בנוגע לתפיסת השילוש הנוצרית – עיינתי קצת בהוכחות שלהם לה, ובטענתם למקורה כבר בתנ"ך –
https://www.messianic.co.il/lord/

או יותר זה הקישורים שם במאמר – להוריד כאן מהקישור את המילה להוריד בסוף –

https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9/להוריד

כאן כבר אעיר, כי יש לי מחסור במקורות. הנוצרים מציגים את הדברים מנקודת המבט שלהם, והיהודים מנקודת המבט שלהם, אבל חסרה לי נקודת המבט המחקרית. היא כמובן קיימת, אלא שאינה בידי. אנסה אם כך להתייחס בעצמי קצת לדברים, באופן ראשוני מאוד.

תחילה, ביחס לפסוק הייחוד מ'שמע ישראל', הנוצרים אומרים כי 'אחד' מציין 'אחדות מורכבת'. וכך הם כותבים –

משמעות המילה "אחד" בתנ"ך
הנה מספר דוגמאות:
בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר.

בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.

עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

ביחס לכך כתבתי פעם באריכות, ואעביר לפה –

אחדות ה' בפרשת שמע
"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', 4).

מבחינה דתית טהורה, זוהי סיסמת הייחוד של היהדות, כידוע. ואולם, הנוצרים לומדים מכאן דווקא את השילוש דרך שלוש הפעמים בהם מוזכר שם ה'. 'טריק' דומה לזה אנו מוצאים בתלמוד, בו דרך המנייה של שלוש פעמים שם ה' בפסוק הם מגיעים להלכה שבית דין רגיל הוא של שלוש שופטים, שנקראים אלהים. כך שמבחינה זו נראה שאין בידינו להכריע.

אם כך, נביט בבחינה הלשונית. אך גם כאן ישנם שני ניתוחים אפשריים – האחד מגזרת אחה, ואז נראה שבכל-זאת יש פה אחדות מורכבת, כטענת הנוצרים, אך הפרשנות השנייה, והיא כטענת היהדות, תאמר שאחד הוא מלשון חוד, הוא הקדקד. וכך גם נוהגים אנשים דתיים להדגיש את הד' שבאחד בקריאת שמע, כדרך הקבלה. ויצויין, כי זוהי אות מודגשת בכתוב, כמו האות ע' הקודמת לה, במילה שמע, כך שביחד הם יוצרות עד ו – דע, נצחיות ודעת, ככתוב – "נצח ישראל לא ישקר" וככתוב – "וידעת היום והשיבות על לבבך כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". וכן מודגשת הר' שבמילים אל אחר, כמו לומר לך – אלהים אחד ולא אחר. אך נראה שגם מן הבחינה הלשונית אין בידינו ממש להכריע.

ניגש אם כך לבחינה הפילוסופית – הרמב"ם ב-"מורה נבוכים", חלק ב', פרק א', אומר, כי מחויב המציאות שיש אלהים, שהוא לא גוף ושהוא אחד, והוא מביא הוכחות לכך. אחת מהטענות אומרת, כי בעוד שהחומר תמיד מתחלק (ויש לבדוק האם זה נכון, שהרי מצאו את יחידת החומר הבסיסית, האטום, אף כי בהמשך גילו יחידות חומר קטנות ממנו, וכוונתי לקוורקים ולמבנהו הפנימי של האלקטרון וניוטרון. אולי אפשר לומר כי הכל אנרגיה וכך לאחד בין הפיזיקה של החלקיקים הזעירים וזו הניוטונית של הגדולים, אך זה כבר חורג מענייננו. וכן הוא כותב כי הנפש לא מתחלקת, אך חלוקה אחת שלה ידועה לנו מפרויד, ואולי זו לא הייתה כוונתו, ובכל אופן גם פה אנו חורגים מן העניין) – הרי שהסיבה הראשונית, שהיא אלהים, לא יכולה להתחלק – וזה נכון. אלא שכאן יכולים לבוא הנוצרים ולומר, כי כשם שבעולם הפיזי יש חומר וצורה, שאין קיום לאחד בלי השני והם מהווים אחד מורכב, כך גם תכונת אלהים יכולה להיות. והכוח המקשר והמתווך בין שני הגורמים יהיה אצלם הצלע השלישית בשילוש – רוח הקודש, המתווכת בין האב השמימי והבן הארצי. נראה אם כך שגם בחינה זו לא מספקת לנו הכרעה.

אלא שכאן יהיה עלינו לטעון את הטיעון הבא – בעוד שאלהים השמימי הוא מחויב המציאות בהיותו הסיבה הראשונה, אלהים הארצי וממילא גם המתווך הם רק, לכל היותר אפשריי המציאות – והם כאלה בהכרח, שהרי אלהים כל-יכול הוא וברצונו גם בריאה כזו תתכן. עתה נותרה השאלה האם חובה עלינו לקבל אלהים שאינו מחויב המציאות? ואין סיבה לחייבנו בכך, אף כי ניתן להשאיר זאת בגדר רשות, עקרונית. השאלה היא רק למה לעשות דברים שאין בהם צורך. וכאן אנו מתחילים להיכנס לתוך השאלה התיאולוגית.

*

ואולם, עתה אוסיף שאין צורך בכל זה. כשהעברים הקדומים אמרו 'ה' אחד', הם פעלו בסביבה פוליתאיסטית מובהקת, והבדילו עצמם מהם. הם הצהירו – בעוד לכל העמים סביב יש אלוהים רבים, לנו יש אלוהים אחד, והוא ה'. ואגב, זו עדיין לא תפיסה מונותאיסטית גמורה, כי היא לא מבטלת את קיום אלוהיהם של העמים, אלא אומרת שהאלוהים שלנו הוא זה. זו מונולטריה.
בכל אופן, ודאי שאין כאן שום תפיסת 'שילוש', והעברי הקדום לא היה יכול להבין זאת כך בשום פנים, גם בלי להתייחס למשמעות המילה 'אחד'.
ואגב זה, לפעמים 'אחד' משמעו 'כאחד', כפי שממש מופיע בכתוב השלישי שציינו, ואין הוא מורה על אחדות מורכבת. אך נכון שאפשר לאחד במובן של לאחות ולצרף וללכד (לכד-אחד גם כן קרובות)

*

דבר שני שהם מזכירים הוא – רוח הקודש. היא אכן מופיעה בפסוקים רבים, וגם אצל היהודים קיים מושג של רוח הקודש.
הם למשל מביאים את הפסוק הבא מישעיה –

וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהוִֹה שְׁלָחַניִ וְרוּחוֹ.

ישעיה מח, טז.

אולם, אין כאן כל תפיסת שילוש. ישעיה אומר שה' שלח אותו, באמצעות רוחו. לו"ו החיבור יש שימושים רבים, וכאן קצר המקום מלהתייחס לכך.
בכל מקרה, כאמור, ודאי שבתנ"ך קיים המושג של 'רוח ה", או 'רוח הקודש' של ה', וכאמור גם היהודים מודים בכך. אלא שבטענה היהודית רוח זו אינה ישות נפרדת, אלא רוח הנשלחת מאת ה'.

*

והנוצרים מציינים גם את 'מלאך ה", וכאן למשל הפסוק הבא –

בְּכָל־צָרָתָם לא צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנשְַֹּאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם:  וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם.

ישעיהו ס"ג 14-7.

וכן פסוק זה –

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

ואכן, מלאך זה זכה לפרשנויות רבות. בין היתר ביהדות טוענים כי זהו מטטרון, 'מלאך הפנים', 'ששמו כשם רבו'.
אבל 'מלאך' פירושו – שליח, ומלאך ה' – הוא שליח מה'.
אבל אכן יש כאן תפיסה מעניינת וסבוכה, שכפי שציינתי בראשית דבריי – מצריכה התייחסות נרחבת יותר.

*

הנוצרים מסכמים לשיטתם –

מסקנות
התנ"ך מלמד, אם כן, שקיים ריבוי באלוהות. האישיות הראשונה תמיד נקראת יהוה, בעוד שהשנייה נקראת יהוה, מלאך יהוה ועבד יהוה. בכל האזכורים ללא יוצא מהכלל, האישיות הראשונה היא ששולחת את השנייה. הדמות השלישית נקראת "רוח יהוה", "רוח אלוהים" או "רוח הקודש". גם דמות זו נשלחת על ידי הדמות הראשונה, וקשורה לפעילותה של הדמות השנייה.

*

ועוד ראיה –
הם כותבים –
הריבוי שקיים במילה אלוהים
הנה מספר דוגמאות:

בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…"

בשיטה היהודית מדובר ב'פמליה של מעלה', כלומר המלאכים. ואכן, בכל המזרח הקדום מתואר ועד עליון כזה, ויש לו כמה מילים מיוחדות (למשל, בכתובים העתיקים – מפכרת האלים). ברור שלכך הכוונה כאן. (אף כי קיימת גם הדעה של 'ריבוי מלכותי', שאולי טוב רק להסבר לשון הריבוי של המילה אלוהים, וכן – אדונים, ועוד).

*

ועוד כאנקדוטה אוסיף כי הם כותבים –

נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

*

סיכומו של דבר, מצאנו תפיסה מורכבת של אלוהות, ובה רוח הקודש, מלאכים, ואף 'מלאך פנים' מיוחד, אבל שילוש לא מצאנו.
אבל כאמור – כל זה על רגל אחת.

צפיתי בסרטון, וההסבר הפילוסופי שלו לא טוב.
הוא אומר שהמפץ הגדול הוא אירוע ללא גורם, אבל כל דבר בטבע המוכר לנו יש לו סיבה וגורם. לכן אנשים דתיים אומרים שאלוהים יצר את המפץ הגדול.
אבל – הוא אומר – זה לא פותר שום דבר, כי אז אנחנו צריכים למצוא את הגורם של אלוהים.
אלא שזה לא טיעון תקף, כי אלוהים מוגדר כמשהו שאין לו גורם, שהוא סיבת עצמו, ולכן לא נכון לבקש לו גורם. סיבות וגורמים אנו מכירים מהעולם *הטבעי*, ולא מהעולם העל-טבעי, האלוהי.
כל זה לא אומר שכאן קיום אלוהים מוכח, אלא רק שאין בו כשל אמיתי.
ובחלק השני הסרטון מציע הצעה נוספת, שאפשר לסכמה – זה חוסר ידיעה שלנו, והוא מובנה בנו.
כמובן, זה יכול להיות, אבל מה שאחד קורא 'חוסר הידיעה שלי', השני קורא 'אלוהים', כפי שידוע מעיקרון 'אלוהי הפערים'.
אבל כן, זה משאיר את שתי האופציות פתוחות. וזו בעצם אחת האנטינומיות של קאנט.

הסרטון –
מה היה לפני המפץ הגדול ומה גרם לו –
https://youtu.be/hGxxU_cjpKs

עוד לפרק היומי ב-929 – מוטיב חוזר בפרק (המקביל לזה שבמלכים) הם השמים. שלמה מתייחס לכך במפורש, בפסוק מעט פילוסופי, אך עולה מדבריו שמושב אלוהים הוא אכן בשמים – תפיסה קדומה ותמימה.

הנה הפסוקים שבהם מופיעה המילה 'שמים' בפרק זה –

ראשית, הוא פורש כפיו לשמים –
דברי הימים ב ו, יג
כִּי עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה חָמֵשׁ אַמּוֹת אׇרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רׇחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה.

ומבטא את האמונה המונולטרית, עדיין לא המונותאיסטית, כי אין כאלוהים בשמים ובארץ –
דברי הימים ב ו, יד
וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכׇל לִבָּם.

התפיסה הפילוסופית של שלמה – אלוהים לא באמת יכול לשכון במקדש, ואפילו השמים אינם מכילים אותו. מכאן אולי אפשר ללמוד שגם אצלו 'השמים' הוא שם מושאל בלבד –
דברי הימים ב ו, יח
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
(וכאן אף 'שמי השמים', לרוב הפלגה.
אף כי – ובוודאי ש, על אחת כמה וכמה ש).

ובכל זאת 'השמים' הם 'מקום ישיבתו' של ה', והדבר חוזר ב-8 פסוקים –
דברי הימים ב ו, כא
וְשָׁמַעְתָּ אֶל תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.

וזה ביטוי שחוזר כמה פעמים –
דברי הימים ב ו, כג
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.

דברי הימים ב ו, כה
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁיבוֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָהֶם וְלַאֲבֹתֵיהֶם.

ואזכיר גם את הביטוי הארצי –
דברי הימים ב ו, כו
בְּהֵעָצֵר הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ מֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם.

דברי הימים ב ו, כז
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.

דברי הימים ב ו, ל
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכׇל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם.

דברי הימים ב ו, לג
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנׇּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּ כׇל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

דברי הימים ב ו, לה
וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם.

דברי הימים ב ו, לט
וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנֹּתֵיהֶם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ.

ובפרק הבא אכן אש יורדת 'מן השמים' –
דברי הימים ב ז, א
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַבָּיִת.

*

ראוי לציין, כי גם במקומות אחרים בתנ"ך אלוהים מכונה "אלוהי השמים". ולמשל –

תהילים קכג, א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.

ובצד זאת הוא גם הבורא של הכול, שמים וארץ, כפי שנאמר כבר בפסוק הראשון –

בראשית א, א
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

את השמים ואת הארץ – כלומר הכול. במחקר זה נקרא מריזמוס – הזכרת שני הפכים כדי לציין את המכלול.

ובהמשך נאמר בצורה ברורה –
דברים ד, לט
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

השורש 'בין' מופיע ב-544 פסוקים בתנ"ך בצורות שונות – בלשון בינה ותבונה, כמילית 'בין', ועוד הרבה. כמובן לא אביא את כל המובאות.

מילון ספיר כותב –
מֵבִין
(מילון המקרא)
מבחין, משׂיג בּשִׂכלו, כאמור בפסוק: "ושָאַלתָּ לְךָ הָבִין לִשמֹעַ מִשפָּט" (מלכים א', ג, 11)
2. מורֶה, מלַמֵד, כאמור בפסוק: "וּבָאתִי לַהבִינְךָ את אשֶר יִקְרָה" (דניאל י, 14)
3. מגַדֵל (או: מַבשיל), כאמור בפסוק: "בטֶרֶם יָבִינוּ סִירוֹתֵיכֶם אָטָד" (תהילים נח, 10), משמע – עד שקוציכם הצעירים ייהפכו לשׂיחים
4. מומחה, כאמור בפסוק: "היא חכמתכם ובינתכם" (דברים ד, 6)

תְּבוּנָה
(מילון המקרא)
בינה, שכל, פיקחוּת, כאמור בפסוק: "ואיש תְּבוּנָה יְיַשֵּׁר לָכֶת" (משלי טו, 21)

אטימולוגיה –
מֵבִין
<בין> (במשמעות הבנה) משקל קטיל לציון מצב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר.

*

ומשורש זה גם – התבונן.

מילון ספיר –
מִתְבּוֹנֵן
(מילון המקרא)
שׂם לב, מסתכל, כאמור בפסוק: "והתבוֹנַנְתָּ על מקוֹמוֹ ואֵינֶנוּ" (תהילים לז, 10)

ויקימילון –
הִתְבּוֹנֵן
גיזרון
מן התנ"ך. מן בינה, ובָּן, וגם בהוראת "להסתכל". ראו, ”וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב“ (דניאל ח, פסוק ה)

באכדית שנתגלתה בכתובות תגלת פלאסר III, ובנו שלמנאסר V , מצויה התיבה :("בֻּוּנֻ","בֻּונַּנֻּ" bunnannû ,būnu ,bunnu) במשמעות "קלסתר פָּנים", להסתכל, התבונן. "בֻּונַּנֻּ" מילה נרדפת אכדית של המילה פנום panum- בהוראת "פָּנים".

ועל בִּינָה –
גיזרון
שם פעולה מן הפועל בָּן. שואב גם מן השורש ב-נ-ה (היכולת לבנות ידיעה תועלתית מתוך פרטי פרטים)

*

ולכן נוסיף גם את השורש 'בנה', שמופיע ב-425 פסוקים, כפועל בנה, או שם בן, על הטיותיהם, ובעוד צורות.
הבונה, כאמור, משתמש בתבונה.
ועוד, בפרקטיקה העתיקה הולדת הבן נקראה 'היבנות'. כך בדבריה הידועים של שרה –

בראשית טז, ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ושל רחל –
בראשית ל, ג
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

הבן – הוא זה שבונה את המשפחה.

*

לבסוף, נראה שיש קשר בין שורש 'בן' לשורש 'כן' מהמאמר הקודם.

השורש 'חנה' מופיע ב-324 פסוקים, כפועל חנ"ה על צורותיו השונות, וכשם 'מחנה' על נטיותיו השונות, וגם בשם חנה, אם שמואל, אף כי שמה הוא כנראה מלשון חן. כמובן לא אביא את כל הפסוקים האלה.

מילון ספיר –
חוֹנֶה
(מילון המקרא)
1. נוטה, שוקע, כאמור בפסוק: "הנה חנוֹת היום לִין פֹה" (שופטים יט, 9)
2. מפסיק הליכתו, מקים מחנה, כאמור בפסוק: "וּבַחנֹת המשכן יָקִימוּ אֹתוֹ הלְוִיּם" (במדבר א, 51)
3. קובע מחנה צבאי כדי לצור על מקום וּלכָבשו או כדי להָגֵן עליו, כאמור בפסוק: "וחניתי כדּוּר עָלָיִךְ וצרתי עָלַיִךְ" (ישעיה כו, 3)

מַחנֶה
(מילון המקרא)
1. מקום מנוחה, חנִייָה, כאמור בפסוק: "ותעל השלו וַתְּכַס את המחנה" (שמות, טז, 13)
2. ריכוז של אנשים, חיילים וכד', כאמור בפסוק: "כי תצא מחנה על אֹיְבֶיך" (דברים, כג, 10)

*

השורש 'כון' מופיע -289 פסוקים, בצורות שונות – הֵכִין, כּוֹנֵן, נָכוֹן, כֵּן, ועוד.

נביט במילה 'כונן', שמופיעה ב-6 פסוקים.

לפי מילון ספיר –
מְכוֹנֵן
1. מבַסֵס, מיַיסֵד, מֵקים (מִפעָל, אִרגוּן וכד'): מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו 17)
2. מכַוֵון, שָׂם דבר במקום המתאים: כוננו חִצָם על יֶתֶר (תהילים יא 2)

אטימולוגיה –
מְכוֹנֵן
<כון> משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע

אלה הופעותיו –
תכנן, התכונן –
ישעיהו נא, יג
וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כׇּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק.

מייסד –
חבקוק ב, יב
הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה.

מייסד –
תהילים ט, ח
וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.

מבסס –
תהילים מ, ג
וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי.

ייסד –
משלי ג, יט
יְהוָה בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

יסוד –
איוב ח, ח
כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם.

*

אם כך, גם שורש זה עניינו יציבות וקביעות, כך שנוכל לזהות ולאחד את שורשי חן-כן.
ולכאן שייכת אף המילה 'כאן', מה שמכונן במקום זה. וכן לכאן שייך גם 'קן', המקום המכונן של הציפור. ובדומה לכך – הפועל 'קנה', במובן רכש והכניס לביתו, או – יצר, כונן.

*

השורש 'קנה' מופיע ב-195 פסוקים, כשורש וכשם – מקנה, ועוד.

מילון ספיר –
קוֹנֶה
(מילון המקרא)
1. לוקח במחיר, רוכש, כאמור בפסוק: "לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בכסף מָלא" (דברי הימים א' כא, 24)
2. (בהשאלה) רוכש, מקַבֵּל, כאמור בפסוק: "קְנֹה חָכמה מה טוֹב מֵחָרוּץ" (משלי טז, 16)
3. יוצֵר, בורא, כאמור בפסוק: "כִּי אתה קָנִיתָ כִלְיֹתָי" (תהילים קלט, 13)

מִקְנֶה
1.כּלַל בּהֵמות הבַּיִת, צֹאן וּבָקָר: במקנךָ אשר בשדה – בסוסים, בתמרים, בגמלים, בבקר ובצאן (שמות ט 3)
2. קנִייה: מקנה השדה והמערה אשר בו (בראשית מט 32)

*

אחזור על עיקרי הדברים –
א. 'כון' משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע (ויקימילון).
ב. אני מוסיף – נראה שיש קשר בין השורשים חנה-כון-קנה, במובן זה של יציבות וקיום.

השורש 'קדח' מופיע ב-8 פסוקים, בצורות שונות – כמחלת הקדחת, כפועל בהוראת חימום, בא בסמיכות ל'אש', במילה אקדח בהוראת אבן טובה.

מילון ספיר –
קוֹדֵחַ
(מילון המקרא)
1. בּועֵר, דולֵק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קָדחָה באַפִּי" (דברים לב, 22)
2. מַבעיר, מַדליק, כאמור בפסוק: "כי אֵש קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי" (ירמיה יז, 4)

קַדַּחַת
(מילון המקרא)
דַלֶקת, מחלה המלוּוה בחום גבוה, כאמור בפסוק: "את השַחֶפֶת ואת הקַּדַּחַת" (ויקרא כו, 16)

אֶקְדָּח
(מילון המקרא)
אבן טובה, כאמור בפסוק: "ושַׂמתי… ושעריךְ לאַבְנֵי אֶקְדָח" (ישעיה נד 12). בתַרגום השבעים נקראת לֹתוּס כריסטלו שהיא הבדולח, ואילו רש"י סבור שהיא הקרבּוּנקוֹלוּם שהיא אבן אדומה.

*

אלה הופעותיו –

א. מחלת קדחת –
ויקרא כו, טז
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

דברים כח, כב
יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אׇבְדֶךָ.

ב. פועל בהוראת חימום, בסמוך ל'אש' –
אש קודחת –
דברים לב, כב
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

קודחי אש –
ישעיהו נ, יא
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.

קדוח אש –
ישעיהו סד, א
כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ.

אש קודחת –
ירמיהו טו, יד
וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד.

אש קודחת –
ירמיהו יז, ד
וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד.

ג. אבן טובה –
ישעיהו נד, יב
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

*

ויש עוד משמעויות בלשון חז"ל ובלשון ימינו.
לפי ויקימילון –
בלשון חז"ל –
קדח – יצר חור בחומר. בדר"כ חור עגול.
קיים גם בצורה ארמית.

בלשון ימינו –
אֶקְדָּח (גם:אֶקְדּוֹחַ)
עברית חדשה כלי נשק חם בעל קנה קצר, שאחיזתו בעת הירי יכולה להתבצע באמצעות כף יד אחת.

גיזרון
מהשורש ק־ד־ח שמשמעו לבעור, כמו בפסוק: ”כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי“ (דברים לב, פסוק כב), בצירוף אל"ף פרוסתטית.

מחידושי אליעזר בן-יהודה. את הוראתה הרווחת של המילה (במשמעות כלי נשק) חידש אליעזר בן־יהודה שסלד מהחלופה בזמנו, "קנה רובה", במאמר בעיתונו "הצבי" מיום ו' בטבת תרנ"ז: "השם אשר קראו להכלי הזה לשונות (אירופיות) […] הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה […] לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח […] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח".

*

לפי דעתי הוא משורש בסיס 'קד', שממנו גם יקוד-אש, מוקד ועוד.

המילה 'ערפל' מופיעה ב-15 פסוקים. במקרים רבים מילה זו באה בתיאור האל. וכפי שנראה בהמשך, גם סופה וסערה באות פעמים רבות ביחס לאל. כנראה תופעות טבע נשגבות (במונחי קאנט) מיד התקשרו עם האלוהי.
לו כמה משמעויות קרובות –

מילון ספיר –
ערָפֶל
(מילון המקרא)
1. ענן נָמוּךְ, כאמור בפסוק: "ביום עָנָן וַערָפֶל" (יחזקאל לד, 12)
2. חושֶך, עננים כבדים, קודרים, כאמור בפסוק: "יום חֹשֶך ואפֵלה יום עָנָן וערָפֶל" (יואל ב, 2)
3. (בהשאלה) קַדרוּת, מצוּקה, צרוֹת, כאמור בפסוק: "כי הִנה החשך יכַסֶּה ארץ וערפל לאֻמים" (ישעיה ס, 2)

אטימולוגיה –
עֲרָפֶל
<ערף> (במשמעות נזילה, טפטוף). מילה אכדית: ערף = ענן.

(כמו בפסוק 'יערוף כמטר לקחי' – יזל, יטפטף, ובשיכול – ירעיף. ומכאן רעפים).

*

אלה הופעותיו –

במעמד הר סיני –
שמות כ, יח
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.

דברים ד, יא
וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

דברים ה, יט
אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כׇּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

עוד בתיאור האל –
שמואל ב כב, י
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

כן בדברי שלמה ביחס לאל –
מלכים א ח, יב
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.

ובמקבילה בדברי הימים –
דברי הימים ב ו, א
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל.
(והוא הפרק הנקרא היום ב-929).

*

ובאופן כללי –
כאן האל מנוגד לערפל –
ישעיהו ס, ב
כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

כחושך –
ירמיהו יג, טז
תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת (ישית) [וְשִׁית] לַעֲרָפֶל.

יחזקאל לד, יב
כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכׇּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

יואל ב, ב
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר.

יום ה' –
צפניה א, טו
יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

*

בתיאור האל –
תהילים יח, י
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

תהילים צז, ב
עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ.

ועוד באיוב –
איוב כב, יג
וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט.

איוב לח, ט
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.

*

וכאמור, ביחס לאלה באות גם סופה וסערה –

ישעיהו סו, טו
סופה –
כִּי הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ.

נחום א, ג
יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם (וגדול) [וּגְדׇל] כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו.

סערה –
בעליית אליהו לשמים –
מלכים ב ב, א
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל.

מלכים ב ב, יא
וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם.

בהתגלות לאיוב –
איוב לח, א
וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב (מנהסערה) [מִן הַסְּעָרָה] וַיֹּאמַר.

איוב מ, ו
וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב (מנסערה) [מִן סְעָרָה] וַיֹּאמַר.

*

אגב, לפי ויקימילון –
בקרב חזאים וימאים נהוג כיום להבחין בין סופה לסערה על פי מהירות הרוח, כאשר בזמן סופה מהירות הרוח גבוהה יותר. ליתר דיוק, מהירות הרוח בסופה הינה 52 קשר (100-95 קמ"ש), וגובה הגלים תשעה מטרים.

אני לא רואה את זה היום.

פרק היום ב-929 – דברי הימים ב, ו, ובו תפילת שלמה בכינון בית המקדש. בו כמה נושאים מעניינים – ה' אמר לשכון בערפל, התפילה במקדש פנויה גם לנכרים, העיקרון של 'אין אדם שלא יחטא' ועוד – אך על כל אלה דיברתי בעבר.
תחת זאת אתמקד בפסוק תמים אחד, וגם כן רק בחציו השני –

וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
דברי הימים ב, ו, ו.

דוד (או כמו כאן – דויד) הוא המלך המרכזי בתנ"ך, והוא מוזכר מאות פעמים, ורוב ספר שמואל א+ב מוקדש לו. הוא אבי שושלת מלכות יהודה – שקורותיה מסופרות במלכים א+ב – וממנו לפי הנביאים יבוא המלך העתידי, המשיח. גם פרקי התהילים בחלקם הגדול נאמרים 'לדוד', ועל פי המסורת הוא כתבם. כך שבחלק גדול מנביאים ראשונים, נביאים אחרונים והכתובים, הוא דמות מרכזית.

הוא גם היה, כנראה, דמות ממשית. אמנם תחילה חשבו הארכיאולוגים שמדובר באגדה, אבל כבר נמצאה כתובת בתל דן – 'בית דוד', כך שהיום הדעה השלטת היא שהוא היה דמות ממשית, אף אם מלכותו אולי הייתה מצומצמת ממה שתואר.

משמעות שמו, כנראה – אהוב. הרי 'דודים' בשיר השירים הם אהבים, והאהוב הוא 'דוד', וכן בשם קרוב המשפחה, אחי האב. גם הדודאים, כמסופר, נחשבו כצמח המעורר אהבה. וכן הדבר האהוב הראשון על התינוק הוא – דד אימו.
לפי ויקימילון – אכדית: דָאַדֻ, אהוּב. אך הצעה אחרת ראו בהמשך.

ובאמת דוד הוא האדם האהוב ביותר בתנ"ך – כך קראתי אצל יוכי ברנדס, כמדומני. מיכל אוהבת אותו, יהונתן אוהב אותו 'כנפשו', וגם 'כל ישראל' אוהבים אותו, כך נאמר. ואילו הוא – לא נאמר עליו שאהב איש, לא את מיכל, לא את יהונתן, ולא אף אחד אחר.

והנה, אתמול פורסם* שהשם הפופולרי ביותר לבנים (אצל היהודים) לשנת 2021 הוא דוד, עדיין דוד.
אולי נכון מה ששרים – 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.

*ראו –
https://www.ynet.co.il/news/article/bkqufmyif

*

כאמור, יש הצעה אחרת לניתוח השם דוד.
ויקימילון כותב על גזרון השם –

קאסוטו ובנימין מזר מצאו בתעודות חיצוניות למקרא כי תיבת "דֲוִוידו(ם)" (dāwidu(m קיימת אצל השבטים הנודדים-שמיים-מערביים ממארי של המאה ה־18 לפנה"ס בהוראת "ראש שבט"; מאוחר יותר גם בהוראת "שר-הצבא-בשירותו-של-מושל". טור־סיני אף מוסיף שזמרילם מלך מארי הכה את ה-"דווידום" של בני אמינא (שבטים שמיים שישבו סמוך לפרת). במצבת מישע של מלך מואב מופיעה תיבת "דודה" (אשב. משמ. את. אראל. דודה), כנראה בהוראה שלעיל, קרי – (שריד, מאוחסן בארון) של אב קדמון או ראש שבט.

כידוע יש שתי מילים הפוכות – מכובד ונקלה, אחד כבד ואחד קל.

שורש 'קל' עניינו דבר נקלה ונחות.
שורשי קל –
קל (נקל) –
בראשית ח, ח
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בראשית טז, ד
וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.

קלה (קלון) –
ישעיהו ג, ה
וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד.

קלל –
בראשית יב, ג
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

קלקל –
במדבר כא, ה
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

קלס (לעג) –
מלכים ב ב, כג
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ.

ירמיהו כ, ח
כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כׇּל הַיּוֹם.

ומכאן גם השורש שקל (קל וכבד) ושם המטבע שקל –
בראשית כג, טז
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

(שורשים אחרים אינם שייכים לכאן, כך נראה –
קלח, קלט, קלה (קלי), קלע, קלף, ובספק – סקל. וכן השם קול).

*

כבד היא מילה קשה לפענוח. יש לה משמעויות-לוואי רבות, אך כולן מאותה משמעות בסיסית.

ויקימילון כותב –
כָּבֵד
גיזרון –
מן המקרא.

בכתובות המלכותיים ע"ש תגלת פלאסר השלישי ובנו שלמנאסר החמישי מופיעה כשם תואר המילה "kabtu", הגייה: "כֲּבְּטוּ" , בכתב חקוק -" ka-bit-tu" , בהוראת – כבד. פניקית ykbd 'יִכּבֲּד' ובממצא מתל-חצור מופיעה תיבת 'מכבדם', (mkbdm) . השוו, מן ערבית-"כַּבַּדַאְ", كَبَّدَ בהוראת "להטעין ב- , 'נטל על עצמו'.

עוד בהמשך למאמר על שגה.
השורש 'הגה' מופיע ב-36 פסוקים, ולו כמה משמעויות – מלשון מחשבה, דיבור ועוד – משמיע קול כיונה, מוסט הצידה. וכן בא כקול בכי. וכן כהסרת סיגים.
הוראות דיבור והמחשבה קרובות, וכן בשפות אחרות.

מילון ספיר –
הוֹגֶה
(מילון המקרא)
1. נוהֵם, מַשמיע קול, כאמור בפסוק: "וכיוֹנים הָגֹה נֶהְגֶּה" (ישעיה נט, 11)
2. חושב, מהרהר, כאמור בפסוק: "הֹרוֹ וְהֹגוֹ מלֵב דברי שָקר" (ישעיה נט, 13)
3. מדַבֵּר, כאמור בפסוק: "פּי צדיק יֶהגֶּה חָכמה" (תהילים לז, 30)

וכן –
מעביר, מוריד, מסיר: הוגה מישהו מהמסילה.

וכן –
ויקימילון –
הָגָה – גָּרַם שֶיִּׁתְרַחֵק, גֵּרַשׁ.
”הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי“ (משלי כה, פסוק ד)

*

אלה הופעותיו –

דיבור, בהקבלה לפיך –
יהושע א, ח
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.

הסרה –
שמואל ב כ, יג
כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כׇּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

דיבור, או הומים כיונים –
ישעיהו ח, יט
וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים.

קול בכי –
ישעיהו טז, ז
לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

חשב או דיבר –
ישעיהו כז, ח
בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים.

מחשבה או קול –
ישעיהו לא, ד
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד יְהוָה צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ.

מחשבה –
ישעיהו לג, יח
לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים.

קול יונה –
ישעיהו לח, יד
כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עׇרְבֵנִי.

דיבור –
ישעיהו נט, ג
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה.

קול יונה –
ישעיהו נט, יא
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ.

מחשבה –
ישעיהו נט, יג
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר.

קול בכי –
ירמיהו מח, לא
עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה.

קול בכי –
יחזקאל ב, י
וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי.

מחשבה ודיבור –
תהילים א, ב
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

דיבור –
תהילים ב, א
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק.

וגם במילה הגיון, שהיא מילת סדר בשיר, דומה לסלה –
תהילים ט, יז
נוֹדַע יְהוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה.

דיבור –
תהילים יט, טו
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי.

דיבור –
תהילים לה, כח
וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כׇּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ.

דיבור –
תהילים לז, ל
פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חׇכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.

דיבור –
תהילים לח, יג
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.

מחשבה ודיבור –
תהילים מט, ד
פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

מחשבה ודיבור –
תהילים סג, ז
אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ.

דיבור –
תהילים עא, כד
גַּם לְשׁוֹנִי כׇּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי.

דיבור –
תהילים עז, יג
וְהָגִיתִי בְכׇל פׇּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.

צריך בדיקה –
תהילים צ, ט
כִּי כׇל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה.

מעין צורת שיר, כאמור –
תהילים צב, ד
עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.

דיבור –
תהילים קטו, ז
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

דיבור –
תהילים קמג, ה
זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכׇל פׇּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ.

דיבור –
משלי ח, ז
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע.

דיבור –
משלי טו, כח
לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת.

מחשבה ודיבור –
משלי כד, ב
כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.

הוצאת סיגים, כמשל להוצאת הרשע –
משלי כה, ד-ה –
הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי.
הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ.

דיבור –
איוב כז, ד
אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה.

קול –
איוב לז, ב
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא.

דיבור –
איכה ג, סב
שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כׇּל הַיּוֹם.

*

ויקימילון מוסיף –
הֶגֶה
גיזרון –
ייתכן כי במקור משורש י־ג־י/ה במשקל הֶקְטֵל.

הֶגֶה
לשון ימי הביניים שם כללי למנגנון בכלי שיט, בכלי רכב או בכלי טיס באמצעותו משנים את כיוון תנועתו.

גיזרון –
על פי הפועל המקראי ”הֹגָה מִן הַמְסִלָּה“ (שמואל ב׳ כ, פסוק יג) – הסיט. דבר אחר, גזירה לאחור מן הוגין שבלשון חז"ל.

*

ורק אוסיף הערה, כי נראה שיש קשר בין השורשים הגה ושגה, ולשניהן אותן שתי משמעויות – לשון מחשבה (אשגה, אהגה) ולשון סטייה וטעות (שגיתי, הוגה מן המסילה).