האמת והשלום.
ישנו ויכוח ותיק ביני ובין אבי. אבי אומר שהשלום חשוב מהאמת, ואני אומר ששניהם כאחד חשובים – האמת והשלום אהבו. גם בפרקי אבות מובא דבר זה, ושם נאמר שהעולם עומד על האמת ועל השלום, יחדיו – רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.
אז מאיפה הביא אבי את רעיונו? פשוט, חז"ל אומרים שמותר לשנות לפעמים את האמת מפני השלום.
אבל, אומר אני, אלה מקרים נדירים, שקרים לבנים, למשל כשאומרים לחתן – כלה נאה וחסודה. אך בדרך כלל צריך לדבוק באמת. שהרי הפסוק אומר – מדבר שקר תרחק. ונדייק – תרחק ולא תימנע לגמרי, כדרכי לדרוש, ובאופן המתאים גם לדברי חז"ל.
אבל היפוכו הוא הדבקות בשקר וזה ודאי מגונה. והוא מנהג יעקב ולא ישראל, כפי שהעליתי בפוסט קודם.
אם כך אני דבק בעמדתי – גם האמת וגם השלום חשובים. (ובאופן אישי – גם שלום, אחיה הצדיק של גיסתי רעות, וגם אני).
והנה, לשיטתו של אבי גם אמת אין ודאי, אך גם שלום אין. לא רק שאין שלום בינינו ובין הפלסטינים, אלא גם בתוך העם יש קרע וקיטוב, ויעידו על כך ההפגנות שמתרחשות כבר שבועות רבים.
ובפוליטיקה, זו מדיניות ביבי, הטובה רק לצד אחד, אלה שיש להם, ואילו צד אחד נותר מקופח ו'חמוץ'. אך ישעיה אומר – 'אשרו חמוץ'. ואת כל מכשלות הביביזם כבר כתבתי במקום אחר.
וגם בדת – הדת היהודית מתבססת ברובה על שמיעה – שמע ישראל – ושם אבי שמעון. אך מה עם דין הראיות? על כך דיבר הרמב"ם, ואחריו עוד יותר שפינוזה. ואני, שפינוזיסט אני. לכן לשווא ינסו לעשות לי פסיכולוגיזציות שונות, כפי שעושים כל הזמן, ולדבר איתי על מה שנראה לי ומה אני מרגיש או חושב או מדמיין. אני הולך לפי דין הראיות. ובחודשים האחרונים נתקלתי בשורת ראיות, עובדות, שלא הוסברו כראוי, או שבכלל לא זכו לכל מענה. ועל חוסר המענה הזה כתבתי את המאמר הקודם על משלי א וזרתוסטרא.
ולמעשה על כל הדברים האלה כתבתי כבר בספרי 'יסודות הבניין', אלא שמעטים קראו אותו. ושם אני מפרט אכן את כל יסודות הבניין המחשבתי והמדיני. שם אני מדבר למשל על חשיבות העובדות בכל ויכוח בין שני צדדים. וכאילו לאוויר דיברתי, כאז כעתה.
ודבר זה הוא גם כנראה מה שגרם לי לעזוב את הדת מלכתחילה. פשוט תשובות לא מצאתי, וגם לא אמת. את אלה מצאתי בעצמי רק לאחר שיצאתי משורות הדת הקונוונציונלית. הקונוונציונלית דייקא, שהרי אני בעצם אדם לא פחות דתי מהם, אלא שאני עברי והם רבניים. על ההבדל בין השניים כמדומני שכבר כתבתי וכנראה עוד אכתוב.
זו על כל פנים תפיסת העולם שלי, וזה הוויכוח ביני ובין אבי, בין דור ההמשך לדור הישן.

משלי א וזרתוסטרא. (וגם איכה וירמיה).
בחודשים האחרונים, לאחר שעזבתי את דירתי באוסישקין, שהייתה פח יקוש, כמסתבר, הרביתי להביא שני עניינים – משלי א וברירות זרתוסטרא. עתה אתייחס לשניהם, שגם קשורים זה בזה.

תחילה ברירות זרתוסטרא.
זרתוסטרא הוא אבי הדת הזורואסטרית הבבלית, שמחלקת את העולם לטוב ולרע, עם שני אלים בהתאם. ביהדות יש אמנם אל אחד, אך היא שאבה רעיון זה מהזורואסטרים, וכך נכנס לתנ"ך השטן. וגם ישעיה השני, שגדל בבבל, מרבה להתייחס לרעיון זה, כשלדעתו גם הרע מקורו באל – 'ואנוכי בראתי משחית לחבל', למשל. כלומר, הוא מתעמת עם הרעיון.
וגם בהמשך ההגות היהודית מאומץ הרעיון הזורואסטרי של מלחמה בין כוחות הטוב והרע. הבולט ביותר כאן הוא הרמב"ם, שאמר שלעולם יראה עצמו אדם חציו חייב וחציו זכאי ויטה לצד הזיכוי. רעיון זה מופיע כבר בגמרא, ואולם הרמב"ם מפתחו יותר. הוא מדגיש את רעיון הבחירה החופשית ומעמיד אותו כמרכזי, ממש כמו זרתוסטרא. וזהו גם עיקרון המשפט, שכן זרתוסטרא שופט הוא, וגם הרמב"ם היה דיין. משפט קורה כאשר יש שתי ברירות והאדם צריך לבחור בין שתיהן, בין הטוב ובין הרע, והוא נשפט על בחירתו. כך גם הרמב"ם אומר על התשובה, שתשובה אמיתית היא כאשר בא לידיו אותו מעשה והוא נוהג אחרת, כלומר תיקן את דרכיו באופן מעשי.
וגם בחסידות בא לידי ביטוי רעיון זה, אם כי בצורה אחרת שלו. כי רעיון מרכזי בחסידות הוא לדון לכף זכות. כך אומר רבי נחמן מברסלב בתורת 'אזמרה' המפורסמת שלו, וכך נהג רבי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, וכך נהג גם הבעל שם טוב, אבי החסידות. ניתן לטעון אפילו שזה עיקרון הבסיס של החסידות, כלומר – הטייה לכיוון הזכות, הטיית חסד, כלומר – ממש שורש המילה חסידות. וכתבתי על עניין זה כבר בספרי 'יסודות הבניין', בפרק על הטיית החסד. אלא שמידת החסידות מתעלה על מידתו של זרתוסטרא, שנוהג במידת הדין בלבד.
ואולם, אין העולם יכול להתקיים בלא דין. ואמנם גם בלא חסד הוא אינו יכול להתקיים, כמאמר חז"ל על הבריאה.
כשאני גרתי בדירתי נהגתי תמיד במידת החסידות ולימדתי זכות, למרות שהמצב האטבייקטיבי היה רחוק מכך מאוד. ואולם עתה איני מלמד עוד זכות, אלא חובה. לכן ניתן לומר, שקודם המצב היה 'דור שכולו זכאי', כי היה עליו לימוד זכות, ואילו עתה הוא 'דור שכולו חייב', כי יש עליו לימוד חובה.
לימוד החובה בא בגלל התנהלות כושלת, ובעיקר בכלל חוסר המענה. אם לא עונים – מענים, טבעתי כבר את הפתגם. וכן כבר כתבתי את הפסקה הבאה –
אז מה כן הדרך הנכונה לפעול? פשוט בהידברות, זו הדרך היחידה. לדבר אל הסלע, לא להכות בו. לדבר, לא להדביר. לַענות, לא לְענות. לדבר, ולא לשתוק ולהתעלם, כי אלם-שתיקה הוא גם אלם-אלימות. וכפי שכתוב בתהילים בעניין המשפט – הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן? וכל המשכו שם.
דבר זה, ובעיקר הציטוט מתהילים, נכון גם לגבי הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן. וכבר כתבתי גם – כולם מדברים על משפט, אף אחד לא מדבר על צדק.
ובאופן הפשוט ביותר – אני מרגיש מבודד ומנודה וניזוק, וה'לא עונים' שזכיתי בו בשפע פשוט הוציא אותי מדעתי. לכן כרגע אני אפילו לא מצפה למענה וכותב לעצמי, כשם הבלוג שלי – מחשבות לעצמי.

משלי א.
ואולם לדבר זה יש השלכות, והוא החלק השני בדבריי – משלי א, בחלק השני שלו. שם הוא מביא מדברי החוכמה, שדיברה ולא קיבלה מענה. והוא שם אומר דברים קשים – אשמח בבוא אידכם, יען קראתי ואין עונה, גם אתם תקראו ולא תיענו. זו מידה כנגד מידה, וזו מידת הדין, כדרך זרתוסטרא. מידת הדין היא אפוא גם דרך החוכמה.
אני אביא להלן את כל משלי א, אך יש להתרכז בעיקר בחלק השני שלו –

משלי א –
א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. ב לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. ג לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. ד לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה. ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. ז יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ.

ח שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. י בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא. יא אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם. יב נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר. יג כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. יד גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. טו בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם. טז כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם. יז כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף. יח וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם. יט כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח.

וזה העיקר –
כ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. כא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. כב עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. כג תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. כה וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. כו גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. כז בְּבֹא כשאוה [כְשׁוֹאָה] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. כח אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. כט תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ. ל לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. לג וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה.

כאן ממש נאצו את החוכמה, כמו שאומר גם משורר תהילים – 'עצת עליון נאצו'. וזה מה שקרה כאן בעצם, גם איתי וגם עם המדינה. נאצו גם את עצת אל עליון וגם את עצת בית המשפט העליון, והכול כדי לכסתח את ביביהו המושחת.

החלק הבא, הוא חלק העונש, יצריך מאמר נפרד. אני כאן העליתי את המגילה האחרונה שטרם עסקתי בה כראוי, היא מגילת איכה, שבה מתואר חורבן ישראל בימי בית ראשון. כי אני סבור שמדיניות ישראל היום, כשהיא שמה כשר את בן גביר הגזען, יכולה להוביל לחורבן כזה, חורבן בית שלישי. כמו כן קראתי שוב בעיון את ספר ירמיה המדבר על כך, וגם אצלו אפשר למצוא ביטויים קשים מאוד, לא פחות מאשר אצל מחבר משלי א. הוא ממש מקלל את ישראל שתבוא עליהם רעה בעבור מה שעשו לו. והוא טוען שגם בית אביו בגדו בו, ממש כיוסף, וכן כמשורר תהילים שאומר 'כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני'. המאמין האמיתי אינו חנף, אלא הולך בדרך התום היושר, שהיא גם דרך האמת והעוז.
מאולם מחישוביי המוזרים הגעתי לכך שלא יבוא חורבן על ישראל, אלא רק עת צרה ליעקב, ליעקב דייקא, וממנה יוושע. אמנם יוושע אך במחיר חורבן הצפון, שכן הם איבדו את הצפון, ואת המצפון, ואת המצפן. וגם חז"ל אמרו בגמרא בסימני הגאולה – הגליל יחרב והגולן ישום. אך כליה לא תהיה.
ואיך יוושע ישראל? הכתוב אומר – ולשבי פשע. הם יצטרכו לשוב מפשעם, הווה אומר – שעתה פושעים הם.
גם בדירתי שמעתי את מדריך המטיילים למטה אומר שכהנא אמר שהגאולה תבוא כאשר עם ישראל יעשו תשובה. אני חושב שהוא צדק בכך, וצעקתי לכן מהחלון – גם שעון מקולקל צודק פעם אחת (צריך לומר פעמיים). ובכלל אגב מוזר שמדריך זה הזכיר את כהנא בעודו ליד בית פרופ' ליבוביץ, שהוא היפוכו הגמור. פרופ' ליבוביץ התנגד לכיבוש, שהוא כמסתבר 'פשע עמי', שעליו מדבר ישעיהו השני. ונראה שפשע זה הגיע לשיאו עם כניסת מפלגת 'עוצמה יהודית' לממשלה. כל התנ"ך הרי מלא בכך שאין להסתמך על הכוח אלא על האמונה והצדק, למשל בדברי הנביא – 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי'. וכן בתהילים מוזכר רעיון זה, למשל – 'שקר הסוס לתשועה' (מכאן שאב שייקספיר?), או – 'לא בשוקי איש יחפוץ'.
אז הנה בעצם כבר פירטתי את עניין איכה וירמיה, הוא עניין העונש, ואסתפק בכך. ימים יגידו האם אני צודק או לא. הנה עוד ברירת זרתוסטרא, והפעם היא מכוונת לאל עצמו. האם אל צודק הוא או לא?

המילה קרוב מופיעה ב-80 פסוקים בתנ"ך, ואני מביאה כאן כי היא מופיעה בשני הקשרים מעניינים. האחד הוא קרבת ה' ליראיו, והשני הוא קרבת יום ה' אצל כמה נביאים.

קרבת ה' ליראיו מופיעה למשל בפסוקים הבאים –
דברים ד, ז
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו.

דברים ל, יד
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

מלכים א ח, נט
וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

ישעיהו נה, ו
דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.

ישעיהו נז, יט
בּוֹרֵא (נוב) [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו.

לעומת זאת ירמיה מדבר על החנפים שה' קרוב רק בפיהם –
ירמיהו יב, ב
נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם.

ועל כך שה' גם רחוק –
ירמיהו כג, כג
הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם יְהוָה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק.

ויום ה' הקרוב מופיע אצל כמה נביאים –
יואל א, טו
אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא.

יואל ב, א
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קׇדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם יְהוָה כִּי קָרוֹב.

יואל ד, יד
הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ.

עובדיה א, טו
כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה עַל כׇּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.

צפניה א, ז
הַס מִפְּנֵי אֲדֹנָי יְהוִה כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה כִּי הֵכִין יְהוָה זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו.

צפניה א, יד
קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם יְהוָה מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר.

ובתהילים כעניין הראשון –
תהילים לד, יט
קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.

תהילים עה, ב
הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ.

תהילים פה, י
אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ.

תהילים קיט, קנא
קָרוֹב אַתָּה יְהוָה וְכׇל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת.

תהילים קמה, יח
קָרוֹב יְהוָה לְכׇל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.

שיטת מכירת העבדים בישראל, עלי ידי אנשים דתיים.
אמנם יש איסור מפורש לכך בתורה –

וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃

שמות כא, טז

.

אך הם מתחכמים, כי כתוב 'ונמצא בידו', אך אם לא נמצא בידו – פטור. זו דרך המחשבה של התלמודיים. כמובן שזו הערמה חסרת טעם.
אך הם דאגו להסתיר את המידע המבוקש למען לא ימצא. זו התרמית השערורייתית שלהם.

בספר משלי כתוב –
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

משלי כח, יג

.

לכן ברור שהדרך הנכונה היא להודות באמת ולא להמשיך לרמות. (אנו ברמת כיתה א', אך זו 'הסחורה').
מעבר לכך, זו תופעה מחפירה ביותר ומתועבת.

מהי שיטת העבדות? 'למען תפוס את בני ישראל באיבר מינם'. מניפולציה מינית נתעבת משעבדת את האדם ושואבת ממנו את כוחו – הליבידו שלו, בלי לתת תמורה. זו חרפה!
מעבר לכך זו הטרדה מינית לכל דבר ועניין ואף אונס.
כל זה ברשות החוק וברשות הרבים.
זו חרפה ושערוריה מדרגה ראשונה!
כל טענה המושמעת כלפי אדם הנמצא בעבדות – חסרת טעם ופשר.

זה המצב כרגע כאן.

הביביסטים, זוכרים? הם בעיקר מגנבי דברים ומהפכיהם. בקיצור – תוכיים. וכאן מופיעים גם הקופיים, מה לעשות. והשנהבים – שן הפיל. אלה מוזכרים בפסוק אחד שבא פעמיים –
"כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבֹוא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים׃" (מלכים א י 22).

"כִּי־אֳנִיֹּות לַמֶּלֶךְ הֹלְכֹות תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלֹושׁ שָׁנִים תָּבֹואנָה אֳנִיֹּות תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאֹות זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹופִים וְתוּכִּיִּים׃ פ" (דברי הימים ב ט 21)

פסוק המשך –
"ל͏ַעֲלוּקָה  שְׁתֵּי בָנֹות הַב הַב שָׁלֹושׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא־אָמְרוּ הֹון׃" (משלי ל 15)

כלומר, רדיפת בצע, מציצת דם כעלוקות, בגרסת הקפיטליזם החזירי. או – כלביות.

בכל מקום בתנ"ך למשפט יש ערך חשוב. רק פסוק אחד נגד – 'מקום המשפט שמה הרשע' – ורק אותו מצטטים הימנים.
בכל מקום בתנ"ך רדיפת בצע נחשבת לדבר שלילי, רק פסוק אחד נראה הפוך – 'והכסף יענה את הכול' – ורק לפיו הולכת כלכלת הימין.
מעניין ששני פסוקים חריגים אלה הם ממגילת קהלת.

©כל הזכויות שמורות לחגי הופר, 9.7.23

בעקבות שיחתי עם בת דודתי היקרה נעמה – דיברנו על כמה רצוי שיהיה יום עבודה. היום מקובל לומר שביום עבודה יש 8 שעות, אבל כמעט כולם עובדים הרבה יותר.
אני אמרתי שלדעתי זה מוגזם ולא בריא, כי לאדם יש עוד צרכים נפשיים שהוא צריך למלא. והשתכבדות מוגזמת לעבודה היא גם הפרעה שיש לה שם – וורקוהוליזם. בשפה שלי זו 'עבדות מצרים'.
אך היא עצמה אמרה דבר מאוד מעניין. שיש תכונה מסוימת ליום, ולכן אני השלמתי אותה ואמרתי שלכן יש עקרונית לעבוד ביום ולא בלילה. את שעות החשכה יש להקדיש לדברים אחרים.
זה מאוד מתאים לדרך שלה. דבר אחד הוא שמלטונין מופרש בשעות הבוקר, ביום, והוא זה שעוזר איר כך לישון. ודבר שני אשאיר לפעם אחרת.
אז אמרתי שיש פסוק כזה בקהלת –

מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.
קהלת ה, יא.

אז באמת אין חדש.

משפט הוא לא דבר קל, כי הדין מכריע גורלות. לכן משפט מעורר יראה, ובית המשפט צריך לקבל את הכבוד הראוי לו.
גם הרבה כעס יש על בית המשפט. אם הדין מעוות – הכעס מוצדק, אך אם לא – הכעס יחזור לכועס – 'ועל קדקדו חמסו ירד'.
מזמור עו עוסק במהות המשפט.

תהילים עו –
א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר. ב נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ. ג וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן. ד שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה. ה נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף. ו אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם. ז מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס. ח אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ. ט מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. י בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה. יא כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר. יב נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיהוָה אֱ‍לֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא. יג יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ.

מהו 'חמת אדם תודך'?
שני פירושים –
לפי רד"ק, הכועסים ייאלצו להודות באמת ובצדק –
כי חמת אדם תודך – אמר כנגד האל: אותם בני אדם שנאספו על ירושלם להלחם והיתה חמתם אליך הם יודו לך על כרחם כלומר חמתם תשוב הודאה לך.

ולפי מצודות חמתם תוביל לעונש –
חמת אדם – החמה היא המביא ההודאה לה׳ כי סוף הדבר אשר יענשו.

שארית חמות – ובעבור זאת תחגור מסביב לאסור ולקשור שארית החמה ר״ל לא יכעסו עוד מעתה.

וגם כאן יש בחירה –
אפשר להודות לפני העונש או אחריו.

ומורא – הוא פחד הדין.

תהילים ה – דרך היושר מול דרך העוקם.
שוב המשורר הולך בדרך היושר ומבקש מאלוהים שיצילו מההולכים בדרכים עקמומיות.
כאן יש מספר מונחים שעסקתי בהם לאחרונה –
'איש דמים ומרמה' – הרמאות מובילה לשפיכות דמים. ובלשון חז"ל – דמים – כספים.
'יפלו ממועצותיהם' – מועצה היא התייעצות לרעה, בדרך כלל, לעומת ייעוץ או עצה – שתמיד הם לחיוב.
'כי מרו בך' – אכן, מזימות ה'מועצות' הן בגידה באלוהים.
'חוסי בך' – ה' הוא המחסה האמיתי.

תהילים ה –
א לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. ב אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. ג הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל. ד יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. ה כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. ו לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. ז תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. ח וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. ט יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר [הַיְשַׁר] לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. י כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. יא הַאֲשִׁימֵם אֱ‍לֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ. יב וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. יג כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ.

בעקבות התכתבות קצרה אתמול, הנה רעיון קצר –
אבן עזרא היה פרשן מדויק מאוד, אך לא נלמד כמו פירוש רש"י, ומעטים מכירים אותו. וזה חבל, כי פרשנותו לדעתי טובה יותר. וזאת בשני אופנים – הראשון הוא מבחינת היותו דקדקן לשון מדויק מאוד. כך למשל הלשונאי ניסן נצר בסדרת ספריו על לשון פרשת השבוע, מציינו לחיוב ומרבה להביא מדבריו.
והצד השני שבו הוא מתבלט הוא התעוזה הפרשנית שלו, בעיקר במה שהוא מכמין כ'סודות'. הידוע ביותר שבהם הוא 'סוד שנים עשר' שלו, שמתייחס לכמה כתובים בתורה שנראים מאוחרים, כגון 'והכנעני אז בארץ'. שפינוזה בספרו 'מאמר תיאולוגי מדיני' מסתמך על פירושו זה ומרחיב אותו, וכך גם מייסד את התחום שנקרא 'ביקורת המקרא', שאנשים דתיים כל-כך פוחדים ממנו היום.
ואולם, אותו שפינוזה מזכיר את אבן עזרא גם בהערותיו, בהערה הראשונה, והוא מזכיר אותו כמי שלא ידע עברית על בוריה. והרי זה דבר מצחיק מאוד, שהפתיע אותו כשקראתי אותו לראשונה. איך אפשר לומר דבר כזה על אבן עזרא? ועוד מפי מי שחייב לו טובה, כי השתמש בפירושו. ואולם, יתכן שחריקה זו אצל שפינוזה אינה מקרית. הכיצד?
הוויכוח שם הוא על המילה 'נביא', וכן שני פירושים – לפי רש"י הוא מגזרת 'ניב שפתיים', ולי זה נראה פירוש שגוי, ולפי אבן עזרא זהו שורש מלא – נב"א, כלומר מי שמביא את דבר ה'. וכך הוא כותב –

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.
שמות ז, א.

…אלהים – והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו.

והאומרים כי נביא מגזרת: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), איננו נכון. כי שרש ניב מהשניים, לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העין לפי דעת חכמי ספרד, ושרש נביא שלש אותיות. והעד: נביאים (במדבר י״א:כ״ט), ויתנבאו (במדבר י״א:כ״ה), כי האל״ף שרש. ועוד, כי: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), כמו: פרי, כי הוא מגזרת: תנובה (ישעיהו כ״ז:ו׳), עוד ינובון בשיבה (תהלים צ״ב:ט״ו). והעד הנאמן: וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״ב). ועוד מה טעם: השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ׳:ז׳), אם פירושו דברן הוא. רק פירושו: הוא נביאי שאגלה לו סודי, כדרך: כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳), והוא מתענג עליו, על כן: ויתפלל בעדך וחיה (בראשית כ׳:ז׳).

ובכן, כפי שאמר לי בן שיחי, ידידי ומורי אייל טויטו, יתכן שכאן שפינוזה אימץ מילה שתתאים יותר לפירושו. ואני אפרש – לפי שפינוזה נביאים הם אנשי דמיון המדברים את דברם-הם, ועל כן אימץ את פירוש 'ניב שפתיים'. ואילו בשיטה השנייה הנביא מביא את דבר האל, ולא מדבר מלבו – וכך לפי פירוש אבן עזרא.
ואגב, גם שפינוזה כתב ספר להוראת עברית. וכן גם כל חלק א' של מורה נבוכים הוא כמו מילון עברית למילים מסוימות. והדבר מובן – כל עיון רציני צריך להתחיל מהשפה.
ואעיר – גם אני כתבתי שני מילונים – מילון אטימולוגי בשיטת השורש הדו-עיצורי – מופיע כנספח בספרי 'יסודות הבניין' שהעליתי כספר אלקטרוני ב'עברית', ומילון תנ"כי שלם, שנמצא בבלוג שלי – 'הפסוק היומי'.

מבין הסודות הנוספים של אבן עזרא, כדאי להזכיר את סוד ה-33 שלו על השעיר לעזאזל הנשלח ביום הכיפורים, שאותו מפענח הרמב"ן (מאתר כלשהו) –
'הרמב"ן מפענח את שהצפין אבן-עזרא. שלושים ושלושה פסוקים לאחר פסוק זה מצווה התורה:
"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"'.

לפי דעתי כאן אבן עזרא מנסה לרמוז משהו – שכל המנהג הזה של השעיר לעזאזל זר לרוח היהדות ומקורו אלילי. ובאמת, היום אנחנו יודעים ממחקר התנ"ך שבאמת כך הוא. ויותר מכך – אקט זה כבר הפך לתסמונת המוכרת בפסיכולוגיה – תסמונת 'השעיר לעזאזל' – תפיסת קורבן אחד והשלכת כל ה'עוונות' והמגרעות שלנו עליו – ואף היא נטייה פסיכולוגית הרסנית שיש לשרש. צדק אפוא אבן עזרא גם כאן.