לוח שורשי השורשים

מצורף PDF, אין להעתיק או להעביר.

(עבדתי עליו די הרבה. את רשימת השורשים שבתנ"ך אפשר למצוא באתר הניווט בתנ"ך. שם יש כ-2,500 שורשים, כולל של מילים שאינן פעלים, וכן מילים נדירות).

יומן בוקר, 4.3.22

יומן בוקר, 4.3.22
אני לא יודע אם כדאי לי לכתוב את הדברים הבאים, אבל אכתוב בכל זאת. בעניין האטום.
אנשים מתחילים לדבר על זה. האם זה יקרה? קודם כל אומר בבירור – אינני יודע. אבל בהחלט יש סכנה לזה.
עניין האטום מעסיק אותי שנים רבות, זה מפחיד. בהקשר הזה אני נוהג להיזכר במשפט של צ'כוב – אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית. אף שהאקדח הזה ירה כבר במערכה הראשונה. אבל אפשר להתייחס לזה, להירושימה ונגסקי, רק כניסוי כלים. יש כאן פוטנציאל הרבה יותר גדול.
והלילה (אני כותב לפנות בוקר) נזכרתי בשיר שהקראתי פעם בבית הקפה הירושלמי המצוין 'תמול שלשום', שעסק בדיוק בזה – האטום. הייתי צעיר, ואיני יודע מה בדיוק רציתי להביע בשיר ההוא, אבל העובדה היא שהוא עסק בזה.
אני זוכר כמה שורות ממנו, למשל – 'לא תיפול פצצת אטום, חדל להתנחם בזה', מעודד! מצד שני, לקראת סופו '…אמור שלום, הכן צוואר לקראת גרדום', באסה.
ובכן, האם תהיה מלחמה אטומית? שוב, איני יודע. צריך לבחון את השטח ואת ההסתברות. כרגע לפחות אין כל סיבה שזה יקרה, אבל דברים יכולים להידרדר, הכול תלוי באופן הניהול של הדברים עכשיו.

דבר נוסף הוא – למה כל זה מגיע עכשיו? גם בזה – איני יודע. אבל עלה בדעתי שזה פשוט עניין פעוט שנקרא – נקם. נקם קוסמי, אפשר לומר.
למה הכוונה? העולם היה בשנתיים של שקר ושל עריצות. רבותיי, זו עובדה מוגמרת! מדובר כאן בהכחשת מציאות! אם אתם שוקלים איזה צד לבחור, בחרו בצד הזה.
למה הכוונה? בראש ובראשונה מבחינתי – הכחשת נפגעי החיסון. כל יום אני קורא פוסטים של נפגעים, אך מצד הממסד – התעלמות מוחלטת. ולא רק התעלמות – רדיפה! זלזול, לעג, התנשאות וכו', בלי הכרה בעובדות. ובכן, אתם בחרתם בזאת, ומכאן הדברים מתגלגלים.
אני, אדגיש שוב, לא יודע חישובי שמים, אבל יכול להרהר בדברים. ואף להביא דוגמאות מפסוקים.
בעניין הפקרת הנפגעים, כבר הבאתי כמה פעמים את הפסוק היפה –
אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ.
יחזקאל לד ד.

ומה המשכו? –
טז אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט.

ובעניין הנקם אפשר להביא את הפסוק הזה –
לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים.
ישעיהו סא ב.

אכן, כפי שציינתי בעבר, את הפסוקים האלה, לפי המסופר, קרא ישוע בבית הכנסת, אבל הוא עצר כשהגיע עניין הנקם. אלא שזה כתוב, וגם זה חלק מהצדק. ועוד מעניין שמיד אחר-כך מופיע עניין נוסף – הנחמה. מעניין ששתי מילים אלו קרובות – נקם-נחם. (ואם כבר משחקי מילים, הנה עוד אחד, פחות מוצלח – אטוֹם ואטוּם, שהם בעצם שני הנושאים שעסקתי בהם כאן – האטימות והאטום).

ויש עוד מה להוסיף, אך אעצור כאן. זה העיקר. ורק אעיר שוב, שאני רק מהרהר בדברים, ובכך מפיג מעט את חרדותיי ואת כעסי, לא יותר.

*

והנה, שעה אחרי –

האמת והשלום אהבו

טוב, אחרי יום קרבות מתיש, טוב להיזכר בפסוקים המוכרים האלה של הנביא, ובעיקר בסיומם –

(כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים) וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
זכריה ח, יט.

מלבי"ם –
האמת והשלום אהבו – שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם.

ובאמת, זו כל התורה כולה (יש מדרש המנסה לתמצת את התורה למשפטים ספורים, ואפשר להציע גם את המשפט הזה).
ואגב, אין צורך להתחכם ולומר, כיצד יתכנו אמת עם שלום, כי האמת שהם באים יחדיו, כמו כאן בפסוק.
ובכל מקרה, לא בריא לריב ולכעוס, נכון? זה העיקרון.
ורק נוסיף שעיקרון זה תקף לא רק לסוף השבוע, ולברכת 'שבת שלום', אלא לכל השבוע. נהגו ישראל לברך זה את זה בברכת 'שלום עליכם', ולהוסיף בסוף – 🙂

(אבל קשה, קשה מאוד).

הריגה מטאפורית

בתהילים בכמה מקומות מוזכרת הריגה מטאפורית, לא ממשית –

תהילים י, ח
יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ.

תהילים מד, כג
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

תהילים צד, ו
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

וגם בירמיה יש ביטוי קולע, אף שהוא מדבר על הריגה ממשית, של האויב הבא –
כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים.
ירמיהו ד, לא.

ובברית החדשה נאמר במשקל זה –

אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא ‮יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם.
מתי י, כח.

למה נלחמים?


אבשלום אליצור העלה פוסט ששואל מדוע יש מלחמות? –
https://www.facebook.com/100009767107685/posts/1640579816277573/
ובו הוא מזכיר את השאלה ששאל איינשטיין את פרויד בעניין זה, ואת תשובת פרויד. לדעת פרויד זה חלק מהטבע התוקפני של האדם, שלא ישתנה לעולם, וניתן רק לעדנו ולתרבתו.
עוד הוא מזכיר מאמר מאוחר יותר שלו, שבו הוא מזכיר את דחף המוות, מושג שזכה לביקורת רבה, וגם אליצור שולל אותו.
לכך הגבתי –
תודה על מאמר מרתק.
אם מותר לי הקטן להתבטא אומר שני דברים –
א. אם מבטלים את דחף המוות צריך למצוא הסבר אחר למה אנשים מתאבדים.
ב. למלחמות יש הסבר ותיק, ניטשה כינה אותו 'הרצון לעוצמה' כדבר יסודי בנפש, וזה מה שהניע את אלכסנדר מוקדון, נפוליאון וכל כובש אחר בהיסטוריה (כהיפותזה).
(וזכיתי ללייק-לב, מה צריך לבקש יותר).

גם בתנ"ך נטיית הכיבוש מוזכרת הרבה, למשל בפסוק זה בשירת הים –

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.
שמות טו, ט.

מהו 'תמלאמו נפשי'?
רש"י אומר –
תמלאמו – תִמַלא מהם.
נפשי – רוחי ורצוני.

וכן שד"ל –
תמלאמו נפשי – נפשי ותאותי תהיה מלאה ושבעה מהם.
נפשי – תאותי כמו כנפשך שבעך (דברים כ״ג:כ״ה).

וכן רש"ר הירש –
תמלאמו נפשי – ״מַלֵּא נֶפֶשׁ״ מורה על סיפוק הרצון והתשוקה: ״וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא־טוֹב״ (תהילים קז, ט), ״וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא״ (קהלת ו, ז), ״לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב״ (משלי ו, ל) ועוד. ״תשוקתי תבוא על מילויה בהם. אקח מהם את מלוא הנקמה״.

*

ועוד אזכיר את הקטע מאגרת יעקב המדבר על כך, קטע שכבר הבאתי בעבר, וגם אמרתי שיעקב זה הוא ה'יהודי' ביותר מכל כותבי הברית החדשה ודבריו מקובלים מאוד.
ועתה אומר עוד, כי בעבר התארחתי במנזר נטופה בגליל, וראש המנזר ראה לנכון לצטט באוזניי דווקא את הפסוקים האלה, שהוא חשב (בהנחיית 'רוח הקודש' שלו, כנראה) שמתאימים לי מאוד. אלה הדברים –

יעקב ד –
א ‮מֵאַיִן ‮הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם? הַאִם לֹא מִתַּאֲווֹתֵיכֶם ‮הַמִּתְגּוֹשְׁשוֹת בְּתוֹךְ אֵיבְרֵיכֶם? ב ‮אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם. ‮אַתֶּם הוֹרְגִים ‮וּמְקַנְּאִים וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג. אַתֶּם רָבִים וְנִלְחָמִים וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם ‮מְבַקְּשִׁים. ג ‮אַתֶּם מְבַקְּשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים ‮מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם.

כלומר, גם לדעת יעקב 'הסכסוכים והמריבות', או המלחמות, באות מהתאוות והיצרים, כמובן.

אש בארמונות

ראיתי בטוויטר תמונת אש בבית יפה, מעין ארמון, זה עצוב, אבל חייבים להודות שגם יפה, וזה הזכיר לי מספר פסוקים.
הצתת אש בארמונות מופיעה בכמה פסוקים –

ירמיהו יז, כז
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

ירמיהו מט, כז
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד.

וחוזר הרבה בפתיחת עמוס –
עמוס א, ד
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד.

עמוס א, יב
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בׇּצְרָה.

עמוס ב, ב
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

עמוס ב, ה
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

מילון ספיר –
אַרְמוֹן
מהשורש <רום> והא' בו היא תחילית ונקרא כך משום שנהגו לבנותו במקום רם ונישא. יש שקושרים אותו למילה האכדית אַדַמַנוּ = בניין או היכל.

פוטיאל

שיטת הרמז.
רמז לפוטין בתנ"ך? יש משהו, אם כי לא כל-כך מובהק –

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם.
שמות ו, כה.

מפרש רש"י –
מבנות פוטיאל – מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, ומזרע יוסף שפיטפט ביצרו.

זאת לפי הגמרא –
סוטה מג, א, בתרגום שטיינזלץ –
תנא [שנה החכם]: לא לחנם הלך פינחס למלחמה במדין, אלא כדי ליפרע דין אבי אמו יוסף, שנאמר: "והמדנים מכרו אתו אל מצרים" וגו' (בראשית לז, לו). ושואלים: למימרא [האם לומר] שפינחס מזרעו מזרעו מזרעו של יוסף אתי [בא] מצד אמו? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס" (שמות ו, כה), מאי לאו [האם אין] הכוונה דאתי [שבא] מיתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה ולכן נתכנה "פוטיאל"? ומשיבים: לא, הכוונה היא שבא מיוסף שפיטפט (ליגלג) ביצרו ולא נכשל באשת פוטיפר.

*

או אולי זה –
פוטי פרע, אב אוסנת, אשת יוסף –

בראשית מא, מה
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בראשית מא, נ
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.

בראשית מו, כ
וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

מה הרמז פה? לא יודע, אין.
ובכל אופן נזכיר את הדמיון של פוטי-פרע זה לפוטיפר, השר שאצלו עבד יוסף קודם לכן. יתכן שזה אותו אדם.

בוקה ומבוקה ומבולקה

אז רוסיה פלשה לאוקראינה, ופתאום כולם נהיו מומחים לגיאו-פוליטיקה. וגם אתר 929 התעורר וביקש 'פסוק מתאים'. כתבתי להם שזה מה שעשיתי שנה וחצי, אך הפסקתי, בגלל חוסר עניין הציבור.
ובכל אופן, לצורך העניין אחזור לרגע, ואביא פסוק אחד, מבין רבים אפשריים, שמבטא את גודל השבר והפחד, כי זה הדבר היחיד הברור כרגע – הפחד –

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
נחום ב, יא.

מצודת דוד –
בוקה וגו׳ – ר״ל נינוה תשאר ריקה וכרותה מן העושר.

ולב נמס – לבם יהיה נמס מגודל החרדה וכשלון ברכים מבלי חוזק וכל מתנים יהיה חלחלה ורעד לבל יוכלו לעמוד על מתניהם.

קבצו פארור – פני כולם ישחר כאלו קבצו כל השחרות שיש בקדרה הנשחרה מעשן האש.

מצודת ציון –
בוקה ומבוקה – ענין ריקות כמו גפן בוקק (הושע י׳:א׳) וכפל המלה לחוזק הענין.

ומבולקה – ענין כריתה כמו ובולקה ועוה פניה (ישעיהו כ״ד:א׳).

ופיק – ענין כשלון כמו ולא יפיק (ירמיהו י׳:ד׳).

פארור – קדרה כמו ובשלו בפרור (במדבר י״א:ח׳).