רגז, רגש, רגע, רגן

השורש 'רגז' מופיע ב-54 פסוקים. כתבתי עליו בפוסט קודם על הפסוק 'אל תרגזו בדרך'. שם כתבי –

ואני אוסיף –
רגז קרוב לשורש רגש, ועניינם תנועה. כך, גם הנפש יכולה להתרגש ולנוע, כמו 'בבית אלוהים נהלך ברגש', וגם הגלים בים יכולים לרגוש ולנוע. הגלים יכולים גם לרגוע, וגם זה במובן תנועה – 'רוגע הים ויהמו גליו' – מניע ומסעיר את הים. אך גם כן במובן רוגע ונחת, כפי שמוכר היום. והרי הוא מסוג הפעלים המחזיקים שני הפכים.
נמצא שיש לנו שרשרת פעלים – רגז-רגש-רגע, שעניינם תנועה ורטט.
לכן רגז, כפי שמציין שד"ל, 'עיקר עניינו נענוע ורעדה', והושאל לכל דבר. ובפסוק שלנו נראה שעניינו ריב בעניין מכירתו, כפירוש רש"י המוכר.

וכן רגן הוא מגזרה זו של רגז-רגש, ורעש מגזרת רגש. אולי גם רגם קשור לפה. והשאר השלימו.

אבל עתה נבחן את כל הופעותיו, ואעיר צעט.

בראשית מה, כד
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

בהקבלה לחיל – פחד –
שמות טו, יד
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

רגזו וחלו – פחדו –
דברים ב, כה
הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.

בשורה אחת עם דאבון, עצב –
דברים כח, סה
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

ויש גם ארגז, אולי על שום הרגזתו ונענועו בדרך, ובכל אופן אני מביאו –
שמואל א ו, ח
וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן יְהוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.

שמואל א ו, ח
וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן יְהוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.

שמואל א ו, יא
וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.

שמואל א ו, טו
וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַיהוָה.

ויקימילון –
האטימולוגיה לא ברורה. יש המקבילים לארמית: רְגַזְתָּא (שק), ולערבית: رجَازَة (רגָ'אזָה) (אפריון הנישא על־ידי גמל). לדעת אחרים מדובר במילה השאולה מפריגית: riscus.

בסמוך לחרדה, פחד –
שמואל א יד, טו
וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכׇל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים.

העלאה באוב היא הרגזה –
שמואל א כח, טו
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.

לא ירגז – לא ינוע, כך מסתבר –
שמואל ב ז, י
וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.

לשון עצב –
שמואל ב יט, א
וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

לשון רעש וגעש –
שמואל ב כב, ח
(ותגעש) [וַיִּתְגָּעַשׁ] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

נראה שלשון כעס –
מלכים ב יט, כז
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי.

מלכים ב יט, כח
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ.

לשון תנועה –
ישעיהו ה, כה
עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

סמוך לרעש –
ישעיהו יג, יג
עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.

סמוך לעצב –
ישעיהו יד, ג
וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעׇצְבְּךָ וּמֵרׇגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.

בתיאור 'הלל בן שחר', לשון תנועה –
ישעיהו יד, ט
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כׇּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.

מרעיש –
ישעיהו יד, טז
רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.

הרעיש –
ישעיהו כג, יא
יָדוֹ נָטָה עַל הַיָּם הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת יְהוָה צִוָּה אֶל כְּנַעַן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ.

תנועה –
ישעיהו כח, כא
כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נׇכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ.

ישעיהו לב, י
יָמִים עַל שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת כִּי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא.

חרדה –
ישעיהו לב, יא
חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת רְגָזָה בֹּטְחוֹת פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם.

כעס –
ישעיהו לז, כח
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי.

ישעיהו לז, כח
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי.

ישעיהו לז, כט
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ.

ירעשו –
ישעיהו סד, א
כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ.

פחד –
ירמיהו לג, ט
וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אֹתָם וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כׇּל הַטּוֹבָה וְעַל כׇּל הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ.

הרעיש (וכן הרגיע – הרעיש, כך נראה) –
ירמיהו נ, לד
גֹּאֲלָם חָזָק יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל.

סמוך לדאגה –
יחזקאל יב, יח
בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרׇגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה.

כעס –
יחזקאל טז, מג
יַעַן אֲשֶׁר לֹא (זכרתי) [זָכַרְתְּ] אֶת יְמֵי נְעוּרַיִךְ וַתִּרְגְּזִי לִי בְּכׇל אֵלֶּה וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְלֹא (עשיתי) [עָשִׂית] אֶת הַזִּמָּה עַל כׇּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ.

רעש –
יואל ב, א
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קׇדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם יְהוָה כִּי קָרוֹב.

רעש –
יואל ב, י
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נׇגְהָם.

רעש –
עמוס ח, ח
הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כׇּל יוֹשֵׁב בָּהּ וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִגְרְשָׁה (ונשקה) [וְנִשְׁקְעָה] כִּיאוֹר מִצְרָיִם.

ינועו –
מיכה ז, יז
יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ.

כעס –
חבקוק ג, ב
יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יְהוָה פׇּעׇלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר.

תנועה –
חבקוק ג, ז
תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אׇהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.

רוגז בטן –
חבקוק ג, טז
שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ.

אולי פחד –
תהילים ד, ה
רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה.

תנועה, סמוך לגעש –
תהילים יח, ח
וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

רעש –
תהילים עז, יז
רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.

רעש –
תהילים עז, יט
קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ.

סמוך לתנוט-תנועה, אבל נראה שמלשון פחד –
תהילים צט, א
יְהוָה מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ.

כעס –
משלי כט, ט
אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת.

תנועה –
משלי ל, כא
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת.

כעס –
איוב ג, יז
שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.

הפך השלווה –
איוב ג, כו
לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז.

מרעיד –
איוב ט, ו
הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן.

כעס –
איוב יב, ו
יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ.

כעס –
איוב יד, א
אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז.

איוב לז, ב
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא.

רעש –
איוב לט, כד
בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ וְלֹא יַאֲמִין כִּי קוֹל שׁוֹפָר.

ארמית, כעס וחמה –
דניאל ג, יג
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא.

עזרא ה, יב
לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (כסדיא) [כַּסְדָּאָה] וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל.

תנועה, כך נראה –
דברי הימים א יז, ט
וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיהוּ וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יוֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.

*

ומהממצאים עולה, כי רגז ביחס לבני אדם מציין בעיקר עצב או כעס, וכשהוא בא ביחס לדומם, כמו ים או הרים, הוא מציין תנועה ורעש. הוא גם בא ביחס לעמים, ומציין את פחדם והתעוררותם. ובארמית הוא מציין כעס.

*


דורש רג"ש מופיע ב-6 פסוקים בלבד, והוא לשון ניע נפשי, או פיזי (כך בארמית) –

תהילים ב, א
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק.

תהילים נה, טו
אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ.

תהילים סד, ג
תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן.

בארמית, מיהרו –
דניאל ו, ז
אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי.

דניאל ו, יב
אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵא וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ.

דניאל ו, טז
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי כׇל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה.

*

השורש 'רגע' מופיע כפועל ב-15 פסוקים, מלבד הופעותיו במילה 'רגע' כציון זמן, שבה הוא מופיע עוד כ-80 פעמים.
משמעותו בדרך כלל מנוחה, אך גם להפך – הנעה והסערה, בעיקר של הים, כמו בביטוי 'רוגע הים ויהמו גליו', שמופיע אצל ישעיה וירמיה.
הקשר לרגע כיחידת זמן מצריך עיון. אולי הרגע הוא החלק הנח בזמן, כשם העתיק להווה – 'עומד'.

בהקבלה למנוחה –
דברים כח, סה
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

מנוחה –
ישעיהו כח, יב
אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.

מנוחה –
ישעיהו לד, יד
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ

אשקיט (או ארעיש) –
ישעיהו נא, ד
הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ.

כאן בהקבלה להמיית הגלים, לשון ניעה וטלטול –
ישעיהו נא, טו
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

מנוחה –
ירמיהו ו, טז
כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ.

ירמיהו לא, ב
כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל.

ניע, וביטוי זה גם אצל ישעיה –
ירמיהו לא, לה
כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

מנוחה –
ירמיהו מז, ו
הוֹי חֶרֶב לַיהוָה עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אֶל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי.

ירמיהו מט, יט
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי.

ניע –
ירמיהו נ, לד
גֹּאֲלָם חָזָק יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל.

פסוק חוזר –
ירמיהו נ, מד
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּעָה (ארוצם) [אֲרִיצֵם] מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי.

מנוחה, או רגע –
משלי יב, יט
שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר.

בצירוף מעניין –
איוב ז, ה
לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה (וגיש) [וְגוּשׁ] עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס.

מנוחה או ניע –
איוב כו, יב
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם (ובתובנתו) [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב.

*

ויקימילון מוסיף –
רָגַע –
נָח וְשָׁקַט.

”נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו“ (ירמיהו לא, פסוק לד)

גיזרון –
משמעות המילה והשורש לא מוסכמים לפי רוב הפרשנים נבקע נחלק ביחוד בפסוק ”לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס“ (איוב ז, פסוק ה)

פרשנים מפרשים –
רש"י: נקמט כמו רוגע הים (ישעיה נא). פ"א עורי רגע ל' נוח גל אחר (ס"א אצל) גל כקמטים הללו.

אבן עזרא: א"ר משה נבקע וכמוהו על "רגעי ארץ" "רגע אחד ממנו" וענינו חלק ואמר כי וימאס מן נמס והאל"ף תחת הסמ"ך כאל"ף אשר בזאו נהרים והנכון בעיני שרגע מן רוגע הים ויהיה וימאס כמשמעו בעבור שנשתנה

רלב"ג: נבקע והיה נמאס מצד הליחה הסרוח' אשר בו

רֶגַע
גיזרון –
מילה מקראית שפירושה המקורי הוא כנראה תנועת עין או מצמוץ.

*


שורש רגן מופיע ב-7 פסוקים, ועניינו תלונה.

ויקימילון אומר –
ר' שלמה פפנהיים טען ש'התלונן' זה כאשר חושב שנעשה משהו שלא כהוגן, ואילו 'רגן' זה כאשר מתלונן בלי סיבה אמיתית אלא מתוך זדון ורועי לב.

אלה הופעותיו –
דברים א, כז
וַתֵּרָגְנוּ בְאׇהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.

ישעיהו כט, כד
וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח.

תהילים קו, כה
וַיֵּרָגְנוּ בְאׇהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה

משלי טז, כח
אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף.

משלי יח, ח
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.

משלי כו, כ
בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן.

משלי כו, כב
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.

אל תרגזו בדרך

פרשת ויגש.

(על רגז-רגש-רגע-רגן).
כשיוסף שולח את אחיו הוא אומר –

וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.
בראשית מה, כד.

מהו רגז?
נעיין בכמה פירושים –

רש"י – לשון ריב –
ולפי פשוטו של מקרא יש לומר: לפי שהיו נכלמים, היה נדאג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתַה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאותו.

רשב"ם – לשון יראה –
אל תרגזו – אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים, כי שלום לי מכל צד. וכן: רגזו {ו}אל תחטאו (תהלים ד׳:ה׳) – היו יראים מן הקב״ה ולא תחטאו. וכן: ונתן י״י לך {שם} לב רגז (דברים כ״ח:ס״ה) – דחיל כתרגומו. וכן: ירגזון יריעות (חבקוק ג׳:ז׳) – לשון ניענוע כאדם המתיירא. וכן: רגזה בוטחות (ישעיהו ל״ב:י״א), המרגיז ארץ ממקומה (איוב ט׳:ו׳). אבל רגזה של תרגום של דניאל ושל עזרא – לשון כעס. טרנבלר לעז של רוגז של כ״ד ספרים.

אבן עזרא –
וטעם אל תרגזו – שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתי.

רמב"ן –
אל תרגזו בדרך – ענין רגז הוא רתת ותנועה. ויאמר בבאו מן הפחד על הרב: לב רגז (דברים כ״ח:ס״ה), ורגזו וחלו (דברים ב׳:כ״ה), ותחתי ארגז (חבקוק ג׳:ט״ז), ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל י״ב:י״ח). ולכן, הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף: אל תפחדו בדרך. והענין: כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות, אולי יפחדו בדרך בלכתם, וכל שכן בשובם עם כל רכושם, ולא ימהרו לדבר. ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שאמר: מהרו ועלו אל אבי (בראשית מ״ה:ט׳), ולא יפחדו כלל בדרך, כי שמו עליהם, כי הוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההן בידו, וממוראו ייראו הכל, וילכו ויבאו לשלום.

רד"ק –
וַיְשַלַח – אל תרגזו בדרך – [בכור שור פירש לשון פחד, ורשב״ם פירש לשון דאגה ויראה, והר״ר יונה פירש צער בשערי צדק שלו קרוב לראשיתו:] אל תתקוטטו זה עם זה על מכירתי, לאמר אחד לחברו: אתה גרמת מכירת אחינו.

שד"ל (מדייק) –
אל תרגזו בדרך – לשון רגז בלשון הקודש עיקר ענינו נענוע ורעדה (רשב״ם), כמו ומוסדי הרים ירגזו (תהלים י״ח:ח׳), ירגזון יריעות (חבקוק ג׳:ז׳), וירגזו ההרים (ישעיהו ה׳:כ״ה), והושאל על שאול והמית הנפש לכל סבה שיהיה, כמו ורגזו וחלו מפניך (דברים ב כ״ה) ופחדו ורגזו (ירמיהו ל״ג:ט׳), לב רגז (דברים כ״ח:ס״ה) שהם על חרדת הפחד; מעצבך ומרגזך (ישעיהו י״ד:ג׳), וירגז
המלך (שמואל ב י״ט א), שהם על חרדת העצבון; למרגיזי אל (איוב י״ב:ו׳), ברגז רחם תזכר (חבקוק ג׳:ב׳) שהם על החמה והחרון. ובלשון ארמית נאמר תמיד על החמה והחרון. וכאן הנכון כפירוש רש״י שלא יריבו זה עם זה על דבר מכירתו, וכדברי ר׳ יונה (הביאו רד״ק) אל תתקוטטו זה עם זה על מכירתי לאמר זה לחברו אתה גרמת מכירתו, וכן היא ג״כ דעת הרלב״ג.

ורש"ר הירש מוסיף על הכלל –
אל תרגזו בדרך – ״רגז״ מציין בדרך כלל פחד, ולא כעס. נמצא שפירושו כאן: צאו לדרככם ברוח טובה, ואל תדאגו על העתיד.

*

ואני אוסיף –
רגז קרוב לשורש רגש, ועניינם תנועה. כך, גם הנפש יכולה להתרגש ולנוע, כמו 'בבית אלוהים נהלך ברגש', וגם הגלים בים יכולים לרגוש ולנוע. הגלים יכולים גם לרגוע, וגם זה במובן תנועה – 'רוגע הים ויהמו גליו' – מניע ומסעיר את הים. אך גם כן במובן רוגע ונחת, כפי שמוכר היום. והרי הוא מסוג הפעלים המחזיקים שני הפכים.
נמצא שיש לנו שרשרת פעלים – רגז-רגש-רגע, שעניינם תנועה ורטט.
לכן רגז, כפי שמציין שד"ל, 'עיקר עניינו נענוע ורעדה', והושאל לכל דבר. ובפסוק שלנו נראה שעניינו ריב בעניין מכירתו, כפירוש רש"י המוכר.


וכן רגן הוא מגזרה זו של רגז-רגש, ורעש מגזרת רגש. אולי גם רגם קשור לפה. והשאר השלימו

כסה וחסה

השורש 'כסה' מופיע ב-174 פסוקים, ולהלן אביא כמה מהופעותיו המיוחדות.

השם מכסה –
בראשית ח, יג
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הביטוי הלא ברור 'כסות עיניים' –
בראשית כ, טז

וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת.

כיסוי דם, למשל בסיפור יוסף –
בראשית לז, כו
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ.

צורות מיוחדות בשירת הים –
שמות טו, ה
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.

שמות טו, י
נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

כסות – בגד –
שמות כא, י
אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.

כיסוי תולעה –
ישעיהו יד, יא
הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.

חרפה ובושה מכסות פנים –
ירמיהו נא, נא
בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְהוָה.

כיסוי ערווה –
יחזקאל טז, ח
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי.

כיסוי בושה –
עובדיה א, י
מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם.

כיסוי ים בפסוק הידוע –
חבקוק ב, יד
כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם.

כיסוי החטא –
תהילים לב, א
לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה.

אי כיסוי עוון, כלומר וידוי –
תהילים לב, ה
חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה.

בכסה, לפי חז"ל – זמן כיסוי הלבנה –
תהילים פא, ד
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.

אליך כיסיתי, במובן אליך קיוויתי. כשם שהתקווה והאמונה חבויות ומכוסות –
תהילים קמג, ט
הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְהוָה אֵלֶיךָ כִסִּתִי.

*

ועתה לכמה אמרות חכמה.
ספר משלי מדבר הרבה על כיסוי. למשל –

האהבה מכסה על הפשע –
משלי י, יב
שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כׇּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

הנאמן מכסה את הסוד –
משלי יא, יג
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.

הערום, שהוא כאן החכם, מכסה את דעתו –
משלי יב, כג
אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת.

שוב כיסוי הפשע על-ידי אהבה –
משלי יז, ט
מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף.

ומנגד, כיסוי פשעי עצמך לא יצליח, וצריך וידוי –
משלי כח, יג
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

ושוב כיסוי הדם בביטוי המוכר של איוב –
איוב טז, יח
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.

*

ביחס לדברים אלה אפשר לומר כמה דברים.
ראשית, יש דברים שראוי לכסותם. קודם כל – הערווה, על-ידי כסות. וכן בהרחבה גם את הקלון. אך יותר מזה – צריך לכסות את הדעת, לא לומר את כל דעתך – וזה אולי דבר שעשוי להיות שנוי במחלוקת.
שנית, יש דברים שלא ראוי לכסות. למשל את פשעיך לא ראוי לכסות, אלא עליך להתוודות עליהם. לעומת זאת, בנוגע לפשעי אחרים – בשני פסוקים נאמר שמי שמחפש אהבה מכסה עליהם. כלומר – האהבה חזקה מהפשע שעשו נגדך.
שלישית, יש עניין של כיסוי הדם. קודם כל הוא כפשוטו – קבורה. אך שנית הוא גם השאלה לשכחה, כמו בדברי איוב לעיל. וזכורים גם דמי הבל הצועקים מן האדמה.

*

מבחינה לשונית, כתוב בויקימילון –
גזרון –
סכול אותיות בין הפועל המופיע בספ' מלכים (הקדום יותר) – "יסכו", ובגרסתו העדכנית מספ' דברי הימים "יכסו" . ”וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים “ (מלכים א׳ ח, פסוק ז) ”וַיְכַסּוּ הַכְּרוּבִים“ (דברי הימים ב׳ ה, פסוק ח)[1].

ואכן, יש קרבת משמעות בין כס ו-סך, שעניינם כיסוי וסיכוך. מה הקדום יותר? נראה שדווקא כס, שקרוב גם לכף, שממנה כפר, כפורת, במובן כיסוי. והוא קרוב גם לחס, במובן מחסה, והחס-מרחם הוא הנותן מחסה, שהוא מעין כיסוי. וכן חוזר הביטוי 'בך חסיתי'.

*

שורש 'חסה' מופיע ב-65 פסוקים בתנ"ך, רובם בהקשר זה של החוסה בה', והרבה בתהילים. למשל –

תהילים ז, ב
יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכׇּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי.

או הפסוקים מן ההלל –
תהילים קיח, ח-ט –
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.

גם מחסן וחוסן נראה שמשורש זה, חס.

עבד, כלכל ופרנס

השורש 'עבד' מופיע בתנ"ך ב-1139 פסוקים, שכמובן לא אביא אותם, ואפילו לא עברתי עליהם. בדומה למה שכתבתי על 'עבודה' – הוא מתחלק לשניים – עבודת כפיים ועבודת האל. כמו כן יש עבד לאדם ועבד לאל, כאשר נביאי ה' נקראים עבדיו, וכל עם ישראל גם כן.

בוויקימילון מצאתי דברים מעניינים בנוגע למילה זו –

עֶבֶד
גזרון –
בלשון אוגריתית, "בִּיד" ΁Ί΄ בידו של-, בניהולו של- . תיבת "בּיד" האוגריתית היא נגזרת של תיבת "יד" Ί΄ .

האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף מקבילה, בצורת "עַבְּטְ", "āabṭ" בהוראת "עף" [1].

בנוגע לחלק הראשון – אם כך נראה שמקור המילה הוא ביד, מי שבידו של אחר. אבל לפי זה השם עבד קדם לשם עבודה, וזה אינו סביר. ואולי העבודה נקראה כך כי היא נעשתה ביד, וכפי שאומרים היום – 'עבודת יד'.

בנוגע לחלק השני – לא ברור הקשר שלו למילה עבד, אבל הוא מזכיר את המילה עבט, לעבוט, עבוטו, כלומר הכלי הממושכן. אך נראה שעבט הוא עיבוד מאוחר של עבד, והוא חפץ משועבד, שהמילה קיבלה וריאנט מיוחד עבורו.

*

ואגב כך, נזכיר גם את המילה 'פרנסה', שאינה מופיעה בתנ"ך.

לפי ויקימילון –
פַּרְנָסָה –
מקור –
לשון חז"ל מן פִרְנֵס, כנראה מיוונית phernizo) φερνίζω) 'סיפק, העניק (לאישה בנישואין)'.

בתנ"ך השורש לזה הוא כלכ"ל, שגם כן לא נפוץ מאוד, וממנו כלכלה.

אלה הופעותיו –

שמואל ב יט, לג
וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד.

מלכים א ד, ז
וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל (אחד) [הָאֶחָד] לְכַלְכֵּל.

ירמיהו כ, ט
וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.

רות ד, טו
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.

כמו כן, אולי כדאי להזכיר שהיה איש ושמו כלכל, ממשפחת המשוררים –
מלכים א ה, יא
וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכׇל הַגּוֹיִם סָבִיב.

דברי הימים א ב, ו
וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה.

כלכל יסודו, כך נראה, כל, במובן להכיל.

ועוד, המפרנס נקרא גם 'המשביר', נותן השבר, הלחם. וזה תיאורו של יוסף, ומכאן שם חנות הכלבו הישראלית. על השבר והמשביר כתבתי בפעם אחרת.

שמש


המילה 'שמש' מופיעה בתנ"ך ב-149 פסוקים, ועוד פעמיים בצורה הארמית, כפי שאביא להלן.

אלה כמה הופעות מעניינות שלה –

'לעיני השמש' כביטוי לגילוי המכוסה –
שמואל ב יב, יא
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

שמואל ב יב, יב
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

ברבים, לתיאור חלק בבית –
ישעיהו נד, יב
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

בתיאור אחרית הימים מופיעה השמש בכמה אופנים –
ישעיהו ס, יט
לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

ישעיהו ס, כ
לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

יואל ג, ד
הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

עמוס ח, ט
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצׇּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר.

מלאכי ג, כ
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.

אוהל השמש –
תהילים יט, ה
בְּכׇל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם.

וביטוי חוזר 'מזרח שמש', שכן השמש באה ממזרח, ו'מבואו' הוא מקום שקיעתה, במערב –
תהילים נ, א
מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.

תיאור מפורסם המיוחס למלך, או למשיח –
תהילים עב, יז
יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כׇּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.

וקהלת מרבה מאוד להזכיר את השמש, ומה ש'תחת השמש', הנה שני פסוקים על המחזוריות –
קהלת א, ה
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.

קהלת א, ט
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

ובדניאל מופיעה הצורה הארמית של השמש –

דניאל ו, טו
אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ

ואף הפועל שמ"ש, הידוע מלשון חז"ל –
דניאל ז, י
נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף (אלפים) [אַלְפִין] יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ (רבון) [רִבְבָן] קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.

*

ויקימילון מציין –
גיזרון –
המילה משותפת למספר לשונות שמיות. למשל: ארמית – ܫܡܫܐ (שִׁמְשָׁא), ערבית – شَمْس‎ (שַׁמְס), אכדית – šamšu, אוגריתית – špš) ΌΔΌ), טיגרית – šämš) ሸምሽ), פיניקית – औऌऔ

וכן, יש להוסיף, שקשה להתעלם מהקשר בין השם שמש והשם אש. איני יכול להוכיח זאת, אבל נראה לי סביר שבתחילה היה השם אש, שעליו דיברתי בעבר, ולאחר מכן הצביעו הקדמונים לשמיים ואמרו – 'שם אש' ויצרו את המילה שמש. גם לחז"ל יש כמה מדרשים בכיוון זה.
ומכיוון שהשמש משמשת אותנו באופנים רבים – לאור, לחום ועוד – נוצר גם הפועל לשמש, כך נראה.

סוד

המילה 'סוד' מופיעה ב-21 פסוקים, ומשמעה התוועדות של בני אדם, בדומה ל'הסתודדות' בימינו, וכן דבר מוסתר, ומזה – 'תורת סוד' ועוד.

כך במילון המקרא של ספיר –
סוד, סֹד
1. דבר סֵתר, כאמור בפסוק: "הוֹלֵך רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי, יא, 13).
2. שׂיחת רֵעים, שיחה, תכנית מועצה, כאמור בפסוק: "אשר יחדָּו נַמְתִּיק סוֹד" (תהילים, נה, 15).

אך ניתן ללמוד הרבה מהופעותיה השונות, שאלו הן –

כאן 'סוד' מקביל ל'קהל', בהתאם למשמעות הראשונית –
בראשית מט, ו
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

ירמיה מרבה לדבר על 'סוד'. הן על 'סוד בחורים' או סוד משחקים' –
ירמיהו ו, יא
וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים.

ירמיהו טו, יז
לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

והן על 'סוד ה", שנראה מתאים למשמעות ימינו –
ירמיהו כג, יח
כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד יְהוָה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב (דברי) [דְּבָרוֹ] וַיִּשְׁמָע.

ירמיהו כג, כב
וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

ויחזקאל מדבר על 'סוד עמי', המקביל ל'כתב בית ישראל' –
יחזקאל יג, ט

וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה.

ושוב סוד ה' –
עמוס ג, ז
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

וכאן בהקבלה לברית –
תהילים כה, יד
סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

משורר תהילים אומר על רעו, ומקביל ל'רגש' –
תהילים נה, טו
אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ.

ושוב מקביל ל'רגשה' –
תהילים סד, ג
תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן.

וכאן מקביל להתייעצות, אך ביחס ל'צפונייך' –
תהילים פג, ד
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ.

ויש 'סוד קדושים', המלאכים –
תהילים פט, ח
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו.

וגם 'סוד ישרים' –
תהילים קיא, א
הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה יְהוָה בְּכׇל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה.

שוב סוד ה', לישרים –
משלי ג, לב
כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ.

הרכיל מגלה סוד –
משלי יא, יג
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.

בלי התייעצות, הסתודדות, לא יוקמו המחשבות –
משלי טו, כב
הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם.

שוב על הולך הרכיל –
משלי כ, יט
גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב.

עצה בעת ריב –
משלי כה, ט
רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל.

סוד בהקבלה לחוכמה –
איוב טו, ח
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה.

'מתי סודי' – אנשי סודי –
איוב יט, יט
תִּעֲבוּנִי כׇּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי.

סוד אלוה –
איוב כט, ד
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חׇרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי.

נכל

שורש 'נכל' מופיע ב-6 פסוקים בתנ"ך, בצורות שונות.

האחים התנכלו ליוסף –
בראשית לז, יח
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

המדיינים צוררים לישראל –
במדבר כה, יח
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כׇּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

כילי הוא הקמצן, והוא בא מאותו השורש (או כל"א), ומופיע בשני פסוקים בקטע אחד –
ישעיהו לב, ה
לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ.

ישעיהו לב, ז
וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל (ענוים) [עֲנִיִּים] בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט.

ופעם אחת בצורה המוכרת, נוכל –
מלאכי א, יד
וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מׇשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם.

ושוב כפועל –
תהילים קה, כה
הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו.

*

על הפסוק הראשון אומר רשב"ם –
ויתנכלו אותו – נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל (מלאכי א׳:י״ד), בנכליהם אשר נכלו (במדבר כ״ה:י״ח).

ורש"ר הירש אומר דבר מעניין –

לפי זה, ״וינכלו אותו להם״ יכול להתפרש: הם ראו אותו כנוכל, הם תיארוהו לעצמם נוכל.

כשיוסף התקרב אל האחים, הם ראוהו בעיני רוחם כאדם שהוא סכנה לענייניהם החשובים ביותר – עד כדי כך שצריך ״להמיתו״. הם סברו שלהם הזכות להורגו כדי להגן על עצמם.

*

עוד מבחינה לשונית – אולי הוא קרוב לשורש 'רכל', שממנו רוכל ולרכל, וקשור – כך כותב רש"י – ל-לרגל. אך זו רק הצעה.

זרוע

המילה זרוע מופיעה בתנ"ך כ-80 פעמים, וכידוע יש לה שתי משמעויות עיקריות – במובן הפיזי היא היד, ובמובן המושאל היא הכוח, שבייחוד מיוחס לאל, ובייחוד חוזרת הביטוי 'ביד חזקה ובזרוע נטויה'.
ועדיין, יש למילה זו עוד כמה הופעות מעניינות, שאביא להלן.

תחילה, זרוע היד –
בראשית מט, כד
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.

ושנית, ככוח, בביטוי 'זרוע נטויה' –
שמות ו, ו
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

או –
דברים ד, לד
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.

הביטוי 'זרועות עולם' (עולם בתנ"ך הוא זמן) –
דברים לג, כז
מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

כציון המשכיות השושלת –
שמואל א ב, לא
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ.

הביטוי 'איש בשר זרועו יאכלו' –
ישעיהו ט, יט
וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ.

הביטוי 'נחת זרועו', מכתו הנוחתת –
ישעיהו ל, ל

וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד.

ישעיה פונה לזרוע ה' –
ישעיהו נא, ט
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין

ובכלל, ישעיה השני מרבה להזכיר את זרוע ה' –
ישעיהו נב, י
חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ לְעֵינֵי כׇּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

ישעיהו נג, א
מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל מִי נִגְלָתָה.

ישעיהו נט, טז
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ.

ובביטוי 'זרוע תפארתו' –
ישעיהו סג, יב

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

מכאן יובן הפסוק –
ירמיהו יז, ה
כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ

כלומר – שם בשר ודם ככוחו, מאמין בכוח אדם ולא באל.

וכן הפסוק –
יחזקאל כב, ו
הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפׇךְ דָּם.

כלומר – איש לזרועו – כל אחד מסתמך על כוחו.

וגם דניאל מרבה להזכיר זרועות –
כאן הביטוי 'כוח הזרוע' –
דניאל יא, ו
וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים.

זרועות כאן, כך נראה, במובן כוחות, וכך היום אומרים 'זרוע היבשה' וכיוב' –
דניאל יא, טו
וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד.

וכן כאן –
דניאל יא, כב
וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית.

וכאן במובן צאצאים, כלומר זרע (ומעניין קשר זה בין זרוע וזרע, אך ראו להלן) –
דניאל יא, לא
וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם.

*

ויקימילון אומר –
גיזרון
בניגוד לדעת Strongs' Concordance,[1] אינה קשורה לתיבת 'זרע'. יצוקה משורש קדום ד'-ר-ע (ארמית דרע, ערבית ד'רע), זרע משורש קדום ז-ר-ע (ארמית זרע, ערבית זרע).

המילה משותפת לכמה שפות שמיות: ערבית: ذراع (ד'רע); אוגריתית: ḏrʕ (ד'רע);[2] ארמית: דְּרַע;[3],דְּרָעָא (חילוף אותיות ז-ד בין עברית לארמית);[4] אכדית: zuruḫ (אין ע' באכדית, לכן עברית ע↔אכדית ḫ); געז: Mazra'at (מזרעת). מצרית תיכונה בהגיית דְזֶ'רֶֶעַ, בהגייה מאוחרת: דזֶ'רֶת ḏrt בהוראת יד . להלן הירוגליף:

וחשוב גם –
מידע נוסף
1. במקרא מופיעה הצורה המורחבת אזרוע בה נוספה אלף פרוסתטית.

”בְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל“ (ירמיהו לב, פסוק כא)

2. צורת ניקוד נוספת: זְרֹעַ.
”וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה“ (דברים יח, פסוק ג)

חרה


השורש חר"ה מופיע ב-136 פסוקים, שכמובן לא אביא את כולם, אבל אביא כמה צורות מיוחדות של השורש. בדרך כלל הוא בא בצורת 'חרי אף' או 'חרון'.
'חר' הוא שורש שריפה והשחרה, כמו שחר, וגם משמעות אחת של בחר – 'בחרתיך בכור עוני', כפי שציינתי בעבר. והחרון הוא בעירת הכעס.
אפשר שההברה הזו נבחרה כחיקוי לקול השריפה, או משהו בדומה לזה.

הנה כמה מופעים מיוחדים –

במובן שריפה כנראה, התמעטות (גם יאשמו הוא – שממו) –
ישעיהו כד, ו
עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.

בנפעל –
ישעיהו מא, יא
הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.

כמו המובן המודרני של התחרות, אבל בניקוד שונה –
ירמיהו יב, ה
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן.

ירמיהו כב, טו
הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ.

וכאן מופע רגיל, אך אני מביא אותו כי אני תמיד משתעשע כאן בהחלפת חרה בחרא –
יונה ד, ט
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.

עצה חוזרת בספרי החוכמה –
תהילים לז, א
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

ברבים –
תהילים פח, יז
עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי

מקור הביטוי 'החרה החזיק' –
נחמיה ג, כ
אַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק בָּרוּךְ בֶּן (זבי) [זַכַּי] מִדָּה שֵׁנִית מִן הַמִּקְצוֹעַ עַד פֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.

*

ובעבר כתבתי באתר הניווט בתנ"ך –

נכתב ב: 16:45:38  24.04.2013.

בתהילים לז' חוזרת הפנייה "אל תתחר":
תהלים לז1: "לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה"
תהלים לז7: "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מזמות"
תהלים לז8: "הרף מאף ועזב חמה אל תתחר אך להרע"
הרעיון מופיע אף במשלי:
משלי כד19: "אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים"
רש"י (ודומה לו מצודות): אל תתחר במרעים – מוכיח את ישראל הוא שלא יתחרו בהצלחת המרעים לעשות כמעשיה' כמו (ירמיהו י"ב) ואיך תתחרה את הסוסים לרוץ במרוצתם, האטיר בלע"ז.
ואולם, אפשר לפרש את המילה "תתחר" בשני אופנים: מלשון תחרות ומלשון חרון-אף.
וייתכן ששניהם זה היינו-הך: התחרות נובעת מחרון אף ומקנאת איש ברעהו ואינה מומלצת. אלא עדיף שיעסוק כל אחד בעניינו ויפרגן לאחר.
מה זה אומר על הקפיטליזם?

והוספתי הערה –
מעניין שבירמיה כב תחרות באה בסמוך לבצע:

יג הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא-צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט; בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן-לוֹ. יד הָאֹמֵר, אֶבְנֶה-לִּי בֵּית מִדּוֹת, וַעֲלִיּוֹת, מְרֻוָּחִים; וְקָרַע לוֹ, חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז, וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. טו הֲתִמְלֹךְ, כִּי אַתָּה **מְתַחֲרֶה** בָאָרֶז; אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה–אָז, טוֹב לוֹ. טז דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-יְהוָה. יז כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם-עַל-בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם-הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל-הָעֹשֶׁק וְעַל-הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.

ואראל הגיב שם –
לגבי תחרות וחרון, יש גם קשר דומה בין קנאות וקנאה, ראה: http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/htxra.html

בכל מקרה, הפסוקים מדברים רק על קנאה ותחרות עם רשעים. לעומת זאת, אמרו חז"ל "קנאת סופרים – תרבה חכמה".

*

לחיזוק הקשר של שורשי 'חר' עם השחרה נביט לכמה מופעים שלהם –

ראשית – שחור, בצורה המובהקת ביותר. היפוכו – צחור (לבן) – מ-צח.
שנית – נחר – הוא המפויח באש, 'נחר מפוח'.
ואולי גם מאוחר הוא – משעה שהיום מושחר. וממנו גם כן – מחר, לאחר תום החשכה. וזה בדרך השערה.

גם הצד השני של השורש (כשאות נוספת אחריו) יש הרבה שורשי כליון –
חרב – יבש ומוחרב. חֶרֶב – מחריבה.
חרד – דומה אולי למי שחרה לו, בדרך אחרת. והוא גם שורש שלילי.
חרל – קוץ, באזור חרב.
חרס – עשויה להשחיר, 'כשולי קדירה', 'קיבצו פארור' – השחירו.
חרש – בשקט – אולי על שם אפילת הלילה.
חרחור – מין מחלה, אולי על שם השחרות.
וגם השחר, הבוקר, הוא הזמן בו מסתיימת שחרות הלילה.

*

ובעניין חרא, כמו בפסוק –

ישעיה לו, יב –
וַיֹּאמֶר רַב שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חראיהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם [מֵימֵי רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם.

איני יודע. אולי הוא נקרא כך על שום שהוא חרב ויבש.

קנא וקנה

השורש קנא מופיע ב-70 פסוקים. לעיתים היא קנאת איש מרעהו, או לאשתו, ולפעמים היא קנאת ה', או קנאת אדם לה'. אביא את הופעות המילה ואעיר מעט.

*

ההופעות הראשונות הן קנאת איש מרעהו פשוטה –

קנאה ליצחק –
בראשית כו, יד
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

קנאת רחל באחותה –
בראשית ל, א
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

הקנאה ביוסף –
בראשית לז, יא
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

ואל קנא, אחד משמותיו –
שמות כ, ה
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

שמות לד, יד
כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא.

ויש תורת קנאות שלמה של קנאת האיש לאשתו, בבמדבר ה –
במדבר ה, יד
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

במדבר ה, טו
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.

במדבר ה, יח
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים.

במדבר ה, כה
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

במדבר ה, כט
זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה.

במדבר ה, ל
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

משה לא מקנא בנביאים –
במדבר יא, כט
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

קנאות פנחס –
במדבר כה, יא
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

במדבר כה, יג
וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בדברים חוזר הרבה אפיונו של ה' כאל קנא –
דברים ד, כד
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

דברים ה, ט
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

דברים ו, טו
כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

דברים כט, יט
לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

דברים לב, טז
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

דברים לב, כא
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

*

יהושע כד, יט
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְהוָה כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.

שאול קנא לבני ישראל –
שמואל ב כא, ב
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

מלכים א יד, כב
וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ.

קנאות אליהו, בדומה לפנחס –
מלכים א יט, י
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

מלכים א יט, יד
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

עוד קנאות לה' –
מלכים ב י, טז
וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַיהוָה וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ.

'קנאת ה" – ביטוי שחוזר הרבה –
מלכים ב יט, לא
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה [צְבָאוֹת] תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו ט, ו
(לםרבה) [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו יא, יג
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.

ישעיהו כו, יא
יְהוָה רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.

ישעיהו לז, לב
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

ישעיהו מב, יג
יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר.

ישעיהו נט, יז
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה.

ישעיהו סג, טו
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קׇדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ.

אצל יחזקאל הקנאה מופיעה רבות –
יחזקאל ה, יג
וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם.

ופעם אחת בא כשורש קנ"ה –
יחזקאל ח, ג
וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה.

רד"ק –
מושב סמל הקנאה המקנה – בא בדרך בעלי הה"א. ומשפטו: המקניא, בשקל [=במשקל] "משגיא לגוים". ופירושו: שהסמל מקניא האל בהיותו בביתו במקום משכן כבודו כמו שאמר הם קנאוני בלא אל:

וכן שד"ל –
המקנה – כמו המקניא, הגורם קנאה; נחי ל״א ול״ה מתחלפים.

יחזקאל ח, ה
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה.

יחזקאל טז, לח
וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה.

יחזקאל טז, מב
וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

יחזקאל כג, כה
וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאׇזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ.

יחזקאל לא, ט
יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כׇּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים.

יחזקאל לה, יא
לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ.

יחזקאל לו, ה
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כׇּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז.

יחזקאל לו, ו
לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם.

יחזקאל לח, יט
וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

יחזקאל לט, כה
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עַתָּה אָשִׁיב אֶת (שבית) [שְׁבוּת] יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי.

יואל ב, יח
וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ.

נחום פותח באפיון ה' כאל קנא, עם פרטים רבים –
נחום א, ב
אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו.

'אש קנאה' – גם כן ביטוי חוזר –
צפניה א, יח
גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

צפניה ג, ח
לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקׇבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ.

זכריה א, יד
וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה.

זכריה ח, ב
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ.

*

בספרי החוכמה, עצה חוזרת היא לא לקנא ברשעים –
תהילים לז, א
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

תהילים סט, י
כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי.

תהילים עג, ג
כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.

תהילים עח, נח
וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ.

תהילים עט, ה
עַד מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ.

תהילים קו, טז
וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהוָה.

תהילים קיט, קלט
צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי.

משלי ג, לא
אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו.

משלי ו, לד
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם.

משלי יד, ל
חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה.

משלי כג, יז
אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כׇּל הַיּוֹם.

משלי כד, א
אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל (תתאו) [תִּתְאָיו] לִהְיוֹת אִתָּם.

משלי כד, יט
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.

משלי כז, ד
אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה.

איוב ה, ב
כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרׇג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה.

וקנאת האהבה –
שיר השירים ח, ו
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

קנאה כדבר המוביל לפעילות, אמביציה –
קהלת ד, ד
וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת ט, ו
גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

*

איני יודע אם קיים קשר בין קנא לקנה, וקשר כזה עד כמה שידוע לי לא מוכר. ובכל אופן, אולי על דרך הדרש, נוכל לומר שבכל מה שקשור לקנייה, כלומר לכסף – רבה הקנאה! כך שאולי בכל זאת קיים קשר כזה – מי שקונה משהו – מעורר קנאה.
באותו אופן, בעבר מצאתי קשר בין המילים תחרות וחרון. שתיהן משורש חר"ה, ואכן התחרות מעוררת חרון. לכן כשמשורר תהילים אומר "אל תתחר במרעים" יש לכך משמעות כפולה – אל תתחרה בהם, וממילא אל תתערב בחרונם. על שורש חרה אכתוב בהזדמנות אחרת.
אם כך, השיטה הקפיטליסטית נראית כאן באופן לא מחמיא במיוחד.
ובכל אופן אביא גם קטע על שורש קנ"ה.

*

השורש קנ"ה מופיע ב-195 פסוקים, הרבה מדי בשביל להביאם. תחת זאת אביא את משמעויותיו השונות ממילון ספיר –

קוֹנֶה1
1.[תנ] מקַבֵּל בּתַשלוּם, לוקֵחַ בּמחיר: השדה אשר קנה אברהם מאת בני חֵת (בראשית כה 10).
2. [תנ] רוכֵש, מַשׂיג, מסַגֵל, מקַבֵּל (מִקצועַ, מיוּמָנות וכד') על- ידי לימוּד ואימוּן: קנֵה חכמה קנֵה בינה (משלי ד 5); דעה קנית – מה חסרת? (מדרש רבה ויקרא א).
3. [תמ] נושֵׂא אישה: קנֵה אישה ראשית קניין עזר ומבצר יעמוד משען (בן סירא).
4. [תנ] יוצר, בּורא, עושֶׂה: אל עליון קֹנֵה שמים וארץ (בראשית יד 22).

ויש עוד משמעות תלמודית ומשמעות מודרנית, בשוק ההון.