השבת הסתיימה ספירת הקולות בארה"ב והודיעו כי ביידן נבחר להיות נשיא.

והנה, בפרשתנו 'חיי שרה' מופיעה, בפעם השנייה בתורה, המילה 'נשיא', שתמשיך ותופיע רבות במהלך התנ"ך –

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.
בראשית כג, ו.

לשונית –
נשיא – הוא מי שנישא מעלה מעל העם. נשיא הוא גם ענן, כנראה גם כן מפני שהוא נישא, אך אולי בגלל שהוא נושא גשם.

אני חושב שיש קשר בין נשיא ובין נס-דגל, שאף הוא נישא. זאת על אף ששורש הבסיס כאן הוא שא, שכן הנ' יכולה ליפול, כמו בפסוק –

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".
במדבר א, ב.

לשאת ראש – לספור, וגם – בפסוקים אחרים – לכבד, להרים ראש.
אגב, יכול להיות שגם המילה 'ראש' היא שיכול־אותיות של 'שא', שהרי הראש נישא ומורם.
גם 'שיא' הוא כמובן למעלה.

על המילים נס ודגל ראו פוסט נפרד –
https://dailyverses.news.blog/2020/11/14/%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%93%d7%92%d7%9c/

נס ודגל

1.
אות נ' עניינה תנועה. כך, למשל, במילה נע ובמילה נד, שאף חוברו יחד לביטוי אחד, כמו בפסוק –

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.
בראשית ד, יב.

כך היא באה גם במילים של הפסק תנועה, כגון – נח ונם.

ושוב לעניין תנועה, הפעם תנועה ברוח – הצורות נס ונף. נף – להתנופף ברוח, ונס – מתחלק לשניים – מלשון ניסה ומנוסה, ומלשון התנוססות ברוח, כמו בפסוק –

נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה.
תהילים ס, ו.

כך גם הנֵס, הדגל, נקרא כך משום שהוא מתנוסס ברוח.

ומה באשר לנס, במובן של פלא? הוא כמו נס-דגל, ניצב בגובה, וכולם נושאים אליו עיניים.

שימושים נוספים לנ' התנועה – נהג, סואן ועוד.

מה הקשר בין זה ובין נס"ה במובן של ניסיון, לנסות – צריך עוד לבדוק. יש שפירשו שהניסיון מרומם את האדם, אך לי נראה יותר שהוא מלשון מסע ונסיעה (וכן קרוב למשא), שהן צבירת מרחק. וכן ראו –

וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבֹּו מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא-נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.
שמאל א, יז, לט.

ויש גם נסה כמו נסך, שפוך –

רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה.
תהילים ד, ז.

2.
אות ל' עניינה למעלה.

גל הוא דבר שעולה אל על, גם גל בים וגם גל אבנים.

לדלות זה להעלות למעלה. ודל – עני – הוא מי שנשאר למטה.

להלל זה להעלות ולרומם.

סל הוא מה שנושאים על הכתפיים. מסילה היא דרך מוגבהת, לפי המפרשים הקדומים, וכל סלילה היא מלשון על.

עלה, וכן מילת היחס על, הן כמובן מלשון עלייה.

נפל – מגבוה לנמוך. ובדומה לו, אגב, ישנם גם זל, נזל, וגם טל, הנוזל מטה. של נעלייך – גם במשפחה זו.

צֵל – מוטל ארצה.

קל – הוא מה שנופל.

אם כן דגל – הוא מה שמונף אל על, כמו גל.

ממנו בהשאלה – מחנה, שהרי כל מחנה אצל בני ישראל ניצב דגל. ולדגול – לתמוך במחנה, והוא שימוש מאוחר בהרבה.

שימושים אחרים לל' של למעלה – אל, ואות השימוש ל' – כנראה במקור למעלה. אֵל, במשמע אלוהים – הוא אומנם שמו של אל כנעני מסוים, אך אפשר שנקרא כך, כי הוא נמצא למעלה ואליו נושאים עיניים. ועוד הרבה.

אגב, גם פלא, עניינו ל' העליונות, על אף שהוא קרוב גם לפלה, במשמע הופלה, הופרד, שכן פלא הוא מאורע שמופרד ונבדל מהשאר. אך כנראה ההפליה במקור קשורה להרמה והנפה, כמו הנפת התבואה.

ועוד, אפשר שנבחרה הל' לציון משמעות זו, כי בהגייתה הלשון עולה ונוגעת בחיך העליון. ואולי גם בצורתה היא פונה כלפי מעלה מסיבה זו.

לפרשת חיי שרה

בקריאתי השבת בפרשת השבוע שמתי לב לצירוף 'כל טוב' המופיע בפסוק הזה –

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדֹו וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נ͏ַהֲרַיִם אֶל-עִיר נָחֹור.
בראשית כד, י.

הצירוף הזה מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך ועל-פי רוב במשמעות דומה, של טובין –

בכניסה לארץ –

י וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא-בָנִיתָ. יא וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃

דברים ו.

וכן –

וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרֹות וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים-כָּל-טוּב בֹּרֹות חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדֹול.
נחמיה ט, כה.

בבוא חזאל אל אלישע –

וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתֹו וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדֹו וְכָל-טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה.
מלכים ב, ח, ט.

ובאופן כללי –

כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יהוה לֹא-יַחְסְרוּ כָל-טֹוב.
תהילים לד, יא.

יש רק יוצא דופן אחד, שחריג גם בצורתו – במעמד ההתגלות של ה' למשה הוא אומר לו כך –

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יהוה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
שמות טו, יט.

מהו בדיוק 'כל טובי' הזה לא אוכל לומר. יכול להיות שכאן המשמעות שונה ומכוונת לטוב כתכונה. אך אפשר לומר שהמשמעות היא דומה, ואולי הוא מתכוון לכל הבריאה כולה, ומסתריה, שהרי לאחר כל יום מימי הבריאה נאמר – 'כי טוב'.

יפה. אף כי לא זה מה שרציתי לומר. אני חשבתי על כך שאמנם בכל יום נאמר 'כי טוב', אבל דבר אחד נמצא לא טוב – 'לא טוב היות האדם לבדו' (אבל הוא לבדו בין כה וכה, אמר זך ז"ל, שהיה אכן בודד). ורק לאחר שנמצאה לו 'עזר כנגדו' נאמר סוף-סוף – 'והנה טוב מאוד'. וכבר כתבתי פעם שהתיקון עדיף מהשלם, טוב מאוד הוא יותר טוב מטוב (טוב מטוב, כפי שאומר מאיר אריאל).
וכן גם במשלי, הפסוק המפורסם אומר – 'מצא אישה מצא טוב'.

וכך גם חז"ל ידעו. למשל –
בבא מציעא [דף נט]:
"אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'ולאברהם היטיב בעבורה'". 

ולבסוף, אולי זה גם מתקשר לעניין נודע נוסף מפרשתנו –

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: (בראשית, כד, א).

אמרו חז"ל (בבא בתרא טז, ב), בת היתה לאברהם אבינו ע"ה ובכל שמה.

בשיטוטי בפייסבוק נתקלתי בציטוט הבא –

"מוטב ללכת בצליעה בדרך הישר, מאשר ללכת בצעד בטוח בדרך הרוע"
אוגוסטינוס הקדוש.

לעומת זאת, כותב משלי חושב אחרת – שהליכה בדרך הישר היא הליכה בטוחה יותר, או אם תרצו 'מושגחת' יותר. וכך הוא כותב –

הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ.
משלי י, ט.

וכן הוא אומר באריכות בפרק ג קודם לכן –

יט יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל. כא בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. כב וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. כג אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף. כד אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. כה אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. כו כִּי יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד. 

ובהקשר הזה אי־אפשר לי שלא לצטט שוב את הפסוק החביב עליי מסוף ספר הושע –

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.
הושע יד, י.

'פייק ניוז', חדשות כזב, הוא מונח חדש, אבל כנראה תופעה ותיקה. הנה המקרה מובהק מאוד הזכור לי מהתנ"ך – מות שאול. הוא מתואר בצורה אחת, אך מי שמדווח על כך לדוד מתאר משהו אחר לגמרי. מה נכון? נראה שמספר הסיפור לדוד משקר, שכן הוא רוצה לפאר את עצמו כדי להרוויח משהו מהדבר – ניסיון שבסופו של דבר מתהפך עליו.
וכך הדברים מתוארים בכתוב, השוו בין שני התיאורים –

א וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. 
שמואל א, לא.

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם. ב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. ג וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי. ד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ. ה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי. ח וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה ויאמר [וָאֹמַר] אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. י וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בבגדו [בִּבְגָדָיו] וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. יב וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְהוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.    יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה. טו וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דמיך [דָּמְךָ] עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה.
שמואל ב, א.

לעומת זאת, יש מקרה אחר, בו ידיעות אמיתיות נחשדו כידיעות כזב, והתוצאה הייתה עגומה. כוונתי לגדליה בן אחיקם, הנציב היהודי בארץ, שהוזהר מראש שמתכוונים להתנקש בו, אך לא האמין לדבר, שבסוף קרה. כך הדברים מתוארים בספר ירמיה –

יג וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה. יד וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם. טו וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה. טז וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תעש [תַּעֲשֵׂה] אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל.
ירמיה מ.

ומיד אחר־כך –

   א וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. ב וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ. ג וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל. 

בגלל מאורע זה נקבע צום גדליה, כידוע. אולם בהקשר שלנו, לי הדבר מזכיר מאוד את רצח רבין. גם הוא הוזהר מראש, וביקשו ממנו ללבוש אפוד, אך הוא זלזל באזהרות – והסוף ידוע.

וכן צריך לציין את מקרה מכירת יוסף. בתחילה האחים שיקרו ליעקב אביהם שיוסף מת – והוא האמין להם והתאבל, ולבסוף סיפרו לו שיוסף חי – ולא האמין להם, לפחות לא מיד.

ראיתי שהתפתח שוב ויכוח בנוגע לצורך בכוונה למצוות. יש על כך דיון כבר בגמרא, אך הוא נמשך גם הלאה, והנה מגיע עד לימינו. ראיתי לנכון אם כך לציין מה לדעתי הגישה התנ"כית לנושא הזה.
בתנ"ך אין שורש כוון קיים כלל. אמנם קיימות המילים 'לעשות כוונים למלכת השמים' המופיעות בירמיה, ומפורשות כעוגות הנעשות לעבודה זרה, וכן אפשר שיש קשר בין 'כוונים' אלה ובין 'כיון צלמכם' המופיע בעמוס, גם סוג של עבודה זרה, כפי שמציינים חלק מהמפרשים, אך כפועל וכמילה במשמעות 'כוונה' – אין הופעה בתנ"ך, זה שימוש מאוחר.
אבל כל זה לא אומר שאין המשמעות של הביטוי מופיעה, שהרי 'כוון' נגזר משורש, כו"ן, שממנו המילים נכון, לכונן, כן וכיוב', ואת אלה נוכל למצוא.
והנה, יש לנו פסוקים די ברורים הכוללת את השורש הזה, במשמעות הזו –

לֵב טָהֹור בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכֹון חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
תהילים נא, יב.

נָכֹון לִבִּי אֱלֹהִים נָכֹון לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה.
תהילים נז, ח.

או להיפך –

וְלִבָּם לֹא-נָכֹון עִמֹּו וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתֹו.
תהילים עח, לז.

רוח נכונה היא רוח כנה, מילה שגם כן מופיעה, כמו בדברי אחי יוסף –

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.
בראשית מב, יא.

ורוח נכונה וכנה מכוננת את האדם, מעמידה אותו על מכונו.

זה כל מה שאני צריך לדעת בנושא זה.

נראה שטראמפ מסרב לקבל את תוצאות הבחירות, כך שאפשר לטעון שהוא 'נאחז בקרנות המזבח'. הוא לא הראשון שנוהג כך, קדם לו יואב, שר הצבא, אלא שזה לא הועיל לו, כפי שמסופר –

כח וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְהוָה וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. כט וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְהוָה וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ. ל וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. לא וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. לב וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה. לג וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם יְהוָה. לד וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר. לה וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר.
מלכים א, ב.

בכך, אגב, יושם הכלל המופיע בתורה –

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.
שמות כא, יד.

(זאת לעומת המנהג בעולם הקדום שלא להמית אנשים במקדשים).

אגב (המשך לפוסט קודם), מבחינה לשונית –
'בעל' היא מילה שסימנה במקור את פעולת הבעילה המינית, שנקראת גם ביאה. 'בעל' נשמע כמו 'בא על'. צירוף שבא למשל בפסוק זה (ובדרך כלל לא בהקשר מיני) –

כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לֹו לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לֹו לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ׃
דברים כה, ה.

ומהו 'בא'? כידוע לנו האות ב' משמשת לציון 'בתוך', כאות שימוש. בא הוא, אם כן, כמו ב'. בא בה.
במילים רבות האות ב' משמשת באופן זה, אך זה כבר עניין לפוסט נוסף.

ומהו 'איש'? אני סבור שיש קשר בין המילה איש ובין המילה 'יש'. האיש הוא בסך־הכול ישות. וכנראה גם המילה 'אש' קשורה למילה יש. האש מתלקחת כמו יש־מאין. כך גם האור הוא הדבר הראשון שנברא, לפי הכתוב.
גם כאן, כנראה יש מילים נוספות הקשורות למשפחה זו, אך זה כבר עניין לפוסט נפרד.

'אש' הוא גם, כמובן, צליל הצתת האש, והוא כנראה המקור הראשון של המילה.

יש אם כך יסוד לשוני למובא בגמרא –

"דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן".

(אגב – גם 'פעל' כנראה נגזר מ'בעל', שהרי הבעילה היא פעילות נמרצת. ואין להתפלא על כך שהיא הראשונית והגוזרת, שהרי זו מהפעולות האנושיות היסודיות ביותר.

ועוד – במקרא נמצא גם חילוף בעל-בחל, למשל בירמיה לא – ואנוכי בעלתי בם'. אך נראה שבחל הוא מגזרת חיל).

בעלי או אישי?

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.
הושע ב, יח.

כך הושע אומר לאומה הישראלית. אך הפסוק הזה כבר מזמן נתפס ומשמש כפסוק פמיניסטי. המילה 'בעל' מסמנת יחסי בעלות, שהרי 'האישה נקנית', כדברי חז"ל, 'בכסף, בשטר ובביאה', וביאה היא 'בעילה', כמובן. אבל בעל הוא גם שם אל מקומי, שישראל היו עובדים גם אותו, לצער הנביא.

אבל האומנם בתקופת התנ"ך השתמשו יותר במילה 'בעל'? מבדיקה זריזה ולא לגמרי יסודית מצאתי, כי בתנ"ך באות שתי הלשונות האלה, גם בעל וגם איש. למשל, בפסוק הידוע ממשלי – 'בטח בה לב בעלה'. ואולם, המילה 'בעל' מופיעה מעט מאוד יחסית למילה 'איש', שבאה בדרך כלל בהטייה – אישהּ, עם מפיק בה"א. לכן נראה שצורה זו הייתה נפוצה יותר. התמונה כנראה מתהפכת רק בתקופת חז"ל. כך נראה.

אבל אם כך יש בעיה. מדוע הנביא אומר שישתמשו במילה 'אישי' רק 'ביום ההוא', כלומר באחרית הימים? יכול להיות – אני מציע – שמכיוון ששתי הלשונות גם־יחד היו מקובלות, כאמור, הנביא אומר שהלשון השנייה תשתרר יותר. בכל אופן הוא כנראה באמת רומז גם אל יחס 'אישי' יותר אל האל, הנובע מאהבה ולא מיראה.

דבר דומה אני מוצא בדברי הנביאים על הפתגם העממי 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. יחזקאל אומר – 'מה לכם מושלים את המשל הזה' ומתנגד לו. אבל ירמיה אומר כי רק 'בימים ההם', באחרית הימים, לא יאמרו את המשל הזה עוד.
כיצד הדברים מסתדרים? קודם־כל – הם אינם חייבים 'להסתדר'. כל נביא אומר את דעתו־הוא. אבל יתכן שבכל אופן אפשר ליישב ביניהם. יחזקאל אומר את המצב הרצוי, שאולי התקיים פה ושם אך לא היה נפוץ. כלומר, העם עדיין החזיק בפתגם הזה. ואילו ירמיה מתייחס למצב המצוי, והוא יהיה מצוי כך רק באחרית הימים, לדעתו.
וכך, אפשר לטעון, גם כאן. רק באחרית הימים לשון 'אישי' תהיה שלטת.

והנה, אכן כך, המהפכה הפמיניסטית הגיעה רק בימינו, אלפי שנים אחרי תקופתו של הושע. במשך כל ההיסטוריה נשים אכן היו משועבדות לבעליהן, שבדין נקראו בעליהן – כפי שאני קורא עכשיו בספר היסודי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' של פרופ' רחל אליאור – ותמונה זו השתנתה רק בימינו (במאה השנים האחרונות בערך, אולי קצת יותר).

ראו גם, על הצד הלשוני –

https://dailyverses.news.blog/2020/11/09/%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%9e%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa/

שורשים שמסתיימים בק'

שורש 'אק'

נאק – כמו זעק, קול אק

נאקה – נקבת הגמל.

שורד 'בק'
שבירה ובקיקה.

אבק – בקוק
דבק – נבק?
חבק – חבר
נבק – בקק
שבק – בקק, נשבר

רבקה. מרבק. קרוב ל-בקר.

בוק – נבק, שביר
בקע – בק, קול שבירה
בקק – כי בקקום בוקקים, נבק
בקר
בקש

בוקר. בוקר – רועה בקר. בקר.

שורש 'דק'
עניין דקות.

בדק – דק
הדק – דק
צדק – דק

חדק – קוץ – דק. סדק – דק. דקה – דק.

דוק, דקדק – דק
דקר – בחרב דקה.

שורש 'הק'
קול הא'

גהק – קול הא'
נהק -נקול הא'
פהק – קול הא'
שהק – קול הא

שורש 'זק'
חוזקה. וכן – מוצק.

אזק – וכן חזק
בזק – זיק, מהירות
חזק – זיקים, אזיקים
נזק, הזק – כמו חזק?

זקף – וכן זקר
זקק – וכן זך
זקר – זק, אולי כמו חזק

שורש 'חק' – דובר כבר

שורש 'לק'

בלק – כן צלק, בוקה ומבולקה, בק
דלק – אולי קרוב לבזק
חלק
מלק – מל
סלק – סל, ל' עלייה
צלק – כן בלק
שלק – שלה

לקח – קח
לקט – כמו לקח
לקק – לק

מלקוש. ילק.

שורש 'מק'

חמק – חמוקיים חמודים, דודי חמק-עבר, וכן סמוק צ"ע
נמק – מק
סמק – סמ?
עמק – נראה ק' עומק
צמק – צמ

מק – עש. מקק.

שורש 'נק'
גרון. כמו באנגלית – נק.

חנק – גרון
ענק – תכשיט על הגרון, וכן גדול, ונתן–תכשיט
שנק – חנק

פנק. צינוק – חנק.

נקב, נקד, נקז וכו- סופיות
נקה – ק', אולי קרוב ל-הכה

שורש 'סק'

נסק – גובה, אם אסק לשמים
עסק – וכן עשה
פסק – הפסיק-פס, החליט-גמר אומר?
רסק – רסס.

שסק. פיסוק.

שורש 'עק'
מועקה. ועיגול.

זעק – קול עק'
צעק – זעק

עוק – העיק, עק, וכן זעק
עקב – וכן קבקב
עקד – קד
עקם – עיגול
עקף – עיגול
עקר – קרע
עקש – קשה

שורש 'פק'
יציאה. קול 'פק'.

דפק – ודפקום-ודבקום?, ?
ספק – ספק כפיים, וספק-פקפוק
רפק – כן רבקה

אופק. זפק. שפק – במלאות שפקו.

פקד – קד נראה
פוק, פקק – פק, כן בארמית פוק-צא
פקח – וכן פכח, פק
פקע – פק
פקפק – פק

פקר.

שורש 'צק'
יצוק.

בצק – בצקה רגלם, צק

צוק – צק, יצוק. ולהציק.

צוק – יצוק.

שורש 'רק'
רוק, מימי.

ברק – מבריק, כרוק?
חרק – חר, ו-ק
טרק – 'טראח'
ירק – ירוק
מרק – רוק
סרק
ערק
פרק – פרר
שרק – רוק

ירוק – רקוב?. ירקות ירוקים.

רוק, רקק – רק, קול יריקה
רקב – רוק
רקד – קד
רקח – רוק
רקם – כמו רקח?
רקע – קע

'וירק את חניכיו'. רקפת.

שורש 'שק'
שקיקה.

חשק – שקק.
נשק – התנשק והשיק, שק
עשק – חשק?
פשק

שקד, שקר וכו' – סופיות
שוק, שקק – שק

שקשק – שק

שורש 'תק'
ניתוק או ריתוק. קול תק'.

בתק -ננתק
מתק
נתק – תק
עתק -ננתק
רתק – הפך נתק
שתק – מרותק

פתק.

תקתק – תיק-תק.
תקע – קע
תקף – כמו הכה?

נתקל, תקלה – קל.