חך וחכם

המילה 'חך' מופיעה ב-18 פסוקים בתנ"ך. הוא מופיע בעיקר כאיבר הדיבור או האכילה, אך גם, כנראה, כאיבר הנשיקות.

כמקום דיבור –
יחזקאל ג, כו
וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.

לתקיעת שופר –
הושע ח, א
אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ.

כמקום אכילה –
תהילים קיט, קג
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי.

בפסוק הידוע –
תהילים קלז, ו
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

כנראה לנשיקות –
משלי ה, ג
כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.

דיבור –
משלי ח, ז
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע.

אוכל –
משלי כד, יג
אֱכׇל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ.

דיבור, בהקשר של הבנה –
איוב ו, ל
הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת.

אוכל –
איוב יב, יא
הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ.

אוכל –
איוב כ, יג
יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ.

דיבור –
איוב כט, י
קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.

דיבור –
איוב לא, ל
וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ.

דיבור –
איוב לג, ב
הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי.

אוכל –
איוב לד, ג
כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל.

ובשיר השירים כנראה מדובר על נשיקות –
שיר השירים ב, ג
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

שיר השירים ה, טז
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

שיר השירים ז, י
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

רעב וצמא –
איכה ד, ד
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם.

*

מבחינה לשונית, כאן ברור החיקוי הצלילי, של קול הכחכוח.

ואני חושב להציע שאולי זה המקור של המילה 'חכם', שהרי החוכמה ניכרת בדיבור, המופק מהפה.
בעבר כתבתי משהו אחר, ושם בתגובות אמרו לי שגזניוס חשב שיש קשר לחקק – אך זה לא נראה לי, אך אפשר. והמגיבה קשרה ל-חכה – וזה אפשרי, לשונית, אך לא ברור הקשר.

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על חכמוני, אז אכתוב גם אני.

ראשית, יש חכמוני אחר, שנקרא גם תחכמוני, והוא דווקא גיבור מגיבורי דוד –
שמואל ב כג, ח
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ (העצנו) [הָעֶצְנִי] עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם (אחד) [אֶחָת].

וכן –
דברי הימים א יא, יא
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשׇׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ (השלושים) [הַשָּׁלִישִׁים] הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת.

אך יש גם חכמוני שהיה איש מבין וסופר –
דברי הימים א כז, לב
וִיהוֹנָתָן דּוֹד דָּוִיד יוֹעֵץ אִישׁ מֵבִין וְסוֹפֵר הוּא וִיחִיאֵל בֶּן חַכְמוֹנִי עִם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

ומה יש לומר? שמו הולם אותו.

המילה רצח מופיעה ב-42 פסוקים. אביא את הופעותיה בנ"ך בלבד.

הרבה נביאים מדברים נגד רצח ורצחנות –
ישעיהו א, כא
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

ירמיהו ז, ט
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

כאן רצח נופל על לשון צרח –
יחזקאל כא, כז
בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק.

הושע ד, ב
אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.

הושע ו, ט
וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ.

ומשורר תהילים מתלונן על רוצחים –
תהילים מב, יא
בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאׇמְרָם אֵלַי כׇּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.

תהילים סב, ד
עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרׇצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה

תהילים צד, ו
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

ועוד בספרי החוכמה –
משלי כב, יג
אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ.

איוב כד, יד
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב.

*

יש ארבעה פעלים שמסתיימים ב'צח', ואפשר למצוא קשר ביניהם –
רצח – שפיכות דמים
פצח – פיצוח ראש למשל הוא מסוגי האלימות.
נצח – הוא גם דם, כמו בפסוק 'ויז נצחם על בגדי'
קצח – תוספת ללחם, ולא רואה את קשרו כאן. נראה כמשהו שקצצו אותו.

ועוד מהספר –
"ואולם הטרגדיה של ריצ'רד היא שהוא עצמו אינו מאמין עוד בתוך תוכו בפיקציה של המלוכה בחסד האל. הוא עדיין שוגה מדי פעם באשליה שהוא "משיח־אלוהים", ואף משווה עצמו כמה פעמים לישו, שאף בו בגדו ידידיו, אך אשליה זו, ועמה כל התאוריות הדתיות והמיתיות המקודשות, מתפוגגות לנוכח המציאות המרה וההכרה כי הוא איש בשר ודם, בן תמותה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף חלש באופיו — בוודאי בהשוואה לבּוֹלינגבּרוֹק — ועל כן אינו ראוי להיות מלך. הנאום שהוא נושא באוזני נאמניו חושף את האמת האנושית על עצמו ועל מלכים בכלל: במהותם הגופנית והרוחנית אין הם שונים מבני אדם רגילים וגורלם אכזר אף יותר"

– מעבר לתבונה מאת יוסי מאלי

וכן –
‏הצלוב / חזי לסקלי

היש מראה נכון יותר, יפה יותר, חכם יותר
מאשר
ישו הצלוב בכנסיות, בקתדרלות, במוזיאונים, בספרי
האמנות?
לעומת זאת,
תמונת הצלוב האמיתי בגלגלתא האמיתית,
מה יש בה
?
זבובים, סירחון, זיעה, שתן.
משל לא יצמח כאן,
אולי איזו יבלית מטומטמת.
הו אלי, אלי!

המילה גל מופיעה ב-39 פסוקים. הוא מציין גל בים וגם גל אבנים שהוא מצבה, לציון ברית או לקבורה.

בראשית לא, מו
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.

בראשית לא, מח
וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

בראשית לא, נא
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

בראשית לא, נב
עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

יהושע ז, כו
וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשׇׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

יהושע ח, כט
וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

שמואל ב יח, יז
וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכׇל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ (לאהלו) [לְאֹהָלָיו].

מלכים ב יט, כה
הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת.

ישעיהו כה, ב
כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה.

ישעיהו לז, כו
הֲלוֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת.

ישעיהו מח, יח
לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.

ישעיהו נא, טו
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

ירמיהו ה, כב
הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְהֹוָה אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חׇק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ.

ירמיהו ט, י
וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב.

ירמיהו לא, לה
כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

ירמיהו נא, לז
וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב.

ירמיהו נא, מב
עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה.

ירמיהו נא, נה
כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם.

ויש גם גללים –
יחזקאל ד, יב
וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם.

יחזקאל ד, טו
וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת (צפועי) [צְפִיעֵי] הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם.

יחזקאל כו, ג
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו.

הושע יב, יב
אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי.

יונה ב, ד
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

זכריה י, יא
וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר.

ויש גול, גלול תפילה –
תהילים כב, ט
גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ.

תהילים לז, ה
גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה.

תהילים מב, ח
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

תהילים סה, ח
מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים.

תהילים פט, י
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

תהילים קז, כה
וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו.

תהילים קז, כט
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.

וגלה –
תהילים קיט, יח
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.

והסר, גלול מעליי –
תהילים קיט, כב
גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי.

משלי טז, ג
גֹּל אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

איוב ח, יז
עַל גַּל שׇׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה.

איוב טו, כח
וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.

איוב כ, ז
כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ.

איוב לח, יא
וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

ובהופעה חריגה, בהקבלה למעין –
שיר השירים ד, יב
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

*

מבחינה לשונית – כבר אמרנו שאלו שורשי 'על' המציינים עלייה, וכן גל בים עולה, וגם גל האבנים עולה לגובה.
גם השורשים לגַלות ולגְלות, עניינם כמו גלגול, הסרת גל ובכל אופן קשורים לגל זה.
בשורש גלל עוד פסוקים רבים.

ויקימילון –
גיזרון
השורש ג-ל-ל הינו שורש מקראי.

השוו מן ערבית, הפועל תַגֻ'וֲולַה تجول להסתובב, לנדוד, לֶיישוֹטֶט.

סורית – 'גול' ܓܘܠ . ארמית, 'גייל' – ” אוריא תהא גייל לה “ (ירושלמי, מסכת יומא – דף לז, עמוד א) . פרסית תיכונה – 'גוֹי' گوی בהוראת עגול,כדורי. סנסקריט – 'גוּלַא' गोल בהוראת – מעגל, מעגלי .

מידע נוסף
גם לשון גילוי ”גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך“ (תהלים קיט, פסוק יח).

השורש 'רפא' מופיע ב-89 פסוקים בתנ"ך, ונראה שעניינו הוא ריפוי ורפיון, שורש רפ.
להלן כמה הופעות מעניינות שלו –

כפשוטו –
בראשית כ, יז
וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ.

המילה רופאים, במצרים –
בראשית נ, ב
וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.

גם דומם יכול להרפא, למשל מזבח –
מלכים א יח, ל
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כׇל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס.

או מים –
מלכים ב ב, כא
וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת.

מלכים ב ב, כב
וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

קיימים אף הרפאים, שם לאנשי השאול –
ישעיהו יד, ט
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כׇּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.

ישעיהו כו, יד
מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כׇּל זֵכֶר לָמוֹ.

ישעיהו כו, יט
יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.

וישנם כמה פסוקים יפים בנביאים על רפואה –
על עבד ה' –
ישעיהו נג, ה
וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

ישעיהו נז, יח
דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.

ישעיהו נז, יט
בּוֹרֵא (נוב) [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו.

תשובה, וכאן שורש רפ"ה –
ירמיהו ג, כב
שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ.

ירמיהו ו, יד
וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

ירמיהו יז, יד
רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה.

השם תרופה –
יחזקאל מז, יב
וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים (והיו) [וְהָיָה] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

הושע ו, א
לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ.

השם רפאות –
משלי ג, ח
רִפְאוּת תְּהִי לְשׇׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ.

הצירוף 'רופאי אליל' –
איוב יג, ד
וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם.

בחורבן –
איכה ב, יג
מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.

בדברי קהלת הידועים –
קהלת ג, ג
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.

והרפא הייתה אם הענקים, שגם כן נקראו רפאים –
דברי הימים א כ, ו
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וְגַם הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא.

ושוב רופאים –
דברי הימים ב טז, יב
וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חׇלְיוֹ וְגַם בְּחׇלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים.

*

ויקימילון מציין –
רָפָא –
גיזרון –
מקביל לצורה הנפוצה יותר בבנין פיעל 'רִפֵּא'. כמו"כ קיים במקרא גם בגזרת נל"ה, ראו רָפָה ב.

השורש קיים בהוראות דומות בשפות שמיות נוספות – אוגריתית: ΗΔ΀ (רפא) – ריפא; ערבית: رَفَأَ‎ (רַפַאַ) – לתקן; געז: ረፋአ (רֵפָאֵ) – לתקן, לתפור; שבאית: ੧ੰੱ (רפא) – להגן, לשמור.

יתכן שיש קשר לשורש ר־פ־י/ה א, שאדם שהמחלה נחלשת.

קורא הספר "מעבר לתבונה", מאת יוסי מאלי, על ההשכלה ועל שירו של אלכסנדר פופ –

"הוא מסכם את תורתו בשתי שורות ידועות, שתוכנן היה מוכר לקוראיו הפוריטניים מספר קהלת ומהמיתולוגיה הקלסית — כל מה שהושג בעמל רב באמצעות התבונה אובד ברגע אחד של תשוקה:

"But when his own great work is but begun,/ What Reason weaves, by Passion is undone".

מהו הפסוק בקהלת?
אני נזכר בפסוק הזה –

זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט.
קהלת י, א.

אביא את פירושו של אראל באתר הניווט בתנ"ך –
זבובי מוות = זבובים מתים;
יבאיש = יעלה ריח רע;
יַבִּיעַ = יעלה בועות של ריקבון;
שמן רוקח = שמן שנרקח במיוחד לצורך רפואי או לריח טוב;
זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח = כשזבובים מתים, אם אפילו אחד מהם נופל לתוך שמן רוקח, הוא גורם לו להסריח ולהירקב, והורס את כולו.
יקר = כבֵד;
יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט = סכלות מעטה וקטנה עשויה להיות כבדה ומשפיעה יותר מחכמה רבה ומכבוד רב.

כמו זבוב מת אחד שהורס קערה שלמה של שמן יקר, כך מעשה שטות אחד עשוי להרוס חכמה וכבוד שאדם חכם צבר במשך כל החיים. (ע"פ דעת מקרא) .

שורש 'סלל' מופיע ב-122 פסוקים בתנ"ך, ויש לו צורות שונות. נבחן אותם.
אך ראשית נאמר שבבסיסו את מציין עלייה, כמו מסילה – מקום מוגבה, כפי שמפרשים הפרשנים, ולסלול הוא לעשות מסילה כזו. גם המילה 'סלה', המופיעה רבות בתהילים אמנם רבו הפירושים לה, אך אחד מהם, וזה שאני מקבל, הוא שמדובר בסימן מוסיקלי, המסמן עלייה בקול. גם בארמית סילוק הוא עלייה.
ולכן נראה ברור מאוד הקשר לשורשי סל-על וכו', המעידים על עלייה, או ירידה – כמו פל-נפל.

אלה הצורות המופיעות –

ההופעה הראשונה היא דווקא הופעה חריגה – סולם, המשמש לעלייה –
בראשית כח, יב
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

גם ההופעה השנייה חריגה – מסתולל, המתפרש כמתגאה (אבן עזרא), או לחלופין כובש, כמו סולל (רש"י) –
שמות ט, יז
עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם.

מסילה באה הרבה, בצורות שונות –
במדבר כ, יט
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.

וכן סוללה, שגם כן מוגבהת –
שמואל ב כ, טו
וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה.

גם הצורה מסלול –
ישעיהו לה, ח
וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ.

והוכחה לכך שהמסילה מוגבהת הוא הנאמר כאן – 'ירומון' –
ישעיהו מט, יא
וְשַׂמְתִּי כׇל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן.

וגם כפועל – סולו – עשו מסילה –
ישעיהו נז, יד
וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.

ישעיהו סב, י
עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים.

המילה סלה מופיעה גם בחבקוק, בפרק ג –
חבקוק ג, ג
אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

ורבות בתהילים, למשל –
תהילים ג, ג
רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.

סלסלה – לשון הרמה, כמקבילו – ותרוממך. וכן גם סל –
משלי ד, ח
סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה.

ראוי לציין גם את מקור המושג 'מסילת ישרים', שם הספר הנודע, וגם הרחוב –
משלי טז, יז
מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ.

וסלילת דרך על מישהו משמשת כמשל לדיכוי באיוב –
איוב יט, יב
יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאׇהֳלִי.

איוב ל, יב
עַל יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אׇרְחוֹת אֵידָם.

*

ונזכיר, שורשי xַל –
אל – לשון עליונות, ושם אל כנעני, כמובן.
גל – לשון גובה.
דל – לשון נומך.
טל – נוחת ארצה למטה.
סל – לשון גובה.
על – לשון גובה.
פל – נפל, ארצה מטה.
צל – צלל, מטה.
קל – נישא מעלה.
של – השל – למטה.
תל – לשון גובה.

ברצוני לעדכן על התפתחויות בוויכוח על התורה שבעל-פה.
בסיבוב הקודם היה לנו ויכוח בין אתר igod ובין הרב זמיר כאן, שהסתיים בכמה נקודות לצד הזה וכמה לצד השני.
הפעם הוויכוח הוא בין אתר igod לאתר רציו, סביב שאלת קדמותה של התורה שבעל פה, שלנושא זה הקדישו באתר המשיחי סדרת סרטונים, וכן שני ספרים (שאותם ראיתי וקראתי). אתר רציו היהודי-דתי השיב להם בדברים נמרצים, והם – קצת בדרבון שלי – השיבו לו את תשובתם.

זה המאמר של רציו –
https://rationalbelief.org.il/%D7%A2%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%91%D7%A8/

וזה המאמר של igod –

השגיאות של רבני רציו (תגובה לרבנים בנוגע לדיבייט על התורה שבעל-פה)

וכך השבתי לאנשי igod –
תודה על המאמר! קראתי אותו בעיון.
אם תרצו את התייחסותי –
אני מקבל את טענתכם, כפי שביטא יפה פרופ' שנאן, שהתורה שבעל-פה נהגתה בשלהי בית שני.
אני מקבל גם את טענת רציו, כי היו אכן בישראל מסורות דתיות קדומות לכתיבת המשנה.
ונראה לי שגם אתם מסכימים לכך, בפסקה הזו שכתבתם –

"בכל אופן, כל הציטוטים הללו טוענים כי מנהגים, טקסים ומסורות היו קיימים תמיד – ועם זה אנחנו מסכימים ומעולם לא טענו אחרת. הרבנים מייצרים כאן "טיעון איש קש" נגדנו, מאחר ואנחנו מעולם לא ביקשנו לומר שלא היו מנהגים, מסורות וטקסים שונים בעם ישראל. למען האמת, הפואנטה שלנו צוטטה יפה ע"י הציטוט כאן למעלה של פילון: "מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה." זו היא גם עמדתנו. מסורות מבטאות את הנפש האנושית, וכך בכל עם ואומה, גם כן כפי שצוטט פה למעלה: "הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית". גם לסינים, לפרסים, ליוונים ולאשורים היו מנהגים ומסורות עשירים, אבל הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו", או שהללו הוענקו ע"י אלוהים לאחד הנביאים שלהם".

כלומר, יש מסורת לישראל, והיא אכן התפתחה עם השנים.
ולגבי מה שכתבתם בסוף הפסקה – שמסורת זו אינה מאלוהים – ובכן, אני (כפי שציינתי גם בפעמים קודמות) גם איני חושב שהתורה ניתנה במעמד הר סיני, ואני חושב שביקורת המקרא הוכיחה את זה יפה. היא נכתבה על-ידי אנשים בתקופות קודמות, וגם היא חלק מהמסורת הלאומית.
זו לפחות הגישה שאני אוחז בה.
אני לא אדם דתי, אבל מקיים חלק מהמסורות של ישראל.
כך למשל, אני חוגג את חנוכה, כי זה מה שחוגגים סביבי, וכי על זה גדלתי. לעומת זאת, כריסמס לא מדבר אליי והוא לא חלק מהמסורת שלי.
ואגב, חנוכה זו דוגמה יפה, שכן זה חג שברור שהוא מאוחר לזמן התנ"ך, אבל הוא חלק מהמסורת היהודית.

בכל אופן, אשמח לשמוע מכם עוד דברים. ואולי הדרך הנכונה היא לא דרך ההתנגחות, אלא ההידברות והמיזוג.

חנוכה שמח!

*

עד כאן בעניין זה, שבסיומו אני מרגיש נעור וריק. אבל תכף יש הדלקת נרות, ואולי גם בי יוצת משהו.

מנדלבליט אמר שנתניהו הודח 'בחסדי ה". הביטוי הזה, כמובן מופיע בתנ"ך כמה פעמים –

ישעיהו סג, ז
חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו.

תהילים פט, ב
חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.

תהילים קז, מג
מִי חָכָם וְיִשְׁמׇר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהוָה.

איכה ג, כב
חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו.

ובעבר המלכים נחשבו כמולכים מכוח האל ובחסדו.
כך למשל נאמר בספר שאני קורא עכשיו –

"במשפטו של ריצ'רד לפני בית הדין של הפרלמנט בווסטמינסטר שב ומעלה הבישוף של קרלייל טיעון דתי: גם אם נכשל המלך בתפקידו, הריהו "צֶלֶם הוֹד דְּמוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, / סְגָָנוֹ וְשַׂר־צְבָאוֹ וּבְחִירוֹ, / אֲשֶׁר נִמְשַׁח, הֻכְתַּר, מָלַךְ שָׁנִים". (ריצ'רד השני, מערכה רביעית, תמונה ראשונה). מסיבה זו, הוא טוען, אין לבית הדין, ולשום נתין, זכות לשפוט אותו, קל וחומר להדיח אותו"
– מעבר לתבונה מאת יוסי מאלי

אכן, כבר בטקסטים קדומים מאוד המלך נחשב 'צלם האל', והוא בלבד. אלא שהתנ"ך התייחס לזאת והציג גישה מהפכנית – כל אדם נברא בצלם האל, ולא רק המלך!
זו בעצם, מהותית והיסטורית (כפי שהראה תומר פרסיקו) הבסיס להתפתחות הדמוקרטיה במערב.