יחי', כמו היה זה בן מלוכה.
ובאמת, הקריאה 'יחי' באה בתנ"ך ביחס למלך. וכשם שהמלכות עוברת מאב לבן, כך גם הרצוג הוא בעל שושלת מלכותית – הוא בנו של חיים הרצוג, נשיאה השישי של מדינת ישראל, ונכדו של יצחק הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי של המדינה. כנראה עד היום קשר דם הוא דבר משפיע.

בכל אופן, אלה המלכים בתנ"ך שמוזכר שאמרו עליהם 'יחי המלך' –

שאול –
שמואל א י, כד
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כׇּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכׇל הָעָם וַיָּרִעוּ כׇל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ

אבשלום –
שמואל ב טז, טז
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ

אדוניהו –
מלכים א א, כה
כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכׇל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ

דוד –
מלכים א א, לא
וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם

שלמה –
מלכים א א, לד
וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

ושוב –
מלכים א א, לט
וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

יואש –
מלכים ב יא, יב
וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ

וכן כאן יואש –
דברי הימים ב כג, יא
וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ

*

כן הייתה קיימת הברכה 'המלך לעולם יחיה', כמו למשל בדברי נחמיה –

וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעֹולָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית־קִבְרֹות אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ׃
נחמיה ב, ג.

כנראה יש להבינה כברכה פשוטה לאריכות ימים, בדומה למה שאנחנו אומרים היום 'עד ומאה ועשרים', אך נשמע כאן גם הד לחיי נצח, לדעתי, באופן המתאים לזיהויו של המלך כאל בתרבויות שונות.

גם בדניאל מופיע ביטוי דומה

וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא (לעבדיך) לְעַבְדָךְ וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא.
דניאל ב, ז.

התמונה מעמוד הפייסבוק של אהוד ברק

פרטים מסיפור העקדה

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על הפרא המופיע באיוב, הלא הוא חמור הבר, ומיד הזכירו בתגובות שלישמעאל נאמר 'הוא יהיה פרא אדם'. אך מכיוון שלפסוק זה התייחסתי לא מזמן, ובקצרה – נאמר שהוא יהיה חופשי ומשוחרר כפרא, כלומר אדם חופשי, פרימן – אעסוק עכשיו בפסוק אחר.
במעמד העקדה נאמר –

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.
בראשית כב, ה.

ועל כך יש גמרא מפורסמת –

אמר רב: הכל מודין בעבד שאין לו חייס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור, עַם הדומה לחמור.
יבמות סב, א.

ומכאן לומדים עד היום, כי עם ישמעאל, שהיה מהנערים שהתלוו לאברהם ויצחק, הוא 'עם הדומה לחמור'. כמה נחמד.
אך לכך כמה הערות –
ראשית, יש כאן כנראה דרשת – אל תקרא עִם, אלא עַם, בפתח, שהרי הכתוב במקרא הוא בחיריק. ואף כי הגמרא לא באה מנוקדת, ולכן גם כאן הניקוד לא ודאי.
שנית, נראה שבכל זאת יש כאן דרשה שבאה לזלזל בעמים הערביים בזמן כתיבת הדברים.
שלישית, וזה איני בטוח אם שמו לב אליו – נראה שיש כאן גם דרשה על הכתוב 'הוא יהיה פרא אדם', שבו התחלתי. שהרי פרא, כאמור, הוא חמור הבר, ועל כן הדרשה אומרת – הוא כחמור, כפרא.
אבל כמו שראינו בפוסט קודם, הפסוק הוא ברכה שבאה לחיוב, והדרשה באה לשלילה, ועושה דגרגציה לישמעאל.

*

לבסוף אעיר שכל סיפור העקדה, גם הוא קשור למחלוקת על הר הבית, שהרי יצחק נעקד על הר המוריה, מקום המקדש, וכפי שנאמר שם בסוף –

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.
בראשית כב, יד.

כלומר – זה המקום בו ה' יראה, הווה אומר מקום המקדש. וניתן לומר שהעקדה במקום זה היא שהכשירה אותו להיות מקום המקדש, הוא כמו נקנה בדמים, במובן הראשון של המילה.
מצד שני, לפי המוסלמים על-פי הקוראן, דווקא ישמעאל הוא שנעקד…

ובאשר לכתוב 'אשר יאמר היום' – הוא פרט אחד מ'סוד שנים עשר' של אבן עזרא, עליו חתם – 'והמשכיל יבין'. והסברו – מעיד על איחור הכתיבה.

דיון ווטסאפ

לערוץ igod של היהודים המשיחיים יש מספר ווטסאפ לשאלות. שאלתי אותם שתי שאלות, וזה הדיון שהתפתח אתמול. אני מקווה שזה אתי להציג אותו, ובכל אופן הוא מוצג לשיפוטתכם –

אני-
עוד שאלה קטנה אם אפשר –
לפי הברית החדשה 'אלוהים הוא אהבה'. זה יפה מאוד, אבל אם כך כיצד מלאכי כותב – 'ואהב את יעקב… ואת עשיו שנאתי'. כלומר, אלוהים מסוגל גם לאהבה אבל גם לשנאה. כיצד אתם מבארים דברים אלה? אודה לתשובה. (ושוב – אם בכלל מעניין אתכם לנהל את הדיאלוג הזה).

האם ניסחתם תשובה לספר 'מחלוקת המשיח' של פרופ' קנוהל?

הם –
עלינו להבין את המילה "שנאתי" בתור "אהבתי פחות” (ראה את השימוש במקרים הבאים: בראשית כט 30-31; מתי ו 24; לוקס יד 26; יוחנן יב 25). המילים "אהבתי" ו"שנאתי" אמורות להיות מובנות בתור ההחלטה של אלוהים לברך את עם ישראל במקום את האדומים (צאצאי עשיו).

אני –
יפה, אבל כך לא עולה מהמשך הכתוב –

ג וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. ד כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה עַד עוֹלָם. 

זה לא נשמע כמו מישהו ש'אוהב פחות', אלא כמישהו שאכן שונא ו'זועם עד עולם'.
וזה לא רק כאן. אלוהי הברית הישנה הוא בעל פנים כאלה, זועמות ונוקמות, פעמים רבות.

הם –
אהבתי ושנאתי מתייחסים לבחירה בעם ישראל לא באהבה רומנטית כלפי יעקב. בהקשר אלוהים מעודד את עם ישראל שהוא לא זנח אותם בגלל ההבטחה לאבות

לטענתך שאלוהי התנ”ך שונה מאלוהי הברית החדשה, ראה – https://igod.co.il/יֵש%D7%81ו%D6%BCעַ-והברית-החדשה/אלוהי-התנך-והברית-החדשה/

וגם את https://igod.co.il/מדע-אמונה/יהוה-אלוהי-זעם-רגשי-קטנוני-וקנאי-בצור/

אני –
ברור שלא רומנטי, לא טענתי כך. ובברית החדשה, אגב, הפסוק הזה בא בקשר לתיאולוגיית ההחלפה.
תכף אקרא את הקישורים.

הם –
נכון. רבים השתמשו בפסוקים הנ”ל כדי לדחוף את תיאולוגיית ההחלפה, אך ההמשך הישיר של הקטעים (רומים פרק ט’-י”א) מראים מסקנה אחרת לגמרי

אני –
מילא, הדבר האריך מעבר לשאלה. אבל גם לפי המאמר שצירפתם למעלה עולה, כי אלוהים הוא לא רק אוהב, אלא גם קנאי ונוקם, גם בברית הישנה וגם בברית החדשה. אמנם אפשר לומר שגם הקשיחות היא מתוך טובו ורצונו להטיב, אבל בכל אופן עלינו להכיר צד זה שלו.

אשמח גם לתגובה לקנוהל אם יש.

הם –
נכון. עלינו להכיר את כל תכונות האופי וצדדיו של אלוהי ישראל, אך לא הייתי מסיק שאלוהי התנ”ך ואלוהי הברית החדשה הם שונים – אחד אל זועם והשני אל אהבה.

אין מענה על הספר משום שהספר אינו מצריך מענה (ראה לדוגמא בעמוד 10 , הוא אומר שהציפייה למשיח מעין אלוהי שיקפה גם את עמדת הפרושים, לא רק את הברית החדשה).
אם יש שאלה ספציפית, אתה מוזמן לשאול

אני –
תודה. העניין הוא שהוא מראה שהייתה גם מסורת אחרת, והיא המסורת השלטת היום בישראל – והיא שרק אלוהים הוא אלוהים, כמו שנכתב במקומות רבים. למשל – 'שמע ישראל', שני הדיברות הראשונים, 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה', ועוד ועוד. אם צריך אאסוף את עיקר המקורות.
לכן עם ישראל מאז ועד היום דחה את ישוע, שכן הסברה שהוא אלוהי נוגדת את עיקר היהדות, כפי שהיא התקיימה לאורך הדורות. ולכן גם המוסלמים דוחים את ישוע כאלוהי, אף על פי שהם מקבלים אותו כנביא.

הם –
אינני מבין מה פירוש "נוגדת את היהדות", בהתחשב בעובדה שהברית החדשה מייצגת את היהדות המקראית המקורית

אני –
לכן אמרתי היהדות שהייתה מקובלת בישראל לאורך הדורות. אם תרצה – היהדות הרבנית. אבל כמו שהראיתי – את זה הם דווקא לא המציאו, אלא זה מופיע בתנ"ך בהרחבה.

הם –
לא הייתי אומר "היתה מקובלת", אלא נכפתה על כל הדורות. ומי שלא הסכים לרקוד לפי צלילי החליל הרבני, מצא עצמו בחוץ

אני –
גם לפי קנוהל, זו אמונה שהייתה קיימת בישראל עוד לפני עליית היהדות הרבנית. זה הרעיון המונותאיסטי, שלו שותף גם האסלאם. ויש לו מקורות חזקים בתנ"ך עצמו.
אם תרצה, אשמח שתבאר לי את הפסוקים הבאים –

דברים ו, ד –
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.

 שמות כ
(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.
(ב) אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

דברים ד, טו –
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

דברים ד, לט –
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

ישעיה מ, יח –
וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.

ישעיה מד, ו –
כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.

ישעיה מד, כד –
כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי [מֵאִתִּי].

הם –
הרבה לפני שחז"ל ביססו את מעמדה של קריאת שמע כיסוד ביהדות, עשה זאת רב אחר מנצרת…
בקיצור, אינך צריך לשכנע אותנו שאלוהים הוא אחד. אנו מאמינים בכך בכל ליבנו!

אני –
זה נכון, כי גם ישוע אומר בעצם שאלוהים הוא אחד לבדו. אבל המחלוקת היא האם אלוהים יכול להיות גוף, כאשר נאמר בפירוש 'לא ראיתם כל תמונה'. התשובה לשאלה הזו אינה מבוארת לי, אבל מילא – איש באמונתו יחיה.

הם –
האם אברהם ראה את ה' ואף הגיש לו מזון?

אני –
כמו שאמרנו – יש שתי מסורות בתנ"ך.

הם –
יש אמת אחת במקרא

אני –
לא לפי קנוהל, כאמור

אגב, אם כבר הזכרת את אמונת ישוע, כיצד מסבירים את הקטע הבא (אין אני חפץ להרגיז, אבל כאמור שאלות רבות לי) –

מרקוס י –
ז בְּצֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ רָץ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד, ‮כָּרַע לְפָנָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ: ‮"רַבִּי הַטּוֹב, ‮מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי ‮לָרֶשֶׁת ‮חַיֵּי עוֹלָם?" יח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מַדּוּעַ אַתָּה קוֹרֵא לִי 'טוֹב'? אֵין ‮טוֹב כִּי אִם אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים.

כלומר – אלוהים לבדו הוא טוב, וישוע מסרב שיקראו לו טוב. משמע – לדעתו הוא אינו אלוהים.

(ואגב, עם מי אני משוחח?)

הם –
בדיוק, ישוע סירב לשתף פעולה עם ההנחה שיש אנשים טובים, אלא אם אתה מזהה אותו לבדו עם בן האלוהים היחיד…

אגב, עם כל הכבוד, איננו רוקדים לפי החליל של קנוהל, אלא לצלילי המקרא

אני –
אז נניח לקנוהל. מה עם כל המקורות שהבאתי? מה עם 'לא ראיתם תמונה'? מה עם 'אתה אלוהים לבדך'?

אבל, כאמור, זה לא משנה. כל הדיונים האלה טובים לימים רגילים, אבל כרגע הימים לא רגילים.
בכל מקרה אשמח אם תעלו עוד סרטונים, אולי שם תוכלו להתייחס לחלק מהדברים, או לדברים אחרים.

הם –
נמשיך להעלות סרטונים וחומרים. מקווה שהם יברכו אותך חגי 🙂

*

מה דעתכם?

יום כיפור והשעיר המשתלח

בדף היומי לומדים עכשיו מסכת יומא, העוסקת ביום הגדול – יום הכיפורים. בזמן המקדש הייתה בו עבודה מסועפת, אבל היום כל זה כבר לא רלוונטי. מה נשאר? שני דברים – התפילה והצום, או העינוי. אלה אמורים לכפר על עוונות ישראל.
כמובן שהנוצרים מתרעמים על כך, ואומרים שהדבר לא יתכן, כי עבודת המקדש בטלה ו'אין כפרה אלא בדם'. נניח לעת עתה לוויכוח ותיק זה.
והנה, אחת העבודות המרכזיות המקדש ביום הכיפורים היא שני השעירים, שאחד מהם מוקרב לה' והשני נשלח לעזאזל.
דרשות רבות ופירושים רבים יש על כך, ולא אביא את כולם. אזכיר רק כי 'עזאזל' זה הוא מין שד, או מלך השדים, ובני ישראל הצטוו להשביע את רעבונו בקורבן. והרי זה דבר מוזר, כי הרי לפי התורה רק לה' יש להקריב.
כן כמדומני נמצא שריד של שם זה, בצורת מקורבת, אצל עמי הסביבה, בסביבות צור אם אינני טועה.
ודבר נוסף שיש להגיד הוא, שהביטוי הזה 'שעיר לעזאזל' נשאר עד ימינו בשפה המדוברת, וכן נשאר גם המסומן שלו כתופעה הפסיכולוגית – השלכה. אנו משליכים על האחר את כל הרע המצוי בנו והופכים אותו לקורבן. הדבר ידוע גם במשפחות, עם תופעת 'הכבשה השחורה', וגם בעמים – עבר היו אלה היהודים שהיו שעיר לעזאזל, והיום להערכתי אלה הפלסטינים. כך, קללה ידועה היא 'לך לעזאזל', שקוצרה ל-'לך לעזה', ואכן נראה שחבל עזה הוא העזאזל הנורא של היום.
אך האם מנגנון זה באמת הופך אותנו לטהורים ונקיים? להערכתי לא. ואיני צריך את התיאולוגיה הנוצרית לכאן, כי על דבר זה דיברו כל הנביאים, למשל בפסוק הידוע –

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.
הושע ו, ו.

ובדברם על טיהור הלב. למשל –

וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
יואל ב, יג.

*

ובכל אופן, להלן אביא את הפרק עם הדגשת הדברים החשובים –

ויקרא טז –
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. ד כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. ה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. ז וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. יא וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. יב וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. יג וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. יד וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. טו וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. טז וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. יז וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. יח וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יט וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כ וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. 

מכאן השעיר לעזאזל –
כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. כה וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. כו וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. כז וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. כח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. כט וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ל כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ. לא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. לב וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. לג וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. לד וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

ומהו איש עתי?

רש"י –
איש עתי – המוכן לכך מיום אתמול.

אבן עזרא –
עתי – מזומן לעתו, או: מנהגו ללכת בכל עת בכפורים, והיו״ד להתיחש לעת, כמו: פנימי.

והמפרשים: עתי – לשון חכמה, איננו נכון בעיני.

*
ולבסוף, משנה אחת –

משנה יומא ו, ו –
מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים.

אדם לעמל יולד

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' התייחס היום לפסוק זה, שנקרא היום בפרויקט 929, על כן אביאו גם אני –

כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף.
איוב ה, ז.

זה פסוק מפורסם מאוד, ובדרך כלל מבינים אותו כביטוי נוסף לפסוק 'בזעת אפך תאכל לחם', כלומר כמדבר על עבודה. ואולם, זו רק אחת הפרשנויות לפסוק, ופרשנות אחרת מבינה 'עמל' במובן 'עמל ואוון', כלומר – האדם נולד לחטוא.
ובני רשף הם מלאכים או שדים, שהרי רשף הוא דמות שדית-מלאכית מוכרת, אך גם כאן היה מי שפירשו כרשפי-אש, להבה.

עמל במובן חטא מובא בשני פירושים אלה, למשל –

רש"י –
כי אדם לעמל יולד – כי אי אפשר שלא יחטא ויקבל עמל בחטאו לקבל פורענותו ואינו כבני רשף שהם מלאכי׳ ורוחות שהם יגביהו עוף ואינם מן התחתוני׳ (יגביהו לעוף ולהיות מן התחתונים) לשלוט בם שטן ויצה״ר.

רשף – כמו רשפי קשת (תהלים ע״ו:ד׳) כשהחץ מעופפת נקרא רשפי לשון עוף.

ר"י קרא –
כי אדם לעמל יולד – כי זה לשון אלא הוא, וכאילו אומר: עמל ואון שאתה רואה שהבריות עושים לבנים, ואין מושיע, לא על חנם, אלא אדם לעמל יולד – פתרונו: אביהם פעל עמל זה, שנפרעים מבניו. ומסורת זה תפוש בידך, בכל מקום שתראה עמל ואון, פתרונו: עון ופשע, כמו: לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (במדבר כ״ג:כ״א), וכן: למה תראני עמל ואון – פתרונו: עון ופשע, תביט (חבקוק א׳:ג׳) דחבקוק, וכן: הרה עמל וילד און (איוב ט״ו:ל״ה). וכן פשר דבר: לעמל יולד – אדם שנולד לחטוא, לעשות חטא, לפי שיצר הרע שולט בו, הוא שחטא, ובעון זה בניו לוקים.

ובני רשף יגביהו עוף – פתרונו: ואפילו השידים שמגביהים לעוף מעל הארץ מזומנים לעשות שליחותו של הקב״ה, וליפרע מזרעו. וכן מצינו: שבזמן שהבריות חוטאין, בריות הללו מזומנים לעשות שליחותו של הקב״ה וליפרע מהם, דכתיב: מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד).

ועמל במובן עבודה מופיע בשני פירושים אלה, למשל –

מלבי"ם –
כי אדם לעמל יולד – שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו, סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו, ולא כדברך שאמרת שהצלחת האדם נגזר מבני רשף שהם כתות הכוכבים שהם שולחים ניצוציהם והשפעותיהם למטה ופועלים בעולם השפל על כל מעשה בני האדם, כי בני רשף יגביהו עוף, שהכחות הרוחניות השמיימיות הנוזלות ממשטרי הכוכבים, בני רשף אלה יגביהו עוף למעלה, שמעופם גבוה ומרומם מן העולם השפל ואין בכחם לפעול על העולם השפל להרע או להיטיב:

מצודות –
כי אדם – הלא האדם נברא להיות עמל על טרפו לא לקחת מזולתו דבר אשר לא עמל בו.

ובני רשף – וכאשר ניצוצי רשפי אש הוחק טבעם להגביה עצמם לעוף למעלה כן משפט האדם לעמול על טרפו וזה האויל לא כן עשה לזה יקבל גמולו משלם.

לב שומע

אם הזכרתי, בפוסט קודם, את הפסוק שהזכיר לפיד בנאומו, אתייחס גם לפסוק שהשמיע בנט –

וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.
מלכים א, ג, ט.

אכן, פסוק יפה לגודל המעמד.
ולענייננו, יש לדעת כי למרות שהיום הלב מסמל את הרגשות, בתנ"ך בדרך כלל הוא מסמל את המחשבות, כולל את האמונה, אף כי הוא בא גם לציון רגשות שונים.

כך מפרש כאן רד"ק –
לב שומע – מבין וכתרגום יונתן לב סבר כמו שאמר להבין בין טוב לרע למסבר.

ומצד שני, ילקוט שמעוני מרחיב –
ונתת לעבדך לב שומע – מכאן אמרו הלב רואה. הלב שומע. הלב מדבר. הלב יודע. הלב עומד. הלב נופל. הלב מהלך. הלב צועק. הלב שמח. הלב מתנחם. הלב רואה ולבי ראה הרבה. הלב שומע – ונתת לעבדך לב שומע. הלב מדבר ודרתי אני עם לבי. הלב יודע לב יודע מרת נפשו. הלב עומד היעמוד לבך. הלב נופל אל יפול לב אדם עליו. הלב מהלך ויאמר לא לבי הלך. הלב שמח לכן שמח לבי. הלב מתנחם דברו על לב ירושלים.

*

ודבר שני שנלמד כאן, כפי שמציין רד"ק, שלשמוע הוא גם להבין, וכן ציין הרמב"ם במורה הנבוכים. לכן 'שמע ישראל' הוא גם – הבן ישראל, הבן והפנם.
אבל 'נעשה ונשמע' משמעו הפשוט הוא נישָמע, כלומר נציית, שכן שמ"ע מופיע אף במובן של ציות. אבל דרשת חז"ל מבינה אחרת, וזאת על דרך הדרש – קודם נעשה, ואז נבין מעשינו.

בפיך ובלבבך לעשותו

לפיד, כאמור בפוסט קודם, ציטט את הפסוק –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים ל, יד.

כמו לומר – ממשלת השינוי קרובה.

אני בעבר כתבתי על פסוק זה, אך איני מוצא את המאמר, לכן אומר שוב את עיקר הדברים שאני זוכר.

ראשית, יש כאן שילוש ידוע מהתורה החסידית של – מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה, אשר בלב, מובילה לדיבור, והוא מוביל למעשה.
בהמשך כתבתי לפי זה אף שיר קטן –

מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי
מָה שֶׁאָמַרְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לוֹמַר
מָה שֶׁאָמַרְתִּי בְּלִי לַחֲשֹׁב.
מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לַחֲשֹׁב.

*

שנית, פסוק זה בא אף בברית החדשה, אלא שבשינוי. ראשית נקרא –

רומים י –

ה מֺשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה ‮¹"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֺתָם הָאָדָם ‮²וָחַי בָּהֶם." ו אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת ‮¹הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל־תֺּאמַר בִּלְבָבְךָ ‮²מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?" זֺאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. ז אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֺאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. ח אֲבָל מָה הִיא אוֹמֶרֶת? ‮¹"כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים. ט וְאִם אַתָּה ‮¹מוֹדֶה ‮²בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – ‮³תִּוָּשַׁע. י הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, ‮¹וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע.

ובכן, מה חסר בפסוק המצוטט? כמובן – לעשותו! הרי זה קיום המצוות, בדיוק מה ששאול השליח אומר שאין צורך בו, ועל כן לא ציטט את הפסוק עד סופו.

ובאשר לאמונה ולדיבור – לפי התורה ודאי שאין להאמין באל אחר, כפי שהראיתי בפוסט קודם, אף שהדברים מובנים מאליהם. אבל המעניין הוא שחל איסור גם על הדיבור –

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.
שמות כג, יג.

אני מפרש זאת – לא תזכירו מתוך אמונה או פולחן, אבל בדיבור של חול או לצרכי עיון – מותר.

על המילית 'רק'

על המילית רק.
יש דבר אחד שקצת מפריע לי באוזן והוא – כשמתארים בחדשות אדם שנקלע לאסון כלשהו, נאמר – יצא לקנות במכולת ונדקר, משתמשים תמיד בתבנית המילולית – 'הוא רק יצא לקנות במכולת – ובא המחבל ודקר אותו'.
מה המשמעות של תבנית זו? מדוע רק? אני חושב שזו עמדה קורבנית, כמו לומר – מדובר באדם תמים, שרק רצה לעסוק בענייניו. אבל האם לא ברור לנו שמדובר באדם תמים? ברור. ואם כך ההדגשה מיותרת, ומה שהיא תורמת זו רק העמדה הקורבנית. מוטב היה לומר – 'האזרח יצא לקנות במכולת ונדקר על-ידי מחבל'. פשוט כך.
תופעה נוספת על מנעד זה היא – 'רצחו אותו רק בגלל שהוא יהודי'. עכשיו, שלא יהיה מובן לא נכון – ברור לי שאכן מחבלים רוצחים כאן רק יהודים, ואין צורך לומר שהדבר מתועב וכו', אבל שוב עולה לי פה הצליל הקורבני. וכי אין אנו יודעים מה מהות הסכסוך פה? מדוע שוב צריך להזכיר לנו את טיבו?
ואם נחזור מעט אחורה – הביטוי הקדום ביותר שאני זוכר לכך הוא השיר 'גבעת התחמושת', בו החייל אומר את השורה האלמותית – 'בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום'. אני זוכר שבילדותי המשפט הזה הרשים אותי מאוד. ובאמת כאן אולי הוא במקום. והוא אומר – המלחמה נכפתה עלינו, וכל מה שאנחנו רוצים הוא לחיות בשלום. אבל מאז עברו מים בנהר, והיום ישראל היא לא בדיוק רודפת שלום.

ויש עוד שימושים למילית רק, שאף הם לא נראים לי. למשל – ביחס למנהיג פוליטי. היום הידוע ביותר הוא הביטוי 'רק ביבי', ולעומתו 'רק לא ביבי', אבל זה לא חידוש עכשווי. היה גם 'רק בגין' ו'רק רבין', אני מניח.
אבל מדוע ההגבלה הזו? מדוע לא לומר – אני חושב שנתניהו הוא מועמד עדיף, לדעתי יכולותיו גבוהות יותר, או – אני תומך בדרך הליכוד, או העבודה, או מרצ? ברגע שאומרים 'רק' הוא, יש כאן יסוד של הערצת אישיות, שהוא קרוב לפשיסטי ולדיקטטורי כבר מעצם הביטוי. אמנם זה במקורו ביטוי עממי אמוציונלי, אך הנה היום אנו רואים שהוא צובע את כל המפה הפוליטית.

*

המילה רק באה למעט, ובתנ"ך היא מופיעה במקומות רבים, אך דומני כי המדרש הידוע ביותר על המיעוט, אף כי הוא בא ביחס למילים 'כי אם' ולא בדיוק 'רק', הוא זה –

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב', תרגום שטיינזלץ.

אמר ר' חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. [שביד האדם יכולת הבחירה החפשית לעבוד את ה', או שלא לעשות כן. וראיה לדבר:], ש[כן] נאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב). הרי שדברים אלה צריך ה' לשאול מן האדם, לפי שהבחירה בידי האדם בלבד]."

על פסוק זה שואלים: נאמר בו "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", ועל כך תמהים: אטו [וכי] יראת שמים מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא? [שנאמר בו לשון זו ("מה… כי אם")], והאמר [והרי אמר] ר' חנינא משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג, ו) [שהדבר היחידי שה' מחשיב אותו ואוצר אותו הריהו יראת שמים בלבד.

על כך משיבים]: איןלגבי [כן, אצל] משה מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא. [שכך] אמר ר' חנינא כמשל: לדבר: אדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו — דומה עליו ככלי קטן [משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהפך, אפילו כלי קטן שמבקשים מאדם ואין לו ברשותו — דומה עליו ככלי גדול. [על כן, משה רבינו יכול היה לומר "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", שבעיניו היה זה דבר קטן]. 

*

אבל למעשה, לפי הפשט, 'כי אם ליראה' אכן מורה על דבר פשוט וקל להשגה, כפי שבא בעוד פסוק – שיאיר לפיד הזכיר לאחרונה בנאומו, והנה הקשר אקטואלי –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים ל, יד.

*

לשונית, רק המיעוט דומה למילה רק במובן של (לפי מילון ספיר) –
דק, רזה, כחוש: הפרות הרקות והרעות (בראשית מא 19).

והוא מגזרת רק-דק-נקיק.

ישיבת ארץ ישראל

כך אומר דוד לשאול, בזמן ששאול רדף אחריו –

שמואל א, כו, יט.
וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

כלומר, היציאה מתחום ישראל נמשלה לעבודת אלוהים אחרים. וכך גם מפרשים –

רש"י –
לך עבוד אלוהים אחרים – היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית כאלו עובד עבודה זרה.

ילקוט שמעוני –
לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לדוד לעבו׳ד ע״א, אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כאלו עובד ע״א שנאמר לתת לכם את ארץ כנען וגו׳ כי אני ה׳ אלהיכם, וכי הדר בארץ ישראל יש לו אלוה וכל שאינו דר בארץ ישראל אין לו אלוה, אלא לומר לך כל שאינו דר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עובד ע״א. ד״א וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עבד ע״א אלא על ידי שפוסק מדברי תורה הולך ומדבק בע״ז וכה״א וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וסרתם מדרך החיים לדרך המות ועבדתם אלהים אחרים.

*

ניתן להסביר זאת בצורה פשוטה – אין אפשרות פרקטית לעבוד את ה' באדמת נכר. כל מדינה ומדינה יש לה אלוהיה. וכך גם רות כשבאה עם נעמי לארץ ישראל אמרה – 'עמך עמי ואלוהיך אלוהיי'.
אך מכאן כנראה מביאים גם ראיה עד ימינו לאיסור יציאה מארץ ישראל, שרבים דבקים בה. אלא שלפי רש"י הדבר נכון רק בזמן קיום המקדש. ובכל אופן לא לפסוק הלכה באתי.

על השמחה ועל הבגידה

המצב בארץ סבוך ביותר, אבל בעצם יש כמה דברים החוזרים על עצמם, ולכן גם אני כאן אביא שני פסוקים שכבר הבאתי בעבר.
אתמול בנט אמר שיילך לממשלת 'השינוי והריפוי', למרות שבקמפיין הבחירות אמר דברים אחרים, והרבה אנשים מרגישים שהוא בגד בהם, ובצדק.
אבל אם אני יכול להבין מצביעי ימינה, שמרגישים שנגנב קולם, אינני יכול להבין מצביעי ליכוד שכועסים. נתניהו מדבר על התרמית הפוליטית הגדולה ביותר שנעשתה בישראל. היי, רגע, אתה חושב שאנחנו מטומטמים? הרי מה אתה עשית לגנץ רק לפני רגע? רימית אותו ותקעת לו סכין בגב, וזאת אחרי שהלך למהלך הירואי, כנגד דעת רבים ממצביעיו, ולמען מדינת ישראל. אז לך אין זכות דיבור על רמאויות פוליטיות.
מצד שני, אני רואה את מחנה המרכז-שמאל צוהל, ואני יכול להבין אותם, אבל ראשית – אני לא שותף לשמחה הזו. ההפך – ליבי מלא דאגה. ושנית – אני לא רואה פה ריפוי, אלא דווקא החרפה של השנאה והקיטוב בעם.
אז ביחס לשמחה אביא שוב את הפסוק שהבאתי בעבר (וצר לי שאני צריך להשתמש בו ביחס למחנה שלי) –

כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע.
איוב כ, ה.

רש"י –
כי רננת רשעים – כל ימי היותה מקרוב באה ולא לאורך ימי׳ עומד׳.

ושמחת חנף עדי רגע – בזמן מועט תכלה.

*

וביחס לבגידות ובגידות-הנגד הבלתי פוסקות, אביא שוב את הפסוק הזה שכבר הבאתי בעבר (וצר לי שאני צריך להביאו ביחס למדינה שלי) –

הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ.
ישעיה לג, א.

מצודות –
הוי שודד – אוי לך סנחריב השודד כל האומות שלא היית עד עתה שדוד ממי ואתה הוא הבוגד בכולם ועדיין לא בגדו בך.

כהתימך – כאומר לא כן תהיה לעולם כי כאשר תשלים לשדוד אחרים אז תושד גם אתה.

כנלותך – כשתכלה לבגוד באחרים אז הם יבגדו בך.