כחלק מנבואת ישעיה בתחילת ספרו על גלות עשרת השבטים, הוא אומר את הדברים הבאים, שאביא בצירוף כמה מפרשים –
ישעיה ח –
יא כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר.
שד"ל –
בחזקת היד – הנבואה נקראת יד ה׳, כאלו האל דוחה בידו את הנביא לומר דברים ולעשות מעשים שלא היה אומר ועושה מלבו. והנה ישעיה משתף עצמו עם בני עמו, ואומר שגם הוא היה תועה והיה מתירא מארם ואפרים, אלא שהאל צוה לו בהפך בחזקת היד הידועה, היא ידו של הקב״ה שאין לעמוד לפניה.
ויסרני – (צרי הרי״ש מורה שהמלה לשון עתיד והיא מן הקל, וחסרה יו״ד השרש, כמי וֱאְסָרֵם (הושע י׳:י׳) ראב״ע וגיזניוס. וטעם הוי״ו כמו למען, כמו ואעלים עיני בו (שמואל א י״ב:ג׳) כדי שאעלים עיני בו), אף כאן ויסרני, אמר לי כדי ליסרני כלומר להוכיחני, לבלתי אלך בדרך העם הזה.
יב לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ.
שד"ל –
לא תאמרון קשר – לא יתכן שיצוה (כפירוש גיזניוס ואחרים) שלא לקרוא קשר למה שהעם יודעים שהוא קשר, ואף אם איננו קשר של קיימא, הנה עתה קשר הוא, ואיך לא יקראוהו קשר. אמנם מלת קשר משמשת לשון צעקה, כמו ותאמר קשר קשר (דברי הימים ב כ״ג:י״ג), והטעם אל תצעקו קשר! מפני שֶקָשְֽרוּ עליכם ארם ואפרים.
ומלת תאמרו ענין צעקה, כמו ותאמר קשר קשר בדברי הימים, ובקצת ספרים גם במלכים (מלכים ב י״א:י״ד), והצעקה היא סימן הפחד, ואחר כך פירש ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו, אל תעשו אותו (במחשבתכם) עריץ ותקיף, לשון עריץ וַמֲעָרָצָה שענינם כח חזק, והטעם כיונתן ורש״י ורד״ק לא תייחסו לו כח, כלומר לא תיראו ממנו. פעמים הרבה שהפעל מורה לא פעולה ממש, רק מחשבה, וכן למטה (כ״ט:כ״ג) ואת אלהי ישראל יעריצו.
מלבי"ם –
לא תאמרון – שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו – בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ״מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק.
ר"י קרא –
לא תאמרו{ן} קשר לכל אשר יאמר העם – אשר רצין ופקח שקשרו קשר שניהם להלחם על אחז.
יג אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.
שד"ל –
והוא מוראכם והוא מעריצכם – תהי יראתו על פניכם, באופן שיהיה הוא מוראכם (כטעם פחד יצחק {בראשית ל״א:מ״ב}), ואז הוא יהיה מעריצכם, כלומר יעשה אתכם חזקים (יונתן רש״י ורד״ק). ודרך צחות אמר כאן מעריץ בהוראתו האמתית, אחר שאמר למעלה ולא תעריצו שהכוונה בו על המחשבה. וזה נוהג הרבה במליצת השיר, לומר מלה אחת בשתי הוראות. וראב״ע ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מעריץ לשון מורא ופחד, כטעם אל תערוץ ואל תחת {יהושע א׳:ט׳}.
יד וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם.
שד"ל –
למקדש – המקדשים חיו מקומות מקלט אצל הקדמונים, כמו שמצאנו באדוניהו (מלכים א א׳:נ׳) וביואב (מלכים א ב׳:כ״ח), וכן מצאנו ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י״א:ט״ז). והנה אמר שהאל יהיה למקדש ולמשגב לאנשי יהודה, ויהיה גם כן לאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, כלומר ליהודה ולאפרים, כי יביא עליהם תגלת פלאסר שיוליך בגולה רבים מעשרת השבטים, ויזיק גם ליהודה ככתוב בדברי הימים ויצר לו {דברי הימים ב כ״ח:כ׳} (עיין למעלה ז׳:כ׳), וזה טעם לפח ולמוקש ליושב ירושלם. ובעלי הטעמים נתנו האתנח תחת למקדש, אולי רצו להפריד מלת למקדש מן ולאבן נגף ולצור מכשול, כדי להרחיק היות ה׳ לאבן נגף (תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל). ויש מפרשים שני בתי ישראל משפחות פקח ושבנא, והנה פקח לא היה לו בית, כי אין בית אלא כשהשררה מורשה מאב לבן, כמו כי בית יעשה לך ה׳ (שמואל ב ז׳:י״א). ופקח לא היה בן מלך, וכל שכן שבנא וחבריו לא ידענו להם שררה למורשה.
טו וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.
רד"ק –
וכשלו בם – באבן נגף ובצור מכשול שזכר יכשלו בם רבים והם המורדים הם חושבים להמלט במרדה והם יפלו בתוך המוקש וילכדו.
מלבי"ם –
וכשלו בם – בהאבנים זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול ונוקשו ונלכדו זה מגביל עם פח ומוקש.
*
ובכל זה נזכרתי למה? בגלל הפסוק שאותו מסביר מלבי"ם מצוין, בדברים שיכולים להתאים גם לימינו, ואביא את דבריו שוב –
לא תאמרון – שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר, מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים, ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו – בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו.
הפסוק היומי 