ארבעה מידות באדם – ובכלכלה

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז, מט.

המשנה באבות אומרת –

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
אבות ה, י.

ופעם ראיתי פרשנות המקבילה זאת לשיטות כלכליות –
האומר שלי שלי ושלך שלך – זה הקפיטליזם, שבו המושג המרכזי הוא הקניין הפרטי. זוהי מידה בינונית, אך 'יש אומרים שזוהי מידת סדום'. מדוע? שהרי לפי יחזקאל 'אך זה היה עוון סדום – יד עני ואביון לא החזיקה'. ואכן, חברה שלא דואגת לעניים שבה היא חברה אכזרית וסדומית.

שלי שלך ושלך שלי – זה הקומוניזם, המבטל את הקניין הפרטי לכל, ולפי המשנה הוא 'עם הארץ'. ומעניין שמונח זה מתאים בדיוק למונח המרקסיסטי 'הפרולטריון', שאינו אלא עם הארץ, כלומר העובדים הפשוטים.

שלי שלך ושלך שלך – זו היא מידת הצדקה, ובלשון המשנה – חסידות. כיום, המתן לעניים מסודר בתוך המדינה, והשיטה שמקדמת זו היא מדינת הרווחה, כלומר השיטה הסוציאל-דמוקרטית.

שלי שלי ושלך שלי – זו הגזלנות, ובלשון המשנה – רשעות. ניתן אולי לומר שלמצב כזה מגיעים באנרכיה, כפי שאומרת משנה אחרת – 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. אך למעשה כל חברה שלא מגבילה את החזק והעשיר, למשל על-ידי קביעת שכר-מינימום הוגן, הרי היא עושקת את החלש.

*

עד כאן יפה. והנה נתקלתי בסרטון קצר של הרב אורי שרקי, המביא את דברי בעל הסולם על התפתחות הנפש, ואלה דבריו –

ארבעה שלבים בנפש –
הרוצה רק לקבל – זה התינוק.
הרוצה לתת על מנת לקבל – זה הילד, שעושה דברים כדי לקבל פרס.
הרוצה רק לתת – זה המתבגר, משעת התבגרותו המינית.
הרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר, וזו הדרך החיובית.

(ולכאורה דומים השני והרביעי, והשני ציני כלפי הרביעי – 'בטח יוצא לך מזה משהו').

עד כאן דבריו.
אז אולי ניתן להקביל בין הדברים –

הרוצה רק לקבל – זה האומר שלי שלי ושלך שלי. הוא התינוק והוא הרשע, וזוהי שיטת הבריונות העושקת.

הרוצה לתת על-מנת לקבל – זה הילד וזה הקפיטליסט המצוי. הוא מוכן לתת מכוח העבודה שלו, למשל, תמורת השכר, שהוא העיקר. וכאמור, זו מידה בינונית, ואכן היא מצויה מאוד, אך זוהי גם מידת סדום.

הרוצה רק לתת – זה הקומוניסט, שהוא כמתבגר המתלהב. וכבר אמר ברנרד שו – 'מי שלא היה קומוניסט/סוציאליסט בשנות העשרים שלו – אין לו לב, אך מי שנשאר כך בשנות השלושים שלו – אין לו שכל'. ואכן, זהו עם הארץ.

והרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר והדרך החיובית, וזה הסוציאל-דמורקט, שמודע לזה שבוודאי שהוא זקוק להכנסות לצורכי הקיום, אך עיקר מעייניו הוא לא הכנסותיו, אלא תרומה לחברה, ולכן הוא דואג לעניים שבה.

אני חושב שזו גם דרך הנביאים.

הסרטון המדובר –
https://youtu.be/4Gs2tzdB9qg

שורש קל"ס


הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.
תהילים עט, ד.

אני רואה שיש דיון סביב המילה לקלס, שמשמעותו כפולה – בלשון התנ"ך הוא לשון לעג (יותר מדויק מקללה), ובלשון חז"ל – שבח. אך הוא שאול מיוונית – kalos – דבר יפה. (ואולי מזה גם קלאסי? וקלאס? אינני בלשן לטינית).

את לשון המקרא קל להסביר – קלס הוא משורש בסיס 'קל', שממנו גם קלל, במובן של דבר קל-ערך, ההפך הכבד, המכובד.
כך גם מתוארים הרשעים בתהילים א, ד –

לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

כלומר, דבר קל וחסר בסיס יסוד. והפך זה הצדיקים – 'כעץ שתול'.

אבל יש גם יציבות שלילית –

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ.
צפניה א, יב.

ומעניין שבפסוק זה יש שני ניבים ידועים –
לחפש בנרות – לחפש באופן מדוקדק.
קופאים על שמריהם – לא משתנים.

וליתר דקדוק, מבאר אבן עזרא –
והיה – טעם אחפש {וגו׳} בנירות – כי בנר יוכל אדם לראות מה שיש בחדרי חדרים, כי אור השמש לא יכנס שם. וככה: נר אלהים נשמת אדם חופש (משלי כ׳:כ״ז), והנה בנרות – כאילו בנרות אחפשם.

הקופאים – שהם שאננים ושקטים.

ומלת קופאים – כמו קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳), דבר השוכן ומקובץ ביחד נקרא קפאון. וככה זה הקופאים – השוכנים בטח על מקומם.

חוכמה בתנ"ך

חוכמה בתנ"ך

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא.
משלי ז, ד.

בתנ"ך יש חלק 'חוכמתי' גדול. הוא כולל את ספרי אמ"ת – איוב, משלי ותהילים, אך גם את קהלת, ועוד כתובים פה ושם.
חלק ממנו, כך נטען, שאוב מהחכמה המצרית – והכוונה בעיקר לכמה פסקאות במשלי, וחלק שאוב מהחכמה היוונית – כפי שיש הטוענים ביחס לקהלת.
בכל אופן, ברור שהתנ"ך ממליץ על החוכמה והעיסוק בה, כפי שעולה המפסוק שהבאתי ומפסוקים דומים נוספים (ראו בעיקר הימנונות החוכמה במשלי ח ובאיוב כח).

*

ובהיסטוריה היהודית החוכמה אמנם תפסה מקום מרכזי אצל כמה אישים. שניים בולטים שבהם הם הרמב"ם ונפתלי הרץ וייזל.

על הרמב"ם אין צורך להכביר במילים, ונאמר רק שבספרו מורה הנבוכים אמר, כי הידיעות מתחלקות לחכמת הטבע ולחכמה האלוהית, פיזיקה ומטאפיזיקה בהתאמה, וכן מעשה בראשית ומעשה מרכבה בהתאמה, ועוד שצריך להקדים וללמוד את חכמת הטבע, שהיא הקדמה לחכמה האלוהית.
וכך הוא כותב –

"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] […] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת […], והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [להתרומם למעלת ייחוד השם], להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלהות".
מורה נבוכים, חלק א, פרק לד (בגרסה מקוצרת שמצאתי ברשת).

*

על השני, נפתלי הרץ וייזל, אעתיק מתוך ויקיפדיה את מה שנאמר על ספרו החשוב 'דברי שלום ואמת', שפתח פתח לתקופת ההשכלה –

לשיטתו, בגלל הצרות והרדיפות עזבו היהודים את לימוד החכמות החיצוניות ואפילו את לימוד הדקדוק והתנ"ך, וכעת באה להם הזדמנות לערוך רפורמה בחינוך היהודי ולהחזיר לימודים נחוצים אלה לעולמם:

"והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי האלהים ותורותיו. […]

ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות […] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן. […]

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים […] והשני אף על פי שחקי האלהים ותורותיו נעלים מאוד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי האלהים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי האלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו."

*

אגב, 'מודע' בפסוק הוא קרוב-משפחה, בהקבלה ל'אחותי', אך קשה להתעלם מכך שזה נכתב כמו 'מַדָע'.

לל"ג בעומר – אש האהבה

לל"ג בעומר – אש האהבה
ל"ג בעומר אינו חג מהתורה – כך גם כתב הכותב, עמיתי, ב'עובדות לא חשובות בתנ"ך', שבחר לעסוק באש, וגם אני אעסוק באש.

בפסוק ידוע בשיר השירים, האהבה, ועימה גם הקנאה, מדומות לאש –

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
שיר השירים ח, ו.

ואכן, מה רבים השירים גם היום, שמשתמשים באותו דימוי.

ובאותו עניין – אתמול הקשבתי לתוכנית 'מה שכרוך', והם ציינו שימושים לשוניים שונים לאש, ובין היתר היא מופיעה בתיאור האהבה – 'שרוף עלייך', 'דלוק עלייך', בלשון העם. ולזה אפשר להוסיף גם את 'מת עלייך' ו'חולה עלייך'. ומעניין שכל אלה הן לשונות של אסון וכלייה. דבר מוזר הוא.
אך לפחות בעניין השוואת האהבה למחלה, ניתן למצוא גם זאת כבר בשיר השירים –

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
שיר השירים ב, ה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
שיר השירים ה, ח.

ואולי, בדרך של חצי הלצה, ניתן גם להוסיף את דברי שאול, החרד ללא סיבה, כלומר פרנואיד, ואומר –

כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.
שמואל א, כב, ח.

*

ובעניין המילה הייחודית 'שלהבתיה', אביא את פירושו השני של אבן עזרא –

שלהבת יה – מחלוקת בין אנשי המסורת אם היא מלה אחת או שתים.
והקרוב: שהיא שתים, וסמיכת השם כמו כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳).
ושי״ן שלהבת שורש, וכמהו להבת שלהבת (יחזקאל כ״א:ג׳). והנה היא מלה מרובעת מארבע אותיות.

ומצודות –
שלהבת יה – שלהבת הוא ענין להב כמו תיבש שלהבת (איוב ט״ו:ל״א), ורוצה לומר להבת אש גדולה כי כן דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת השם, וכן ארץ מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א) ורבים כמוהו.

כלומר, כשם ש'הררי אל' הם הרים גבוהים, ושם האל בא לשם העצמה, כך שלהבת-יה היא להבה גדולה, באותו אופן.

*

והרמב"ם בהלכות תשובה י, ג, מדמה זאת לאהבת האל –

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

לשון חכמים מרפא

שומע ריאיון של הרב בני לאו עם ינון מגל ובן כספית. הרב לאו מדבר כדרכו בנעימות וברוך, ומנגד ינון מגל מדבר, גם כן כדרכו, דברים דוקרים ומכאיבים.
מבחינת התוכן – הרב לאו קורא להקמת קואליציה 'ציונית', שתכלול גם את בנט – אליו קריאתו, וגם את מפלגות העבודה ומרצ, שהן ממקימות הארץ. כן גם ליברמן, לפיד וגנץ (ומה עם רע"ם? הרי לבדן אין זה מספיק).
בנוגע לחרדים הוא אומר, שצריך להודות שאין הם ציונים, אף כי ללא ספק הם חלק ממרקם הארץ. ובנוגע לרב הרפורמי גלעד קריב, הוא אומר שגם הוא חלק מהיהדות.
אפשר להתווכח עם הדברים, וגם לא להסכים, אך דבר אחד בלט לאוזניי, והוא, כאמור – הטון!
זה הזכיר לי שני פסוקים (מלבד הברור – דרכיה דרכי נועם) –

דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.
קהלת ט, יז.

מצודות –
בנחת נשמעים – אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים.

מזעקת – יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים, רוצה לומר אחד מהכסילים.

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
משלי יב, יח.

מצודות –
יש מי יבטא בשפתיו ויזיק בזה כאילו מדקיר בחרב, והוא המדבר לשון הרע ומוציא שם רע;    אבל אמרי לשון חכמים המה עוד למרפא, כי במתק אמרי נועם יסית האדם לתשובה ושב ורפא לו.

הריאיון –
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IGEEHG&c41t4nzVQ=FJF

התמונה כאילוסטרציה.

עושר השמור לבעליו לרעתו

פסוק אחד במשלי ולו פרשנויות שונות רבות, ללמדך ששבעים פנים לתורה –

יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
קהלת ה, יב.

רש"י –
עושר שמור לבעליו לרעתו – כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול.

לקח טוב –
יש רעה חולה – כלומר רעה משונה ראיתי תחת השמש.

עושר שמור לבעליו לרעתו – כגון שמצאוהו ליסטים ונרצח עליו.

מצודות –
על כי בעבור רוב העושר העלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים.

מילון השפה העברית –
לעתים העושר יכול להזיק ולהפריע לבעליו.

למשל, כאשר העושר מציב בפני הבעלים יותר מדי אפשרויות בחירה ומונע ממנו לבחור באופן נכון.

אבל רצוי לקרוא את ההקשר המלא –

יב יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. יג וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. יד כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. טו וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. טז גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף. יז הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חיו [חַיָּיו] אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי הוּא חֶלְקוֹ. יח גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. יט כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ.
קהלת ה.

כלומר, יש כאן כמה נימוקים – אין לו יורש, הוא לא לוקח את עושרו איתו, הוא לא נהנה מעושרו, ועוד.
ובהזדמנות אתעכב על כך.

שני פני הרעיון המשיחי בישראל

לל"ג בעומר
שני פני הרעיון המשיחי בישראל – ('שני הפני' שלי).

כבר בתקופת התלמוד העלה רבי הילל את הסברה ש'אין להם משיח לישראל' –

ר' הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף שרא ליה מריה (יסלח לו האל) לרבי הילל, חזקיה אימת הוה (מתי היה?) בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי (התנבא) בבית שני ואמר (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות.
סנהדרין צט, א.

כוונתו של רבי הילל אולי הייתה שהרעיון המשיחי לא צריך להיות מרכזי באמונת ישראל, ולא שבאמת כפר ברעיון זה.
ואפשר שאף כשלון מרד בר-כוכבא, שנחשב על ידי רבי עקיבא ובני דורו למשיח, והביא חורבן על האומה, גרם לו להסתייג מרעיון זה.

בדרך דומה הלך אף הרמב"ם כשאמר –

ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
הלכות מלכים יב, ב.

ובכל אופן, העיקר השנים-עשר משלושה-עשר העיקרים שלו, שאף הולחן ופורסם מאוד, הוא –

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.

ולבסוף, נראה שבדרך זו הלך אף פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כשאמר – "המשיח תמיד יבוא", עם הדגש על המילה האחרונה, במובן שאין להפוך רעיון זה לרעיון ריאלי.

*

מן הצד השני, יש ביהדות גם תנועות משיחיות. ראשית, מפורסמת תנועתו של שבתאי צבי, שהביא נזק לישראל, ושל עוד כמה משיחים מזיקים שבאו לאחריו.

אך האחרונות שבהן והאקטואליות שבהן הן מה שנקרא בעבר 'תנועת גוש אמונים', כלומר התנועה השואפת להתנחלות בכל הארץ, והיא הולכת בעקבותיו של הרב קוק האב, שטען שהקמת מדינת ישראל היא 'אתחלתא דגאולה', ועוד יותר בעקבות בנו, הרב צבי יהודה קוק, שהמריץ את מפעל ההתנחלויות. אכן, אלה נקראים בפי אנשי שמאל 'משיחיים'.

וגם תנועת חב"ד כידוע הפכה למשיחית, כאשר קבעה כי הרבי מלובביץ' ז"ל הוא המשיח, אלא שתנועה זו פחות משפיעה – מבחינת הרעיון המשיחי שבה – בציבוריות הישראלית.

ואולי גם בחסידות ברסלב יש אי-אילו צדדים משיחיים.

שורש חס"ל

השורש חס"ל מופיע בתנ"ך רק במילה חסיל, שהוא מין ארבה, ופעם אחת כפועל המתאר את פעולת החסיל, המחסל את התבואה –

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.
דברים כח, לח.

רש"י –
יחסלנו – יכלנו. ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל.

כמו כן, בארמית חס"ל הוא בעל משמעות דומה –

רד"צ הופמן –
יחסלנו – (לשון גמר, כמו שורש ״חסל״ בארמית). כלומר ישמיד ויאבד (כמו כלה).

ואף בערבית בשיכול אותיות חלאס=חסל. מספיק, הפסק.

ולענייני היום – חיסון פייזר מזיק, או – חיסון=חיסול.

*

ומדרכי הניתוח שלי – חסל משורשי קץ-קצץ, שורש בסיס 'חס'.

רחמי רשעים אכזרי

רק לאחרונה נחשפתי לדף הפייסבוק 'עובדות לא חשובות בתנ"ך', שקשור לפרויקט 929, והוא נחמד מאוד ומומלץ בחום. והנה היום נכתב של על הפסוק הבא –

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי.
משלי יב, י.

פירוש מצודות –
הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאות תאותה, כי קנוי אצלו מדת הרחמנות; אבל הרשעים, אף הרחמנות שיש בהם היא אכזריות, כי למראה העין ירחמו ולא כן בלבם.

בכלל, למי שרוצה להבין את הדברים בצורה פשוטה, אני ממליץ על פירוש מצודות, שהוא קל מאוד, והולך בדרך מסורתית.  הפירוש נכתב במאה ה-18, והוא קרוב מאוד ללשון ימינו.

ולעניין שעל הפרק, כלומר המציאות המודרנית – יש גופים המנסים לעזור, אבל עושים זאת בדרך לא טובה, שאכזריות בצידה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך מהתקופה הנוכחית היא נפגע הטראומה איציק סעידיאן, שהצית עצמו בחצר משרד הסעד שטיפל בו. אם מטופל של משרד מגיע לידי מצב כזה, אז הטיפול בו לקה בחסר מאוד, וזו תעודת עניות למוסד ולכל שיטותיו. ובסך הכול במה היה מדובר? בהכרה בנכות ובהעלאת הקצבה, זה הכול (עד כמה שהבנתי).  אכן – אף הרחמנות שבהם היא אכזריות, כפי שאומר מצודות.

וחז"ל אמרו זאת קצת אחרת –

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:
אבות ב, ג.

תהילים מא


נקרא פרק מא בתהילים, לרפואת חולי עמך.
אגב, אני מביא בעיקר פירושים מוכרים, אז מה התועלת? אלא שאני בוחר את הנצרך ביותר.

 תהלים מא

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה.

פונה אל החולה.

(ג) יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ יאשר [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו.

יחיה ויאמרו אשריו.

(ד) יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.

ערש דווי – מיטת הכאב.

(ה) אֲ‍נִי אָמַרְתִּי יְהוָה חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ.

תולה בחטאיו.

(ו) אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ.

האויבים מצפים למיתתו.

(ז) וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר.

מצודות –
ואם בא לראות – וכאשר בא מי מהם לראות בי ולבקרני היה מדבר עמי שוא כי בפיו ינחם אותי ובלבו היה מקבץ דברי און ועמל וכשיצא לחוץ אל חבריו היה מדבר האון אשר קבץ בלבו.

(ח) יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי.

מאחלים או זוממים רע.

(ט) דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם.

האם זו מחשבה או תכנון? שתי הדעות מצויות –

לפי רד"ק – מחשבה –
דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום – וזהו מן הדברים הרעים שאומרים וחושבים עלי. ומה הם אומרים? דבר בליעל יצוק בו, פרושו: חלי קשה ורע דבק בו, ולא יקום עוד ממשכבו כי ימות מהחלי, כי חלי קשה הוא. ופרוש יצוק: דבק, כמו: לבי יצוק כמו אבן ויצוק כפלח תחתית (איוב מ״א:ט״ז). או פרוש דבר בליעל: על העון, כלומר: עון גדול יצוק בו וראוי הוא לעונש גדול לפיכך לא יקום ממשכבו עוד.

ואילו לפי מלבי"ם – תכנון –
דבר בליעל יצוק בו – שצריך ליצוק על גופו דבר בליעל, היינו דבר רע וממית, סם המות ודבר ארסי כדי שאחר אשר שכב לא יוסיף לקום וימות מפני הסם.

(י) גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב.

רד"ק –
גם איש שלומי אשר בטחתי בו – כל אלה דברי החולה, כי כל אדם יש לו שונאים, וכאשר יחלה ותמוט רגלו, אפילו אותם שהיה חושב לאוהבים שבו לאויבים ולאורבים, כמו שאמר הכתוב: כל אחי רש שנאהו (משלי י״ט:ז׳).

אוכל לחמי הגדיל עלי עקב – ואפילו אוכל לחמו, שהוא בוטח בו יותר, גם הוא יבגוד בו. ופרוש הגדיל עלי עקב – כאלו אני מדרך רגלו כך הוא מתגדל עלי, ולא יבקרני כראוי.

(יא) וְאַתָּה יְהוָה חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם.

ואשלמה להם – כגמולם, לפי מצודות. ורד"ק מביא את דברי רבי סעדיה גאון – ואשלמה להם טובות תחת רעות.

(יב) בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי.

תרועת שמחה וניצחון.

(יג) וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם.

דרך התום היא דרכו של משורר התהילים.

(יד) בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

חתימה.

*

אוכל לחמי הגדיל עליי עקב – בברית החדשה זה נדרש על יהודה איש קריות, שסעד עם ישוע בסעודה האחרונה, ואז מסר אותו לשלטונות.