הבוקר שמעתי בערוץ 'באים אל הפרופסורים' שיחה של פרופ' קנוהל על אחנאתון, השליט המצרי הקדום, שנחשב כמי שייסד דת מונותיאיסטית, שקדמה בזמן מועט לתקופת יציאת מצרים –
https://youtu.be/FFFDpOzSkIw

בעבר הייתה דעה שאת המונותאיזם למד משה מאחנאתון זה, ובדעה זו החזיק גם פרויד.

אתר פסיכולוגיה עברית מתאר בקיצור את 'משה של פרויד' –

תקציר עלילתו של ה"רומן ההיסטורי", כפי שקרא לו פרויד בטיוטה לכתב היד, מתוארת על ידי ירושלמי באופן הבא: מקורו של המונותאיזם אינו יהודי אלא תגלית מצרית. פרעה אמנחותפ הרביעי כונן אותו כדת המדינה בצורה של סגידה לכוח השמש, אתון. את דת אתון אפיינו לדעת פרויד אמונה בלעדית באל אחד, דחייה של ייחוס תכונת בן-אנוש לאל, דחיה של מאגיה וכשפים והכחשה מוחלטת של החיים לאחר המוות. אלא שעם מותו התפוררה האמונה המונותאיסטית והעם חזר להאמין באלילים מרובים. משה לא היה עברי, אלא כוהן או אציל מצרי ומונותאיסט נלהב. כדי להציל את שרידי דתו, העמיד משה את עצמו בראש שבט שמי מדוכא, הוציא את בניו מעבדות לחרות ויצר לאום חדש, שבו הנהיג גם את המנהג המצרי של המילה. הלאום החדש התקשה לעמוד בדרישות הדת החדשה ורצח בהתקוממות פראית את משה. זיכרון הרצח הודחק וברבות השנים כרת העם ברית עם שבטים שמיים קרובים במדיין והאל הגועש והפראי של שבטים אלה, אל הנקרא יהו-ה, הפך לאל הלאומי שלהם. כתוצאה מכך התמזג האל החדש בישן ומעשי משה יוחסו לכוהן מדייני שנקרא אף הוא משה. אלא שברבות השנים צברה המסורת הטבועה של האמונה האמיתית די כוח להתעשת ולצאת כמנצחת. יהו-ה קיבל אז את התכונות האוניברסליות והרוחניות של אלוהי משה, אם כי זיכרון הרצח נותר מודחק בקרב היהודים, ולא צץ מחדש אלא בצורה מוסווית היטב עם עליית הנצרות.

את העלילה יש לקרוא, כפי שמציין ירושלמי, ברוח זמנו של פרויד ובהקשר התרבותי שבה נכתבה ולא לשפטה. עלילה זאת לא הייתה חריגה בקרב אנשי הרוח באותה תקופה ובמיוחד בקרב אלו האמונים על הדיסיפלינה החדשה, הפסיכואנליזה.

מטרת החיבור, על-פי פרויד, הייתה לענות על השאלה איך הגיעו היהודים להיות מה שהם? ההסבר שפרויד מציע הוא כי היהודי מאמין באל אחד מופשט ושולל צלמים ואלילים, כתוצאה מציווי מושהה שציווה משה על העם. הוא נושא בתוכו אשמה מודחקת עקב זכר רצח משה. היהודים הם מה שהם מתוך המלחמה האדיפלית החוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה עד היום.
https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1222

*

לפרויד היו כמובן סיבות משלו לפרש את הדברים כך, כי הדבר התאים לאופן שבו ראה את התפתחות האנושות, בתוך המסגרת הפסיכואנליטית. תמיד מדובר ברצח אב קדום, גם בראשית האנושות וגם בראשית היהדות.
אבל הדעה הזו היא 'אידאה פיקס', היא מזינה את עצמה ואין לה על מה לסמוך – וכבר אמר זאת פופר. ובאמת, היום במחקר המקרא דעתו של פרויד לא נחשבת.
קנוהל מציין כי פרויד מצטט חוקר מקרא אחד בזמנו, שזו הייתה דעתו. אלא אותו חוקר שינה לבסוף את דעתו, אלא שפרויד לא הלך בעקבותיו בזאת.
ובכל זאת, ניתן למצוא רמזים בתורה לדבר דומה למה שמציין פרויד. אמנם העם לא רצח את משה, אבל כמעט עשה זאת, כפי שהוא אומר –

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.
שמות יז, ד.

*

דבר נוסף שאומר קנוהל הוא, שיש דמיון ברור בין מזמור קד בתהילים ובין ההימנון לשמש של אחנאתון, שנמצא בכתבי אל-עמארנה, וכי לו אין הסבר לכך.
אני עצמי לא מתפלא על כך, שהרי יש שאילות רבות בספרות המזרח הקדום, ומקרה זה אינו יוצא דופן.

זה על כל פנים המזמור בתהילים קד, ולאחריו הימנון אחנאתון –

א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. ז מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. ט גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. כד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה. לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ.

מאתר דעת –
מתוך: המנון לשמש
(מאת אחנאתון, תרגם שאול העברי)

לאתון

יפה עלותך על כנף השמים

אתון חי מחולל החיים

בעלותך באפסי מזרח

מלאה כל ארץ הדרך:

כי יפיפית גדלת

מתנוצץ מרום על פני האדמה

קרניך תחבקנה כל הארצות

כל אשר יצרת עשית.

כי תבוא באפסי מערב

וחשכה תבל חשכת קבר,

אור תאיר הארץ

כי תעלה בחוג השמים

כי תגה דומם כשמש

תגרש עלטה:

כי תשלח קרניך

תחוג מצרים יום יום,

יקיצו על רגליהם יעמודו

כי אתה הקימות אותם:

ירחקו ילבשו בגדים

כפיהם פרושות יקודו כי תזרח:

אחר יעשו מלאכתם במלוא תבל

הבהמה שמחה במרעה

עצים ועשבים יפרחו.

צפרים ירחפו על ביצותיהן

פרושות כנפיהן לך תשתחווינה

כל בני מרון ירקדו ברגליהם

תחיינה כי תאיר עליהן.

דגת היאור רוקדת לפניך

וקרני אורך בקרב ים גדול

אתה תצור עובר בתוך אישה

תברא זרע בגבר.

תיתן חיים לבן במעי אמו

תישננו ולא יבכה

מינקת לו גם ברחם:

תשלח רוח להחיות ברייה

ביום הולדה

תספיק לה את צרכיה.

מה רבו כל פעליך

נסתרו מנגד עינינו:

הוי אל אחד ואין אחר

ארץ יצרת כרצונך

כאשר היית לבדך

אדם וכל הבהמה בקר וצאנה

כל אשר על פני האדמה

כל אשר במרומים.

מדינות סוריה ונוביה

ארץ מצרים.

שונים דברים ללשונותם

שונים מראה פניהם וצבעם

כי אתה הפרדת גויים.

אתה מושל בכולם.

תעלה ומראך פני אדון חי

תזרח, תאיר. תרחק ותשוב.

אתה לבדך יצרת אלפי אלפים תמונות ממך

אתה בלבבי הנך

אין מבלעדיך אשר ידעך

בלתי בנך אחנתון

אשר גלית לו מחשבותיך

ותחוננו מעוזך.

היקום בידך אתה.

תעלה – יחיו

תבוא – יגועון.

כי אתה ההוויה.

מאז יסדת ארץ

כוננתם למען בנך

אשר יצא מחלציך

מלך חי באמת.

אחנתון אשר ימיו רבים

למען שגלו הגדולה אשר אהב

גברת שתי הארצות נפר

נפרו אתון נפרתית

תחיה ותנון לעולם ועד

לפני כיומיים שודרה תוכנית 'המקור' של רביב דרוקר, והיא עסקה בראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שככל הנראה שכב עם דיילת שהייתה אשת איש. כל התוכנית הייתה בעצם ריאיון ארוך עם הבעל הנבגד.
בעלים נבגדים, 'מקורננים', אינם דבר חדש, ולכן התוכנית גם די שעממה אותי. נו אז מה אם הוא ראש המוסד? אנשים מושחתים ובוגדים יש בכל מקום. בעיניי התוכנית הייתה צהובה וירודה, אבל אני מבין את ההיגיון שבשידורה, בגלל שמדובר באיש ציבור, וגם כזה שאולי בעתיד יתמודד על ראשות הממשלה, וראשות מפלגת הליכוד.
בכל אופן, ידידי עופר מרגלית הזכיר לי, בפוסט שכתב, שבעצם העניין כאן הוא עתיק-יומין ביותר – קנאת גבר. ונראה לי שפסקה שמתארת את הדבר בצורה מדויקת – וגם כזו שאינה מצריכה פירוש – היא הפסקה הזו, מסוף פרק ו' בספר משלי –

כז הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. כח אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה. כט כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ. ל לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב. לא וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן. לב נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. לג נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. לד כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לה לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד.
משלי ו.

השורש 'שפט' מופיע ב-593 פסוקים, לא פחות, ולו שתי הוראות עיקריות – משפט ושפטים. והן כנראה קשורות ביניהן, כפי שמציין ניסן נצר – השופט הוא האחראי למתן העונש, לעשיית השפטים.
ושפטים נעשים על-ידי שבטים – ענפים, או שוטים. וכן השופט מחזיק מטה או שבט בידו. וכך כל קהלו נקרא שבט או מטה.

מילון ספיר –
שׁוֹפֵט
(מילון המקרא)
1. דָן, מבָרֵר הדין, מוציא פסק דין, כאמור בפסוק: "וַיֵשֶב מֹשה לשפֹּט את העם" (שמות יח, 13)
2. עוזֵר, מוֹשִיעַ, דואג, כאמור בפסוק: "כי שְפָטוֹ ה' מיד אויביו" (שמואל ב' יח, 19)
3. מושֵל, שולֵט, כאמור בפסוק: "וַיְהִי בִּימֵי שְפֹט השֹפְטִים" (רות א, 1)

ויקימילון –
גיזרון
השורש המקראי שׁ־פ־ט משותף למספר שפות שמיות (אכדית, אוגריתית, פיניקית) במובן של שיפוט ופסיקה (špṭ או spṭ).

*

והשורש 'שבט' מופיע ב-183 פסוקים, אם כציבור אם המקל.
אולי הוא בא מ-בד, ענף.

מילון ספיר –
שֵֿׁבֶט
(מילון המקרא)
1. מטה, שוט, ענף, כאמור בפסוק: "וכי יַכֶּה איש את עבדוֹ… בַּשֵבֶט" (שמות כא, 20)
2. שרביט המלך (בהשאלה) שִלטון, כאמור בפסוק: "לֹא יָסוּר שבט מִיהודה" (בראשית מט, 10)
3. (בהשאלה) יחידה חברתית אתנית כגון שבטי ישראל, כאמור בפסוק: "או משפָּחָה אוֹ שֵבֶט" (דברים כט, 17).

בויקימילון הסבר אטימולוגי ארוך יחסית, אך נראה לי שכבר הבאתי אותו. שם השוואה לשפות אחרות, וגם תהליך המיטונימיה שהזכרנו – מענף – למנהיג – ולעדתו, שבטו.

*

על כן קרוב לו השורש 'חבט', המופיע ב-5 פסוקים, תמיד במשמעות של הכאת יבול.

מילון ספיר –
חוֹבֵט
(מילון המקרא)
מַכֶּה, דופֵק (שיבּולים, זיתים וכד'), כאמור בפסוק: "וגדעון בנו חֹבֵט חִטִּים" (שופטים ו, 11)

אלה הופעותיו –
חובטים זיתים –
דברים כד, כ
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

חובטים חיטים –
שופטים ו, יא
וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן.

חובטים שיבולים –
ישעיהו כז, יב
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

חובטים קצח –
ישעיהו כח, כז
כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט.

חובטים שעורים –
רות ב, יז
וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

ויקימילון –
גיזרון
שורש משותף לעברית וארמית

2:ערבית בהגיית 'חַבִּיט' خَبِيث בהוראת 'פוגעני'.

*

וקרוב לו אף השורש 'צבט', המופיע בתנ"ך פעם אחת, אך בחז"ל הרבה, וממנו גם צבת.

מילון ספיר –
צוֹבֵט
(מילון המקרא)
מושיט, נותן ל־, תולש, אוחֵז, כאמור בפסוק: "וַיִצְבָּט לָה קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע" (רות ב, 14)

זו הופעתו –
רות ב, יד
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

ויקימילון –
גיזרון
מקור הפועל במקרא.

קרוב למילה המקראית צֶבֶת בהוראת: אגודה, ולמילה צְבָת בלשון חז"ל.

קרוב לאכדית: ṣabātu בהוראת: ללכוד, לֶאֱסוֹר.

*

ואכן השורש 'צבת' מופיע אף הוא פעם אחת, באותו ספר –

רות ב, טז
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.

על-כן נראה שאלו שורשי צבט-צבת מגזרת צב, שממנו גם לצבור ועוד.

המילה 'גורל' מופיעה ב-67 פסוקים בתנ"ך. היא מופיעה בתיאור בחירת השעירים ביום הכיפורים, בחלוקת הארץ ועוד. היא מופיעה כפרקיטה הנהוגה בישראל, וגם בעמים סביב, ואולי המקרה הידוע ביותר שם הוא הגורל שהטיל המן.

מילון ספיר –
גורָל, גֹּרָל
(מילון המקרא)
1. עצם (אבן או כל דבר אחר) שמטילים אותו (או שולפים אותו מתוך אחרים) ועל־פי נפילתו (או על־ פי הכתוב עליו) מחליטים, כאמור בפסוק: "גוֹרָל אחד לה' וגוֹרָל אֶחָד" (ויקרא טז, 8). על-פי גורל הוכרעו עניינים רבים, כגון ביום הכּיפּוּרים. על־פי הגורל נקבע איזה שעיר לה' ואיזה ישלח לעזאזל (ויקרא טז, 8-10). חלוקת הארץ לשבטים נעשתה גם היא על־פי הגורל (במדבר כו, 55). גם במגילת אסתר הִפּיל המן פוּר שמשמעו גורל (אסתר ג, 7).
2. יחידת נחלה שניתנה על-פי גוֹרל, כאמור בפסוק: "עלה אתּי בגֹרָלי ונִלָחמָה" (שופטים א, 3)
3. מנת חלקו של אדם, כאמור בפסוק: "ה' מנת חֶלְקִי… אתה תוֹמִיךְ גוֹרָלִי" (תהילים טז, 5)

הנה מקצת מהופעותיה –

בהקבלה לחלק –
ישעיהו יז, יד
לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ.

ושוב בעניין חלוקה –
תהילים כב, יט
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.

במובן 3, מנת חלקו של אדם –
תהילים קכה, ג
כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם.

הטלת גורל משקיטה ריב –
משלי יח, יח
מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד.

*

ויקימילון –
גיזרון
במקור גורל הוא 'אבן קטנה' , קרוב אל גּוֹלָל 'אבן עגולה (בפרט לכיסוי קבר)', שנגזרת מהשורש ג-ל-ל עקב צורתו: השוו גלולה. עקב השימוש באבנים כאלה בקביעת הגורל, המילה רכשה את המשמעים (1), (3).

במשמע המקורי 'אבן קטנה', מקביל לערבית جرول (גרול) 'אבן קטנה, (ברבים) חצץ'.

2: המילה מושתפת גם לשפה הערבית: حَجَر (חַגַ'ר), ונגזרתה جَرَل‎ (גַ'רַל) – אבן קטנה.

מידע נוסף
לפי השערה מקובלת באקדמיה, השורש השמי במילה גורל (או מקבילה בערבית לעיל) היא מקור המילה היוונית korállion) κοράλλιον) – אלמוג (משם אנגלית coral).

הפטרת פרשת שמות בנוסח אשכנז היא בספר ישעיהו, מפרק כז פסוק ו, עד פרק כט פסוק כג.

ובה הפסקה הזו –

יד לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם. טו כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שיט [שׁוֹט] שׁוֹטֵף כִּי עבר [יַעֲבֹר] לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.    
ישעיה כח.

מפרש שטיינזלץ –
כִּי כאשר שאלו אתכם אם אינכם חוששים מהעתיד לבוא עליכם, אֲמַרְתֶּם, בבדיחות דעת, בין בדיבור פה ובין בהתנהגותכם : כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת, עם מָוֶת, וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה, המוות והשאול הם בני בריתנו, ואיננו חוששים מפניהם. שׁוֹט שׁוֹטֵף, דוהר, מחריב כִּי יַעֲבֹר להכות — לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ, וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. כך מכנה הנביא את מבטחיהם, או שמא זהו ציטוט המדיניות המוצהרת שלהם — אנו סומכים על התכסיס, התחבולה והכזב.

*

ואני אומר שאפשר לקרוא –
כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם פַיְיזֶר עָשִׂינוּ חֹזֶה, שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב חִסּוּנֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.

*

וכן הוא אומר בהמשך –
כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס.
כח, כ.

ואידך זיל גמור.

שורש 'חנך' מופיע ב-19 פסוקים (ללא צורת חך שקשורה אף היא לכאן (איתה 37), וללא צורת 'חנוך').
רוב הופעותיו מתייחסות לחנוכת המזבח, או חנוכת הבית, כלומר טקס הפתיחה, אך הוא מופיע גם במשמעות חינוך ולימוד הנערים – וזאת רק בפסוק אחד במובהק! מלבד זאת הוא מופיע כשם, בשני הקשרים.

מילון ספיר –
חוֹנֵךְ
(מילון המקרא)
1. עורך טקס פתיחת מקום, כאמור בפסוק: "אשר בנה בית חָדָש ולא חנָכוֹ" (דברים כ, 5)
2. מלַמֵד, מַדריך, כאמור בפסוק: "חנֹך לַנַּעַר עַל- פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, 6)

אלה כמה מהופעותיו –
צורה מיוחדת, והיא הפעם השנייה שבה שורש חנ"ך כנראה בא במובן חינוך – הנערים שאברהם לימד –
בראשית יד, יד
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.

שם – וכן חנוך הנודע, וחנוך בן ראובן –
בראשית כה, ד
וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כׇּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.

חנוכת המזבח –
במדבר ז, י
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

שם נוסף –
במדבר כו, ה
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

חנוכת בית, בצורה אחרת –
דברים כ, ה
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.

כאן צורה מיוחדת אולי מלשון חנינה –
תהילים נג, ו
שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם.

ובמובן חינוך –
משלי כב, ו
חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

הפירוש המקובל עליי – על פי דרכו – בתחילת דרכו, ומנוגד ל'כי יזקין' בחלק השני. מפסוק זה המילה חינוך.

ופעם בצורה המוכרת 'חנוכה' –
נחמיה יב, כז
וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכׇּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת.

*

ויקימילון אומר –
גיזרון
הפועל חנך

השורש מגיע משפות אפרו-שמיות ,בערבית לשורש ח-נ-כ; ح ن ك ולמילה "חך" מקור משותף , ובערבית המשמעות קשורה ב"להתקין – בחך" (ראו בערבית, "חנכ"حنك בהוראת "חך" , "לסת") . התפתחות המילה קשורה באלוף הסוס דרך רסן המותקן בפיו המכוון את תנועתו לפי רצון בעליו . גם המילה שנינות מרמזת על איזור הפה (שן),והתפתחה בצורה דומה .(ראו גסניוס, "חנך").

בעברית ח־נ־ך, מקורו בשורש הארמי ח־נ־ך. בערבית חַנַכַּ.

*

אך הסבר זה מסביר רק את משמעות החינוך והלימוד.
חנוכה במובן ייסוד מקורה אחר, לדעתי – שורש זה שייך לשורשי חן-כן, שכתבתי עליהם לפני כמה ימים. חונך כמו מכונן.
ואפשר שבעברית זה גם משמעו של חינוך. חינוך נעשה בחנוכת חייו של האדם, והוא מייסד ופותח את דרכו, כפי שמורה הפסוק למעלה.

השורש 'מחה' מופיע ב-32 פסוקים.

מילון ספיר –
מוֹחֶה
(מילון המקרא)
1. מוחק, מסיר, מבטל, משמיד, כאמור בפסוק: "כי מָחֹה אמחה את זֵכֶר עמלק" (שמות יז, 14)
2. מנקה, מנגב, מקנח, כאמור בפסוק: "מָחָה והָפַך על פָּנֶיהָ" (מלכים ב', כא, 13)
3. נוגע, מגיע, כאמור בפסוק: "ומָחָה על כֶּתף יָם- כּנרת" (במדבר לד, 11)

אלה הופעותיו –
במבול –
בראשית ו, ז
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

בראשית ז, ד
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בראשית ז, כג
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

ביחס לעמלק –
שמות יז, יד
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

בבקשת משה –
שמות לב, לב
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

שמות לב, לג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

במים המאררים –
במדבר ה, כג
וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים.

משמעות 3 למעלה –
במדבר לד, יא
וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.

בדברי ה' אחר מעשה העגל –
דברים ט, יד
הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

בדין יבום –
דברים כה, ו
וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

ביחס לעמלק –
דברים כה, יט
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

כעונש לעוזב ה' –
דברים כט, יט
לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

*

במלחמה בבנימין –
שופטים כא, יז
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

מלכים ב יד, כז
וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרׇבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ.

דימוי לניקוי צלחת –
מלכים ב כא, יג
וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ.

ממומחים, בהקבלה למזוקקים , שמרים שנמחו –
ישעיהו כה, ו
וְעָשָׂה יְהוָה צְבָאוֹת לְכׇל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים.

מחה דמעה – הסיר דמעה –
ישעיהו כה, ח
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כׇּל הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

ומחיית חטא ופשע –
ישעיהו מג, כה
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.

ישעיהו מד, כב
מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.

ירמיהו יח, כג
וְאַתָּה יְהוָה יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי (והיו) [וְיִהְיוּ] מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.

מחיית עבודה זרה –
יחזקאל ו, ו
בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם.

*

מחיית רשעים –
תהילים ט, ו
גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד.

תהילים נא, ג
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

תהילים נא, יא
הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכׇל עֲוֹנֹתַי מְחֵה.

תהילים סט, כט
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ.

הביטוי 'ימח שמם', ימחק שמם –
תהילים קט, יג
יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם.

ופשע וחרפה שלא נמחים –
תהילים קט, יד
יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח.

משלי ו, לג
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה.

ניגוב פה –
משלי ל, כ
כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן.

ביטוי ייחודי –
משלי לא, ג
אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין.

נחמיה ג, לז
וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים.

נחמיה מבקש שלא ישכחו חסדיו –
נחמיה יג, יד
זׇכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו.

*

השורש 'מחץ' מופיע ב-15 פסוקים. לרוב הוא בא בלשון שירה. ופעמים רבות מתאר את פעולת האל.

מילון ספיר –
מוֹחֵץ
מַכֶּה, מועך, פוגע, מרוצֵץ: אני אמות ואחיה, מחצתי ואני ארפא (דברים לב 39)

אלה הופעותיו –
במדבר כד, ח
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ.

במדבר כד, יז
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל בְּנֵי שֵׁת.

דברים לב, לט
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

דברים לג, יא
בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מׇתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

שמואל ב כב, לט
וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

ישעיהו ל, כו
וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.

חבקוק ג, יג
יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה.

תהילים יח, לט
אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

תהילים סח, כב
אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קׇדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.

תהילים סח, כד
לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.

תהילים קי, ה
אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים.

תהילים קי, ו
יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

איוב ה, יח
כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) [וְיָדָיו] תִּרְפֶּינָה.

וביחס לעלילת הבריאה הקדומה –
איוב כו, יב
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם (ובתובנתו) [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב.

*

גם החץ – מוחץ, והוא גם חוצה. נראה שמחץ חצה וחץ הם מאותה משפחה.

*

השורש 'מחק' מופיע פעם אחת בתנ"ך, בסמוך לשורש 'מחץ', בתיאור מעשה יעל אשת חבר הקיני –

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

*

ולבסוף, השורש 'מחא' מופיע ב-9 פסוקים, בעברית ובארמית.

מילון ספיר –
מוֹחֵא
(מילון המקרא)
מַכֶּה, כאמור בפסוק: "נהרוֹת יִמְחאוּ כָף" (תהילים צח, 8).

אלה הופעותיו –

מחיאת כף או יד –
ישעיהו נה, יב
כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכׇל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.

יחזקאל כה, ו
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכׇל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

צורה מיוחדת –
יחזקאל כו, ט
וּמְחִי קָבׇלּוֹ יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו.

תהילים צח, ח
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

ארמית –
דניאל ב, לד
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן.

דניאל ב, לה
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכׇל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כׇּל אַרְעָא.

לשון מחאה, לא ימחה בידו –
דניאל ד, לב
וְכׇל (דארי) [דָּיְרֵי] אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא (ודארי) [וְדָיְרֵי] אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ.

דניאל ה, יט
וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ (זאעין) [זָיְעִין] וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל.

עזרא ו, יא
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה.

*

ויקימילון מוסיף –
מָחָא
גיזרון
ארמית: מְחָא; למשל: "כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסנאה" (בבא בתרא כא א) (כשאתה מכה ילד, ללא תכה אלא בשרוך הנעל).

קרוב לפועל המקראי מָחַה א, פָּגַע, נגע; למשל בפסוק ”וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה“ (במדבר לד, פסוק יא)

מָחַץ
גיזרון
המילה קיימת בשפות שמיות נוספות – אוגריתית: Ύ΃Ε (מחץ) – למחוץ, להכות; אכדית: maḫāṣu – להכות, לטבוח, לדקור; שבאית: ੣੭ੳ (מחץ) – למחוץ, להביס; קתבאנית: ੣੭ੳ (מחץ) – לחצוב, לחפור. ערבית: مَحَصَ (מַחַצַ) – לדרוך, לרקוע.

*

אם כך, כל השורשים האלה – מחה, מחץ, מחק, מחא – עניינם אחד, והוא מיחוי והשמדה, ושורש הבסיס שלהם הוא 'מח'.
קרוב לזה גם הכה-מכה, בהוראת הכאה.
על שמח-צמח ראו מאמר קודם.

השורש 'שמח' מופיע ב-246 פסוקים, כפועל או כשם – שמחה.

מילון ספיר –
שָׂמֵחַ
(מילון המקרא)
עַליז, שָׂשׂ, מרוּצֶה, שחי במצב רוח מרומם, כאמור בפסוק: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים" (משלי טו, 13).

שִׂמְחָה
(מילון המקרא)
מצב רוח עליז, גיל, שָׂשׂון, כאמור בפסוק: "וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גדוֹלָה" (מלכים א' א, 40).

אטימולוגיה –
שִׂמְחָה
בלשונות שמיות אחרות שמחַ מציין עליה ושגשוג כדוגמת צומחַ. אשר לכתיב למרות שהאותיות ש' שמאלית וס' נוטות להתחלף ביניהן, בעיקר במילים המופיעות בתנ"ך בשׂ, ובמשנה בס. זה כמובן אינו כולל את כל המילים ובהן המילה שמחה.

ויקימילון –
שָׂמַח
גיזרון
קימים בערבית שרשים קרובים: شمخ (ש־מ־ח') במשמעות גובה והתנשאות, וכן سمح (ס־מ־ח) במשמעות של רוחב־לב.

אם כך, יש קשר בין השורשים שמח-צמח, ושורש הבסיס הוא מח.
אני הוספתי כי אות ח' באה פעמים רבות בפעלים של צחוק ושמחה, חיוך וחדווה, וכן הלאה.

*

שורש 'צמח' מופיע ב-40 פסוקים, כפועל וכשם.

מילון ספיר –
צוֹמֵחַ
1. [תנ] גָדֵל מן האדמה: והנה שבע שבֳּלים דקות ושדופֹת צֹמחות אחריהן (בראשית מא 6).
2. [תנ] (בּהשאלה) מִתפַּתֵחַ, משַׂגשׂג, מִתהַוֶוה: וארֻכָתךָ מהרה תצמח (ישעיה נח 8).

צֶֿמַח
(מילון המקרא)
1. כל הגדֵל מהקרקע (עשָׂבִים, עֵצִים, צמחי מאכל) (גם בהשאלה), כאמור בפסוק: "רְבָבָה כְּצֶמַח השָׂדֶה נְתַתִּיךְ" (יחזקאל טז, 7).
2. כינוי למלך המָשִיחַ, כאמור בפסוק: "כי הנני מֵביא את עבדי צֶמַח" (זכריה ג, 8)
3. (בהשאלה) חדש (מאורע, דבר, מושל וכו'), כאמור בפסוק: "אצמיח לדוד צמח צדקה" (ירמיה לג, 15); וכן בפסוק: "והקימותי לדוד צֶמַח צדיק" (ירמיה כג, 5).

*

ולכן יש אולי להוסיף גם קמח, שמופיע ב-14 פסוקים, ופעם אחת בלשון נופל על לשון עם צמח –

הושע ח, ז
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ.

אף כי קמח כנראה יסודו בשורש מחה, במובן שחק לדק, והוא שורש מח, שממנו גם מחא, מחץ, ואולי גם מחל.

אם כך, נראה כי יש שורש 'מח' שמורה על צמיחה ופריחה, ויש להפך – על שחיקה ומחיקה.

המילה 'שיכר' וכן 'שיכור' על צורותיה, מופיעות ב-34 פסוקים. שיכר בדרך כלל בצירוף – 'יין ושיכר', ומקובל לזהות אותו עם הבירה, שעדויות לשתייתה הן קדומות מאוד.

מילון ספיר –
שֵיכָר
דַם ענָבים, חֶמֶר, יַיִן, תירוש. בדרך כלל יין שנעשה מפרי שאינו ענבים: שיכר שזיפים.

*

אלה הופעותיו –

באיסור הכוהן והנזיר –
ויקרא י, ט
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

במדבר ו, ג
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

בקורבן –
במדבר כח, ז
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה.

דברים יד, כו
וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

דברים כט, ה
לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בנזירות שמשון –
שופטים יג, ד
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא.

שופטים יג, ז
וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ.

שופטים יג, יד
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכׇל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר.

חנה נחשבת כשיכורה –
שמואל א א, יג
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.

שמואל א א, טו
וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה.

נבל שיכור –
שמואל א כה, לו
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

בעשא המלך שיכור –
מלכים א טז, ט
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת בְּתִרְצָה.

בן הדד שיכור –
מלכים א כ, טז
וַיֵּצְאוּ בַּצׇּהֳרָיִם וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.

*

ובנביאים –

במיוחד ישעיה מרבה בזה –
ישעיהו ה, יא
הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם.

ישעיהו ה, כב
הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר.

ישעיהו יט, יד
יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ.

ישעיהו כד, ט
בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו.

ישעיהו כד, כ
נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם.

ישעיהו כח, א
הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן.

ישעיהו כח, ג
בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם.

ישעיהו כח, ז
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה.

ישעיהו כט, ט
הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר.

ישעיהו נו, יב
אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד.

ירמיהו כג, ט
לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כׇּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי יְהוָה וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קׇדְשׁוֹ.

יואל א, ה
הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כׇּל שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם.

מיכה ב, יא
לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה.

*

ובכתובים –

תהילים סט, יג
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר

תהילים קז, כז
יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכׇל חׇכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.

משלי כ, א
לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכׇל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

משלי כו, ט
חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים.

משלי לא, ד
אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים (או) [אֵי] שֵׁכָר.

משלי לא, ו
תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ.

איוב יב, כה
יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

*

ויקימילון –
גיזרון
מאכדית: šikaru. בארמית: שִׁכְרָא. ראה גם ביוונית עתיקה – (שִׂיכֵּרַא σίκερα‏‏‏‏)=ליקר,משקה אלכוהולי חזק. בשפה לטינית (סִיצֵ'רה sīcera) =סיידר,משקה משכר . ובספרדית – (סידְרַא sidra‏‏‏‏) =סיידר אלכוהולי . 

*

ולפי דעתי, שיכר – שהשותה אותו הופך סחרחר.
ואולי גם קשר לסוכר, שהרי יש מיני שיכר מתוקים. אבל –

ויקימילון –
סֻכָּר
גיזרון
שאילה מלשונות אירופה. המקור להן מסנסקריט: śárkarā.

(המשך לפוסט קודם)
בעניין המילה אחד – כאמור, אפשר לקשר אותה לשני שורשי-בסיס – חד ואח.
חד במשמעות חוד, ומכאן גם יחיד ויחד, וכן – מלוכד. ובארמית השם לאחד הוא פשוט 'חד'. בשפות שמיות אחרות מופיע בצורות שונות, לרוב עם א'.
אח במשמעות צירוף, כמו אחה ואח. כן בלשון נקבה – אחת.
ואפשר שזה צירוף – אחה לאחד, לחד.

הנה כמה הגדרות מתוך מילון ספיר –
אֶחָד, אַחַד
(מילון המקרא)
1. יחיד, בודֵד, כאמור בפסוק: "יִקָווּ המים… אל מקום אֶחָד" (בראשית א, 9)
2. יחיד ומאוחד, שאין שני לו, כאמור בפסוק: "שמע ישׂראל ה' אלהינו ה' אֶחָד"
3. ראשון, כאמור בפסוק: "ביום אחד לחדש השביעי" (נחמיה ח, 2)
4. מאוּחד, כאמור בפסוק: "והיו לבָשָר אֶחָד" (בראשית ב, 24)
5. מישהו, כאמור בפסוק: "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנוּ" (ויקרא כה, 48)
6. שום איש, שום דבר, כאמור בפסוק: "לא מֵת ממקנֵה ישׂראל עַד אֶחָד (שמות ט, 7)
7. אחָדים, מעטים, לא רבים, כאמור בפסוק: "ויָשבתָ עִמוֹ יָמִים אחָדִים" (בראשית כט, 20)
8. בצירופים שונים עם שֵמות, כאמור בפסוק: "ונשליכהו באחד הבורות" (בראשית לז, 20)
9. יַחדָיו, כאמור בפסוק: "וַיַעַן כל הָעָם קוֹל אֶחָד" (שמות כד, 3)
10. משותף (כיס), כאמור בפסוק: "כיס אחד יהיה לכֻלָנוּ" (משלי א, 14)
11. (בזלזול) פלוניאלֹמוני (בא לגור), כאמור בפסוק: "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וישפֹּט שָפוֹט" (בראשית יט, 9)
12. יחידה אֶתנית אחת או ציבּוּר מלוכד סביב דת, מסורת, תפקיד וכד', כאמור בפסוק: "הכהנים והלוים כְּאֶחָד" (עזרא ו, 20)(ג0.55) הראשון שהכיר באחדות ה' היה אברהם אבינו, ואת האמונה הזו הוריש לבנו יצחק, לנכדו יעקב ולדורות הבאים. במתן תורה בהר סיני נבחרו ישׂראל להיות עם סגולה ולהפיץ את האמונה באַחדוּת ה' בעולם כולו. מִצווֹת האמונה כוללות: 1. אמונה במציאות ה' כמצוי ראשון, בורא העולם ומנהיגו, כאמור בפסוק: "אנֹכי ה' אלהיך" (שמות כ, 2) 2. להאמין שהוא אחד – בלי שיתוף, ומיוחד – בלי גוּף ובלי שייכות למוּשׂגי הגוף, כאמור בפסוק: "שמע ישׂראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, 4) 3. איסור להאמין בקיומו של אל אחר, כאמור בפסוק: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פָּנָי" (שמות כ, 3). העקרונות הנ"ל באים לידי ביטוי גם בשמותיו של ה': א-ד-נ-י – שפירושו: אדון הכול; אל אלוהים – שהוא לשון "כוח", ופירושו: תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם; י-ה-ו-ה – שפירושו: היה, הוֹוֶה ויהיה. חכמי ישׂראל "הראשונים", נחלקו על דרך קיום מצוות האמונה בהביאם סימוכין לדבריהם מפסוקי התורה: לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו צריך האדם להשתכנע באמונת ה' באמצעות שׂכלו, על פי הוכחות הגיוניות, אלא שכשלב ראשון, למִתקשים בכך, ניתן להתחיל באמונה התמימה המבוססת על מסורת הקבּלה. ויש חולקים עליו וסוברים שעיקר הוא להאמין על־פי הקבלה, אלא שמי שיזכה לעלות במעלות החָכמה ולבבו יבין שהאמונה הזאת היא אמת וברוּר, הרי זו מִצווה מן המובחר.

לוֹכֵד
1. תופס במַלכּודֶת או במארב או במִרדָף וכד': היעלה פח מן האדמה ולָכוד לא יִלכּוד (עמוס ג 5)
2. כובש: וַיִלָחֶם יואב בּרבּת בּני עַמון וַיִלְכֹּד את עיר המלוּכה (שמואל ב' יב 26)
3. אוחֵז חָזק, מתחזק ומתבּסס ב-: ושאול לָכַד המלוכה על ישׂראל (שמואל א' יד 47)
4. מַעלֶה בַּגורָל: והיה השבט אשר-יִלכְּדֶנוּ ה' יִקרַב למִשפָּחות (יהושע ז 14)

מְלַכֵּד
מחַבֵּר לאחדוּת אחת, מגַבֵּש, מאַחֵד, לוקח קבוצת אנשים יחד ועושה אותם קבוצה אחת.

מְאַחֶה
1. מחַבּר קרעים זה לזה, תופר: וקורעין (את הבגדים) ולא מאחין (סנהדרין ז, ה)
2. (בהשאלה) מאחד, מחבר לאחד: זה אברהם שאיחה את כל בָּאֵי העולם (מדרש רבה בראשית לט)

אָח
(מילון המקרא)
1. בן אב, או בן אֵם או בן אביו ואִמו, כאמור בפסוק: "ולרבקה אָח וּשמוֹ לָבן" (בראשית כד, 29)
2. קרוב, בן משפחה או בן עם, כאמור בפסוק: "לא תשנא את אָחיךָ בלבָבֶךָ" (ויקרא יט, 17)
3. כינוי חיבּה לרֵע ולידיד, כאמור בפסוק: "כְּרֵעַ כְּאָח לי הִתְהַלָכְתִּי" (תהילים לה, 14)
4. דומֶה למישהו, כאמור בפסוק: "אָח הוּא לְבַעַל מַשְחִית" (משלי יח, 9)