עיונים בברית החדשה – מחלוקת שאול ויעקב

בפוסט הקודם אמרתי שאני מתחבר יותר לאגרת יעקב שבברית החדשה מאשר לאגרות שאול, שהוא אחרי הכול השליח הנחשב והקובע. יעקב היה מהקהילה הירושלמית, ואילו שאול דיבר בעיקר אל הגויים. והנה, יעקב קרוב יותר לרוח היהודית המסורתית, ונראה לי שרוב דבריו יכולים להיות מקובלים על ידי יהודים דתיים, ואילו שאול אומר דברים זרים רבים. כך גם, לדעתי, יעקב קרוב יותר לרוחו ולדבריו של ישוע עצמו.
והנה, המחלוקת הידועה ביותר בין שאול ובין יעקב היא המחלוקת בשאלה, מה חשוב יותר – האמונה או המעשים?
שאול אומר שרק באמונה באה הישועה, ואילו יעקב אומר שנחוצים המעשים. ומדברים שקראתי ראיתי שישנו ניסיון מצד הנוצרים להציג כאן עמדה הרמוניסטית, ולומר – אכן קודם כל האמונה חשובה, אך אז רצוי להוסיף לה מעשים. אלא שמתוכן דבריהם ניכרת מחלוקת, שהרי שניהם מביאים את דוגמת אברהם. שאול מתייחס לכתוב 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', ואילו יעקב מביא את דוגמת העקדה, שהיא מעשה, וגם הוא מביא את הפסוק של שאול ומתייחס אליו.
הנה שני הקטעים –

רומים ד –
אברהם נצדק באמונה
א וּבְכֵן, ‮¹מָה נֹאמַר עַל ‮²אַבְרָהָם אָבִינוּ‮¹ , מָה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא?‮²  ב אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי ‮¹אָז יֵשׁ לוֹ בְּמָה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. ג מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? ‮¹"וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בֶּאֱלֹהִים ‮²וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה." ד וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ. ה אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין ‮¹בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. ו כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֺׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים: ז ‮¹"אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע‮¹ , כְּסוּי חֲטָאָה. ח אַשְׁרֵי־אָדָם לֹא יַחְשֺׁב יהוה לוֹ עָוֹן." ט הַאִם הָאֺשֶׁר הַזֶּה רַק לַנִּמּוֹלִים, אוֹ גַּם לָעֲרֵלִים? וַהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים כִּי ‮¹אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. י מָתַי נֶחְשְׁבָה לוֹ? כַּאֲשֶׁר הָיָה נִמּוֹל אוֹ כְּשֶׁהָיָה עָרֵל? – לֹא בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל, כִּי אִם בִּהְיוֹתוֹ עָרֵל. יא הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת ‮¹הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב ‮²לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה, יב וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה ‮¹לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

ההבטחה והאמונה
יג הֲרֵי ‮¹הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל־סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל־סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, יד שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים‮¹ , אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא ‮¹וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֺּקֶף. טו ‮¹הַתּוֹרָה מְבִיאָה ‮²זַעַם, וּבְמָקוֹם ‮³שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה. טז לָכֵן עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁכָּל זֶה יִהְיֶה ‮¹בְּחֶסֶד וְהַהַבְטָחָה תָּחוּל עַל כָּל הַצֶּאֱצָאִים, לֹא רַק עַל בְּנֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא גַּם עַל בְּנֵי אֱמוּנַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ, יז כְּפִי שֶׁכָּתוּב: ‮¹"כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". – לְעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלֹהִים ‮²הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים ‮³בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. יח וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב־הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ‮¹"כֺּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." יט אֱמוּנָתוֹ לֹא נִתְרוֹפְפָה גַּם כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ ‮¹כְּבֶן מֵאָה שָׁנִים חָשַׁב עַל ‮²תְּשִׁישׁוּת גּוּפוֹ וְעַל ‮³עֲקָרוּת שָׂרָה. כ הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֶאֱלֹהִים, כא בִּהְיוֹתוֹ ‮¹בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר ‮²הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. כב לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֺאת לִצְדָקָה. כג וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב ‮¹שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, כד כִּי אִם גַּם ‮¹לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ – הַמַּאֲמִינִים בְּמִי ‮²שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, כה הוּא אֲשֶׁר ‮¹נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה ‮²מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.

יעקב ב –
אמונה ומעשים
יד אַחַי, מָה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֺאמַר אִישׁ, "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה", ‮¹וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ? טו אָח אוֹ אָחוֹת אִם יִהְיוּ ‮¹עֵירֻמִּים וְאֵין לָהֶם לֶחֶם חֻקָּם, טז ‮¹וְאִישׁ מִכֶּם יֺאמַר לָהֶם, ‮²"לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְאִכְלוּ לָשֺׂבַע", ‮³וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם צָרְכֵי גּוּפָם – מָה הוֹעַלְתֶּם? יז כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, ‮¹אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ. יח וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֺאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, ‮¹וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי. יט אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים ‮¹אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם ‮²הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים." כ אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח ‮¹שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? כא ‮¹אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? כב רוֹאֶה אַתָּה כִּי ‮¹הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה, כג וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הָאוֹמֵר, ‮¹"וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בֶּאֱלֹהִיםוַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", וְגַם נִקְרָא ‮²"אוֹהֵב אֱלֹהִים". כד רוֹאִים אַתֶּם כִּי ‮¹בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כה וְכֵן גַּם ‮¹רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים כַּאֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת הַשְּׁלִיחִים וְשִׁלְּחָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת? כו כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם ‮¹הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.

עיונים בברית החדשה – הניסים

עיונים בברית החדשה – הניסים
חלק גדול מארבע הבשורות בברית החדשה מספרים על מעשי ניסים למיניהם – ריפוי עיוורים, גירוש שדים, האכלת המונים, הקמת המת, הליכה על המים, והנס הגדול מכולם שעליו מושתת כל האמונה – קימת ישוע מהמתים ביום השלישי לקבורתו.
אין טעם להיכנס לפרטיו של כל נס ונס, ומוטב תחת זאת להתייחס למושג הנס בכללותו, ולאמונה המתבססת על הנס.
למעשה, גם ביהדות ובתנ"ך יש ניסים רבים, כשהעיקרים שבהם, שיש המבססים עליהם את הדת כולה, הם יציאת מצרים ומעמד הר סיני, המתוארים בתחילת ספר שמות. ואולם, נראה שביהדות הנס הוא פחות מרכזי, כפי שכותב דוד פלוסר במאמרו 'הנס בישראל ואצל האומות', וזו לפחות דעתו –

"אם כן, קיים הבדל גדול בעניין הניסים בין הדת החדשה הזאת [הנצרות] לבין תורת ישראל: בשעה שהניסים וביחוד סיפור על הנס אודות האיש מהווים קוטב של הדת החדשה, תורת ישראל אמנם יודעת לספר אף היא על ניסים, אולם ניסים אלו אינם מרכז אמונתנו: הניסים הבודדים מתאשרים על ידי אמיתות תורת ישראל. הנס הגדול במרכזו של היהדות, היא בחירת ישראל וקיום הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא, במשך תולדות העם, ספק אם אפשר לקרוא לו נס במובן המצומצם של המלה, כי הרי פרטי תהליך קיום עמנו ניתן להבנה על פי החוקים הקיימים בהיסטוריה בכלל; אם מותר לומר, ההשגחה משתמשת בדרך כלל בקיום הבטחותיה כלפי ישראל בדרכים רגילות של התפתחות היסטורית".

ראו –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hanes.htm

וזו גם גישתו של הרמב"ם, הקוטב הרציונליסטי ביהדות –

"משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות: ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (דברים ה, ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג):

ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט) – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה": 
— רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ח.

ולהרחבה ראו –
קליין, על הנס בהגות היהודית –
http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/bisde_hemed/ness.htm

ואת ההשקפה הזו לקח עד הקצה שפינוזה, בפרק על הניסים, בספרו 'מאמר תיאולוגי-מדיני', שם הוא כותב –

"אבל משום שחוקי הטבע (כפי שכבר הראינו) מתפשטים לאין סוף והם מושגים על ידינו מבחינה מסוימת של הנצח, ולפיהם מתנהג הטבע בסדר קבוע ובלתי משתנה, לכן הם מראים לנו במידת מה את אינסופיותו, נצחיותו ואי השתנותו של אלוהים. לפיכך אנו מסיקים, כי אין בידינו להכיר על פי הנסים את אלוהים ואת מציאותו והשגחתו, אבל כל אלה אפשר להסיק בטוב יותר מן הסדר הקבוע והבלתי משתנה של הטבע. מסקנה זו אמורה בנס ככל שאין מובנו אלא מעשה הנעלה, או הנחשב כנעלה, מעל השגת אדם; כי ככל שנניח, כי הנס הורס או מפר את סדר הטבע, או סותר את חוקיו, כן (כפי שהראינו זה עתה) לא זו בלבד שאין הוא עשוי לתת לנו שום הכרת אלוהים, אלא אדרבה, הוא ישלול ממנו את ההכרה שיש לנו כדרך הטבע, ויביאנו שנטיל ספק באלוהים ובכל".

*

לעומת זאת, כאמור הנס, ובייחוד נס תחיית המתים, הוא יסוד מוסד, כאמור –

קורינתים א, טו –
יב וּבְכֵן, אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ‮¹ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם‮² שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? יג אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. יד‮¹ וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ‮² הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. טו וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֶאֱלֹהִים, שֶׁכֵּן‮¹ הֵעַדְנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי‮² הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה – וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; טז וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. יז וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה,‮¹ לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם‮² וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. יח וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר‮¹ מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ – אֲבוּדִים הֵם. יט אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.

עיונים בברית החדשה – רוח הקודש

עיונים בברית החדשה – רוח הקודש
כידוע, הנוצרים מאמינים בשילוש הקדוש, הכולל את האב, הבן ורוח הקודש. בנוגע לרוח הקודש זו כבר הבאתי את הפסוקים המאיימים –

מתי יב –
ישוע נגד בעל־זבול
כב אָז הוּבָא אֵלָיו אִישׁ‮¹ אֲחוּז שֵׁד וְהוּא עִוֵּר וְאִלֵּם. יֵשׁוּעַ רִפֵּא אוֹתוֹ וְהָאִלֵּם דִּבֵּר וְגַם‮² רָאָה. כג‮¹ הִשְׁתּוֹמְמוּ כָּל הֲמוֹנֵי הָעָם וְאָמְרוּ:‮² "הַאִם אֵין זֶה‮³ בֶּן־דָּוִד?"
כד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ זֺאת הַפְּרוּשִׁים אָמְרוּ: "זֶה אֵינֶנּוּ מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים אֶלָּא בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל שַׂר הַשֵּׁדִים."
כה הוֹאִיל‮¹ וְיָדַע אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם אָמַר לָהֶם: "כָּל‮² מַמְלָכָה הַמְפֻלֶּגֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ סוֹפָהּ לְהֵחָרֵב, וְכָל עִיר אוֹ בַּיִת הַמְפֻלָּגִים בְּתוֹךְ עַצְמָם לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד. כו אִם הַשָּׂטָן מְגָרֵשׁ אֶת הַשָּׂטָן, כִּי אָז הִתְחוֹלֵל הַפִּלּוּג בְּתוֹכוֹ, וְאֵיךְ תַּעֲמֺד מַמְלַכְתּוֹ? כז וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל, בְּעֶזְרַת מִי מְגָרְשִׁים אוֹתָם בְּנֵיכֶם? לָכֵן הֵם יִהְיוּ שׁוֹפְטֵיכֶם. כח אַךְ אִם עַל־יְדֵי רוּחַ אֱלֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים, כִּי אָז הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. כט אוֹ אֵיךְ יוּכַל אִישׁ לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל‮¹ גִּבּוֹר וְלִטֺּל אֶת כֵּלָיו אִם לֹא יִכְפֺּת תְּחִלָּה אֶת הַגִּבּוֹר? רַק אַחֲרֵי כֵן יָבֺז אֶת בֵּיתוֹ. ל מִי‮¹ שֶׁאֵינֶנוּ אִתִּי נֶגְדִּי הוּא, וּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹסֵף אִתִּי – מְפַזֵּר. לא עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף‮¹ יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ‮² גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח. לב כָּל הַמְדַבֵּר דָבָר נֶגֶד בֶּן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, אֲבָל כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֺּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא‮¹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא."

כלומר, יש כאן כמה דברים.
ראשית, ישוע מביא ראיה לכך שאין הוא פועל מטעם בעל זבול, או השטן, שהרי אחוזי השדים שהוא מרפא לקו על-ידי צד הטומאה, ואילו הוא מרפא אותם, ולכן כמאמרו – ממלכה המפולגת בעצמה לא תיכון.
זה אגב כלל בסיסי, שכדאי לאמץ אותו גם בישראל של היום, שבה המתיחות בין הפלגים הפוליטיים בשיאה. אם זה ימשיך כך, ואם לא נפעל לקירוב לבבות בין הצדדים השונים, הרי שעצם קיום מדינת ישראל נמצא בסכנה.
ועוד דבר שראוי לציון כאן הוא החלוקה לפלגים. בניגוד למה שישוע אומר, כל דת בסופו של דבר מתפלגת לפלגים שונים. זה קרה ביהדות, עם חסידים ומתנגדים, חרדים ורפורמים ועוד. זה קרה באסלאם, עם החלוקה לסונים ולשיעים בעיקר. וזה קרה גם בנצרות, וביתר שאת מכל דת אחת. אמנם החלוקה הבסיסית היא בין קתולים ופרוטסטנטים, אבל יש עוד אלפי פלגים וזרמים שונים ומשונים בתוכה.
שנית, האזהרה החמורה. מדוע ישוע מאיים על המחרף את רוח הקודש אף יותר מהמחרף אותו עצמו? איני יודע. בכל אופן, כפי שאמרתי בעבר, גם ביהדות יודעים יפה מאוד לאיים על הפונה ל'אלוהים אחרים', וראו בדברים יג. יסוד מוסד בכל דת – מונותיאיסטית לפחות – הוא, כנראה, האיום על היוצא ממנה לדת אחרת.

מנגד לכך, ישנו פסוק, שכבר הבאתי בעבר, וגם את הפירוש שמצאתי לו, ואביאם שוב. הפסוק הוא מדברי זכריה, בחזון אחרית הימים שלו –

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.
זכריה יג, ב.

כאן בדרך-כלל הפירוש הוא כדברי רש"י, שכותב –
וגם את הנביאים – נביאי שיקרא.
רוח הטומאה – יצר הרע.

אבל מלבי"ם כותב –
והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים – עד שגם שמותם לא יזכרו עוד, וגם את הנביאים הם נביאי הבעל שימצאו עוד בהודו חינא ויאפאן שעובדים עדיין לגלולים, וכן המנבאים שהם הדרשנים הנואמים נאום בניב שפתים להמשיך בני אדם אל אמונת הבל, יסיר מן הארץ – כמ״ש הרי״א שעוד נמצא בארץ ישראל נביאי דת הקאראן שנופלים על הארץ כנכפים ומדברים דברי נביאות בשם נביא השקר שלהם ברוח הטומאה שלח עליהם, ואז יעביר ה׳ רוח שקר הזה.

כלומר, הוא מתייחס לנביאים מודרניים. ואינני יודע מה כוונתו ב'נביאי דת הקאראן', אך שמא כוונתו לקוראן?
בכל אופן על סמך דבריו אפשר אולי לומר, כי אילו הם הנביאים בהא הידיעה הידועים היום? – ישו ומוחמד. ואם כך הוא ולהם הכוונה, כי אז רוחם מכונה כאן 'רוח הטומאה'. אך כל זאת בגדר ספקולציה.

*

אז אולי אעבור לממד החוויה האישית. על עצמי אוכל להעיד, כי אכן בזמן שאני צופה בסרטונים שהמשיחיים מפיקים, אני מתמלא ברוח מסויימת. והיא רוח מרוממת, אבל מחוסרת גבולות. הרבה יותר בנוח אני מרגיש עם הרוח הצנועה והשקטה של התנ"ך, ושל חלק ממקורות היהדות, את 'מי השילוח ההולכים לאט'.
כלומר, ללא ספק יש שם רוח, אבל השאלה איזו רוח זו? או נשאל בשפת הקבלה – אם מצד הקדושה או מצד הטומאה היא?
והנה, גם בברית החדשה, יוחנן מייעץ לנו באגרתו, לא להיכנע לכל רוח, אלא לבחון את הרוחות –

אגרת יוחנן א –
א‮¹ אֲהוּבַי, אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל רוּחַ, כִּי אִם‮² בַּחֲנוּ אֶת הָרוּחוֹת אִם מֵאֱלֹהִים הֵן, כִּי‮³ נְבִיאֵי שֶׁקֶר רַבִּים‮⁴ יָצְאוּ לָעוֹלָם. ב בָּזֶה תַּכִּירוּ אֶת רוּחַ אֱלֹהִים: כָּל רוּחַ‮¹ הַמּוֹדָה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בָּא בִּלְבוּשׁ‮² בָּשָׂר,‮³ מֵאֱלֹהִים הִיא; ג וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר‮¹ אֵינֶנָּה מוֹדָה בְּיֵשׁוּעַ‮¹  לֹא מֵאֱלֹהִים הִיא. זוֹהִי רוּחַ‮² צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי תָּבוֹא, וּכְבָר כָּעֵת הִיא בָּעוֹלָם. ד אַתֶּם,‮¹ יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם,‮² וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם, שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם. ה‮¹ הֵם מִן הָעוֹלָם; לָכֵן הֵם מְדַבְּרִים דְּבָרִים הַנּוֹבְעִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם‮² שׁוֹמֵעַ לָהֶם. ו אֲנַחְנוּ מֵאֱלֹהִים.‮¹ הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ לָנוּ; מִי שֶׁאֵינוֹ מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לָנוּ. מִתּוֹךְ כָּךְ מַכִּירִים אָנוּ אֶת‮² רוּחַ הָאֱמֶת וְאֶת רוּחַ הַתּוֹעָה.

אם כך, לדידם כל שאינו מודה להם פועל ברוח 'צורר המשיח', האנטי-כריסט, האנטגוניסט הגדול – שהרי כל דת צריכה אחד כזה. ובכל אופן עצה טובה יש כאן – בחנו את הרוחות!

עיונים בברית החדשה – על שמירת הלשון

עוד בעניין שמירת הלשון, הפעם מהברית החדשה, למי שמעוניין.

*

וגם לישוע דרשה על כך –

מתי יב –
העץ ופריו
לג "אוֹ ‮שֶׁהָעֵץ טוֹב וּפִרְיוֹ טוֹב, אוֹ שֶׁהָעֵץ רַע וּפִרְיוֹ רַע; שֶׁהֲרֵי בְּפִרְיוֹ נִכָּר הָעֵץ. לד ‮יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תּוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹבוֹת וְאַתֶּם רָעִים? הֵן ‮מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה. לה אִישׁ טוֹב מֵפִיק דְּבָרִים טוֹבִים ‮מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב‮ ; ‮אִישׁ רַע מֵפִיק דְּבָרִים רָעִים מֵאוֹצָרוֹ הָרָע. לו וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן ‮בְּיוֹם הַדִּין. לז מִדְּבָרֶיךָ ‮תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ ‮תֻּרְשַׁע."

וכן –
מתי טו –
ל." טז הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "גַּם אַתֶּם חַסְרֵי בִּינָה עֲדַיִן? יז הַאֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכָּל מָה שֶּׁנִּכְנָס לַפֶּה יוֹרֵד אֶל הַבֶּטֶן וּמוּטָל לַמּוֹצָאוֹת? יח אֲבָל ‮הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַפֶּה נוֹבְעִים מִן הַלֵּב וְאֵלֶּה מְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, יט כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת ‮מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים. כ אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, אֲבָל ‮אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם אֵינָהּ מְטַמֵּאת אֶת הָאָדָם."

ומובא גם באגרות, באגרת יעקב, שהוא אגב כותב חביב עליי, ולדעתי הוא טוב יותר ונאמן יותר למקור משאול, אף כי דבריו מעטים.

אגרת יעקב ג –

הלשון
א אַחַי, אַל יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם ‮¹לְמוֹרִים, שֶׁהֲרֵי יְדַעְתֶּם כִּי עָלֵינוּ יִהְיֶה ‮²הַדִּין חָמוּר יוֹתֵר. ב וַהֲלֹא ‮¹כֻּלָּנוּ מַרְבִּים לְהִכָּשֵׁל. מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדִבּוּר, אִישׁ מֻשְׁלָם הוּא וְיָכוֹל ‮²לָשִׂים רֶסֶן לְכָל גּוּפוֹ. ג הִנֵּה ‮¹בְּפִי הַסּוּסִים שָׂמִים אָנוּ רֶסֶן כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמְעוּ לָנוּ, וְכָךְ מְנַהֲגִים אָנוּ אֶת כָּל גּוּפָם. ד וְהִנֵּה גַּם הָאֳנִיּוֹת, אַף שֶׁגְּדוֹלוֹת הֵן וְנֶהְדָּפוֹת בְּרוּחַ עַזָּה, הֶגֶה קָטָן יְנַהֵג אוֹתָן אֶל הַמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה הַהַגַּאי. ה כֵּן גַּם הַלָּשׁוֹן אֵיבָר קָטָן הִיא, ‮¹וּמְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. רְאוּ אֵיזוֹ אֵשׁ קְטַנָּה מַבְעִירָה יַעַר גָּדוֹל! ו ‮¹  גַּם הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא, עוֹלָם שֶׁל עַוְלָה. הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵיבָרֵינוּ ‮¹וּמְטַמֵּאת אֶת כָּל הַגּוּף. הִיא מַצִּיתָה אֶת גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְנִצֶּתֶת ‮²בְּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. ז כָּל מִין בְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְחַיּוֹת הַיָּם, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי יָכוֹל ‮¹לְהִשְׁתַּלֵּט עָלָיו, וְאָכֵן הִשְׁתַּלֵּט. ח אֲבָל הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ; רָעָה הִיא וְחַסְרַת מַעְצוֹר, ‮¹וּמְלֵאָה אֶרֶס מָוֶת. ט בָּהּ מְבָרְכִים אָנוּ אֶת הָאָדוֹן וְהָאָב, וּבָהּ מְקַלְּלִים אָנוּ אֲנָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ ‮¹בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. י מֵאוֹתוֹ הַפֶּה ‮¹יוֹצֵאת בְּרָכָה וְגַם קְלָלָה. אַחַי, לֹא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה. יא ‮¹הֲיַבִּיעַ הַמַּעְיָן מַיִם מְתוּקִים וּמַיִם מָרִים מִמּוֹצָא אֶחָד? יב אַחַי, הֲיוּכַל עֵץ הַתְּאֵנָה לַעֲשׂוֹת זֵיתִים, אוֹ הֲתוּכַל הַגֶּפֶן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים? כֵּן גַּם מְקוֹר מַיִם מְלוּחִים אֵינֶנּוּ מֵפִיק מַיִם מְתוּקִים.

והוא ממשיך –
החוכמה אשר ממעל
יג מִי בָּכֶם חָכָם וְנָבוֹן? ‮¹יַרְאֶה נָא מִתּוֹךְ הִתְנַהֲגוּתוֹ הַטּוֹבָה אֶת מַעֲשָׂיו הַנַּעֲשִׂים ‮²בַּעֲנָוָה וְחָכְמָה. יד וְאִם ‮¹קִנְאָה מָרָה וּמְרִיבָה בִּלְבַבְכֶם, אַל תִּתְגָּאוּ. ‮²אַל תְּשַׁקְּרוּ לְנוֹכַח הָאֱמֶת. טו אֵין זוֹ הַחָכְמָה הַיּוֹרֶדֶת מִמַּעַל, אֶלָּא זוֹ שֶׁהִיא ‮¹אַרְצִית ‮²וְנוֹבַעַת מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים. טז הֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ ‮¹קִנְאָה וּמְרִיבָה, שָׁם מְהוּמָה וְכָל מַעֲשֶׂה רַע. יז אֲבָל ‮¹הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל, רֵאשִׁית טְהוֹרָה הִיא; לְאַחַר זֺאת אוֹהֶבֶת שָׁלוֹם, מְתוּנָה, נוֹחָה לְהִתְרַצּוֹת, מְלֵאָה ‮²רַחֲמִים וּפְרִי טוֹב, וְאֵין עִמָּהּ ‮³מַשּׂוֹא פָּנִים וּצְבִיעוּת. יח ‮¹וּלְעוֹשֵׂי שָׁלוֹם ‮²פְּרִי הַצֶּדֶק ‮³נִזְרָע בְּשָׁלוֹם.

דובר תמים יתעבו

כפי שאמר אורוול בתמונה המצורפת, כשהחברה ברע, שונאים את התם דובר האמת.
גם עמוס ידע זאת –

שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ.
עמוס ה, י.

וגם בעל משלי –

אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ.
משלי כט, י.

אין צורך בפירוש.

בפשע שפתים מוקש רע

מקרה מצער מאוד של הכתב הצבאי של ערוץ 20, שאמר בשידור –
"(רקטה) אחת נופלת במגרש כדורגל בישוב ערבי גדול, לצערנו הרב זה לא הביא להמוני הרוגים שם."
לא האמנתי כששמעתי את זה, והדברים חמורים מאוד.
אז אמנם כבר התנצלו ואף פיטרו את הכתב הזה, אבל עדיין יש להצטער שדברים אלו בכלל נאמרו.

ובדיוק אתמול שמעתי חלק משיעור של הרב אשרוב, שדיבר על שמירת הלשון וענייני לשון הרע. אני עצמי אביא שלושה פסוקים במשלי שמדברים על כך –

הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ.
משלי ד, כד.

רד"ק –
ולזות שפתים – הפה כולל כל מה שבפנים מן השפתים, והשפתים הם החותכים הדיבור. ורוצה לומר בעוד שהדבר בתוך פיך תמנענו שלא תוציאנו אל שפתיך כשהוא מעוקל. ואחר כן, אפילו אם היה בפיך, אל תוציאנו בדבור.

ולזות שפתים וגו׳ – פירש ר״ש: שלא תדבר דבר שירחיבו בני אדם פה עליך, כלומר: שאם תדבר רעה על בני אדם, הם ידברו עליך רעה. ועל כן הרחק זה מעליך ואל תדבר אלא היושר.

*

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק.
משלי יב, יג.

רבנו יונה –
בפשע שפתים מוקש רע – האיש הרע לא בצרה גדולה יוקש, כי גם במקרה קל יפול ופיו יכשילהו וינקש בפשע שפתיו, כענין שנאמר: ויכשילהו עלימו לשונם (תהלים ס״ד:ט׳).

ויצא מצרה צדיק הצדיק אף על פי שקרה לו המוקש והצרה קרובה אליו יצא מן הצרה ויושע. והנה ביאור ענין שורש הצדיק וכי ענין הרשע בהפך.

*

כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע.
משלי כו, כג.

מצודת דוד –
כסף סיגים – כמו המצפה כלי חרס בכסף המעורב בסיגים, הנה כאשר יראה הרואה כי סיגים המה יתן לב לבחון בפנימיותם וימצאם חרס, כן השפתים הרודפים אחר אהבת הבריות ובלבו יחשוב מרמה, הנה כאשר ימצא בשפתיו מאומה רע ואם מעט הוא, ידוע תדע שלבו מלאה זדון.

המשך קו הסנגוריה

ממשיך בקו הסנגוריה על ישראל, שהסברתי בפוסט הקודם –

ישעיה נד –

(טז) הן [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל.

אנכי בראתי משחית לחבל – אם כך, גם הרע הוא מאת ה', וכבר כתבתי על כך. ואם כך הדרך להתגבר עליו היא עשיית הישר והטוב.

(יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה.

כל כלי יוצר עליך לא יצלח – חלק בגלל כיפת ברזל, חלק בגלל השגחה עליונה, כפי שכתבתי בפוסט קודם.
וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי – במשפטי האג. כך קרה בדו"ח גולדסטון, שלבסוף חזר בו, וכך אולי יהיה עם החקירה שנפתחה עכשיו, ולפי מה שמסתמן – גם זו שתיפתח בעתיד.

ובפירוש המסורתי –
מצודות –
ואנכי בראתי משחית לחבל – בראתי איש משחית לקלקל את הכלי ההוא ור״ל אני המגרה בך את האויב ואני המשלימו עמך ומתיש כחו.

כל כלי יוצר עליך – כל כלי זיין אשר יחדדוהו בשבילך להלחם בך.

לא יצלח – את בעליו לא יצלח כי לא יזיק לך.

וכל לשון – כל איש לשון מדבר גדולות אשר תקום עמך למשפט להתווכח עמך.

תרשיעי – את תרשיעי אותו במשפט ויצא מחוייב ותשארי זכאית ר״ל לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדיבור.

*

מצד שני, מישהו פרסם בפייסבוק את הפסוק, שכבר התייחסתי אליו בעבר –

רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.
עמוס ג, ב.

ואכן, למעשה, לאורך כל הגלות עם ישראל סבל הרבה, כידוע. וגם עכשיו הוא סובל, וזה שהוא 'מנצח' לא אומר שהוא לא סובל.

עד כאן, בינתיים.

*

וצדקתם – וכן שומעים על 'צדקת דרכנו'. האמנם? בזאת נדון בעתיד.

*

המשך –
והנה שני ההפכים נמצאים בישעיה סג –

ט בְּכָל צָרָתָם לא [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם. 

כאן ההגנה האלוהית. אך מיד –

י וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם.

כאן ההתקפה האלוהית. והכול בהתאם למעשים.
כמו כן, מומלץ לקרוא את הקטע בשלמותו – חציו השני של ישעיה סג. יש להודות כי פסוק ה'התקפה' הוא יחיד, בעוד דיבור ה'הגנה' הוא נרחב. וכן הוא כותב –

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה.
ישעיה נד, ח.

הסתרת הפנים היא ל'רגע', וכנראה הכוונה היא לגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה. אבל האם הגלות השנייה בת אלפיים השנים היא 'רגע'? כלל וכלל לא. וגם אם נאמר כדרשת חז"ל על הפסוק 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול' – שרגע אצל אלוהים הוא אלף שנים, הרי שלנו פה שני רגעים…

עד כאן השקלא-וטריא שלי בנושא זה.

עוד בעניין האדם

שוב אדרש לפסוק זה –

וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
יחזקאל לד, לא.

ולדרשתו הבעייתית, אך המשפיעה מאוד –

בבא מציעא קי״ד ב:ב׳
דתניא ר"ש בן יוחי אומר קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.

ואילו הפשט הוא אחר –

מצודות –
ואתן צאני. וחוזר ומפרש צאן מרעיתי הצאן שאני רועה אותם דעו שאדם אתם ר״ל אינכם בעיני כבהמות אלא חשובים וכדרך בן אדם ואני מייחד שמי עליכם להקרא אלהיכם ולא הייתי מייחד שמי עליכם אם הייתם בעיני כבהמות:

וניתן לדרשו בצורה אחרת, עם שיר שמצאתי בפייסבוק –

אִם בֵּין הַהֲמוֹנִים תַּחֲזִיק בְּמִדּוֹתֶיךָ
וּבֶחָצֵר מַלְכוּת תֵּדַע לִנְהֹג פַּשְׁטוּת
אִם לֹא יוּכְלוּ לְךָ אוֹיְבֶיךָ אוֹ רֵעֶיךָ
אִם כָּל אָדָם תּוֹקִיר כַּיָּאֶה וְכַיָּאוּת;

אִם לְמַלֵּא תּוּכַל כָּל רֶגַע לֹא סוֹלֵחַ
בִּמְלוֹא שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת שֶׁל יֶזַע וְשֶׁל דָּם,
לֵךְ תִּהְיֶה הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ,
וְעוֹד יוֹתֵר מִזֶּה, בְּנִי – תִּהְיֶה אָדָם!

רודיארד קיפלינג, "אם," תרגם משה זינגר.

אם בין המונים תחזיק במידותיך – כמאמר חז"ל – 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'.
אם כל אדם תוקיר כיאה וכיאות – כמאמר חז"ל – 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'.
לך תהיה הארץ וכל אשר עליה – כמאמר הפסוק –

צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
תהילים לז, כט.

צלם וצילום

עוד בעניין צלם אלוהים.
בספרי 'יסודות הבניין' קישרתי את המושג 'צלם אלוהים' גם למילה המודרנית – 'צילום'. כי מהו צילום אם לא מתן צורה, צלם ודמות, לתופעה טבעית כלשהי.
ואולם, עיקר הדגש בצילום הוא צילום בני אדם. בספרות המקצועית של צילום הסטילס והצילום הקולנועי נאמרו מילים רבות על כך, ועל עצם המדיום הזה. אני אמנם עשיתי שני תארים בלימוד קולנוע וטלוויזיה, אך כאן לא אאריך בכך.
מה שברור שלתמונה יש אפקט גדול, הרבה יותר מאשר למילים, וכפי שאומרים – 'מילה אחת שווה אלף מילים'.

כך ראיתי עכשיו מונולוג של דובר אנגלית אחד, בו הוא מזכיר תמונות שונות –
התמונה של הילדה הבורחת עירומה מההפצצות בוויאטנם, ששינתה את דעת הקהל האמריקאי על המלחמה. או התמונה של הילד הסורי, שנמצא מת וזרוק בחוף, אחרי שניסה למצוא מקלט באירופה – תמונה שהביאה לשינוי דעת הקהל בנוגע לסוגיית הפליטים.
המכנה המשותף – תמיד אלו תמונות של אנשים, הרבה פעמים של ילדים, והרבה פעמים תמונות של סבל.
לעומת אלה, הדובר בסרטון הביא את תמונת הטילים המפורסמת, המצורפת גם כאן, וטען כי זו התמונה האיקונית של המלחמה.
מצד אחד זה נכון – זו תמונה שהתפרסמה מאוד, וכן נעשו על-פיה הרבה ממים, עם כיתובים שונים. אבל למעשה, זו אינה יכולה להיות תמונת המלחמה, כי העיקר חסר בה – אנשים!
אנשים תמיד יהיו חשובים יותר ממכונות המלחמה. וכך למרות שמבחינה טכנולוגית, פוטוריסטית, ואף אסתטית, זו תמונה מופתית, הרי שחסר בה העיקר. וכך כשראיתי אותה לראשונה הגבתי – הטילים נראים יפה מאוד באוויר, אבל הרבה פחות יפה כשהם נוחתים באדמה.

אז מה כן יכולה להיות תמונת המלחמה? האמת שראיתי כמה תמונות כאלה – תמונות של הנפגעים מההפצצות בעזה, ובעיקר תמונה אחת מחרידה, של שני ילדים פגועים. התמונה הזו צמררה והחרידה אותי, אך כמובן שאיני יכול לשתף אותה כאן.
בכל אופן, לכל העוסקים ב'הסברה' – דעו לכם שכוחה של תמונה אחת כזו רב מרבבות מילותיכם, לפחות בעיניי האזרח הפשוט שנחשף אליה. באשר לממשלות – כאן כבר נכנסים ענייני פוליטיקה שונים.
ולמה? כי הרגש תמיד יהיה חזק יותר מהרציונליזציות. ולדעתי – בדין ובצדק שכך הוא.
ולמה זה? כי, כאמור, הצילום, מלשון צלם, אכן משקף את 'צלם האדם', המשותף לכל, ועל כן הוא חרוט עמוק ביישות כל אדם ואדם על פני הארץ. מילים, לעומת זאת, ועימן המחשבות המבוטאות בהן, משתנות משפה לשפה, לשם המשל. כלומר – אין הן אוניברסליות.
וזאת למרות שאת הכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה' מתרגם אונקלוס – 'לרוח ממללה', כלומר לרוח מדברת. וכן, כפי שציינתי בפוסט קודם, אריסטו הגדיר את האדם כ'חי חושב', או 'חי מדבר'.

לבסוף, גם צה"ל מדבר במונחים אלה – על רצונו להשיג 'תמונת ניצחון'. לא ניצחון, אלא 'תמונת ניצחון'. כי היום לא המציאות חשובה, אלא הייצוג שלה, כפי שכבר הבחינו ההוגים הפוסט-מודרנים, ובעיקר בודריאר, בספרו המכונן 'סימולציה וסימולקרה'. באשר לאפשרות ההצלחה של ניסיון זה – ימים יגידו.

לא בחיל ולא בכוח

אי אפשר לומר שהתנ"ך בוחל במלחמות, שהרי הוא מלא בהן. אבל קיימים בו גם פסוקים אנטי-מלחמתיים רבים, ואביא כמה מהם.

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.
זכריה ד, ו.

דברים ח –
יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

תהילים לג –
טז אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. יז שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט. יח הִנֵּה עֵין יְהוָה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. יט לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. כ נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַיהוָה עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כא כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. כב יְהִי חַסְדְּךָ יְהוָה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ.

*

המשותף לכל הכתובים – המלצה לא להשען על הכוח, אלא על הרוח ועל האמונה.

ובאשר לכתוב 'שקר הסוס לתשועה' – אני שומע הדהוד שלו בדברי ריצ'רד השלישי במחזהו של שייקספיר – 'ממלכתי תמורת סוס'!
(My Kingdom for a Horse).