הקשר נגד עתליה


פרק היום ב-929 –
דברי הימים ב כג.
בפרק זה קושרים נגד עתליה וממיתים אותה, וממליכים את יואש בעודו ילד.
זה פרק לא מאוד ברור, אך לא לא מאוד מעניין מבחינתי בכדי לפרשו, ראו בפירוש שטיינזלץ באתר 929.
אבל אעיר מעט.

הקשר –
א וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִעִית הִתְחַזַּק יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַעֲזַרְיָהוּ בֶן יְרֹחָם וּלְיִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹחָנָן וְלַעֲזַרְיָהוּ בֶן עוֹבֵד וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן עֲדָיָהוּ וְאֶת אֱלִישָׁפָט בֶּן זִכְרִי עִמּוֹ בַבְּרִית. ב וַיָּסֹבּוּ בִּיהוּדָה וַיִּקְבְּצוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם. ג וַיִּכְרֹת כָּל הַקָּהָל בְּרִית בְּבֵית הָאֱלֹהִים עִם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בֶן הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עַל בְּנֵי דָוִיד. 

התוכנית, חלוקה לשלוש קבוצות –
ד זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַשְּׁלִשִׁית (שליש) מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְשֹׁעֲרֵי הַסִּפִּים. ה וְהַשְּׁלִשִׁית בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר הַיְסוֹד וְכָל הָעָם בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהוָה. ו וְאַל יָבוֹא (איש פשוט) בֵית יְהוָה כִּי אִם הַכֹּהֲנִים וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם הֵמָּה יָבֹאוּ כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה וְכָל הָעָם יִשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת יְהוָה. ז וְהִקִּיפוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ (כלי הקורבן) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת יוּמָת וִהְיוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ. 

תחילת ביצוע התוכנית – המלכת המלך –
ח וַיַּעֲשׂוּ הַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יוֹצְאֵי הַשַּׁבָּת כִּי לֹא פָטַר יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת הַמַּחְלְקוֹת. ט וַיִּתֵּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִיתִים וְאֶת הַמָּגִנּוֹת וְאֶת הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים. י וַיַּעֲמֵד אֶת כָּל הָעָם וְאִישׁ שִׁלְחוֹ (סכינו) בְיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב. יא וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.  

הדגשתי פסוק שנראה לי יפה, והוא גם מזכיר פסוק נוסף מהספרים המאוחרים –
הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח.
נחמיה ד, יא.

עתליה מגלה את הקשר –
יב וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָהוּ אֶת קוֹל הָעָם הָרָצִים וְהַמְהַלְלִים אֶת הַמֶּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל הָעָם בֵּית יְהוָה. יג וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל עַמּוּדוֹ (כנראה דרגש, כי היה ילד) בַּמָּבוֹא וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת עַל הַמֶּלֶךְ וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתוֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַמְשׁוֹרֲרִים בִּכְלֵי הַשִּׁיר וּמוֹדִיעִים לְהַלֵּל וַתִּקְרַע עֲתַלְיָהוּ אֶת בְּגָדֶיהָ וַתֹּאמֶר קֶשֶׁר קָשֶׁר. 

המתת עתליה –
יד וַיּוֹצֵא יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקוּדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוֹצִיאוּהָ אֶל מִבֵּית הַשְּׂדֵרוֹת וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ יוּמַת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן לֹא תְמִיתוּהָ בֵּית יְהוָה. טו וַיָּשִׂימוּ לָהּ יָדַיִם (פינו לה דרך) וַתָּבוֹא אֶל מְבוֹא שַׁעַר הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְמִיתוּהָ שָׁם.

המלכת המלך והשמדת עבודת האלילים –
טז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵין כָּל הָעָם וּבֵין הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת לְעָם לַיהוָה. יז וַיָּבֹאוּ כָל הָעָם בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבֵּרוּ וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת. יח וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית יְהוָה בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר חָלַק דָּוִיד עַל בֵּית יְהוָה לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת יְהוָה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר עַל יְדֵי דָוִיד. יט וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים עַל שַׁעֲרֵי בֵּית יְהוָה וְלֹא יָבֹא טָמֵא לְכָל דָּבָר. כ וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הָאַדִּירִים וְאֶת הַמּוֹשְׁלִים בָּעָם וְאֵת כָּל עַם הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְהוָה וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיּוֹשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה. כא וַיִּשְׂמְחוּ כָל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בֶחָרֶב.

קטעים נבחרים מהברית החדשה

קטעים נבחרים מהברית החדשה.

סיפור האישה הנואפת –
יוחנן ח –
1 וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל־הַר הַזֵּיתִים׃
2 וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיָּבֹא עוֹד אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וְכָל־הָעָם בָּאוּ אֵלָיו וַיֵּשֶׁב וַיְלַמְּדֵם׃
3 וַיָּבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה וְהִיא נֹאָפֶת וַיַּעֲמִידוּהָ בַּתָּוֶךְ׃
4 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו רַבִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּשָׂה עַל מַעֲשֵׂה נִאוּפָהּ׃
5 וּמשֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה וְאַתָּה מַה־תֹּאמַר׃
6 וְהֵם לְנַסּוֹת אֹתוֹ דִּבְּרוּ־זֹאת לִמְצֹא עָלָיו שִׂטְנָה וַיִִּתְכּוֹפֵף יֵשׁוּעַ לְמַטָּה וַיְתָו בְּאֶצְבָּעוֹ עַל־הַקַּרְקָע׃
7 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃
8 וַיִּתְכּוֹפֵף שֵׁנִית לְמָטָּה וַיְתָו עַל־הַקַּרְקַע׃
9 הֵם שָׁמְעוּ וְלִבָּם נֹקְפָם וַיֵּצְאוּ אֶחָד אֶחָד הָחֵל מִן־הַזְּקֵנִים וְעַד הָאַחֲרוֹנִים וַיִּוָּתֵר יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהַאִשָּׁה עֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ׃
10 וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ בִּלְתִּי הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִשָּׁה אֵיפֹה שׂטְנַיִךְ הֲהִרְשִׁיעָךְ אִישׁ׃
11 וַתֹּאמֶר לֹא אֶחָד אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר לָכֵן גַּם־אֲנִי לֹא אַרְשִׁיעֵךְ לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד׃

משל השומרוני הטוב –
לוקס י –
25 וְהִנֵּה חָכָם אֶחָד קָם לְנַסּוֹתוֹ וַיֹּאמַר מוֹרֶה מָה־אֶעֱשֶׂה וְאִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם׃
26 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא׃
27 וַיַּעַן וַיֹּאמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל־מַדָּעֲךָ וְאֶת־רֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃
28 וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן הֱשִׁיבוֹתָ עֲשֵׂה־זֹאת וֶחְיֵה׃
29 וְהוּא חָפֵץ לְהִצְטַדֵּק וַיֹּאמֶר אֶל־יֵשׁוּעַ וּמִי הוּא רֵעִי׃
30 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם־פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין־מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם׃
31 וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃
32 וְכֵן גַּם־אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וַיִּגַּשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃
33 וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו׃
34 וַיִּגַּשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת־פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל־בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ׃
35 וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ׃
36 וְעַתָּה מִי מִן־הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי הַשֹּׁדֲדִים׃
37 וַיֹּאמֶר הָעֹשֶׂה עִמּוֹ אֶת־הֶחָסֶד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ וַעֲשֵׂה־כֵן גַּם־אָתָּה׃

משל הבן האובד –
לוקס טו –
10 כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם תִּהְיֶה שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל־חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר־שָׁב מֵחַטָּאתוֹ׃
11 וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים׃
12 וַיֹּאמֶר הַצָּעִיר אֶל־אָבִיו אָבִי תְּנָה־לִּי אֶת־חֵלֶק הַנְּכָסִים אֲשֶׁר יִפֹּל לִי וַיְחַלֵּק לָהֶם אֶת־הַנַּחֲלָה׃
13 וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיֶּאֱסֹף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת־הַכֹּל וַיֵּלֶךְ אֶל־אֶרֶץ רְחוֹקָה וַיְהִי זוֹלֵל וְסֹבֵא וַיְפַזֵּר שָׁם אֶת־רְכֻשׁוֹ׃
14 וְאַחֲרֵי כַלּוֹתוֹ אֶת־הַכֹּל הָיָה רָעָב חָזָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיָּחֶל לִהְיוֹת חֲסַר־לָחֶם׃
15 וַיֵּלֶךְ וַיִּדְבַּק בְּאֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּשְׁלַח אוֹתוֹ אֶל־שְׂדוֹתָיו לִרְעוֹת חֲזִירִים׃
16 וַיִּתְאָו לְמַלֵּא בִטְנוֹ מֵהַחֲרוּבִים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ הַחֲזִירִים וְאֵין נֹתֵן לוֹ׃
17 וַיָּשֶׁב אֶל־לִבּוֹ וַיֹּאמַר מָה־רַבּוּ שְׂכִירֵי אָבִי אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם לֶאֱכֹל דַּיָּם וְהוֹתֵר וַאֲנִי אֹבֵד בָּרָעָב׃
18 אָקוּמָה־נָּא וְאֵלְכָה אֶל־אָבִי וְאֹמַר אֵלָיו אָבִי חָטָאתִי גַּם לְשָׁמַיִם גַּם לְפָנֶיךָ׃
19 וּנְקַלּתִי מֵהִקָּרֵא עוֹד בְּנֶךָ שִׂימֵנִי כְּאַחַד שְׂכִירֶיךָ׃
20 וַיָּקָם וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו עוֹדֶנּוּ מֵרָחוֹק וְאָבִיו רָאָהוּ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו וַיָּרָץ וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיִּשָּׁקֵהוּ׃
21 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַבֵּן אָבִי חָטָאתִי גַּם לְשָׁמַיִם גַּם לְפָנֶיךָ וַאֲנִי נְקַלּתִי מֵהִקָּרֵא עוֹד בְּנֶךָ׃
22 וַיֹּאמֶר הָאָב אֶל־עֲבָדָיו הָבִיאוּ אֶת־הַשִׂמְלָה הַיָּפָה וְהַלְבִּישֻׁהוּ וּתְנוּ טַבַּעַת עַל־יָדוֹ וּנְעָלִים בְּרַגְלָיו׃
23 וְהָבִיאוּ עֵגֶל הַמַּרְבֵּק וְטִבְחוּ אֹתוֹ וְנֹאכְלָה וְנִשְׂמָח׃
24 כִּי זֶה־בְּנִי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא וַיָּחֵלּוּ לִשְׂמֹחַ׃
25 וּבְנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָׂדֶה וַיְהִי בְשׁוּבוֹ כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַבַּיִת וַיִּשְׁמַע קוֹל זִמְרָה וּמְחֹלוֹת׃
26 וַיִּקְרָא אֶל־אַחַד הַנְּעָרִים וַיִּשְׁאַל לָדַעַת מַה־הַדָּבָר׃
27 וַיֹּאמֶר אֵלָיו כִּי־בָא אָחִיךָ וַיִּטְבַּח אָבִיךָ עֵגֶל הַמַּרְבֵּק עַל־אֲשֶׁר שָׁב אֵלָיו בְּשָׁלוֹם׃
28 וַיִּחַר לוֹ וַיְמָאֵן לָבוֹא הַבָּיְתָה וַיֵּצֵא אָבִיו וַיְדַבֵּר עַל־לִבּוֹ׃
29 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אָנֹכִי עֹבֵד אֹתְךָ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי אֶת־מִצְוָתֶךָ וְאַתָּה מִיָּמַי לֹא־נָתַתָּ לִּי גְּדִי לְמַעַן אָשִׂישׂ עִם־רֵעָי׃
30 וְעַתָּה בָּא בִנְךָ־זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אֶת־נַחֲלָתְךָ עִם־הַזֹּנוֹת וַתִּזְבַּח־לוֹ אֶת־עֵגֶל הַמַּרְבֵּק׃
31 וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי אַתָּה תָּמִיד עִמָּדִי וְכֹל אֲשֶׁר־לִי לְךָ הוּא׃
32 אֲבָל אָחִיךָ הִנֵּה רָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ עָלָיו כִּי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא׃

*

על האהבה –
קורינטים א, יג –
אִם־בִּלְשֹׁנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין־בִּי אַהֲבָה הָיִיתִי כִּנְחשֶׁת הֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה׃
2 וְאִם תִּהְיֶה־לִּי נְבוּאָה וְאֵדַע כָּל־הַסּוֹדוֹת וְכָל־הַדָּעַת וְאִם תִּהְיֶה־לִּי אֱמוּנָה רַבָּה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאָיִן׃
3 וְאִם־אֲחַלֵּק אֶת־כָּל־הוֹנִי וְאִם־אֶתֵּן אֶת־גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה כָּל־זֹאת לֹא תוֹעִילֵנִי׃
4 הָאַהֲבָה מַאֲרֶכֶת־אַף וְעֹשָׂה חָסֶד הָאַהֲבָה לֹא תְקַנֵּא הָאַהֲבָה לֹא תִתְפָּאֵר וְלֹא תִתְרוֹמָם׃
5 לֹא תַעֲשֶׂה דְּבַר־תִּפְלָה וְלֹא־תְבַקֵּשׁ אֵת אֲשֶׁר־לָהּ וְלֹא תִתְמַרְמַר וְלֹא תַחֲשֹׁב הָרָעָה׃
6 לֹא תִשְׂמַח בָּעַוְלָה כִּי עִם־הָאֱמֶת תִּשְׂמָח׃
7 אֶת־כֹּל תִּשָּׂא אֶת־כֹּל תַּאֲמִין אֶת־כֹּל תְּקַוֶּה וְאֶת־כֹּל תִּסְבֹּל׃

על שמירת הלשון –
אגרת יעקב ג –
1 אַחַי אַל־יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם לְמוֹרִים בַּאֲשֶׁר יְדַעְתֶּם כִּי בָזֹאת נַחְמִיר עָלֵינוּ אֶת־הַדִּין׃
2 כִּי כֻלָּנוּ נִכְשָׁלִים הַרְבֵּה וַאֲשֶׁר לֹא־יִכָּשֵׁל בְּדִבּוּר הוּא אִישׁ תָּמִים וְיָכֹל לָשׂוֹּם רֶסֶן לְכָל־גּוּפוֹ׃
3 הִנֵּה בְּפִי הַסּוּסִים נָשִׂים אֶת־הָרֶסֶן לְמַעַן אֲשֶׁר יִשָּׁמְעוּ לָנוּ וְנִהַגְנוּ בוֹ אֵת כָּל־גְּוִיָּתָם׃
4 וְהִנֵּה הָאֳנִיּוֹת אַף־כִּי גְדֹלוֹת הֵנָּה וְנֶהְדָּפוֹת בְּרוּחַ עַזָּה מָשׁוֹט קָטֹן יִנְהַג אֹתָן אֶל־כֹּל אֲשֶׁר־יַחְפֹּץ הַחֹבֵל כֵּן גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵבָר קָטֹן הִיא וּגְדֹלוֹת תְּדַבֵּר׃
5 הִנֵּה מַה־גָּדוֹל הַיַּעַר וְאֵשׁ קְטַנָּה תַּבְעִירֶנּוּ גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא עוֹלָם מָלֵא עַוְלָה׃
6 (כֵּן) הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵבָרֵינוּ הַמַּגְאֶלֶת אֶת־כָּל־הַגּוּף וּמְלַהֶטֶת אֶת־גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְהִיא לְהוּטָה בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃
7 כִּי כָּל־מִין בְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְחַיּוֹת הַיָּם יִכָּבֵשׁ וְנִכְבָּשִׁים הֵם עַל־יְדֵי מִין הָאָדָם׃
8 אֲבָל הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכֹל לְכָבְשָׁהּ אֵין מַעְצוֹר לָרָעָה הַזֹּאת וּמְלֵאָה חֲמַת הַמָּוֶת׃
9 בָּהּ נְבָרֵךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וּבָהּ נְקַלֵּל אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֲשׂוֹּיִם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים׃
10 מִפֶּה אֶחָד יֹצֵאת בְּרָכָה וּקְלָלָה וְכֵן לֹא־יֵעָשֶׂה אֶחָי׃
11 הֲיַבִּיעַ הַמַּעְיָן מְתוּקִים וּמָרִים מִמּוֹצָא אֶחָד׃
12 אַחַי הֲיוּכַל עֵץ הַתְּאֵנָה לַעֲשׂוֹת זֵיתִים אוֹ הֲתוּכַל הַגֶּפֶן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים כֵּן גַּם־מַעְיָן אֶחָד לֹא יוּכַל לִנְבֹּעַ מַיִם מְלוּחִים וּמְתוּקִים׃

על הקהילה כגוף אחד –
אל הקורינתים א, יב.
1 וּבְעִנְיַן מַתְּנוֹת הָרוּחַ אֶחָי לֹא־אֲכַחֵד מִכֶּם דָּבָר׃
2 הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי לְפָנִים גּוֹיִם הֱיִיתֶם וְאַחֲרֵי הָאֱלִילִים הָאִלְּמִים הוּבַלְתֶּם וְגַם נִמְשַׁכְתֶּם׃
3 לָכֵן אוֹדִיע אֶתְכֶם כִּי אֵין אִישׁ דֹּבֵר בְּרוּחַ אֱלֹהִים וְיֹאמַר לְיֵשׁוּעַ חֵרֶם וְגַם לֹא יִקְרָא אִישׁ לְיֵשׁוּעַ אָדוֹן בִּלְתִּי אִם־בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃
4 וְהַמַּתָּנוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל אֶחָד הוּא הָרוּחַ׃
5 וְשֹׁנִים הַשִּׁמּוּשִׁים וְאֶחָד הוּא הָאָדוֹן׃
6 וְהַפְּעֻלּוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל הָאֱלֹהִים אֶחָד וְהוּא הַפֹּעֵל אֶת־הַכֹּל בַּכֹּל׃
7 וּלְכָל־אִישׁ וָאִישׁ נִתְּנָה הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ לְהוֹעִיל׃
8 כִּי הָאֶחָד נִתַּן־לוֹ עַל־יְדֵי הָרוּחַ דִּבּוּר הַחָכְמָה וּלְאַחַר דִּבּוּר הַדַּעַת כְּפִי הָרוּחַ הַהוּא׃
9 לְאַחֵר הָאֱמוּנָה בָּרוּחַ הַהוּא וּלְאַחֵר מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת בָּרוּחַ הַהוּא׃
10 וּלְאַחֵר לִפְעֹל גְּבוּרוֹת וּלְאַחֵר נְבוּאָה וּלְאַחֵר לְהַבְחִין בֵּין הָרוּחוֹת וּלְאַחֵר מִינֵי לְשֹׁנוֹת וּלְאַחֵר בִּאוּר לְשֹׁנוֹת׃
11 וְכָל־אֵלֶּה יִפְעַל הָרוּחַ הָאֶחָד הַהוּא הַחֹלֵק לְאִישׁ כִּרְצוֹנוֹ׃
12 כִּי כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וּבוֹ אֵבָרִים הַרְבֵּה וְכָל־אֵבָרֵי הַגּוּף אַף כִּי־רַבִּים הֵם כֻּלָּם גּוּף אֶחָד כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ׃
13 כִּי בְּרוּחַ אֶחָד נִטְבַּלְנוּ כֻלָּנוּ לְגוּף אֶחָד אִם־יְהוּדִים וְאִם־יְוָנִים אִם־עֲבָדִים וְאִם־בְּנֵי חוֹרִין וְכֻלָּנוּ לְרוּחַ אֶחָד הָשְׁקִינוּ׃
14 כִּי גַם־הַגּוּף לֹא אֵבָר אֶחָד הוּא כִּי אִם־רַבִּים׃
15 אִם־תֹּאמַר הָרֶגֶל לֹא יָד אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃
16 וְאִם־תֹּאמַר הָאֹזֶן לֹא עַיִן אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃
17 אִם־הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן אַיֵּה הַשָּׁמַע וְאִם־כֻּלּוֹ שֶׁמַע אַיֵּה הָרֵיחַ׃
18 וְעַתָּה הָאֱלֹהִים שָׁת אֶת־הָאֵבָרִים כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בַּגּוּף כְּפִי רְצוֹנוֹ׃
19 וְאִלּוּ־הָיוּ כֻלָּם אֵבָר אֶחָד אַיֵּה הַגּוּף׃
20 הִנֵּה רַבִּים הֵם הָאֵבָרִים וְהַגּוּף אֶחָד׃
21 הָעַיִן לֹא־תוּכַל דַּבֵּר אֶל־הַיָּד לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָךְ וְגַם־הָרֹאשׁ לֹא־יוּכַל דַּבֵּר אֶל־הָרַגְלַיִם לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָכֶן׃
22 כִּי לְהֶפֶךְ אֵבָרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים רָפִים צְרִיכִים אֲנוּ לָהֶם בְּיוֹתֵר׃
23 וְהַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים בַּגּוּף אֹתָם נַלְבִּישׁ יֶתֶר כָּבוֹד וַאֲשֶׁר לְבשֶׁת לָנוּ מַרְבִּים אֲנַחְנוּ אֶת עֶדְיָם׃
24 כִּי הָאֵבָרִים הַהֲגוּנִים אֲשֶׁר בָּנוּ אֵין צֹרֶךְ לָתֵת כָּבוֹד לָהֶם וְכֵן מָזַג הָאֱלֹהִים אֶת הַגּוּף לָתֵת כָּבוֹד יוֹתֵר לַגָּרוּעַ׃
25 כְּדֵי שֶׁלּא־תִהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף כִּי אִם־יִדְאֲגוּ כָל־הָאֵבָרִים יַחַד זֶה לָזֶה׃
וְאִם־יִכְאַב אֵבָר אֶחָד יִכְאֲבוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים וְאִם־יְכֻבַּד אֵבָר אֶחָד יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים׃
27 וְאַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם וְאֵבָרָיו כָּל־אֶחָד לְפִי חֶלְקוֹ׃
28 וּמֵהֶם שָׂם הָאֱלֹהִים בַּקָּהָל רִאשׁוֹנָה לִשְׁלִיחִים וְשֵׁנִית לִנְבִיאִים וּשְׁלִישִׁית לִמְלַמְּדִים וַיִּתֵּן גְּבוּרוֹת אַף־מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת וּתְמִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת וּמִינֵי לְשֹׁנוֹת׃
29 הֲכֻלָּם שְׁלִיחִים אִם־כֻּלָּם נְבִיאִים אוֹ כֻלָּם מְלַמְּדִים הֲכֻלָּם עֹשֵׂי גְבוּרוֹת׃
30 הַלְכֻלָּם מַתְּנוֹת רְפֻאוֹת הֲכֻלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשֹׁנוֹת הֲכֻלָּם מְבָאֲרֵי לְשֹׁנוֹת׃
31 וְאַתֶּם הִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשִּׂיג הַמַּתָּנוֹת הַטּוֹבוֹת בְּיוֹתֵר וַאֲנִי הִנְנִי מוֹרֶה אֶתְכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה עַל־כֻּלָּנָה׃

חסד, אהבה, שמירת לשון

הנה כמה קטעים המופיעים בברית החדשה ואני מסכים להם. זאת לפי סרטוני הלימוד שאני צופה בהם.

הראשון הוא דוגמה לרעיון של אי ההרשעה, לפי מידת החסד, בסיפור המשלי על האישה הנואפת –
יוחנן ח –
1 וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל־הַר הַזֵּיתִים׃
2 וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיָּבֹא עוֹד אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וְכָל־הָעָם בָּאוּ אֵלָיו וַיֵּשֶׁב וַיְלַמְּדֵם׃
3 וַיָּבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה וְהִיא נֹאָפֶת וַיַּעֲמִידוּהָ בַּתָּוֶךְ׃
4 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו רַבִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּשָׂה עַל מַעֲשֵׂה נִאוּפָהּ׃
5 וּמשֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה וְאַתָּה מַה־תֹּאמַר׃
6 וְהֵם לְנַסּוֹת אֹתוֹ דִּבְּרוּ־זֹאת לִמְצֹא עָלָיו שִׂטְנָה וַיִִּתְכּוֹפֵף יֵשׁוּעַ לְמַטָּה וַיְתָו בְּאֶצְבָּעוֹ עַל־הַקַּרְקָע׃
7 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃
8 וַיִּתְכּוֹפֵף שֵׁנִית לְמָטָּה וַיְתָו עַל־הַקַּרְקַע׃
9 הֵם שָׁמְעוּ וְלִבָּם נֹקְפָם וַיֵּצְאוּ אֶחָד אֶחָד הָחֵל מִן־הַזְּקֵנִים וְעַד הָאַחֲרוֹנִים וַיִּוָּתֵר יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהַאִשָּׁה עֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ׃
10 וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ בִּלְתִּי הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִשָּׁה אֵיפֹה שׂטְנַיִךְ הֲהִרְשִׁיעָךְ אִישׁ׃
11 וַתֹּאמֶר לֹא אֶחָד אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר לָכֵן גַּם־אֲנִי לֹא אַרְשִׁיעֵךְ לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד׃

השני הוא תשובה לשאלה 'מיהו   רעי?', זה המוזכר בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', והוא משל השומרוני הטוב, לפיו רעך אינו דווקא בן עמך, אלא מי שעושה עמך חסד –
לוקס י –
 וְהִנֵּה חָכָם אֶחָד קָם לְנַסּוֹתוֹ וַיֹּאמַר מוֹרֶה מָה־אֶעֱשֶׂה וְאִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם׃
26 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא׃
27 וַיַּעַן וַיֹּאמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל־מַדָּעֲךָ וְאֶת־רֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃
28 וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן הֱשִׁיבוֹתָ עֲשֵׂה־זֹאת וֶחְיֵה׃
29 וְהוּא חָפֵץ לְהִצְטַדֵּק וַיֹּאמֶר אֶל־יֵשׁוּעַ וּמִי הוּא רֵעִי׃
30 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם־פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין־מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם׃
31 וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃
32 וְכֵן גַּם־אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וַיִּגַּשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃
33 וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו׃
34 וַיִּגַּשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת־פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל־בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ׃
35 וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ׃
36 וְעַתָּה מִי מִן־הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי הַשֹּׁדֲדִים׃
37 וַיֹּאמֶר הָעֹשֶׂה עִמּוֹ אֶת־הֶחָסֶד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ וַעֲשֵׂה־כֵן גַּם־אָתָּה׃

השלישי הוא הרעיון הכללי של האהבה, המופיע באגרות –
קורינטים א, יג –
אִם־בִּלְשֹׁנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין־בִּי אַהֲבָה הָיִיתִי כִּנְחשֶׁת הֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה׃
2 וְאִם תִּהְיֶה־לִּי נְבוּאָה וְאֵדַע כָּל־הַסּוֹדוֹת וְכָל־הַדָּעַת וְאִם תִּהְיֶה־לִּי אֱמוּנָה רַבָּה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאָיִן׃
3 וְאִם־אֲחַלֵּק אֶת־כָּל־הוֹנִי וְאִם־אֶתֵּן אֶת־גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה כָּל־זֹאת לֹא תוֹעִילֵנִי׃
4 הָאַהֲבָה מַאֲרֶכֶת־אַף וְעֹשָׂה חָסֶד הָאַהֲבָה לֹא תְקַנֵּא הָאַהֲבָה לֹא תִתְפָּאֵר וְלֹא תִתְרוֹמָם׃
5 לֹא תַעֲשֶׂה דְּבַר־תִּפְלָה וְלֹא־תְבַקֵּשׁ אֵת אֲשֶׁר־לָהּ וְלֹא תִתְמַרְמַר וְלֹא תַחֲשֹׁב הָרָעָה׃
6 לֹא תִשְׂמַח בָּעַוְלָה כִּי עִם־הָאֱמֶת תִּשְׂמָח׃
7 אֶת־כֹּל תִּשָּׂא אֶת־כֹּל תַּאֲמִין אֶת־כֹּל תְּקַוֶּה וְאֶת־כֹּל תִּסְבֹּל׃

והרביעי הוא הזהירות הרבה שצריך בלשון, כשידוע מוות וחיים בידה, גם כן באגרות –
אגרת יעקב ג –
1 אַחַי אַל־יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם לְמוֹרִים בַּאֲשֶׁר יְדַעְתֶּם כִּי בָזֹאת נַחְמִיר עָלֵינוּ אֶת־הַדִּין׃
2 כִּי כֻלָּנוּ נִכְשָׁלִים הַרְבֵּה וַאֲשֶׁר לֹא־יִכָּשֵׁל בְּדִבּוּר הוּא אִישׁ תָּמִים וְיָכֹל לָשׂוֹּם רֶסֶן לְכָל־גּוּפוֹ׃
3 הִנֵּה בְּפִי הַסּוּסִים נָשִׂים אֶת־הָרֶסֶן לְמַעַן אֲשֶׁר יִשָּׁמְעוּ לָנוּ וְנִהַגְנוּ בוֹ אֵת כָּל־גְּוִיָּתָם׃
4 וְהִנֵּה הָאֳנִיּוֹת אַף־כִּי גְדֹלוֹת הֵנָּה וְנֶהְדָּפוֹת בְּרוּחַ עַזָּה מָשׁוֹט קָטֹן יִנְהַג אֹתָן אֶל־כֹּל אֲשֶׁר־יַחְפֹּץ הַחֹבֵל כֵּן גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵבָר קָטֹן הִיא וּגְדֹלוֹת תְּדַבֵּר׃
5 הִנֵּה מַה־גָּדוֹל הַיַּעַר וְאֵשׁ קְטַנָּה תַּבְעִירֶנּוּ גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא עוֹלָם מָלֵא עַוְלָה׃
6 (כֵּן) הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵבָרֵינוּ הַמַּגְאֶלֶת אֶת־כָּל־הַגּוּף וּמְלַהֶטֶת אֶת־גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְהִיא לְהוּטָה בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃
7 כִּי כָּל־מִין בְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְחַיּוֹת הַיָּם יִכָּבֵשׁ וְנִכְבָּשִׁים הֵם עַל־יְדֵי מִין הָאָדָם׃
8 אֲבָל הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכֹל לְכָבְשָׁהּ אֵין מַעְצוֹר לָרָעָה הַזֹּאת וּמְלֵאָה חֲמַת הַמָּוֶת׃
9 בָּהּ נְבָרֵךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וּבָהּ נְקַלֵּל אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֲשׂוֹּיִם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים׃
10 מִפֶּה אֶחָד יֹצֵאת בְּרָכָה וּקְלָלָה וְכֵן לֹא־יֵעָשֶׂה אֶחָי׃
11 הֲיַבִּיעַ הַמַּעְיָן מְתוּקִים וּמָרִים מִמּוֹצָא אֶחָד׃
12 אַחַי הֲיוּכַל עֵץ הַתְּאֵנָה לַעֲשׂוֹת זֵיתִים אוֹ הֲתוּכַל הַגֶּפֶן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים כֵּן גַּם־מַעְיָן אֶחָד לֹא יוּכַל לִנְבֹּעַ מַיִם מְלוּחִים וּמְתוּקִים׃

נראה לי שכל אלה הם כללים מוסריים טובים, שכדאי לאמץ.

*

ובכל זאת, אפשר שזו רק חצי מהתמונה.
בקטע הראשון הוצגה מידת החסד, אך מולה עומד עקרון המשפט.
בקטע השני רעך הוא כל אדם, אבל יש ערך גם ללאומיות – אבן יסוד במחשבה השמרנית. ואכן הפסוק אומר – 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך…', ומכאן מובן שהוא מדבר רק על בני עמך.
ודבר נוסף הוא שכאן השומרוני עושה חסד, אך לפי הברית החדשה יש לאהוב גם מי שאינו עושה חסד, אבל זה עניין נפרד.
בקטע השלישי, שוב, אהבה היא יסוד חשוב, אך לא בלעדי. יש מידת דין ומידת חסד, וכן אלוהים הוא גם אוהב, אך גם נוקם. כל מי שעוסק בחינוך יודע ששני היסודות האלה חשובים, אף כי אכן האהבה צריכה להיות דומיננטית יותר.
ובנוגע לקטע הרביעי אין לי מה לומר. אני חושב שיעקב, המחבר, היה יהודי טוב. היה אולי אפשר לטעון שלא די בדיבור, אלא צריך גם מעשה, אבל הרי יעקב זה הדגיש גם את חשיבות המעשים, בשונה מפאולוס. ועוד אפשר היה לומר שזה כבר נאמר בדברי משלי, אבל הרבה פעמים חוזרים על דברים קודמים, שהרי אין חדש תחת השמש.

חזרה בתשובה וקהילה


עוד שני קטעים יפים ומפורסמים בברית החדשה, מתוך סרטוני הלימוד שאני צופה בהם.
האחד הוא משל הבן האובד, המלמד על קבלת השב בתשובה, גם אם לא מגיעה לו סליחה לפי מעשיו הקודמים.
אני זוכר שסיפרו את הסיפור הזה במקום ללימוד יהדות שלמדתי בו בעבר, אך לא ציינו את המקור. ועוד אני זוכר שהושמעה התפעלות מחוזקו של הסיפור. אז אם כבר 'גיירו' סיפור זה, כנראה שהוא 'בסדר'.

לוקס טו –
כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם תִּהְיֶה שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל־חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר־שָׁב מֵחַטָּאתוֹ׃
11 וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים׃
12 וַיֹּאמֶר הַצָּעִיר אֶל־אָבִיו אָבִי תְּנָה־לִּי אֶת־חֵלֶק הַנְּכָסִים אֲשֶׁר יִפֹּל לִי וַיְחַלֵּק לָהֶם אֶת־הַנַּחֲלָה׃
13 וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיֶּאֱסֹף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת־הַכֹּל וַיֵּלֶךְ אֶל־אֶרֶץ רְחוֹקָה וַיְהִי זוֹלֵל וְסֹבֵא וַיְפַזֵּר שָׁם אֶת־רְכֻשׁוֹ׃
14 וְאַחֲרֵי כַלּוֹתוֹ אֶת־הַכֹּל הָיָה רָעָב חָזָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיָּחֶל לִהְיוֹת חֲסַר־לָחֶם׃
15 וַיֵּלֶךְ וַיִּדְבַּק בְּאֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּשְׁלַח אוֹתוֹ אֶל־שְׂדוֹתָיו לִרְעוֹת חֲזִירִים׃
16 וַיִּתְאָו לְמַלֵּא בִטְנוֹ מֵהַחֲרוּבִים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ הַחֲזִירִים וְאֵין נֹתֵן לוֹ׃
17 וַיָּשֶׁב אֶל־לִבּוֹ וַיֹּאמַר מָה־רַבּוּ שְׂכִירֵי אָבִי אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם לֶאֱכֹל דַּיָּם וְהוֹתֵר וַאֲנִי אֹבֵד בָּרָעָב׃
18 אָקוּמָה־נָּא וְאֵלְכָה אֶל־אָבִי וְאֹמַר אֵלָיו אָבִי חָטָאתִי גַּם לְשָׁמַיִם גַּם לְפָנֶיךָ׃
19 וּנְקַלּתִי מֵהִקָּרֵא עוֹד בְּנֶךָ שִׂימֵנִי כְּאַחַד שְׂכִירֶיךָ׃
20 וַיָּקָם וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו עוֹדֶנּוּ מֵרָחוֹק וְאָבִיו רָאָהוּ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו וַיָּרָץ וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיִּשָּׁקֵהוּ׃
21 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַבֵּן אָבִי חָטָאתִי גַּם לְשָׁמַיִם גַּם לְפָנֶיךָ וַאֲנִי נְקַלּתִי מֵהִקָּרֵא עוֹד בְּנֶךָ׃
22 וַיֹּאמֶר הָאָב אֶל־עֲבָדָיו הָבִיאוּ אֶת־הַשִׂמְלָה הַיָּפָה וְהַלְבִּישֻׁהוּ וּתְנוּ טַבַּעַת עַל־יָדוֹ וּנְעָלִים בְּרַגְלָיו׃
23 וְהָבִיאוּ עֵגֶל הַמַּרְבֵּק וְטִבְחוּ אֹתוֹ וְנֹאכְלָה וְנִשְׂמָח׃
24 כִּי זֶה־בְּנִי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא וַיָּחֵלּוּ לִשְׂמֹחַ׃
25 וּבְנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָׂדֶה וַיְהִי בְשׁוּבוֹ כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַבַּיִת וַיִּשְׁמַע קוֹל זִמְרָה וּמְחֹלוֹת׃
26 וַיִּקְרָא אֶל־אַחַד הַנְּעָרִים וַיִּשְׁאַל לָדַעַת מַה־הַדָּבָר׃
27 וַיֹּאמֶר אֵלָיו כִּי־בָא אָחִיךָ וַיִּטְבַּח אָבִיךָ עֵגֶל הַמַּרְבֵּק עַל־אֲשֶׁר שָׁב אֵלָיו בְּשָׁלוֹם׃
28 וַיִּחַר לוֹ וַיְמָאֵן לָבוֹא הַבָּיְתָה וַיֵּצֵא אָבִיו וַיְדַבֵּר עַל־לִבּוֹ׃
29 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אָנֹכִי עֹבֵד אֹתְךָ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי אֶת־מִצְוָתֶךָ וְאַתָּה מִיָּמַי לֹא־נָתַתָּ לִּי גְּדִי לְמַעַן אָשִׂישׂ עִם־רֵעָי׃
30 וְעַתָּה בָּא בִנְךָ־זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אֶת־נַחֲלָתְךָ עִם־הַזֹּנוֹת וַתִּזְבַּח־לוֹ אֶת־עֵגֶל הַמַּרְבֵּק׃
31 וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי אַתָּה תָּמִיד עִמָּדִי וְכֹל אֲשֶׁר־לִי לְךָ הוּא׃
32 אֲבָל אָחִיךָ הִנֵּה רָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ עָלָיו כִּי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא׃

*

ועוד פרק יפה, על חשיבות הקהילה.
יש בו גם רעיונות מוזרים, או ייחודיים לקהילה המשיחית, אבל הרעיון הבסיסי של אורגנון אחד, ובו חלקים עם תפקודים שונים, הם יפה מאוד, ולדעתי כאן נוסח לראשונה, ובכל אופן כאן נוסח יפה –

אל הקורינתים א, יב.
1 וּבְעִנְיַן מַתְּנוֹת הָרוּחַ אֶחָי לֹא־אֲכַחֵד מִכֶּם דָּבָר׃
2 הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי לְפָנִים גּוֹיִם הֱיִיתֶם וְאַחֲרֵי הָאֱלִילִים הָאִלְּמִים הוּבַלְתֶּם וְגַם נִמְשַׁכְתֶּם׃
3 לָכֵן אוֹדִיע אֶתְכֶם כִּי אֵין אִישׁ דֹּבֵר בְּרוּחַ אֱלֹהִים וְיֹאמַר לְיֵשׁוּעַ חֵרֶם וְגַם לֹא יִקְרָא אִישׁ לְיֵשׁוּעַ אָדוֹן בִּלְתִּי אִם־בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃
4 וְהַמַּתָּנוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל אֶחָד הוּא הָרוּחַ׃
5 וְשֹׁנִים הַשִּׁמּוּשִׁים וְאֶחָד הוּא הָאָדוֹן׃
6 וְהַפְּעֻלּוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל הָאֱלֹהִים אֶחָד וְהוּא הַפֹּעֵל אֶת־הַכֹּל בַּכֹּל׃
7 וּלְכָל־אִישׁ וָאִישׁ נִתְּנָה הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ לְהוֹעִיל׃
8 כִּי הָאֶחָד נִתַּן־לוֹ עַל־יְדֵי הָרוּחַ דִּבּוּר הַחָכְמָה וּלְאַחַר דִּבּוּר הַדַּעַת כְּפִי הָרוּחַ הַהוּא׃
9 לְאַחֵר הָאֱמוּנָה בָּרוּחַ הַהוּא וּלְאַחֵר מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת בָּרוּחַ הַהוּא׃
10 וּלְאַחֵר לִפְעֹל גְּבוּרוֹת וּלְאַחֵר נְבוּאָה וּלְאַחֵר לְהַבְחִין בֵּין הָרוּחוֹת וּלְאַחֵר מִינֵי לְשֹׁנוֹת וּלְאַחֵר בִּאוּר לְשֹׁנוֹת׃
11 וְכָל־אֵלֶּה יִפְעַל הָרוּחַ הָאֶחָד הַהוּא הַחֹלֵק לְאִישׁ כִּרְצוֹנוֹ׃
12 כִּי כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וּבוֹ אֵבָרִים הַרְבֵּה וְכָל־אֵבָרֵי הַגּוּף אַף כִּי־רַבִּים הֵם כֻּלָּם גּוּף אֶחָד כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ׃
13 כִּי בְּרוּחַ אֶחָד נִטְבַּלְנוּ כֻלָּנוּ לְגוּף אֶחָד אִם־יְהוּדִים וְאִם־יְוָנִים אִם־עֲבָדִים וְאִם־בְּנֵי חוֹרִין וְכֻלָּנוּ לְרוּחַ אֶחָד הָשְׁקִינוּ׃
14 כִּי גַם־הַגּוּף לֹא אֵבָר אֶחָד הוּא כִּי אִם־רַבִּים׃
15 אִם־תֹּאמַר הָרֶגֶל לֹא יָד אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃
16 וְאִם־תֹּאמַר הָאֹזֶן לֹא עַיִן אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃
17 אִם־הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן אַיֵּה הַשָּׁמַע וְאִם־כֻּלּוֹ שֶׁמַע אַיֵּה הָרֵיחַ׃
18 וְעַתָּה הָאֱלֹהִים שָׁת אֶת־הָאֵבָרִים כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בַּגּוּף כְּפִי רְצוֹנוֹ׃
19 וְאִלּוּ־הָיוּ כֻלָּם אֵבָר אֶחָד אַיֵּה הַגּוּף׃
20 הִנֵּה רַבִּים הֵם הָאֵבָרִים וְהַגּוּף אֶחָד׃
21 הָעַיִן לֹא־תוּכַל דַּבֵּר אֶל־הַיָּד לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָךְ וְגַם־הָרֹאשׁ לֹא־יוּכַל דַּבֵּר אֶל־הָרַגְלַיִם לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָכֶן׃
22 כִּי לְהֶפֶךְ אֵבָרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים רָפִים צְרִיכִים אֲנוּ לָהֶם בְּיוֹתֵר׃
23 וְהַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים בַּגּוּף אֹתָם נַלְבִּישׁ יֶתֶר כָּבוֹד וַאֲשֶׁר לְבשֶׁת לָנוּ מַרְבִּים אֲנַחְנוּ אֶת עֶדְיָם׃
24 כִּי הָאֵבָרִים הַהֲגוּנִים אֲשֶׁר בָּנוּ אֵין צֹרֶךְ לָתֵת כָּבוֹד לָהֶם וְכֵן מָזַג הָאֱלֹהִים אֶת הַגּוּף לָתֵת כָּבוֹד יוֹתֵר לַגָּרוּעַ׃
25 כְּדֵי שֶׁלּא־תִהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף כִּי אִם־יִדְאֲגוּ כָל־הָאֵבָרִים יַחַד זֶה לָזֶה׃
וְאִם־יִכְאַב אֵבָר אֶחָד יִכְאֲבוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים וְאִם־יְכֻבַּד אֵבָר אֶחָד יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים׃
27 וְאַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם וְאֵבָרָיו כָּל־אֶחָד לְפִי חֶלְקוֹ׃
28 וּמֵהֶם שָׂם הָאֱלֹהִים בַּקָּהָל רִאשׁוֹנָה לִשְׁלִיחִים וְשֵׁנִית לִנְבִיאִים וּשְׁלִישִׁית לִמְלַמְּדִים וַיִּתֵּן גְּבוּרוֹת אַף־מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת וּתְמִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת וּמִינֵי לְשֹׁנוֹת׃
29 הֲכֻלָּם שְׁלִיחִים אִם־כֻּלָּם נְבִיאִים אוֹ כֻלָּם מְלַמְּדִים הֲכֻלָּם עֹשֵׂי גְבוּרוֹת׃
30 הַלְכֻלָּם מַתְּנוֹת רְפֻאוֹת הֲכֻלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשֹׁנוֹת הֲכֻלָּם מְבָאֲרֵי לְשֹׁנוֹת׃
31 וְאַתֶּם הִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשִּׂיג הַמַּתָּנוֹת הַטּוֹבוֹת בְּיוֹתֵר וַאֲנִי הִנְנִי מוֹרֶה אֶתְכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה עַל־כֻּלָּנָה׃

סליחה

עוד סרטון בסדרת הלימוד על סליחה. סליחה היא כמובן דבר חשוב וחיובי.
ודבר דומה נמצא גם ביהדות –

מהדף היומי –
ומה שאמר רבי נחוניא ולא עמדתי על מדותי — שאמר רבא: כל המעביר על מדותיו ומוותר על מה שקבע לעצמו — מעבירין ממנו מן השמים כל פשעיו, שנאמר: "נשא עון ועבר על פשע" (מיכה ז, יח), ודייקו: למי נושא עון — למי שעובר (מוחל ומוותר) על פשע שפשעו אנשים כנגדו.
מגילה כח, א, תרגום שטיינזלץ.

אך ראו את דברי הרב זקס בתמונה.

דיון קצר בכשרות

הדף 'מיתוס התורה שבעל פה' העלה פוסט ובו הוא מתייחס לסרטון טיק-טוק של הרב זמיר כהן, והפנו למאמר מרחיב זה –
https://oral.law/%D7%9B%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/

אני מקבל את עיקרי הדברים, 'לא תבשל גדי בחלב אמו' הוא איסור פולחני קדום, ולא קשור לאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו.
נראה אם כך שחז"ל הרחיבו את האיסור המקורי, אך הרי, כפי שהראיתי בפוסט קודם, גם ישוע הרחיב את הציוויים המקורים. שניהם עברו על הכתוב 'לא תוסיפו עליו ולא תגרעו'.
במילים אחרות, ניתן לדמות רב קדום נושא דרשה כזו –
'שמעתם כי נאמר לכם 'לא תבשל גדי בחלב אימו', ואני אומר לכם לא לאכול כלל בשר עם חלב! אלא המתינו שש שעות בין אכילת בשר ואכילת חלב (אלא אם כן אתם הולנדים, ואז מספיקה רק שעה אחת)'.

*

אך מה בעניין חוקי הכשרות האחרים? הנוצרים, כידוע, לא שומרים גם אותם, שהרי פאולוס ביטל חוקים אלו.
והסבר רוחני יפה (ומוכר) לחוקים אלה מצאתי בספר שאני קורא ממש עכשיו –
מתוך "פנים אל פנים" –

"עמים רבים אוכלים כל מיני חיות ושרצים, וגופם חזק ובריא לא פחות [זוהר ג, רכא ע"א]. אבל הסימנים שנועדו להגדיר חיה כשרה מלמדים אותנו רעיון סמלי: בסימניה, החיה מסמלת משהו שראוי להזדהות איתו (לאכול הוא להפנים). בהמה שיש לה פרסה שסועה איננה טורפת ברגליה, וגם אינה יכולה לתפוס טרף הבורח ממנה ולנעוץ בו את צפורניה. יש כאן לקח לאדם שלא להתנהג כחית טרף. באותה מידה, העופות האסורים הן לרוב עופות טורפים [פסוקים יג והלאה]. מסיבה זו, כל בשר שאינו כשר נקרא "טרף"."

"ואיך יודעים איזו חיה היא מצד החסד? זאת שהתנהגותה שלווה (מעלה גרה) ואינה טורפת (מפרסת פרסה)."
– פנים אל פנים מאת מישל רבל.

*

ובעקבות הערה שקיבלתי אוסיף את ההסבר הארצי המוצע על-ידי הרמב"ם במורה נבוכים (מאתר דעת).
בקצרה, הוא סובר שאלו מאכלים מזיקים. ועוד, שהוא סובר שאיסור בשר וחלב אכן מקורו במנהגי עבודה זרה, כפי שנמצא מוכח היום. והוא מסיים בדברים על השחיטה ועל מצוות שילוח הקן.

חלק שלישי – פרק [מח]
המצוות אשר כללתם הקבוצה השלש עשרה: [מאכלות אסורות]

הם אשר מנינום בהלכות מאכלות אסורות, ובהלכות שחיטה, ובהלכות נדרים ונזירות. וכבר ביארנו במאמר זה 1 ובפירוש אבות 2 תועלת הקבוצה הזו בדברים מדוייקים ובהירים מאוד 3, ואני אוסיף לכך ביאור בהתחקות על אחת אחת מן המצוות המנויות שם.

[המאכלות האסורים מזיקים]

ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה 4, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחלב.

ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה 5 ורבים בו העודפים 6, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה 7, כל שכן בתוך הערים.
ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים 8 ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכיסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" 9 עתה. וכבר ידעת אמרם ז"ל פי חזיר כצואה עוברת דמי10.

וכן חלבי הקרביים משביעים 11 ומקלקלים את העיכול, ומולידים דם קר דביק, והשריפה יותר עדיפה להם. וכן הדם והנבלה קשים לעיכול 12 ותזונתן רעה, וידוע כי הטרפה תחילת נבלה היא 18.

ודע כי הסימנים הללו, כלומר: מעלה גרה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סיבת ההיתר ולא העדרן סיבת האסור, אלא הם סימנים להכיר בהן המין המשובח מן המין הגרוע 14.

אבל טעם גיד הנשה הרי מפורש בכתוב 15.

וטעם אבר מן החי, הוא מחמת שהוא מקנה אכזריותן וכך היו עושים מלכי הגויים אז 16. וכך גם היו עושים לעבודה זרה, כלומר: שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ונאכל 17.

אבל אסור בשר בחלב הרי עם היותו מזון גס מאוד בלי ספק, וגורם מילוי רב 18, אין הדבר רחוק לדעתי שיש לעבודה זרה בכך שייכות, ושמא כך היו אוכלין בעבודה מעבודותיה או באד מאדיהם.
וממה שמחזק את זה לדעתי, שאסור בשר בחלב הזכירו פעמים בתחילת הציווי בו כאשר הזכיר מצוות החג, שלוש פעמים בשנה וגו' 19, וכאילו יאמר בחגכם וביאתכם לבית ה' אלוהיך לא תבשל מה שתבשל שם בצורה פלונית כפי שהיו הם עושים, זהו המתקבל יותר לדעתי בטעם איסורו, אלא שלא ראיתי את זה כתוב במה שעיינתי מספרי ה"צאבה".

אבל הציווי בשחיטת החי 20 הוא הכרחי, לפי שהמזון הטבעי לאדם אינו אלא מן הזרעונים הצומחים מן האדמה ומבשר בעלי חיים, והמשובח בבשר הוא אשר הותר לנו אכילתו, וזה מה שלא נעלם משום רופא 21.
וכיון שהביא הכרח טיב מזונו 22 להריגתו, חפשנו לו המיתה היותר קלה, ונאסר לענותו בשחיטה הנפסדת 23 ולא לנחרו ולא לחתוך ממנו אבר, [שצב] כמו שביארנו.

וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד 24, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון 25, אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם 26.
ונעשה דין זה מיוחד בשור ושה כי הם אשר מותרת לנו אכילתם מן הביתיים שאכילתם רגילה על הרוב, והם אשר ידועים האם מן הבן 27:

וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל 28, כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה 29 להן התורה בבהמות ובעופות
*29, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.
ואל תקשה עלי באומרם ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' 30, כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנום, כלומר: השקפת מי שסובר שאין טעם למצוות אלא הרצון המופשט, ואנו הלא הלכנו אחרי ההשקפה השניה 31.
וכבר העירונו על ביאור התורה טעם כיסוי הדם, והיות הדבר מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור. 32.

בעיניי אלוהים ואדם


קיימת כרגע הבעיה של משפטי שדה במרחבי הרשתות החברתיות. אנשים חוטאים בדבר כזה או אחר, ומיד נעשה להם משפט העם בכיכר העיר הוירטואלית.
באופן הפשוט והמיידי, דבר זה הוא שלילי. אשמה נבחנת בבית המשפט, ולכל אחד עומדת חזקת החפות. אבל נראה שאת התופעה הזו אין לעצור.
והאמת, אני לא בטוח אם אין מקרים בהם היא מוצדקת. למשל, כאשר נגד מישהו עומדות אשמות רבות וחמורות, לא בטוח שהדבר הנכון הוא לחכות עד פסיקת בית המשפט, שיכולה להיארך שנים.
ומלבד זאת, יש כאן תועלת הציבור, כאשר אדם זה יכול להמשיך להזיק. ובעניין הזה כבר כתב החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון, שלספר בגנות אדם לתועלת ציבורית, הרי הדבר מותר. אלא שמה אינו לתועלת הציבור ברמה זו או אחרת?
אבחנה אחרת קראתי בספרו של הרב יונתן זקס על פרשת השבוע, בעניין המצורע. הוא מביא את הבחנתה של האנרופולוגית רות בנקידט בין חברות בושה וחברות אשמה.
חברות בושה, למשל התרבות היפנית או היוונית הקדומה, מבוססות על רגש הבושה הציבורי, כיצד אתה נבחן בעיניי אחרים. אולי מוטב לקרוא להן חברות כבוד. וכך, כאשר נפגע מעמדך החברתי והשם הטוב שלך, הפגיעה חמורה, ובהרבה מקרים הדבר מוביל להתאבדות. כזה הוא החראקירי בתרבות יפן, וכן ההתאבדות אצל היוונים.
חברות אשמה, לעומת זאת, מתרכזות במעמד האדם בפני עצמו, או בפני אלוהים. כזו היא, כמובן, התרבות היהודית, למשל.
כאן המעשה הוא המגונה, ולא האדם, וכן ניתן לכפר על החטא במגוון צורות, שעיקרן בחברה הקדומה – הקורבנות.
אלא שהרב זקס מוסיף ואומר, שהמוציא שם רע, שהוא המצורע לפי חז"ל, יוצא מכלל זה ונידון כבחברת הבושה, ומוצא מחוץ למחנה. הוא ניסה לבייש אחרים, ועל כן הוא מוקע.
אבל היום לא רק הרכלנים מוקעים, אלא אנשים וחטאים שונים. וניתן לומר אף להפך – שעצם ההוקעה ללא משפט שלהם היא היא הוצאת השם הרע. כיצד אם כך יש לבחון תופעה זו?
אומר כבר, שאינני יודע. אבל דבר אחד נראה ברור, שהפכנו מחברה של אשמה, לפי המונחים שהוצעו קודם, לחברה של בושה, או כזו שנוטה יותר להיות כזו. ודבר זה, בעיניי, הוא מצער ביותר.

ואוסיף עוד פן לשוני. באנגלית המילה לבושה היא –
Shame, ashamed.
זה נשמע כמו 'אשם', ולדעתי האנגלית אכן שאלה מהעברית את המילה. ובאמת יש דמיון רב בין אשמה ובושה – מי שאשם הוא גם מתבייש, בדרך כלל (אבל לא כל מי שמתבייש אשם).
גם בחטא הקדום, מיד אחרי האשמה הראשונה, באה הבושה הראשונה.
אלא שיש גם הבדל, כפי שצוין קודם. ובאמת מה שבעברית ובתרבות העברית הוא אשם, באנגלית ובתרבות האירופאית הוא בושה. כך שהתרגום משקף היטב את ההבדל התרבותי.
כמו כן, קיימת המילה 'נימוס'. נימוס במקור נגזרת מהמילה היוונית 'נומוס', שמשמעה פשוט חוק. אבל בספרות היהודית לאורך ההיסטוריה היא ציינה דווקא את 'נימוסי העמים', כלומר חוקיהם ואופן התנהגותם. וברבות הימים הפכה שם לכל התנהגות חברתית רצויה.
לעומת זאת, היהדות מבוססת על חוק, לא על קוד חברתי. ובאופן מופלא כך קרה שבאמת אחת המילים הידועות ביותר שהתרבות העברית העבירה לעולם היא 'חוצפה'. וכן ידוע האופי הישראלי המחוספס, על החיובי והשלילי שבו.

אבל עוד אוסיף, כי למעשה התרבות היהודית כן דואגת למישור הציבורי, ואף ניתן לטעון שזה בראש מעייניה.
קודם כל, כל החברה היהודית לאורך ההיסטוריה בוססה על קהילות, על בית הכנסת ועל השטייטל.
דבר שני, יותר לעומק, הרמב"ם כותב במורה הנבוכים, שכל המצוות מטרתן הראשונה היא תיקון חברתי, כדי ליצור חברה מתוקנת ומתפקדת, ולמנוע את העושק ומעשי האיבה. המטרה השנייה – והיא גם החשובה יותר בעיניו, אך בלי לבטל את הראשונה – היא להגיע להכרת אלוהים גבוהה יותר ויותר.
כלומר יש כאן שני רבדים, הציבורי והאישי.


ודבר זה אף ניתן למצוא בתנ"ך, ואביא שני פסוקים מרכזיים שמציינים זאת.
על שמואל נאמר –

וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְהוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים.
שמואל א, ב, כו.

מפרש ר"י קרא –
לפי שאמר למעלה אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לי״י יחטא מי יתפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ה), שיש לך אדם שטוב לבריות ולא לשמים, אבל שמואל טוב לשמים וטוב לבריות.

וכעצה במשלי –

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
משלי ג, ד.

מפורש בהלכה –
קיצור שלחן ערוך כ״ט:כ׳ –
צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁיְכוֹלִין לַחְשֹׁד אוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה דְּבַר עֲבֵרָה, (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה) כִּדְמָצִינוּ שֶׁהַכֹּהֵן הַתּוֹרֵם אֶת הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנַס בְּבֶגֶד הֶעָשׂוּי. בְּעִנְיָן שֶׁיְכוֹלִין לְהַטְמִין בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִשְֹרָאֵל. וְאוֹמֵר וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

עד כאן בעניין זה. (אף שראוי עוד להוסיף בעניין השם הטוב, שטוב יותר משמן טוב, כידוע, ועוד).

חמשת שלבי האבל אצל איוב


חמשת שלבי האבל, כידוע, הם –

‏1. הכחשה.
2. כעס.
3. מיקוח.
4. דיכאון.
5. קבלה.

האם ניתן למצוא אותם אצל איוב? כן, אלא שהם אינם נמצאים בסדר זה, אלא בערבוביה, וכן אין הם באים ביחס לעצם אסונו, אלא ביחס להצדקת אסונו.

1. הכחשה.
ההכחשה היא לא הכחשת האסון, אלא הכחשה שהאסון הזה הגיע לו. הוא חוזר על המסר הזה שוב ושוב, ולמשל, אחרי דברי אליפז השניים –

יז עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה. יח אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי. 
איוב טז.

2. כעס.
לאחר דברי אליפז הראשונים, למשל, איוב כועס –
א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. ב לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד. ג כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ.
איוב ו.

3-4 – מיקוח ודיכאון.
שניהם מופיעים במענה לדברי בלדד הראשונים –

א נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי. ב אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי.
איוב י.

5. השלמה –
איוב משלים עם מצבו בסוף דבריו, אחרי מענה ה' אליו –

א וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר. ב  ידעת [יָדַעְתִּי] כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. ג מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. ד שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. ה לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. ו עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר.
איוב מב.

אך זאת עשה גם בתחילת דבריו, ביחס למצבו, ולא להצדקתו –
 כ וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. כא וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי [יָצָאתִי] מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ. כב בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.
איוב א.

האשרה


פולחן האשרה הוא עניין מסועף ומורכב, וכאן אתייחס אליו רק על קצה המזלג. הרוצה להרחיב – יש ערך ויקיפדיה די נרחב שמוקדש לה. נציין רק שהיא מוכרת כאלה כנענית.

המילה 'אשרה' מופיעה ב-40 פסוקים, ועיקר הופעותיה במקור הדויטרונומיסטי – ספר דברים ונביאים ראשונים. עוד פעם אחת היא מופיעה בשמות, וכמה פעמים בנביאים, וכן בדברי הימים.
הציווי הבסיסי נגדה מופיע בספר דברים –

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ.
דברים טז, כא.

הרמב"ם כותב להלכה –
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ו׳:ט׳ –
הַנּוֹטֵעַ אִילָן אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ אוֹ בְּכָל הָעֲזָרָה בֵּין אִילַן סְרָק בֵּין אִילַן מַאֲכָל אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאוֹ לְנוֹי לַמִּקְדָּשׁ וְיֹפִי לוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז כא) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". מִפְּנֵי שֶׁהָיָה זֶה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נוֹטְעִין אִילָנוֹת בְּצַד מִזְבֵּחַ שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבְּצוּ שָׁם הָעָם:

ורש"ר הירש מרחיב במימד הרוחני –
לא תטע וגו׳ – כבר ביארנו בספר שמות (לד, יא–יד) ש״אשרה״ היא אילן שנחשב היה כעומד תחת שמירתו המיוחדת של אליל כלשהו, והצלחתו ופריחתו (״אשר״) של אילן זה הייתה נחשבת כאות להימצאותו והשפעתו של אותו אליל. דבר זה מתאים לחלוטין למהותם של האלילים, אשר היו בראש ובראשונה כוחות טבע, ששליטתם באה לידי ביטוי בעיקר בהתפתחות העולם הפיזי ובתופעותיו.

אך רעיונות כאלה מנוגדים בתכלית לתפיסה היהודית של האלוקות. לא רק העולם הפיזי, אלא גם עולמו המוסרי והרוחני של האדם – בדרגה הרבה יותר נעלה, ישירה וקרובה – הוא בתחום שלטון האלוקים. אדם מישראל מחויב לשעבד את כל הווייתו הרוחנית, את כל שאיפותיו ומעשיו למָרוּת אלוקיו, ורק בדרך זו יוכל לצפות ליטול חלק בהצלחת העולם הפיזי ובפריחתו.

אדם מישראל לא יטע ״אשרה״ ולא יטע ״כל עץ״ לצד מזבח אלוקיו שהוא בונה לעצמו [״אשר תעשה לך״]. הוא יבנה את מזבחותיו לעצמו, כדי שהוא עצמו ישעבד, יקדיש ויעלה את עצמו אל ה׳. ואם מהותו האנושית המוסרית־חופשית משועבדת, מוקדשת ומתעלה אל ה׳, הרי שגם עולמו החושני־פיזי כבר מסור לממשלתו המברכת והשומרת של ה׳. הוא לא יטע כל עץ לצד מזבחו. בהקדשה המוסרית של המזבח ובמסירת טבעו האנושי אל ה׳, כבר יש לו הכל; ובלעדיהם, אין בידו מאומה.

זוהי מסקנה פשוטה היוצאת מהמאמר הקודם ״צדק צדק תרדף למען תחיה״, ומסמיכות זו לומדים חז״ל: ״כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר ׳שופטים ושוטרים תתן לך׳ וסמיך ליה ׳לא תטע לך אשרה׳⁠ ⁠״ (סנהדרין ז:). דברי חז״ל אלה הם יותר מדרשה גרידא על סמיכות הפסוקים. הרשות הלאומית המפקידה את עשיית הצדק בידי מי שאיננו ראוי להיות דיין, מבטאת בכך שלעשיית חובתנו הלאומית אין קשר להצלחתנו הלאומית, ובדומה לכך הנוטע אשרה מנסה להגיע להצלחה גשמית ללא עשייה נאמנה של חובתו.

אילן לצד המזבח יטשטש את האמת היהודית על ה׳ ועל קידושו של האדם. לפיכך הוסיפו חז״ל סייג לאיסור האמור כאן ואסרו כל מעשה עץ נראה לעיניים במבנים הסובבים את המזבח במקדש: ״אין עושין אכסדראות בעזרה״ (תמיד כח:; עיין רמב״ם הלכות עבודה זרה ו, י).

*

לזאת נוסיף כי, כפי שמסופר בנביאים הראשונים, ובמיוחד בספר מלכים, פולחן האשרה נהג כל הזמן בישראל, בצד פולחן ה'. ואכן, היום יש בידנו ממצאים ארכיאולוגים של כתובות 'ליהוה ואשרתו', המאשרים שזו הייתה המציאות שהתקיימה.
לפי ולהויזן המקור הדויטרומוניסטי, של ספר דברים ונביאים ראשונים, נלחם בדיוק במציאות זו, ושאף לייחד את הפולחן לה' לבדו.
ועוד דבר – שני בני זלפה, אשת יעקב, הם גד ואשר, ושניהם מזכירים שמות של אלים מקומיים – אשר מזכיר את אשרה, וגד – אף הוא שם אל מקומי. הגיוני גם שיש קשר בין האשרה לשם 'אושר' בכלל.
ולבסוף – היא לא פולחן העץ היחיד שהתקיים. גם בתנ"ך מוזכרים עוד עצים וגנות פולחניים.

*

(מצד שני – גם הצדיק נמשל ל'עץ שתול על פלגי מים', וכן המלך העתידי המובטח נקרא 'צמח', או 'צמח צדק').

בדד

לכבוד הבידודים.
השורש 'בדד' מופיע ב-16 פסוקים. חלקם ידועים מאוד, ובהם נתרכז, וחלקם פחות, ואביא אותם בכל-זאת, אבל לא אתעכב עליהם. אדגיש את הידועים יותר.

אלה הופעותיו –
כשם –
בראשית לו, לה
וַיָּמׇת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.

המצורע –
ויקרא יג, מו
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

בברכת בלעם לישראל –
במדבר כג, ט
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

בשירת האזינו –
דברים לב, יב
יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

ובשירה בפרק הבא –
דברים לג, כח
וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל.

*

ובנביאים (וכאן כמה פסוקים שצריכים ביאור, אך לא אעשה זאת הפעם) –
ישעיהו יד, לא

הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו.

ישעיהו כז, י
כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ.

ירמיה יושב בדד –
ירמיהו טו, יז
לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

ירמיהו מט, לא
קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם יְהוָה לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לוֹ בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ.

הושע ח, ט
כִּי הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים.

מיכה ז, יד
רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם.

*

בכתובים –
משורר תהילים יושב 'לבד לבטח' –
תהילים ד, ט
בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי.

ועוד –
תהילים קב, ח
שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.

בקינה על ירושלים –
איכה א, א
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

ובהמשך –
איכה ג –
כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.  כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה.  כז טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. 
כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

ולבסוף שוב כשם –
דברי הימים א א, מו
וַיָּמׇת חוּשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ (עיות) [עֲוִית].