כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים

פטור בלי כלום אי אפשר.
הממשלה הכריזה על הקלות בלימודים בבית הספר. אבל מה עם כל מה שקרה עד עכשיו? מה עם התוצאות הנוראיות מהם סובלים הילדים? נתונים עליהן אפשר למצוא ברחבי הרשת.
וזה מוזר במידת מה, כי דווקא כאשר האחיזה מרופפת, אז מרגישים את עוצמתה עד כה.
וכל זה מזכיר פסוק אחד –

כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ.
הושע ז א.

כלומר, כשבאה מחשבת הריפוי, אז נזכר החטא, כפי שמפרש אבן עזרא –
כרפאי. בעבור שאמרו ״כי הוא טרף וירפאנו״ (הושע ו׳:א׳), אמ׳: כאשר ארצה לרפאם, עמד לפני רשעם בלבם, שלא עזבוהו עד עתה. כי פעלו שקר, ובלילה יגנבו, וביום פושטים גדודים חוץ מן הערים.

בינה

בהמשך לפוסט על דעת, המילה בינה מופיעה ב-40 פסוקים.

אלה הופעותיה –

נאמר על התורה –
דברים ד, ו
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

ועל המלך המיוחל –
ישעיהו יא, ב
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה.

ישעיהו כז, יא
בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ.

ישעיה מנבא שתאבד הבינה –
ישעיהו כט, יד
לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חׇכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.

ישעיהו כט, כד
וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח.

ישעיהו לג, יט
אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה.

ירמיהו כג, כ
לֹא יָשׁוּב אַף יְהוָה עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה.

כפועל –
תהילים ה, ב
אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי.

מטרת משלי –
משלי א, ב
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה.

משלי ב, ג
כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ.

יראת ה' קודמת לבינה –
משלי ג, ה
בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכׇל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.

משלי ד, א
שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה.

משלי ד, ה
קְנֵה חׇכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי.

משלי ד, ז
רֵאשִׁית חׇכְמָה קְנֵה חׇכְמָה וּבְכׇל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה.

אהבת בינה –
משלי ז, ד
אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא.

משלי ח, יד
לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה.

משלי ט, ו
עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה.

משלי ט, י
תְּחִלַּת חׇכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה.

טובה מכסף –
משלי טז, טז
קְנֹה חׇכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף.

פסוק מפתיע במקצת, אין להסתמך על בינתך –
משלי כג, ד
אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל.

משלי כג, כג
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חׇכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.

בקטע מובחן במשלי –
משלי ל, ב
כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי.

איוב כ, ג
מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי.

איוב כח, יב
וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.

איוב כח, כ
וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.

איוב כח, כח
וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חׇכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה.

איוב לד, טז
וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי.

איוב לח, ד
אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה.

מי שם את החכמה והבינה בסתר? –
איוב לח, לו
מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חׇכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.

איוב לט, יז
כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חׇכְמָה וְלֹא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה.

איוב לט, כו
הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ (כנפו) [כְּנָפָיו] לְתֵימָן.

בדניאל –
דניאל א, כ
וְכֹל דְּבַר חׇכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כׇּל הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכׇל מַלְכוּתוֹ.

דניאל ב, כא
וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חׇכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה.

דניאל ח, טו
וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר.

דניאל ט, כב
וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה.

דניאל י, א
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל וּבִין אֶת הַדָּבָר וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה.

יודעי בינה לעיתים, מבינים בחלופות הזמן ובמועדים, כנראה –
דברי הימים א יב, לג
וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם.

דברי הימים א כב, יב
אַךְ יִתֶּן לְּךָ יְהוָה שֵׂכֶל וּבִינָה וִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

דברי הימים ב ב, יא
וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה בַּיִת לַיהוָה וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ.

דברי הימים ב ב, יב
וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי.


כוח

המילה 'כוח' מופיעה ב-121 פסוקים.
כללית ההמלצה היא לא להסתמך על הכוח ולא להתפאר בו, וכן בא בכמה פסוקים שלא אביא.

אביא את הופעותיה בתהילים ובמשלי –

הרבה פעם משורר תהילים חסר כוח –
תהילים כב, טז
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.

ולעומת זאת, ה' מלא כוח –
תהילים כט, ד
קוֹל יְהוָה בַּכֹּחַ קוֹל יְהוָה בֶּהָדָר.

תהילים לא, יא
כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ.

אין להסתמך על כוח –
תהילים לג, טז
אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרׇב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרׇב כֹּחַ.

ושוב המשורר –
תהילים לח, יא
לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי.

והאל –
תהילים סה, ז
מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה.

הפסוק המפורסם –
תהילים עא, ט
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי.

תהילים קב, כד
עִנָּה בַדֶּרֶךְ (כחו) [כֹּחִי] קִצַּר יָמָי.

גם מלאכיו עם כוח –
תהילים קג, כ
בָּרֲכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

פסוק זה מביא רש"י בפתיחת פירושו לתורה –
תהילים קיא, ו
כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם.

תהילים קמז, ה
גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר.

ובמשלי (חלקי) –

משלי כ, כט
תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה

משלי כד, ה.
גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ.

משלי כד, י
הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה.

דעת

המילה 'דעת' מופיעה ב-131 פסוקים ובספר משלי ב-41 פסוקים. אבחן רק אותו, אך ראוי לציין גם את הופעתה הראשונה – בעץ הדעת טוב ורע' המפורסם.

הגעתי אל העיון הזה בעקבות שאלה שנשאלה בקבוצה אתאיסטית על הפסוק –

בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
משלי ג ה.

והשאלה ברורה – האם יש כאן התחמקות מהבינה?
עניתי כי אין הדבר כן, שהרי ספר משלי כולו מלא מבקשת דעת, אלא שלדעתו יראת אלוהים קודמת לה. וזו דעה מובנת ואף מוצדקת, שהרי לא כל הדעת בידינו.
בכל מקרה, אביא גם פירוש אחד על הפסוק הזה –

מלבי"ם –
בטח אל ה׳ בכל לבך – יען שחקי החכמה נשגבים מבינת האדם ואינו יכול להשיגם בכח בינתו, ואם ישען על בינתו תוליכהו שולל אל ההפך מדרכי החכמה, לכן אמר אל בינתך אל תשען – כי החכמה לא תושג אל האדם ע״י בינתו רק היא נתונה מאלהים, וצריך לבטוח בה׳ בכל לבו וללכת כפי מצות ה׳ אשר צוה על חקי התורה והחכמה ומצותיה, ולא יסמוך על בינתו כלל.

ואלה הופעותיה במשלי –

כמטרת הספר –
משלי א, ב
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה.

משלי א, ד
לָתֵת לִפְתָאיִם עׇרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה.

ראשיתה – יראת ה' –
משלי א, ז
יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חׇכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ.

וכסילים שונאים דעת –
משלי א, כב
עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת.

משלי א, כט
תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ.

משלי ב, ה
אָז תָּבִין יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא.

היא מה' –
משלי ב, ו
כִּי יְהוָה יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה.

משלי ב, י
כִּי תָבוֹא חׇכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם.

ביחס לאל –
משלי ג, כ
בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל.

משלי ד, א
שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה.

משלי ה, ב
לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ.

משלי ח, ט
כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת.

עדיפה מכסף –
משלי ח, י
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר.

משלי ח, יב
אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא.

משלי ט, י
תְּחִלַּת חׇכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה.

חכמים מצפינים אותה –
משלי י, יד
חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.

בדעת נחלצים –
משלי יא, ט
בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ.

ביחד עם מוסר –
משלי יב, א
אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר.

החכם – ערום כאן – מכסה את דעתו –
משלי יב, כג
אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת.

משלי יג, טז
כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.

דעת קלה לנבון –
משלי יד, ו
בִּקֶּשׁ לֵץ חׇכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל.

מול הכסיל היא אינה –
משלי יד, ז
לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת.

משלי יד, יח
נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת.

הכסילים, לעומת זאת, מביעים איוולת, שטות, כאן ובמקומות אחרים –
משלי טו, ב
לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת.

משלי טו, ז
שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן.

משלי טו, יד
לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת (ופני) [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת.

איש הדעת שומר דיבורו –
משלי יז, כז
חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת (וקר) [יְקַר] רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה.

משלי יח, טו
לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת.

לא טוב ללכת בלי דעת –
משלי יט, ב
גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

משלי יט, כה
לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת.

פסוק קשה –
משלי יט, כז
חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת.

רלב"ג –
ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר, שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית, כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר, אשר הוא הצעה לקנין החכמה, ואמר:

"חדל בני". המנע בני לשמוע חכמת המוסר תמיד, באופן שתשגה בה יותר מאמרי דעת, כי אין ראוי לאדם שיאבד זמנו בחקירותיה, כמו שביארנו בפרשת בראשית, אבל ראוי שתשגה תמיד באהבת אמרי דעת, אחר שתגיע מהמוסר דבר ראוי ומספיק להיות הצעה לקנין החכמה:

משלי כ, טו
יֵשׁ זָהָב וְרׇב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת.

משלי כא, יא
בַּעֲנׇשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת.

הדעת שמורה אצל ה' –
משלי כב, יב
עֵינֵי יְהוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד.

בקטע מובחן במשלי –
משלי כב, יז
הַט אׇזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי.

משלי כב, כ
הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ (שלשום) [שָׁלִישִׁים] בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת.

משלי כג, יב
הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאׇזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת.

בניית בית בדעת –
משלי כד, ד
וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים.

מוסיפה כוח –
משלי כד, ה
גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ.

משלי כט, ז
יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת.

עוד קטע מובחן במשלי –
משלי ל, ג
וְלֹא לָמַדְתִּי חׇכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע.

מלכות יותם


פרק היום ב-929 –
דברי הימים ב כז.
ובו מסופר על מלכות יותם, שעשה הישר בעיני ה', עם סיוג קל. ובנה, כמו אביו, ונלחם וניצח.
פרק קצר מאוד, ללא הרחבות.
אתעכב רק על פסוק אחד.

יותם מולך ועושה הישר –
א בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יוֹתָם בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ יְרוּשָׁה בַּת צָדוֹק. ב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה עֻזִּיָּהוּ אָבִיו רַק לֹא בָא אֶל הֵיכַל יְהוָה וְעוֹד הָעָם מַשְׁחִיתִים. 

רד"ק מעלה שתי אפשרויות –
רק לא בא אל היכל יי׳ – כלומ׳: בזה הדבר לא עשה כעזיהו אביו שבא אל היכל יי׳ להקטיר (דברי הימים ב כו,טז). או פי׳ ״רק לא בא אל היכל יי׳⁠ ⁠״: בעבור שנכשל בו עזיהו אביו לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו, והיה מקריב בבמות; וזהו מה שאמר אחריו ״ועוד העם משחיתים״, כמו שמפורש בספר מלכים ״עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות״ (מלכים ב טו,לה).

ומצודות בוחר באחת –
ככל אשר עשה – ר״ל בדבר הישר עשה כאביו רק לא בדבר המעל ולא בא אל ההיכל ולהקטיר כמו שבא אביו.

ועוד העם – ר״ל עם כי יותם היה צדיק גמור עכ״ז היו העם משחיתים דרכיהם ולא למדו מדרכיו.

(אם כך ואם כך, ברור שיותם הושפע מאוד ממה שקרה לאביו, ונמנע מללכת באותה הדרך).

ובונה, כאביו –
ג הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית יְהוָה הָעֶלְיוֹן וּבְחוֹמַת הָעֹפֶל בָּנָה לָרֹב. ד וְעָרִים בָּנָה בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים. 

נלחם ומנצח –
ה וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ לוֹ בְנֵי עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית.    ו וַיִּתְחַזֵּק יוֹתָם כִּי הֵכִין דְּרָכָיו לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו. 

סיכום –
ז וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹתָם וְכָל מִלְחֲמֹתָיו וּדְרָכָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. ח בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם. ט וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

שלג

איוב לז, ה-ו –
יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע׃
כִּי לַשֶּׁלַג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ׃





הוות

המילה הוה, או הוות מופיעה כמה עשרות פעמים בתנ"ך.
הוה היא צרה, אבל גם שקר ומרמה.

מילון ספיר –
הַווה, הַוָּה, הוות, הַוֹּת
(מילון המקרא)
1. תַאווה רעה, מזימת רֶשַע, רֶשַע, מִרמה, כאמור בפסוק: "והַוַּת רְשָעִים יֶהְדֹּף" (משלי י, 3)
2. אסון אישי כבד, צרה, כאמור בפסוק: "יַצילך מִפַּח יָקוּש מִדֶּבֶר הַוּוֹת" (תהילים צא, 3)
3.  צער, שברון לֵב, סבל, יִיסוּרים, כאמור בפסוק: "הַוֹּת לאביו בֵּן כּסיל" (משלי יט, 13)
4. סכנה, שעת סכנה, כאמור בפסוק: "ובּצל…אחסֶה עַד יעבֹר הַוּוֹת" (תהילים נז, 2)

אביא את הופעותיה בתהילים –

במובן שקרים –
תהילים ה, י
כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן.

מרמות –
תהילים לח, יג
וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.

רמיה –
תהילים נב, ד
הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה.

כאן בא בסמיכות לעושר –
תהילים נב, ט
הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עׇשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ.

תוך ומרמה –
תהילים נה, יב
הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה.

כדבר שיש להינצל ממנו –
תהילים נז, ב
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים חׇנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת.

פח יקוש –
תהילים צא, ג
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת.

כמזימת רשע –
תהילים צד, כ-כא –
הַיְחׇבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק.

יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ.

משהו על עשרת הדיברות

פרשת יתרו.
ובה מופיעים עשרת הדיברות –

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.     
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

2. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי. 
    
3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  
   
5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.     
6.לֹא תִּרְצָח.
7.לֹא תִּנְאָף.
8. לֹא תִּגְנֹב.
9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.    10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

*

הרבה מאוד נכתב על הדיברות האלה, ובכל אופן אומר כמה דברים.
נהוג לחלק את הדיברות לחמישה מול חמישה. החמישה הראשונים עוסקים, בדרך כלל, ביחסים שבין אדם לאלוהים, ואילו החמישה האחרונים עוסקים ביחסים שבין אדם לחברו.
בחמישה האחרונים זה ברור – לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב ולא להעיד עדות שקר, הן מצוות חברתיות, המשותפות לכל העמים והתרבויות, והן, כהגדרת רס"ג, 'מצוות שמעיות', כלומר כאלה שהשכל הישר מורה אותן.
הדיבר האחרון – לא תחמוד, הוא גם שייך ליחסים החברתיים, אך ניתן לראותו כמצווה שבין אדם ובין עצמו, חלק מתיקון המידות. וכבר שאלו כיצד ניתן לצוות על מאוויי הלב, וענו מה שענו. לי הדבר אינו קשה, כי תיקון המידות אף הוא חלק ממצוות הדת.

החצי הראשון ברור בתחילתו –
הוא פותח בהכרה במציאות האל, ולא באל מלבדו, ועובר לאיסור עשיית פסל ותמונה של האל, כמנהג עובדי האלילים. גם הדיבר השלישי, איסור נשיאת שם ה' לשווא, והכוונה בשבועה וכיוב', הוא חלק מפולחן האל.
אבל שני הדיברות הבאים לא לגמרי מתאימים לתבנית זו –
השבת היא אמנם 'לה' אלוהיך', ומוסברת כאן כזכר למעשה הבריאה, אבל היא גם מצווה סוציאלית, 'למען ינוח', וכן במקבילה בדברים מופיע הנימוק של זכר ליציאת מצרים, ארץ העבדות.
וכיבוד אב ואם הוא כן מצווה שבין אדם לחברו, אף כי ההורים נבדלים מכל בריה אחרת, ומצריכים יחס מיוחד. ניתן לומר שמעמדם קשור מאוד ליראה הנדרשת מהאל עצמו, ובוודאי יש דרשות רבות בכיוון זה.

*

וכבר כתבתי פעם, ועוד פעם, שרעיון הבריאה בצלם מכיל את הגרעין העיקרי של עשרת הדיברות –
הצלם הוא צלם אלוהים, ומכאן הכרה בקיומו. והוא מנוגד לצלם האלילי, ומכאן האיסור שבעשיית פסל ותמונה – שני הדיברות הראשונים.
בפסוק המציין אותו נאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', כלומר יש כאן התייחסות למציאות המינים, שמהם נגזרים דיני עריות ודומיהם, וכאן – כיבוד הורים ואיסור ניאוף. בבראשית ה' הצלם מופיע גם בהקשר של שושלת משפחתית.
ובבראשית ט' הצלם מופיע כנימוק של איסור רציחה, וכאן – לא תרצח.
ומה עם – לא תישא, שבת, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד.
לא תישא הוא מעין המשך של שני הדיברות שלפניו, ולא תחמוד הוא מעין המשך של לא תנאף. ואולי ניתן גם לומר שלא תגנוב הוא המשך של לא תרצח, כי הנה למשל בלשון חז"ל כסף נקרא 'דמים'.
נשארנו עם שבת ואיסור עדות שקר, ואשמח להצעות (כלומר כאלו הנובעות במישרין מהכתובים).

*

ועוד עניין חשוב ראו כאן –

עשרת הדיברות והברית החדשה

*

והנה הסבר לשבת ביחס לבריאה בצלם ששמעתי בסרטון משיחי דווקא –
מיד אחרי הבריאה בצלם נאמר 'ורדו בדגת הים וכו". כלומר, לאדם יש דחף לעשות ולפעול. אך דווקא בגלל זה צריך גם יום מנוחה, שלא ישתעבד לעשייה שלו. ואכן, מיד אחרי בריאת האדם ביום שישי, בא היום השביעי של המנוחה.

שני עניינים מהפטרת יתרו

הפטרת יתרו – תקציר מנהלים.
הפוסט הקודם שכתבתי ארוך מדי, אז הנה שני דברים חשובים ומעניינים מתוכו.

'הנה העלמה הרה', מהי עלמה?

רד"ק –
הנה העלמה הרה – העלמה אינה בתולה כדברי התועים אלא עלמה כמו נערה תהיה בתולה או בעולה, והנה דרך גבר בעלמה היא בעולה, וכן לזכר קטן בשנים יקרא עלם, בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו), וזאת היתה קטנה בשנים, לפיכך נקראת עלמה, והעלמה הזאת היא אשת הנביא או אשת אחז, והוא הנכון, כי אם היתה אשת הנביא היה אומר הנביאה כמו שאמר ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח׳:ג׳), ועוד שאמר מלא רחב ארצך עמנואל (ישעיהו ח׳:ח׳), משמע כי בן מלך היה, אמר עתה היא הרה ועתה היא יולדת בן ותקרא אמו שמו עמנואל.

שד"ל –

והנה עלמה הוא שם לנערה בריאה וזריזה, בין שתהיה בתולה בין שלא תהיה, כמו ודרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט) שהכוונה שהנואף בא עם אשת איש, ולא יישאר רושם ממעשהו, כמו שלא ישאר רושם מעופפות הנשר בשמים, ומהליכת נחש עלי צור, והליכת אניה בלב ים ועיין רד״ק בשרשים, ועמו הסכים גם גיזניוס. והנה מצאנו ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳), נראה שמלבד המלכות והפילגשים היו לקצת מלכי המזרח גם פילגשים אחרות שהיו למטה ממדרגת המלכות והפילגשים, ואולי היו כעין משרתות, ונקראו עלמות על שם זריזותן.

*

ועל 'וקראת שמו פלא יועץ וגו" יש לו חידוש, שאלה אכן שמות האל, אך כצירוף שגור בשמות, כמו נתנאל וכו' –

אף כאן ״פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום״ הוא דבור אחד, והדבור הזה הוא השם שישעיה אומר שראוי לקרוא לילד הנולד, והשם הזה אין בו אפילו מלה אחת שתהיה כנוי לחזקיה, אבל המאמר כלו הוא רמז להצלחת חזקיה והצלחת ישראל בימיו.

ואבן עזרא –
כי – כל זה בזכות הילד שיולד לנו, וידענו כי בבא סנחריב היה חזקיהו בן שלשים ותשע שנה לכן קראו ילד בעת נבואת הנביא, יש אומרים כי פלא יועץ אל גבור אבי עד הן שמות השם ושם הילד שר שלום, והנכון בעיני כי כל אלה שמות הילד, פלא שהשם עשה פלא בימיו, יועץ כן היה חזקיה ויועץ המלך (דברי הימים ב ל׳:ב׳), אל גבור שהיה תקיף, אבי עד שנמשכה מלכות בית דוד בעבורו, ועד כמו שוכן עד (ישעיהו נ״ז:ט״ו), שר שלום שהיה שלום בימיו וכן כתוב (דברי הימים ב ל״ב:כ״ב).

ישעיה ו-ט

הפטרת פרשת יתרו היא חלקים מישעיה ו-ט, אני אביא את כולם ברצף.
זה יצא קצת ארוך, כ-2,850 מילים – למי שרוצה קצת להתעמק. אבל גם כאן רק נגעתי על קצה המזלג.

ישעיה ו –
חזון ההתגלות של ישעיה –
א בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. ג וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. 

תגובותו –
ה וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. 

אבן עזרא –
ואומר – נדמיתי – נכרתי מהיותי עם חברת הקדושים, כמו ודמיתי אמך (הושע ד׳:ה׳), ויש אומרים מלשון דמי (תהלים ס״ב:ו׳), גם הוא נכון.

טעם איש טמא שפתים – לפי דעתי שהנביא גדל עם ישראל שהיו טמאים במעשה ובדיבור, והנה למד מדיבורם, והעד ויסרני מלכת בדרך העם הזה (ישעיהו ח׳:י״א) על כן אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב.

מכופר חטאו –
ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה (גחלת) בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. 

שד"ל –
וסר עונך וגו׳ – כל עון וכל חטאת שיש לך כבר סר ממך, כלומר תְכֻפַר ולא תֵחָשֵב לך לחטאת, והנך כמלאך אלהים. והנה ידוע כי האש היא משל על נקוי וטהרת כל דבר, וכל אשר יבא באש היו מעבירים באש לטהרו, וכל אשר לא יבא באש יעבירו במים.

שליחותו –
ח וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. ט וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. י הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. 

העם ילקה בעיוורון.

יא וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.

מצודות –
עד מתי – יהיה לבם אטום מלהבין.
עד אשר וכו׳ – ר״ל לבם יהיה אטום עד שיבוא הפורעניות ויהיו עריהם חרבה ובתיהם שממה.

שד"ל –
ועוד בה עשיריה – ישאר בארץ החלק העשירי מיושביה, והוא דרך גוזמה.

ושבה והיתה לבער – ארץ ישראל תשוב להיות לבער, תשוב להיות קרובה לכלייה (תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל).

מצבת בם – יש להם נטיעה וקיום (תרגום ויטע {בראשית כ״א:ל״ג}, ונצב), כי הפרי הנופל נזרע בארץ וצומח ממנו עץ אחר. כן זרע קדש שיקום בימי חזקיה אחרי תם החטאים, יהיה מצבתה, יהיה נטיעה חדשה בארץ, כטעם והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו.

מצבתה – כנוי הנקבה כנגד הארץ, זרע קדש יהיה נטיעת ארץ ישראל, שישוב ויצמח בה כנטיעה חדשה.

*

ישעיה ז –
עליית רצין מלך ארם על הארץ –
א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ‍ִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. 

שד"ל –
פרקים ז׳–ח׳ עד פס׳ ט״ו – נבואה בתחלת ימי אחז, בבוא מלך ארם ומלך ישראל להלחם על ירושלים, והמלך והעם יראו מהם מאד, והנביא מבשר כי לא תקום עצתם. וגם יהיו הם עצמם לבז למלך גדול מהם, הוא מלך אשור.

פחד בממלכה –
ב וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ. 

נבואת ישעיה, לא לפחד –
ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ. ה יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר. ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל. 

אבן עזרא –
בן טבאל – …והנכון שהוא שם שר גדול מישראל או מארם.

ז כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה. ח כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם. 

רש"י –
כי ראש ארם – היא דמשק ואין לירושלם עמהם כלום.
וראש דמשק רצין – בדמשק יהי ראש ולא בירושלם וגם פקח ועשרת השבטים, בעוד ששים וחמש שנה – ליום שנגזר בימי עמוס: וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז׳:י״א).
יחת אפרים – יתרוצץ אפרים מעם – שיגלם סנחריב עם מלכם הושע בן אלה…

ט וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ. 

רש"י –
אם לא תאמינו – לנבואתי, אתם אחז ועמו, אשר ידעתי כי רשעים אתם.
ולא תאמנו – לא אמון בכם.

אות לאחז –
י וַיּוֹסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר. יא שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה (לשאול, לתהום) אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. יב וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְהוָה. 

שד"ל –
לא אשאל ולא אנסה את ה׳ – אחז דבר בלב ולב, ואמר בפיו לא אשאל אות לבלתי נסות את ה׳, ככתוב לא תנסו את ה׳ אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז), אבל כוונתו היתה שלא לשאול אות מפחדו שמא יתקדש שם ה׳ על ידו (כדעת רש״י ואחריו מיכיליס ואחרים), כלומר אחז לא היה מאמין אמונה שלמה בה׳ ובישעיה, שהרי היה עובד אלילים, אך היה ירא שמא ישעיה יעשה דבר הדומה לאות שימשוך לבב העם אחריו. ואמנם כדי שלא להקניט את ישעיה ואת המאמינים בה׳, אמר דבריו דרך כבוד כלפי מעלה, כאלו אינו רוצה לנסות את ה׳…

הנבואה –
יג וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי. יד לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל. טו חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב. טז כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ. יז יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

כאן רבו הפירושים, ואביא את דברי רד"ק –
לכן – הוא יתן לכם אות מעצמו אף על פי שאין אתם חפצים בו והוא יתננו לכם כדי שתאמינו בו על כרחכם.

הנה העלמה הרה – העלמה אינה בתולה כדברי התועים אלא עלמה כמו נערה תהיה בתולה או בעולה, והנה דרך גבר בעלמה היא בעולה, וכן לזכר קטן בשנים יקרא עלם, בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו), וזאת היתה קטנה בשנים, לפיכך נקראת עלמה, והעלמה הזאת היא אשת הנביא או אשת אחז, והוא הנכון, כי אם היתה אשת הנביא היה אומר הנביאה כמו שאמר ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח׳:ג׳), ועוד שאמר מלא רחב ארצך עמנואל (ישעיהו ח׳:ח׳), משמע כי בן מלך היה, אמר עתה היא הרה ועתה היא יולדת בן ותקרא אמו שמו עמנואל.

וקראת – על אמו הוא אומר והיה מנהגם כי האמות היו קוראות שם לבניהן, ואמר וקראת דרך צווי כי הנביא היה מצוה שתקרא שמו כן, כי מיום שיולד יהיה לכם שלום ויהיה האל עמכם לכך תקרא שמו עמנואל, ומהו האות.

שד"ל –
והנה עלמה הוא שם לנערה בריאה וזריזה, בין שתהיה בתולה בין שלא תהיה, כמו ודרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט) שהכוונה שהנואף בא עם אשת איש, ולא יישאר רושם ממעשהו, כמו שלא ישאר רושם מעופפות הנשר בשמים, ומהליכת נחש עלי צור, והליכת אניה בלב ים ועיין רד״ק בשרשים, ועמו הסכים גם גיזניוס. והנה מצאנו ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳), נראה שמלבד המלכות והפילגשים היו לקצת מלכי המזרח גם פילגשים אחרות שהיו למטה ממדרגת המלכות והפילגשים, ואולי היו כעין משרתות, ונקראו עלמות על שם זריזותן.

מצודות –
חמאה ודבש יאכל – מעת הוולדו יאכל חמאה ודבש כי יתאוה באלה.

לדעתו – לדעת עצמו ימאס ברע ויבחר בטוב עודו לא יבוא למספר הימים הראוים לדעת ולהבחין בין רע לטוב.

כי בטרם וכו׳ – אשר עד לא יבוא זה האות תעזב אדמתכם מהם כי ילכו להם ולבל ישובו שוב אמר לו אות.

אשר אתה קץ – האדמה אשר אתה קץ בה עכשיו מפני שני המלכים החושבים להיות מלכים ולמשול בה.

יביא ה׳ עליך – אולם ממקום אחר יביא ה׳ עליך וכו׳ ימים רעים שלא היו כמוהם מיום שנחלק אפרים מעל יהודה בימי ירבעם שאז נחלקה מלכות בית דוד ואז החלו הרעות לבוא על ישראל.

ועל בית אביך – זהו חזקיה בנו ולפי שאחז היה רשע וחזקיה היה צדיק לא קראו בנו.

את מלך אשור – ר״ל את מי יעורר לעשות הרע את מלך אשור והוא תגלת פלאסר שהצר לו וסנחרב הצר לחזקיהו כי כבש כל ערי הבצורות ביהודה זולת ירושלים.

ומסיים בחזון שממת הארץ, שלא אתייחס לכל פרטיו –
יח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. יט וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים. כ בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה.    כא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. כב וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. 

רד"ק –
כל הנותר – כי בימי חזקיהו גלו רוב ישראל, ואמר כי הנותרים יהיה להם שבע גדול בימי חזקיהו.

כג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה. כד בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ. כה וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה.

*

ישעיה ח –
המשך החזון –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. 

רש"י –
גליון – מגלה או לוח.

בחרט אנוש – במכתב אשר ירוץ בו כל אנוש הקורא בו, אפילו אנוש כל שהוא, ואפילו אינו חכם. וכן תרגם יונתן: כתב מפרש.

למהר שלל – לבא מהר סנחריב ולשלול את כל הון עשרת השבטים, ולהחיש לבוז נבוכדנצר אחריו את צדקיהו ודורו.

פעולות ישעיה –
ב וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ. 

וכאן מדרש ידוע.

ג וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. 

אבן עזרא –
והנביאה – אשת הנביא, ונקראה כן בעבור שבעלה נביא, או גם היא היתה נביאה.

ד כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר. 

מצודות –
בטרם ידע – עדיין לא היה בו דעת לקרוא אבי ואמי.
ישא – הנושא ישא והוא מקרא קצר.
לפני מלך אשור – כי הוא ישללם כמ״ש ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה וכו׳ (מלכים ב ט״ז:י״ט) ונאמר עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וישב לו מנחה (מלכים ב י״ז:ג׳) וזהו השלל ושניהם היו בימי אחז.

המשך הנבואה –
ה וַיֹּסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר. ו יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ. 

מצודות –
כי מאס – רבים מאנשי יהודה מאסו במלכות בית דוד כי היתה חלושה מול מלכות אפרים והיו רוצים במלכות פקח בן רמליהו.
את מי השלוח – המשיל מלכות בית דוד למי השלוח ההולכים בנחת מבלי הרעשת קול וכן רוב מלכי בית דוד הנהיגו המלכות בנחת ובענוה.

ז וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. ח וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל.    

ר"י קרא –
מלוא רוחב ארצך – מלא פתחי ארעא דישראל.
עמנו אל – דכתיב: ויצא מלאך י״י ויך במחנה אשור מאה וגו׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה).

ט רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ. י עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל.    

רד"ק –
רעו – ענין שבר, כמו תרועם בשבט ברזל (תהלים ב׳:ט׳), אמר כנגד העמים הנאספים עם מלך אשור שברו ואחר כן תהיו נשברים.

וחתו – פעל עמד, השברו והאזינו כל מרחקי ארץ כל העמים שבאתם ממרחק ארץ לירושלם האזינו זאת הנבואה כי בתחילה תשברו ואמר כך תשברו.

מרחקי – המ״ם בסגו״ל.

התאזרו – התאזרו תחלה, התחזקו למלחמה ואחר כך תשברו, והכפל לחזק הענין ויונתן תרגם רעו מענין רעך ורע אביך אתחברו עממיא ואתברו.

וממשיך –
יא כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד (בחוזק הנבואה) וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר. יב לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ. 

רד"ק –
לא תאמרון – לא תחשבו ולא תרצו זה שתקשרו ותמרדו במלכות בית דוד, וכמוהו הלהרגני אתה אומר (שמות ב׳:י״ד), ויאמר להכות את דוד (שמואל ב כ״א:ט״ז), או פי׳ לא תאמרון איש לאחיו.

ואת מוראו לא תראו – מה שהם יראים והם רצין ופקח לא תראו אותם ולא תערצון לא תתנו להם בלבבכם ובפיכם העריצות והכח כמו שהעם הזה עושים, כי אין לכם כח עליכם אם לא ירצה האל, ויש מפרשים נבואה זו בימי חזקיהו שהיו יראים ממלך אשור, ואמר כי שבנא וסיעתו השלימו בסתר עם מלך אשור, וכן פירשו רז״ל.

יג אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם. (מוראכם) יד וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָ‍ִם. טו וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

שד"ל –
למקדש – המקדשים חיו מקומות מקלט אצל הקדמונים, כמו שמצאנו באדוניהו (מלכים א א׳:נ׳) וביואב (מלכים א ב׳:כ״ח), וכן מצאנו ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י״א:ט״ז). והנה אמר שהאל יהיה למקדש ולמשגב לאנשי יהודה, ויהיה גם כן לאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, כלומר ליהודה ולאפרים, כי יביא עליהם תגלת פלאסר שיוליך בגולה רבים מעשרת השבטים, ויזיק גם ליהודה ככתוב בדברי הימים ויצר לו {דברי הימים ב כ״ח:כ׳} (עיין למעלה ז׳:כ׳), וזה טעם לפח ולמוקש ליושב ירושלם.

וכשלו בם רבים – רבים מהם, כמו אין עיף ואין כושל בו (ישעיהו ה׳:כ״ז), והיה הנכשל בהם ביום ההוא (זכריה י״ב:ח׳), והטעם רבים מאנשי אפרים ילכו בגולה ביד מלך אשור תגלת פלאסר, גם רבים באנשי יהודה יקבלו ממנו נזק בהשחתת אדמתם.

סיכום –
טז צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי. יז וְחִכִּיתִי לַיהוָה הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ. יח הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהוָה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן.    

לא לדרוש בדבר חוץ מה' –
יט וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. כ לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר. 

רש"י –
(יט-כ) וכי יאמרו אליכם – אמר רבי סימון: בארה אביו של הושע בן בארי נבא שני מקראות הללו, ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו בישעיה ונבא אותם לגלות עשרת השבטים כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי והגלהו עמהם, כמו שנאמר: בארה בנו נשיא לראובני הוא אשר הגלה תגלת פלאסר וגו׳ (דברי הימים א ה׳:ו׳).

הפסוקים האחרונים קשים ולא אתייחס אליהם –
כא וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה. כב וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח. כג כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם.

*

ישעיה ט, רק תחילתו –
שד"ל –
ט׳:א׳-ו׳ – נבואה על ילד הנולד בבית דוד (הוא חזקיה), ועל תשועה גדולה שתהיה בימיו (מפלת חיל סנחריב).

שמחת הניצחון על אשור –
א הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם. ב הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. ג כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן. 

רש"י –
כיום מדין – בימי גדעון, שאף הם נפלו יחד בלילה אחד, ובליל קציר העומר, כמה שנאמר שם: והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז׳:י״ג).

ד כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ. 

רד"ק –

כי כל סאון סואן ברעש – כי לא תהיה זאת המלחמה כשאר המלחמות כי כל שאר המלחמות ילחם הלוחם ברעש הסוסים, כמו שנאמר עליו ברעש ורגז יגמא ארץ (איוב ל״ט:כ״ד), וכן רעש הכידונים, כמו שאמר עליו לרעש כידון, וכן בשאר המלחמות שמלה מגוללה בדמים, כי יכו אלה באלה במכת חרב ושמלה מגוללת בדמים אבל זה לא תהיה בה לא חרב ולא רעש ולא דמים אלא נהיתה לשרפה מאכלת אש שהכה בה המלאך בלילה ונשרפו…

לידת ילד פלאי –
ה כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם. ו  לםרבה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

וגם כאן רבו הפירושים, ואביא מעט –
שד"ל –
כי ילד ילד לנו – אף על פי שאומרים שהילד נולד לאביו ולאמו ולא לאחרים, אמר כי הילד הזה נולד לנו, כי כשיגדל יועיל מאד לכל עמו. וחזר ופירש בן נתן לנו, לחזק דבריו, שהבן הנולד הוא מתנה טובה שנתן ה׳ לכל אנשי יהודה.

והילד הזה הוא חזקיה (רש״י ראב״ע רד״ק דון יצחק {אברבנאל} וגיזניוס).

ותהי המשרה על שכמו – הפך מה שהזכיר למעלה על סבלו ומטה שכמו, זה לא ישא עול זרים, אך ישא שלטון ושררה גדולה…

ומוסיף חידוש, שהשם הוא באמת מכוון לאל, אך בדומה לשמות אחרים שיש בהם שם האל –
אף כאן ״פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום״ הוא דבור אחד, והדבור הזה הוא השם שישעיה אומר שראוי לקרוא לילד הנולד, והשם הזה אין בו אפילו מלה אחת שתהיה כנוי לחזקיה, אבל המאמר כלו הוא רמז להצלחת חזקיה והצלחת ישראל בימיו.

אבן עזרא –
כי – כל זה בזכות הילד שיולד לנו, וידענו כי בבא סנחריב היה חזקיהו בן שלשים ותשע שנה לכן קראו ילד בעת נבואת הנביא, יש אומרים כי פלא יועץ אל גבור אבי עד הן שמות השם ושם הילד שר שלום, והנכון בעיני כי כל אלה שמות הילד, פלא שהשם עשה פלא בימיו, יועץ כן היה חזקיה ויועץ המלך (דברי הימים ב ל׳:ב׳), אל גבור שהיה תקיף, אבי עד שנמשכה מלכות בית דוד בעבורו, ועד כמו שוכן עד (ישעיהו נ״ז:ט״ו), שר שלום שהיה שלום בימיו וכן כתוב (דברי הימים ב ל״ב:כ״ב).