1+1
מסיבת הטבע נקראה נובה.
שאול הרג את תושבי נוב עיר הכהנים.
על זה נאמר 'המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים'.
הוא ריחם על אגג העמלקי.
=באמת יש לנו כאן עסק עם עמלקים.

בנוגע לשבויים, יש ללמוד מדוד ששיחרר את השבויים והשבויות משבי העמלקים –

שמואל א, ל –
א ‮וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיֹּום הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל־נֶגֶב וְאֶל־צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת־צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ׃ ב ‮וַיִּשְׁבּוּ אֶת־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר־בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדֹול לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם׃ ג ‮וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל־הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ׃ ד ‮וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתֹּו אֶת־קֹולָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין־בָּהֶם כֹּחַ לִבְכֹּות׃ ה ‮וּשְׁתֵּי נְשֵׁי־דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃ ו ‮וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי־אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלֹו כִּי־מָרָה נֶפֶשׁ כָּל־הָעָם אִישׁ עַל־ ‮(בנו)‮ ‮בָּנָיו‮ וְעַל־בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוה אֱלֹהָיו׃ ‮ס‮ ז ‮וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה־נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת־הָאֵפֹד אֶל־דָּוִד׃ ח ‮וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוה לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד־הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לֹו רְדֹף כִּי־הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל׃ ט ‮וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאֹות אִישׁ אֲשֶׁר אִתֹּו וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל הַבְּשֹׂור וְהַנֹּותָרִים עָמָדוּ׃ י ‮וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע־מֵאֹות אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת־נַחַל הַבְּשֹׂור׃ יא ‮וַיִּמְצְאוּ אִישׁ־מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתֹו אֶל־דָּוִד וַיִּתְּנוּ־לֹו לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם׃ יב ‮וַיִּתְּנוּ־לֹו פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחֹו אֵלָיו כִּי לֹא־אָכַל לֶחֶם וְלֹא־שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילֹות׃ ‮ס‮ יג ‮וַיֹּאמֶר לֹו דָוִד לְמִי־אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיֹּום שְׁלֹשָׁה׃ יד ‮אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל־אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל־נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת־צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ׃ טו ‮וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתֹורִדֵנִי אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם־תְּמִיתֵנִי וְאִם־תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד־אֲדֹנִי וְאֹורִדְךָ אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה׃ טז ‮וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדֹול אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה׃ יז ‮וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד־הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא־נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם־אַרְבַּע מֵאֹות אִישׁ־נַעַר אֲשֶׁר־רָכְבוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ׃ יח ‮וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד׃ יט ‮וְלֹא נֶעְדַּר־לָהֶם מִן־הַקָּטֹן וְעַד־הַגָּדֹול וְעַד־בָּנִים וּבָנֹות וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד׃ כ ‮וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־כָּל־הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד׃ כא ‮וַיָּבֹא דָוִד אֶל־מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשֹׂור וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר־אִתֹּו וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת־הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלֹום׃ ‮ס‮ כב ‮וַיַּעַן כָּל־אִישׁ־רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם־דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־הָלְכוּ עִמִּי לֹא־נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי־אִם־אִישׁ אֶת־אִשְׁתֹּו וְאֶת־בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ׃ ‮ס‮ כג ‮וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא־תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר־נָתַן יהוה לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת־הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ׃ כד ‮וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל־הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ׃ ‮ס‮ כה ‮וַיְהִי מֵהַיֹּום הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיֹּום הַזֶּה׃ ‮פ‮ כו ‮וַיָּבֹא דָוִד אֶל־צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יהוה׃ כז ‮לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמֹות־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ כח ‮וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמֹות וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ׃ ‮ס‮ כט ‮וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי׃ ל ‮וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבֹור־עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ׃ לא ‮וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרֹון וּלְכָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו׃ ‮פ‮

חיה היא שם לבעל חיים, ליולדת, וגם למחנה צבאי –

וַיֵּרְדוּ שלשים [שְׁלֹשָׁה] מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים.
שמואל ב, כג, יג.

רד"ק –
וחית פלשתים – מחנה פלשתים, כמו שאומר בדברי הימים: ומחנה פלשתים חנה בעמק רפאים (דברי הימים א י״א:ט״ו). וחיה הוא לשון קבוץ ועדה, כמו: חיתך ישבו בה (תהלים ס״ח:י״א) – כמו: עדתך.

שוב נתניהו מביא פסוק לא בהקשר הנכון.
בנאומו בכנסת עם כניסת גנץ לממשלה הוא הביא את הפסוק הזה, כשכוונתו הייתה הצורך באחדות –

בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ.
משלי כז, יז.

אבל זו לא משמעות הפסוק. כאן יחד הוא לא מלשון אחדות והיות יחדיו, אלא מלשון חידוד.

כך מפרש מלבי"ם –
"ברזל בברזל יחד", צורת החרב והסכין הוא החידוד, וכשרוצים להעמיד צורתו מחדדים את הברזל בברזל אחר ומסיר החלודה, "כן יחד איש את פני רעהו" וצורתו, שע"י שיתעסקו בחכמה ואחד יבין לחברו, (כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי וכו') יתחדד פניהם שהיא צורתם, שצורת האדם הוא שכלו וחכמתו וכחות נפשו:

ולמעשה, זו צורת התקשורת הרגילה של הביביסטים – תקיפה והשתלחות. יש בזה תועלת בלימוד, אבל בתקשורת יומיומית זה בעיקר מעיק. יש דרכים אחרות של תקשורת, נעימות יותר, והן מובילות לאחדות יותר מזו.

ביבי אמר אתמול את הפסוק –

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.
ישעיהו מא, ו.

אלא שהפסוק הזה נאמר על עובדי עבודה זרה.

כפי שכותב שד"ל –
איש את רעהו יעזורו – כיון ששומעים טענותי הם יראים לאליליהם ואומרים: עתה יפלו ולא יקומו, על כן מתחזקים ומתאמצים לחזקם מהר שלא יפולו, ועוזרים זה לזה במלאכה. כל זה דרך לעג, והוא משל נעים.

יש עניין מהותי שצריך להבין – רחמנות היא חלק מעולם המוסר היהודי, ולאו דווקא הנוצרי.
כך אומרת הגמרא המפורסמת –
"אמר (דוד): שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', ביישנין – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם', גומלי חסדים – דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו". כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו".
(יבמות עח).

זו הייתה התפיסה היהודית המרכזית לאורך כל שנות הקיום היהודי.

אלא מה, בימינו קמה ניציות יהודית, שבאה לידי ביטוי במפלגת 'עוצמה יהודית', והיא הצליחה להנחיל לציבור את התפיסה המוטעית שרחמנות זו תכונה 'נוצרית', רחמנא ליצלן.
אז נכון, הנוצרים מדברים הרבה על רחמנות, אבל לא ממש קיימו את הרחמנות הזאת. ואילו יהודים גם דרשו וגם קיימו.

עד היום. עכשיו מצאו איזה מדרש זנוח – 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים', וחוזרים רק עליו. בסדר, נניח שלפעמים צריך להתאכזר, אבל לא נכון לשים את הערך הזה במרכז.

אני מחזיק בעמדת הרחמנות היהודית המקורית, ואני לא מתכוון להתנצל על כך, למרות ומול הפצרות הקנאים.

לאחר נאום ביידן, ביום הרביעי של מלחמת שמחת תורה.

התחזית.

יח הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהוָה לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. יט כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. כ הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ.
עמוס ה.

"הנני עשה חדשה עתה תצמח. תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות (ברכות, יג ע"א).

שורש גור מופיע בכמה מובנים – דירה, פחד, וגם גירוי מלחמה. במובן האחרון הוא מופיע ב-3 פסוקים בתהילים –

תהילים נו, ז
יָגוּרוּ (יצפינו) [יִצְפּוֹנוּ] הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי.

תהילים נט, ד
כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי יְהוָה.

תהילים קמ, ג
אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב כׇּל יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת.

מכאן בלשון חז"ל המילה תגרה, כגון התגרה בין התושבים הזרים שהייתה אתמול בערב, וגם המילה החדשה אתגר – והיום נפטר העיתונאי הוותיק, הנכה, אבי אתגר. אך לנו תמורתו אתגר אחר – הוא הסופר אתגר קרת, שביום שישי כתב פוסט ויראלי נגד הכפייה הדתית והממשלה, והוא סיים אותו במשפט – שלא יגלו בסוף שהמשיח הוא שמאלני, או משהו כזה.
עוד מופיע בתורה – 'אל תתגר בם מלחמה', ביחס למואב ועמון –
דברים ב, ט
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.

דברים ב, יט
וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.

כך שיש מלחמות שצריך לנהל ויש כאלה שעדיף שלא.

המילה כיכר מופיעה ב-55 פסוקים בתנ"ך, לעיתים ככיכר עיר, ולעיתים בצירופים כיכר-כסף, כיכר-זהב וכיכר לחם. והוא נקרא על שם צורת המעגל

מילון ספיר –
כּיכָּר1, כִּכָּר
(מילון המקרא)
1. עמק מוקף הרים, כאמור בפסוק: "ועל כל פְנֵי ארץ הכִּכָּר" (בראשית יט, 28)
2. כּיכָּר הירדן: חלק מהערבה, אזורבקעת הירדן בסביבת ים המלח, כאמור בפסוק: "ולוט יָשַב בעָרֵי הכִּכָּר" (בראשית יג, (10-12

כּיכּר2, כִּכָּר
(מילון המקרא)
1. משקל ומטבע קדוּם, כאמור בפסוק: "כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עשה אֹתָה" (שמות לז, 24).

מילון ספיר הכללי –
כּיכָּר ¹
1.[עח] רחבה עגוּלה, מִגרָש בעיר, בדרך־כלל שגדֵלים בו פרחים או דֶשא והוא מוּקף בניינים; צומת עגול כשהתנועה זורמת בו בכיוון אחד: כּיכּר העיר, כּיכַּר העירייה, כיכַּר המדינה
2. [תנ] גוש מעוגל, בעיקר של לֶחם: וכיכר לחם אחת, וחלת לחם שמן אחת (שמות כט 23); קניתי בחנות כיכר לחם
אנגלית: square; circus; loaf of bread

כּיכָּר ²
1. [תנ] משקל עתיק למתכות, כגון כסף וזהב: וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24); אבן יקרה הייתה בה (בעטרה של דויד) ששווה כיכר זהב (עבודה זרה מד.) (בלועזית: טלנט)
2. יחידת משקל מקראית השווה לשלושת אלפים שקלים לששת אלפים דרכמות
3. יש לציין שהיו גם מטבעות בשם כיכר – כיכר זהב שמשקלה היה, כנראה, 33 ק"ג וכיכר כסף שמשקלה היה כנראה 27 ק"ג
אנגלית: talent

כּיכָּר [תנ] ³
עֵמֶק רחַב ידיים, כגון: כּיכַּר הירדן: וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻּלָּה מַשְׁקֶה (בראשית יג 10)
אנגלית: wide valley

אטימולוגיה –
כּיכָּר ¹
גזירה מ-<ככר (במשמעות של עגול מעגל)> במשקל קיטָל לציון שם עצם

וויקימילון מוסיף –
גזרון
מן השורש כ-כ-ר שמשמעו הבסיסי 'עגול', קרוב אל כרכר 'ריקד סביב'. כל הגדרות המילה נגזרות ממשמע בסיסי זה:

מן הצורה העגולה של המאפה.^[1] מקביל לאוגריתית – כּכּרדַן kkrdn בהוראת אופה, חיתית מאוכדת – "כַּכַּרְדִינּוּ" kakardinnu בהוראת – מומחה מלכותי לאפייה ולבישול. באכדית – כַּכַּרֻ kakkaru מאפה עגול.

פיסת מתכת עגולה (מטבע). מקביל לאכדית kakkaru,^[2][3] אוגריתית kkr,^[4] פיניקית kkr (ऒऒओ).^[5]

מצרית קדומה "כֲּכֹּת" kwākwt בהוראת – "מים מתחת לבור רדוד באדמה", דרך ^[6]

כלומר, שורש הבסיס הוא כר, במשמע של עיגול. לכן כנראה גם כר דשא וכר מיטה.

אביא את 9 התוצאות הראשונות. 7 הראשונות הן מסיפור לוט, והן במשמע כללי של איזור, ושתי הנוספות הן מידות – כיכר זהב וכיכר לחם –
בראשית יג, י
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר.

בראשית יג, יא
וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

בראשית יג, יב
אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם.

בראשית יט, יז
וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכׇל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה.

בראשית יט, כה
וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כׇּל הַכִּכָּר וְאֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.

בראשית יט, כח
וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כׇּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

בראשית יט, כט
וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

שמות כה, לט
כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.

שמות כט, כג
וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה.

*

אני מביא את ניתוח המילה בעקבות מה שהתרחש ביום כיפור האחרון בכיכר דיזיגוף בתל-אביב: ארגון ראש יהודי ניסה לארגן תפילה עם הפרדה מגדרית, בניגוד לפסיקת בג"ץ, והמון חילוני הפר את התפילה הזו. זה מקרה מזעזע מאוד ולא מפסיקים לדבר עליו, בצדק.
והנה, הופעותיה הראשונות של המילה הן מסיפור לוט, וממנו אפשר ללמוד שני דברים:
א. כשלוט לא הסתדר עם אברהם הוא נפרד ממנו, ועל כן אולי גם כאן הפתרון הוא הפרדה. הרי אלו הן אוכלוסיות שונות.
ב. תל-אביב מניפה בגאון את דגל הלהט"ב, והעיר שלוט הלך אליה היא – סדום, שמאוחר יותר נהפכה.

השורש שאף מופיע ב-14 פסוקים. משמעותו כפולה. לפי מילון ספיר –

שׁוֹאֵף
(מילון המקרא)
1. נושֵם בכבדוּת, שואב רוּחַ לריאות, כאמור בפסוק: "בְּאַוַת נַפְשָהּ שָאפָה רוּחַ" (ירמיה ב, 24)
2. נוטה ל-, משתוֹקֵק ל-, מתגעגע ל-, כאמור בפסוק: "וּבָא השָמֶש ואל מקוֹמוֹ שוֹאֵף" (קוהלת א, 5)

אטימולוגית, במשמעות הראשונה ודאי המילה נגזרת מהאף השואף אוויר. והמשמעות השנייה מושאלת – לקיחת אוויר לשם ביצוע משימה.

אני רוצה להוסיף הבחנה בין רצון ושאיפה, ובלעז – מוטיבציה ואספירציה. הרצון הוא פנימי והוא עקרונית חיובי, ממנו נבנים. ואילו שאיפה היא פעמים רבות שלילית ומבטאת רצונות החיצוניים לאדם ומתרחבים מעבר לו, כפי שנראה להלן בעיקר בפסוקי תהילים. וכן זה שם לפעולות הרס ודיכוי, כפי שנראה בדברי הנביאים.
כמו כן פעולת שאיפת הרוח הן פעולות היולדת וכן הפעולה במשגל, והן ממיני התאוות. גם תאוות הכיבוש וההשתלטות – תאווה היא, תאווה רעה.
שאף-שאב כמובן שורשים דומים.

אלה הופעותיה –
אצל היולדת –
ישעיהו מב, יד
הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד.

יתכן שמתואר כאן משגל, שהרי תאנה היא הדחף המיני –
ירמיהו ב, כד
פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נפשו) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כׇּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחׇדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.

ושוב שאיפת פראים –
ירמיהו יד, ו
וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב.

כפעולת הרס –
יחזקאל לו, ג
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם.

כפעולת דיכוי –
עמוס ב, ז
הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

פעולת דיכוי –
עמוס ח, ד
שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית (ענוי) [עֲנִיֵּי] אָרֶץ.

בתהילים, פעולת רדיפה ודיכוי –
תהילים נו, ב
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כׇּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי.
השואף מרחיב את רצונו אף מעבר לעצמו ומדכא אחרים.

תהילים נו, ג
שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כׇּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם.

תהילים נז, ד
יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ.
כאן שואפי הוא אולי המתמודד מולי, ועל כל פנים הלוחצי.

שאיפת רוח בהקבלה לתאווה, הפעם חיובית.
תהילים קיט, קלא
פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי.

פעולת דיכוי –
איוב ה, ה
אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם.

רצון –
איוב ז, ב
כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פׇעֳלוֹ.

רצון –
איוב לו, כ
אַל תִּשְׁאַף הַלָּיְלָה לַעֲלוֹת עַמִּים תַּחְתָּם.

רצון –
קהלת א, ה
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.