המילה 'עלם', בזכר ונקבה, מופיעה רק ב-17 פסוקים בתנ"ך.

רבקה, לפני נישואיה ליצחק –
בראשית כד, מג
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

מרים אחות משה בנעוריה –
שמות ב, ח
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד.

דוד בנעוריו –
שמואל א יז, נו
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם.

אוסף החיצים, תפקיד לנערים –
שמואל א כ, כב
וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה.

הפסוק הידוע, המדבר על אשת אחז, או לדעה אחרת אשת ישעיה הנביא, שעתידה להוליד בן, שישמש כאות לישראל –
ישעיהו ז, יד
לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל.

כאן בא בצד אלמנותיך, ונראה שזה מריזמוס, עלומיך – הנעורים, אלמנותיך – האלמנה היא בדרך כלל אישה מבוגרת. אך גם כן אלו שורשים קרובים – עלם ואלם –
ישעיהו נד, ד
אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד.

פתיחת מזמור, כנראה כלי זמר –
תהילים ט, א
לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד.

תהילים מו, א
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר.

צעירות רוקדות –
תהילים סח, כו
קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת.

צעירותו –
תהילים פט, מו
הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה.

תהילים צ, ח
(שת) [שַׁתָּה] עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ.

פסוק עם כמה פרשנויות –
משלי ל, יט
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.
(לי נראה שהפסוק מתאר את דרכו של עולם – דרך הנשר לעוף בשמיים, דרך נחש לזחול על האבנים, דרך האונייה לשוט בים, ודרך הגבר לחזר אחר העלמה. אך יש המפרשים שכל אלה אינם משאירים סימנים, וכן יחסי המין של הגבר עם הצעירה לא משאירים סימנים, וזו הוכחה שאינה בתולה. אך בכל מקרה אין הכרח לפרש כך).

פסוק סתום –
איוב כ, יא
עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ (עלומו) [עֲלוּמָיו] וְעִמּוֹ עַל עָפָר תִּשְׁכָּב.

צעירות –
איוב לג, כה
רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.

צעירות –
שיר השירים א, ג
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.

בבית המלך –
שיר השירים ו, ח
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר.
(עלמות הסתובבו בבית המלך, והיו בדרגה פחותה מנשות המלך ומפילגשיו. לא ברור מה היה תפקידן והאם היה כרוך גם בפעילות מינית).

כלי זמר –
דברי הימים א טו, כ
וּזְכַרְיָה וַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי וֶאֱלִיאָב וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת.

*

אם כך עולה שעלם ועלומים כוונתם לימי הנעורים, גבר או אישה צעירים.
ובעבר כתבתי שלפי דעתי עלם הוא מגזרת 'על', לפי כלל השורשים שאני הולך וכותב פה. ו'על' בא גם במשמעות 'עוּל', כמו בצירוף 'עול-ימים', שמשמעותו צעירות, וכן עולל – תינוק. ניתן אף לחשוב שהמילה 'עלם' היא בעצם קיצור של 'עול-ימים'.
ואולם, ראיתי ששד"ל מפרשה מלשון חוזק, ובזה היא דומה ל'אלם'. בכל מקרה, הבתולים אינם כלולים כאן.
ועוד צריך לציין שמשורש זה באה המילה 'עולם', במובן זמן, עד, נצח, וכן העלמה, תעלומה וכו', במובן הסתרה. וצריך לבדוק גם את קשרם, אם קיים.

(זה מאמר שיש עוד להשלימו)

קהלת אומר דבר מפתיע – 'לא לחכמים לחם'.
אם כך, במה הם חכמים?
נקרא את הפסוק בשלמותו –

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.
קהלת ט, יא.

מצודות מפרש בפשטות –
שבתי וראה – חזרתי וראיתי בעולם אשר הרדיפה לא הועילה לקלי המרוץ, כי לא נמלטו בנוסם מפני הרודף.

ולא לגבורים המלחמה – הגבורה לא הועילה לגבורים להיות להם נצחון המלחמה.

לא לחכמים לחם – לא הועיל החכמה לחכמים להשיג לחם מאכלם.

לא לנבונים עושר – התבונה לא הועילה לנבונים להשיג העושר.

לא ליודעים חן – הידיעה לא הועילה אל היודעים ידיעות רבות מוחלפות למצוא על ידם חן בעיני הבריות.

כי עת ופגע – עת רעה ופגיעות מות יקרה את כולם הקלים והגבורים וכו׳.

וכן אבן עזרא –
וגם לא לחכמים לחם – שהיה ראוי להיותם מושלים בכסילים ויהיו רשים, והדבר הפוך בַרוב.

ומצאתי דרש יפה בספר גן נעול (שאיני מכיר) –
גן נעול, בית שני ג׳:א׳:ב׳ –

אחר כן אמר "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם", כלומר ידעתי שתקראנה לחכם תחת השמש המקרים שיקרו לכסיל, לפעמים יעני, לפעמים יחלה, לפעמים יקרוהו צרות רבות ורעות, וכמו שיקרה ג"כ לכסילים, כדרך (קהלת ט, יא) "וגם לא לחכמים לחם". (שם ה, יא) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים", וכמו שיתבאר בחדר זה. כי דרכי ה' נשגבים מבינת האדם, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד דרכיו, וכדברי הכלל הל"ב. ואמר עוד (קהלת ב, טו) "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חָכַמְתִּי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל". כלומר אחר שנתברר לי ועיני רואות שיקרה לחכם כמקרה הכסיל, אמרתי בלבי, החכם והנבון, אם כמקרה הכסיל יקרני גם אני, ולא תצילני החכמה וכשרון המעשים ממקרי הזמן, למה חכמתי אני אז יותר? כלומר למה מנעורי שמתי צוארי תחת עול החכמה, וסבלתי צער היצר, ולא הלכתי אחר עיני, כי הבאתי למוסר נפשי, ומשלתי על תאותי ויצרי הרע, והייתי נוהג בחכמה והוא טרח גדול מאד, וכדרך (אבות, ה) "לפום צערא אגרא", כי יצר הלב קשה. ומדוע צִעַרְתִּי נפשי מאד עד שנהייתי חכם יותר מכל אדם? אם לא יהיה לי יתרון על הכסיל במקרים שיקרוני, וכדרך (ישעיה מט, ד) "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי". והשיב קהלת שדבר בלבו שגם זה הבל, כלומר הדבר הזה שאמרתי ממקרה החכם והכסיל, ושהתמרמרתי על נהגי בחכמה, הבל הוא, ואין ממש בטענה זו, ו[להלן] פירש דבריו למה דבר זה הבל.

פרק היום ב-929 –
דברי הימים ב כט.
ובו מסופר על מלכות חזקיה, שעשה הישר. הוא פתח את דלתות המקדש שסגר אביו, ונאם נאום יפה. לאחר מכן פירוט ארוך של טקס חניכת המקדש מחדש.

חזקיה מולך ועושה הישר –
א יְחִזְקִיָּהוּ מָלַךְ בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִיָּה בַּת זְכַרְיָהוּ. ב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד אָבִיו. 

חזקיה פותח את דלתות המקדש –
ג הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה וַיְחַזְּקֵם. ד וַיָּבֵא אֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַלְוִיִּם וַיַּאַסְפֵם לִרְחוֹב הַמִּזְרָח. 

ונואם על ברית מחודשת עם ה' –
ה וַיֹּאמֶר לָהֶם שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה (הטומאה) מִן הַקֹּדֶשׁ. ו כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן יְהוָה וַיִּתְּנוּ עֹרֶף. ז גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ח וַיְהִי קֶצֶף יְהוָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם וַיִּתְּנֵם לזועה [לְזַעֲוָה] לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם. ט וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת. י עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ. יא בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ כִּי בָכֶם בָּחַר יְהוָה לַעֲמֹד לְפָנָיו לְשָׁרְתוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ מְשָׁרְתִים וּמַקְטִרִים. 

שטיינזלץ –
עַתָּה אַל־תִּשָּׁלוּ, תשגגו, אל תחטאו בהתרשלות וספק, או: בשאננות יתר. 

הלוויים מטהרים את המקדש –
יב וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מַחַת בֶּן עֲמָשַׂי וְיוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָהוּ מִן בְּנֵי הַקְּהָתִי וּמִן בְּנֵי מְרָרִי קִישׁ בֶּן עַבְדִּי וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן יְהַלֶּלְאֵל וּמִן הַגֵּרְשֻׁנִּי יוֹאָח בֶּן זִמָּה וְעֵדֶן בֶּן יוֹאָח. יג וּמִן בְּנֵי אֱלִיצָפָן שִׁמְרִי ויעואל [וִיעִיאֵל] וּמִן בְּנֵי אָסָף זְכַרְיָהוּ וּמַתַּנְיָהוּ.    יד וּמִן בְּנֵי הֵימָן יחואל [יְחִיאֵל] וְשִׁמְעִי וּמִן בְּנֵי יְדוּתוּן שְׁמַעְיָה וְעֻזִּיאֵל.    טו וַיַּאַסְפוּ אֶת אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי יְהוָה לְטַהֵר בֵּית יְהוָה. טז וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית יְהוָה לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל יְהוָה לַחֲצַר בֵּית יְהוָה וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה. יז וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם יְהוָה וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית יְהוָה לְיָמִים שְׁמוֹנָה וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ.    

ומדווחים זאת לחזקיהו –
יח וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ טִהַרְנוּ אֶת כָּל בֵּית יְהוָה אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת כָּל כֵּלָיו. יט וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה.

חונכים מחדש את המקדש עם קורבן ושיר –
כ וַיַּשְׁכֵּם יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֵת שָׂרֵי הָעִיר וַיַּעַל בֵּית יְהוָה. כא וַיָּבִיאוּ פָרִים שִׁבְעָה וְאֵילִים שִׁבְעָה וּכְבָשִׂים שִׁבְעָה וּצְפִירֵי עִזִּים שִׁבְעָה לְחַטָּאת עַל הַמַּמְלָכָה וְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים לְהַעֲלוֹת עַל מִזְבַּח יְהוָה. כב וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקוּ הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הָאֵלִים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַכְּבָשִׂים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה. כג וַיַּגִּישׁוּ אֶת שְׂעִירֵי הַחַטָּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַקָּהָל וַיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם. כד וַיִּשְׁחָטוּם הַכֹּהֲנִים וַיְחַטְּאוּ אֶת דָּמָם הַמִּזְבֵּחָה לְכַפֵּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לְכָל יִשְׂרָאֵל אָמַר הַמֶּלֶךְ הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת. כה וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יְהוָה בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יְהוָה הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו.    כו וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת.    כז וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר יְהוָה וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. כח וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מחצצרים [מַחְצְרִים] הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. כט וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. ל וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַיהוָה בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

לא וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַיהוָה גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת לְבֵית יְהוָה וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת. לב וַיְהִי מִסְפַּר הָעֹלָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַקָּהָל בָּקָר שִׁבְעִים אֵילִים מֵאָה כְּבָשִׂים מָאתָיִם לְעֹלָה לַיהוָה כָּל אֵלֶּה. לג וְהַקֳּדָשִׁים בָּקָר שֵׁשׁ מֵאוֹת וְצֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים. לד רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָט וְלֹא יָכְלוּ לְהַפְשִׁיט אֶת כָּל הָעֹלוֹת וַיְּחַזְּקוּם אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם עַד כְּלוֹת הַמְּלָאכָה וְעַד יִתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים כִּי הַלְוִיִּם יִשְׁרֵי לֵבָב לְהִתְקַדֵּשׁ מֵהַכֹּהֲנִים. לה וְגַם עֹלָה לָרֹב בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים וּבַנְּסָכִים לָעֹלָה וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית יְהוָה. לו וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר. (מהר ובהפתעה).

שפינוזה אמר דברים מפליאים על ישו הנוצרי, דברים השווים עיון. הנה למשל בעמ' 50 ב'מאמר תיאולוגי מדיני' הוא כותב –

תפס את הדברים לאמיתם –
"שכן אף על פי שגם הוא לכאורה חקק חוקים בשם אלהים, בכל זאת לגבי כריסטוס מוכרחים אנו לחשוב כי הוא תפס את הדברים לאמיתם וכהוייתם;

אלוהים גילה באמצעותו דברים לאנושות –
"כי כריסטוס יותר משהיה נביא היה פי אלהים שכן (כפי שהראיתי בפרק א) אלהים גילה לה לאנושות דברים מסויימים באמצעות רוחו של כריסטוס, כשם שגילה קודם באמצעות מלאכים, דהיינו באמצעות קול נברא, חזיונות וכו'.

אלה לא היו דעות שהוא סיגל לעצמו, או שאלוהים סיגל אליו –
"לפיכך ההנחה כי אלהים סיגל את התגלויותיו לדעותיו של כריסטוס היא באותה מידה רחוקה מן התבונה כמו ההנחה כי לפני כן סיגל את התגלויותיו לדעת המלאכים, כלומר הקול הנברא והחזיונות, כדי להודיע להם לנביאים את הדברים שעמדו להיגלות ; ואין לך הנחה מופרכת מזו, ומה גם שהוא נשלח ללמד את כל האנושות כולה ולא את היהודים בלבד, ולפיכך לא היה די בכך שרוחו תסגל עצמה להשקפות היהודים, אלא להשקפות ולתורות המשותפות לכל האנושות, כלומר למושגים משותפים ואמיתיים.

תפס את הדברים לאמיתם, מעבר למילים ולתמונות –
"ודוקא מן העובדה שאלהים נתגלה לכריסטוס, או לרוחו, באופן לא אמצעי, ולא באמצעות מלים ותמונות כמו לנביאים, אין בידנו להכיר כל דבר אחר אלא זה שכריסטוס תפס את הדברים הניגלים לאמיתם, כלומר הכירם ; שכן אין דבר מוכר אלא כשהוא נתפס ברוח גרידא מעבר למלים ותמונות. [65] נמצאנו למדים שכריסטוס תפס את הדברים הניגלים לאמיתם וכהוייתם.

התקין חוקים רק בגלל בערות העם ועקשנותו –
"ולפיכך אם התקין אותם פעם בתור חוקים הרי שעשה זאת מחמת בערות העם ועקשנותו. לכן בענין זה הוא פעל כאילו היה אלהים, במה שסיגל את עצמו לרוח העם,

ולכן גם דיבר במעורפל ובמשלים –
ולפיכך אף-על-פי שדיבר קצת בבירור יותר מיתר הנביאים, בכל זאת לימד במעורפל ולרוב במשלים את הדברים שניגלו לו, ובייחוד כשדיבר אל אלה, שלא ניתן להם עדיין להכיר את מלכות השמים (ראה מתי פרק יג, פסוק י ואילך).

למבינים לימד אמיתות נצחיות, החרותות בלב –
"ואין ספק כי למען אלה שניתן להם להכיר את המסתרין של השמים לימד את הדברים כאמיתות נצחיות ולא התקינם כחוקים, ובאופן זה שיחרר אותם משיעבוד החוק ואף-על-פי-כן חיזק וייצב על-ידי כך את החוק יותר והעמיק לחרות אותו בלבותיהם.

עד כאן דבריו על ישו בעמוד זה, ומכאן הוא מדבר על פאולוס.
לי נראה שהמשפט האחרון הוא מה שניסה להדגיש ולומר. כלומר, שישו לימד אמיתות נצחיות, וזו מעלתו.
את עניין השוואתו לאלוהים והדומה לזה אפשר לייחס לפחדו מהכנסייה והניסיון למצוא חן בעיניהם, אבל המסקנה הסופית היא דבר שהאמין בו, כך נראה.

*

ואוסיף גם את החלק על פאולוס –

בדומה לכך גם פאולוס 'מדבר בלשון בני אדם' –
"ונראה כי גם פאולוס מציין דבר זה בכמה מקומות, דהיינו אגרת אל הרומיים, פרק ז, פסוק ו, ופרק ג, פסוק כח. אמנם אף הוא אינו רוצה לדבר בגלוי אלא, כפי שאומר בעצמו בפרק ג, פסוק ה ובפרק ו, פסוק יט של האגרת ההיא, מדבר כלשון בני אדם, מה שהוא אומר בפירוש כשהוא קורא לאלהים צדיק;

וכך גם תיאור מידות האל אצל פאולוס היא כלשון בני אדם –
"ובלי ספק מחמת חולשת הבשר הוא תולה באלהים רחמים, חסד, כעס וכד', ומסגל את דבריו לרוחם של פשוטי העם, או (כפי שאף הוא עצמו אומר בפרק ג, פסוקים א, ב, של האגרת הראשונה לקוריינתיים) של הבשר. כי בפרק ט, פסוק יח, של האגרת לרומיים הוא מלמד בפירוש כי כעס אלהים ורחמיו אינם תלויים במעשי אנוש כי אם ביעוד אלהים בלבד,כלומר ברצונו.
(זו השקפה רמב"מיסטית, ואינו משוכנע שבה החזיק גם פאולוס).

וסיום הדף –
"ועוד הוא מלמד כי איש אינו נעשה צדיק בזכות קיום החוק אלא בזכות האמונה בלבד (ראה אגרת לרומיים ג, כח)…

מהפייס, אין לי מה לחדש –

'לפסוח על שתי הסעיפים' –

ויקימילון –
יש המפרשים "סעיף" במשמעות "מחשבה". למשל, רש"י, בפירושו על מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"א מפרש: "'שתי הסעפים' – שתי המחשבות שאינכם מבינים להכריע מי האלהים".

יש המפרשים "סעיף" במשמעות "ענף". כציפור המדלגת בין ענפי האילן.

הפירוש "מצודת ציון", משלב בין הפירושים: "'הסעיפים' – המחשבות כמו ”סעפים שנאתי“ (תהלים קיט, פסוק קיג), והוא לשון מושאל מסעיף־אילן, כי המחשבות המה ללב כסעיף לאילן".

בביטוי זה המילה סעיף ממוספרת כנקבה.

*

ובהרחבה באתר השפה העברית (אני מעתיק לכאן, כי הבנתי שקשה לאנשים ללחוץ על קישור) –
הביטוי פסח על שתי הסעיפּים (בפ"א דגושה!) נראה כמו שגיאה דקדוקית.
מדוע אומרים שתי סעיפים ולא שני סעיפים? ומדוע הדגש בפ"א?

מקור הביטוי הוא בדברי אליהו הנביא בספר מלכים א': וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (יח כא): אליהו בא בטענה אל העם המתלבט האם להטות אוזן קשבת לנביאי הבעל או לנביא ה', והוא טוען שהם פוסחים (=מדלגים) על שתי הסעיפים.

המילה סעיפים מופיעה בתנ"ך מספר פעמים, בכתיבים שונים. לעיתים נכתב "סעפים" או "שעפים", ולעיתים גם "שרעפים". אין להבהל ממגוון הכתיבים השונים של המילה: ידוע, שהשי"ן השמאלית והסמ"ך ◄מתחלפות ביניהן, וגם רי"ש ◄נוספת לפעמים למילים המקראיות, למרות שזו תופעה נדירה.

בלשון התנ"ך, סעיפּים הם מחשבות (סְעִפִּים – צורת רבים של סָעֵף או סְעִפָּה). כלומר, אליהו הנביא טוען שהעם מדלג ממחשבה למחשבה ואינו בוחר בדרך הישר.

אנו מכירים היום את המשמעות של השורש סע"ף מהמילים סעיף והסתעפות שפירושן היא התפצלות. ובתנ"ך, סעפות הן ענפים של עץ:

"עַל-כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ, מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה; וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו, מִמַּיִם רַבִּים–בְּשַׁלְּחוֹ.
ובִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ, כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ, כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (יחזקאל לא ה).
למילה סעיפים יש בתנ"ך משמעות מושאלת של מחשבה או דעה, ולרוב בהקשר שלילי:

בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי — תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי (תהילים צד יט).

סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי; וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי (תהילים קיט קיג).

חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי. (תהילים קלט כג).

לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי. מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע; וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי (איוב כ ב).

בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים (איוב ד יג).

וגם היום אנו משתמשים במילה הזאת, בכתיב שרעפים: "שקוע בשרעפים" משמעו שקוע במחשבות עמוקות או חולם בהקיץ.

כאן –

https://www.safa-ivrit.org/expressions/seipim.php

פרק היום ב-929 (תכף מסיימים) –
דברי הימים ב כח.
ובו מלכות אחז, שלא עשה הישר, ואף הבעיר את בנו באש. הוא נלחם במלחמות רבות, בארם, בפלישתים ובישראל – וכאן יש דיון נרחב על החזרת השביה מישראל ליהודה. כאן גם נבואה קטנה של עודד.
לבסוף, הוא מוצק על ידי מלך אשור ומשלם לו, וגם סוגר את דלתות המקדש.
עוד על פעלו ניתן לקרוא בתחילת ספר ישעיה, בהפטרת יתרו שנקראה ממש השבת.

אחז עושה הרע, וגם מבעיר את בניו באש –
א בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִיד אָבִיו. ב וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים. ג וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. 

אך כותב שטיינזלץ –
כנראה לא שרפם אלא העבירם בתוך אש כקרבן סמלי.

מוכה על ידי ארם ועל ידי ישראל –
ה וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה.    ו וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם. ז וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ.    ח וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן. 

נבואת עודד, המבקש מישראל להחזיר את השביה מיהודה –
ט וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַיהוָה עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם בְזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ. י וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ִם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (לכם אשמות יותר מהם) יא וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף יְהוָה עֲלֵיכֶם.    

ראשי בני אפרים אומרים שכדאי להחזיר את השביה, שלא ירבה עליהם העונש –
יב וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא. יג וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת (לעונש) יְהוָה עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל.

שטיינזלץ –
אַתֶּם אֹמְְרִים לְְהֹסִיף עַל־חַטֹּאתֵנוּ וְְעַל־אַשְְְׁמָתֵנוּ. דיינו בעברות שיש כבר בידינו. תהיה זו טיפשות להוסיף עלינו אשמה במעשה הזה

השבויים מוחזרים –
יד וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל. טו וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת (שהוזכרו קודם, הנכבדים) וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן.

שטיינזלץ –
הם לא החזירו אותם מחמת לחץ חיצוני כלשהו, אלא בגלל הרגשתם שהחזקתם כשבויים היא עוול. היה ברור להם שאף שישראל ויהודה נלחמים אלה באלה, בכל זאת הם עם אחד ומשפחה אחת, ולכן אסור להם לנהוג כך בשבויי המלחמה.

אחז נעזר באשור, ואדום מכה ביהודה, וכן פלישתים –
טז בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז עַל מַלְכֵי אַשּׁוּר לַעְזֹר לוֹ. יז וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ וַיַּכּוּ בִיהוּדָה וַיִּשְׁבּוּ שֶׁבִי. יח וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. יט כִּי הִכְנִיעַ יְהוָה אֶת יְהוּדָה בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הִפְרִיעַ (הפר את הסדר הטוב) בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל בַּיהוָה. 

מלך אשור מגיע ולא רק שלא עוזר לאחז, אלא מציק לו –
כ וַיָּבֹא עָלָיו תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חֲזָקוֹ. כא כִּי חָלַק (חילק) אָחָז אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיִּתֵּן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא לְעֶזְרָה לוֹ. 

שטיינזלץ –
וְְלֹא לְְעֶזְְְרָה לוֹ, הדבר לא הועיל לו. אמנם מלך אשור אכן עתיד לשבור את ממלכת ישראל, אבל הדבר יקרה בעוד זמן רב, ולפי חשבונותיו שלו ולא בשל המתנות שקיבל מאחז.

אבל אחז ממשיך למעול בה', ודורש באלוהי ארם המכים בו –
כב וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּיהוָה הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז. כג וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל. 

אחז מקצץ את כלי המקדש וסוגר אותו –
כד וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלָ‍ִם. 

שטיינזלץ –
וַיִּסְְְגֹּר אֶת־דַּלְְְתוֹת בֵּית־ה', הוא ביטל את עבודת המקדש.

כה וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. 

סיום –
כו וְיֶתֶר דְּבָרָיו וְכָל דְּרָכָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. כז וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלַ‍ִם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יְחִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.

תהילים י הוא תלונה על הצלחת הרשעים –

תהילים י –
א לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. ב בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ. ג כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה. 

לי נראה שברך הוא לשון נקייה לקלל, אך אחר כך בא גם פירושו – נאץ, וכן מופיע בפסוק הבא שאדגיש. אך כאן רבו הפירושים ואביא את פירוש רד"ק –
ובצע ברך נאץ י״י – הרשע מברך ומשבח הבצע ומי שאוחז דרכו ומנאץ האל; ואומר: שאין יכלת בידו להציל העשוק מידו, או שאין משגיח עליו כמו שאמר (יג): אמר בלבו לא תדרש.

או רש"י –
ובוצע ברך ניאץ י״י – והגזלן שיבח את עצמו לאמר ניאץ את י״י ושלום יהיה לו.

ומכאן יתאר את הרשע –

ד רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו. ה יָחִילוּ דרכו [דְרָכָיו] בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם. 

שטיינזלץ –
יָחִילוּ, יעשו חיל, יצליחו דְרָכָו של הרשע בְּכָל עֵת, זה ש מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ, משפטיך שבמרום הם מִנֶּגְדּוֹ ואינם נוגעים בו כלל, הוא זוכה אף בדין שמים ואת כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ, ישיב רוח בָּהֶם. הרשע ברוח פיו מפיץ את כל אויביו.

ו אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע. ז אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ (מרמה) תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן. ח יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ. ט יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ. י  ודכה [יִדְכֶּה] יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חלכאים [חֵיל כָּאִים]. יא אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח. 

עד כאן תיאור הרשע ומכאן פנייה לאל –
יב קוּמָה יְהוָה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל תִּשְׁכַּח עניים [עֲנָוִים]. יג עַל מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִּדְרֹשׁ. יד רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר. טו שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא. 

מסיים בברכה –
טז יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. יז תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. יח לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ.

המילה 'חכמה' מופיעה ב-87 פסוקים בספרי החוכמה תהילים, משלי, איוב וקהלת.
לדעתי מועיל לקרוא אותם ברצף, וגם כמעט כולם לא צריכים פירוש נוסף.

אלה הופעותיה –
ביחס לצדיק, ובהקבלה למשפט –
תהילים לז, ל
פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חׇכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.

נסתרת וסתומה –
תהילים נא, ח
הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי.

לבב הנביא –
תהילים צ, יב
לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חׇכְמָה.

מעשי ה' בחוכמה –
תהילים קד, כד
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

מתבלעת –
תהילים קז, כז
יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכׇל חׇכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.

ביראת ה' –
תהילים קיא, י
רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכׇל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

מטרת משלי –
משלי א, ב
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה.

ביראת ה' –
משלי א, ז
יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חׇכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ.

משלי ב, ב
לְהַקְשִׁיב לַחׇכְמָה אׇזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה.

משלי ב, ו
כִּי יְהוָה יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה.

משלי ב, י
כִּי תָבוֹא חׇכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם.

משלי ג, יג
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חׇכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה.

משלי ג, יט
יְהוָה בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

משלי ד, ה
קְנֵה חׇכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי.

משלי ד, ז
רֵאשִׁית חׇכְמָה קְנֵה חׇכְמָה וּבְכׇל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה.

משלי ד, יא
בְּדֶרֶךְ חׇכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר.

משלי ה, א
בְּנִי לְחׇכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אׇזְנֶךָ.

משלי ז, ד
אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא.

החוכמה קוראת –
משלי ח, א
הֲלֹא חׇכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ.

וטובה מכסף –
משלי ח, יא
כִּי טוֹבָה חׇכְמָה מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ.

משלי ח, יב
אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא.

משלי ט, י
תְּחִלַּת חׇכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה.

משלי י, יג
בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חׇכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.

משלי י, כג
כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחׇכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה.

משלי י, לא
פִּי צַדִּיק יָנוּב חׇכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת.

אצל הצנועים –
משלי יא, ב
בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חׇכְמָה.

אצל הנועצים –
משלי יג, י
רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חׇכְמָה.

לא ללץ –
משלי יד, ו
בִּקֶּשׁ לֵץ חׇכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל.

משלי יד, ח
חׇכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה.

נחה בלב –
משלי יד, לג
בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חׇכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ.

משלי טו, לג
יִרְאַת יְהוָה מוּסַר חׇכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה.

משלי טז, טז
קְנֹה חׇכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף.

צריכה ללב –
משלי יז, טז
לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חׇכְמָה וְלֶב אָיִן.

משלי יז, כד
אֶת פְּנֵי מֵבִין חׇכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ.
(הכסיל כמו מביט לרחוק, חולם בהקיץ).

דברי איש יש בהם חוכמה –
משלי יח, ד
מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חׇכְמָה.

משלי כא, ל
אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה.

אל תמכרה –
משלי כג, כג
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חׇכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.

בונה בית בחוכמה –
משלי כד, ג
בְּחׇכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.

בחוכמה לא נכרתת התקווה –
משלי כד, יד
כֵּן דְּעֶה חׇכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.

נמלט בחוכמה –
משלי כח, כו
בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ בְּחׇכְמָה הוּא יִמָּלֵט.

חכם משמח אביו –
משלי כט, ג
אִישׁ אֹהֵב חׇכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן.

תוכחה מביאה חוכמה –
משלי כט, טו
שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חׇכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ.

נאום הצנוע –
משלי ל, ג
וְלֹא לָמַדְתִּי חׇכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע.

אשת חיל –
משלי לא, כו
פִּיהָ פָּתְחָה בְחׇכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.

איוב ד, כא
הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחׇכְמָה.

איוב יא, ו
וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חׇכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.

באירוניה –
איוב יב, ב
אׇמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חׇכְמָה.

בישישים –
איוב יב, יב
בִּישִׁישִׁים חׇכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה.

עם האל –
איוב יב, יג
עִמּוֹ חׇכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה.

חוכמה בשתיקה –
איוב יג, ה
מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחׇכְמָה.

איוב טו, ח
הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חׇכְמָה.

איוב כו, ג
מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חׇכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ.

היכן מקומה? –
איוב כח, יב
וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.

עדיפה מכסף ופנינים –
איוב כח, יח
רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חׇכְמָה מִפְּנִינִים.

איוב כח, כ
וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.

איוב כח, כח
וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חׇכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה.

איוב לב, ז
אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חׇכְמָה.

איוב לב, יג
פֶּן תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חׇכְמָה אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא אִישׁ.

איוב לג, לג
אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חׇכְמָה.

נסתרת –
איוב לח, לו
מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חׇכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.

חוכמת האל –
איוב לח, לז
מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחׇכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב.

איוב לט, יז
כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חׇכְמָה וְלֹא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה.

*

קהלת דורש בחוכמה –
קהלת א, יג
וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.

קהלת א, טז
דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חׇכְמָה וָדָעַת.

קהלת א, יז
וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חׇכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.

מוסיפה כעס –
קהלת א, יח
כִּי בְּרֹב חׇכְמָה רׇב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.

קהלת ב, ג
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחׇכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם.

קהלת ב, ט
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חׇכְמָתִי עָמְדָה לִּי.

קהלת ב, יב
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חׇכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ.

עדיפה מהסכלות –
קהלת ב, יג
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.

קהלת ב, כא
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה.

קהלת ב, כו
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת ז, י
אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחׇכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.

טובה עם נחלה –
קהלת ז, יא
טוֹבָה חׇכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ.

היא מחיה –
קהלת ז, יב
כִּי בְּצֵל הַחׇכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.

נותנת עוז –
קהלת ז, יט
הַחׇכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר.

אך בלתי ניתנת להשגה מלאה –
קהלת ז, כג
כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

קהלת ז, כה
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת.

החוכמה מאירה את הפנים –
קהלת ח, א
מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא.

קהלת ח, טז
כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חׇכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה.

אינה בשאול –
קהלת ט, י
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחׇכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

קהלת ט, יג
גַּם זֹה רָאִיתִי חׇכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי.

קהלת ט, טו
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא.

חוכמת המסכן בזויה –
קהלת ט, טז
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חׇכְמָה מִגְּבוּרָה וְחׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים.

טובה מכלי קרב –
קהלת ט, יח
טוֹבָה חׇכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.

סכלות מעטה מאבדת אותה –
קהלת י, א
זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחׇכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט.

לה יתרון, בפסוק קשה –
קהלת י, י
אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן (הכשיר) [הַכְשֵׁר] חׇכְמָה.

*

והשורש 'חכם' מופיע בעוד כמאה פסוקים בספרי החוכמה – תהילים, משלי, איוב וקהלת, נביא את כולם –

תהילים יט, ח
תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.

תהילים מט, ד
פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

תהילים מט, יא
כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.

תהילים נח, ו
אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם.

תהילים קה, כב
לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם.

תהילים קז, מג
מִי חָכָם וְיִשְׁמׇר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהוָה.

תהילים קיט, צח
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי.

משלי א, ה
יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

משלי א, ו
לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם.

משלי ג, ז
אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע.

משלי ג, לה
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן.

משלי ו, ו
לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.

משלי ח, לג
שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ.

משלי ט, ח
אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.

משלי ט, ט
תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.

משלי ט, יב
אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא.

משלי י, א
מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

משלי י, ח
חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
(ואוויל – יעקם שפתיו)

משלי י, יד
חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.

משלי יא, כט
עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב.

משלי יא, ל
פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

משלי יב, טו
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

משלי יב, יח
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.

משלי יג, א
בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה.

משלי יג, יד
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת.

משלי יג, כ
(הלוך) [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים (וחכם) [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ.

משלי יד, א
חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.

משלי יד, ג
בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם.

משלי יד, טז
חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ.

משלי יד, כד
עֲטֶרֶת חֲכָמִים עׇשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת.

משלי טו, ב
לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת.

משלי טו, ז
שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן.

משלי טו, יב
לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ.

משלי טו, כ
בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ.

משלי טו, לא
אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין.

משלי טז, יד
חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה.

משלי טז, כא
לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח.

משלי טז, כג
לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח.

משלי יז, כח
גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן.

משלי יח, טו
לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת.

משלי יט, כ
שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ.

משלי כ, א
לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכׇל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

משלי כ, כו
מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן.
(כשם עליהם עול)

משלי כא, יא
בַּעֲנׇשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת.

משלי כא, כ
אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ.

משלי כא, כב
עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה.

משלי כב, יז
הַט אׇזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי.

משלי כג, טו
בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי.

משלי כג, יט
שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ.
(אשר – לך).

משלי כג, כד
(גול) [גִּיל] (יגול) [יָגִיל] אֲבִי צַדִּיק (יולד) [וְיוֹלֵד] חָכָם (וישמח) [יִשְׂמַח] בּוֹ.

משלי כד, ה
גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ.

משלי כד, ז
רָאמוֹת לֶאֱוִיל חׇכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.
(ראמות – כדבר גבוה).

משלי כד, כג
גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב.

משלי כה, יב
נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת.

משלי כו, ה
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו.

משלי כו, יב
רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.
(ממנו – יותר ממנו).

משלי כו, טז
חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם.

משלי כז, יא
חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר.

משלי כח, יא
חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ.

משלי כט, ח
אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף.
(אף – רוגז).

משלי כט, ט
אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת.

משלי כט, יא
כׇּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.
(באחור – מדבר בסוף).

דוגמת חיות –
משלי ל, כד
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.

*

איוב ה, יג
לֹכֵד חֲכָמִים בְּעׇרְמָם וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.

איוב ט, ד
חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם.

איוב טו, ב
הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ.

איוב טו, יח
אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם.

איוב יז, י
וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא וְלֹא אֶמְצָא בָכֶם חָכָם.

איוב לב, ט
לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט.

איוב לד, ב
שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי.

איוב לד, לד
אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי.

איוב לה, יא
מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ.
(מלפנו – מאלפנו, מלמדנו).

איוב לז, כד
לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כׇּל חַכְמֵי לֵב.

*

קהלת ב, יד
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.

קהלת ב, טז
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל.

קהלת ד, יג
טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד.

קהלת ו, ח
כִּי מַה יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל מַה לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים.

קהלת ז, ד
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה.

קהלת ז, ה
טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים.

קהלת ז, ז
כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה.
(יהולל – כמקבילו – יאבד לב, במובן דעת).

קהלת ז, טז
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם.

קהלת ח, ה
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.

קהלת ח, יז
וְרָאִיתִי אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא.

קהלת ט, א
כִּי אֶת כׇּל זֶה נָתַתִּי אֶל לִבִּי וְלָבוּר אֶת כׇּל זֶה אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים גַּם אַהֲבָה גַם שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם הַכֹּל לִפְנֵיהֶם.

קהלת ט, יא
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.

קהלת ט, יז
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.

קהלת י, ב
לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ.

מילון מקוצר א

פרך
אם מקור המילה ארמית או כלדית איני יודע, אבל לי ברור ש'פרך' משתלב יפה בשורת פעלי 'פר', יחד עם פרר ופרם, למשל, והוא שורש המציינת התפוררות.

פרוכת
אבל רש"ר הירש גם פה מאריך ואומר דברים מעניינים מאוד –
פרכת – ״פרך״ קרוב ל״פרק״ – ״להפריד״, שממנו מתקבל ״פֶּרֶק״ – אבר, ו״מפרקת״ – עורף. ״פרך״ מציין אפוא שבירה; ומכאן ״פֶּרֶךְ״: דיכוי קשה השובר כל כח עמידה (עיין פירוש לעיל א, יג).

מנורה
מילון ספיר, אטימולוגיה –
מְנוֹרָה [תנ]

גזירה מהשורש <נור> במשמעות אור, אש. בעת העתיקה המנורה האירה באמצעות נרות. בארמית: נוּרָא = אש; מנַרתָּא = מנורה. על פי פרסומי האקדמיה ללשון: —חילופים דומים יש בשורשים נו"ר ונה"ר המציינים שניהם אור: נֵר ומְנוֹרָה מן השורש נו"ר לעומת נְהָרָה וסגי נְהוֹר (מילולית 'רב אור') מן השורש נה"ר.

כפתור
ושד"ל מוסיף דבר יפה מתיאור המנורה –
כפתוריה – אולי מן כף תור, כלומר כף שור, פרסה שסועה, ודוגמת זה במשנה במסכת כלאים ראש תור.

באש
באשה – מצב מחפיר, 'מסריח', או בלשון ימינו, הלקוחה מערבית – באסה.
לדעתי אכן יש קשר בין שתי המילים האלה באש ובאס.

בתנ"ך, השורש באש בא גם ביחס לסרחון ממשי, וגם ביחס ל'הבאשת ריח' של מישהו, כלומר פגיעה בשמו הטוב.

מבחינה לשונית, לדעתי הוא מגזרת פעלי 'אס', כגון נמס, קסס, נגס – אם לציין רק מעט – שעניינם פחיתה וגריעה.

זבח
ישנם ארבעה שורשים עבריים עם הסיומת 'בח' –
זבח, טבח, נבח, שבח.

שתי המילים הראשונות דומות מאוד במשמען – זבח הוא טבח, והנזבח הוא הנטבח. לכן נראה שיסוד המילה היא ההברה 'בח'. וב'בח' אכן ניתן לשמוע את צליל החרב החותכת.
המילה נבח אף היא חיקוי צלילי, אלא שהוא של קול הכלב – בח, בח.
והמילה שבח ראויה לעיון נפרד.
אזכיר רק שמשמעה המקורי הוא השקטה, כמו בפסוק –

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
תהילים פט, י.

רש"י –
אתה תשבחם – תשפילם

כיור
בויקימילון כותבים –
גיזרון –
מקראי. באכדית kiūru כִּיאֻרֻ בהוראת אגן מתכת. ובלשון אוררטו: kiri.

משמעות (2) – מנחם בן סרוק הקביל לצורה כירה – כלי שבתוכו אש ומבשלים על גבו.

טמא וטהור
מבחינה לשונית –
בויקימילון במילון ספיר אין הסבר למילה, וגם במפרשים על ההופעה הראשונה של המילה לא מצאתי הסבר. יתכן שטמא הוא מלשון אטום, שורש טם, שממנו גם טמטם. ואולי הוא קרוב לכתם. גם הא' בסופו לא אופיינית כל-כך לעברית, ויותר לארמית. צ"ע.

מבחינה לשונית –
ויקימילון –
גיזרון –
מן המקרא. השורש ט־ה־ר קרוב למוצאם של השורשים ז־ה־ר וצ־ה־ר בעברית וצ'הר ט'הר בערבית שעניינם נקיות,בהירות, ואור (צהרים,צהר).

ואני אוסיף שהאות ה' פעמים רבות באה במילים במובן זה, כגון בוהק, נוגה (ה"א מופקת) ועוד.
אולי הקריאה הה מביעה השתוממות על יופי ונקיות.

שורש 'בע'
אנסה שוב להתייחס לשורש הקצר 'בע'.

פעלי מים ונביעה –
טבע (טביעה), נבע (נביעה), בעבע.
וכן השם בועה.
לפי נצר, גם הביע, במשמעות אמר, הוא מלשון נביעת הדיבור.
בעבוע הוא אונומטופיאה.
טֶבַע כשם, הוא מלשון ימי הביניים.

מטה
ויקימילון –
נהוג לתאר את השתלשלות המשמעות באמצעות מטונימיה כפולה: המטה מסמל את סמכות המנהיג, והמנהיג מסמל את הקבוצה המונהגת. תהליך דומה חל במילה שֵׁבֶט. למשל, י. גרינץ^[1] כותב במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים": "כשם ש'שבט' – קיבוץ המתייחס על מוצא אחד בתוך כלל העם – בא מן השבט, השרביט, שביד ראש השבט, כך בא 'מטה' מן המטה שביד הראש […]".

מבחינה לשונית, כך נראה אפוא, שתחילה היה המטה-מקל, ולאחר מכן הוא ציין את השבט כולו, אולי בגלל שהמנהיג החזיק מטה, למשל משה.
ועוד נראה שהמטה נקרא כך, כי עליו האדם נוטה ונשען.

שורשי עד
דקה אחת

עֵד

מסביר ויקימילון –
גזרון –
מן עוד 'שוב, בפעם נוספת', כמו השורש ע-ו-ד מהמשע המקורי 'לחזור על, עשה עוד פעם', להעיד: העֵד, שמעיד, חוזר על דברים שראה, עושה עוד פעם מה שראה^[1].
1. מילון קליין.

ולדעתי זה הסבר שגוי. אלא עֵד נגזר מ-עַד, שכן העד מגיע עַד הדבר. כך גם המילה מבעד מעידה על נגישות לדברים, אמנם דרך חוצץ.

והמילה עַד משמעה גם נצח, שעד אליו נמשכים הדברים. ומכאן גם עתה המילה עוד, שמגיע עד הדבר וחוזר.

גם המילה צעד נגזרת כנראה מ-עַד, שכן צועדים עד הדבר. ומעד הוא כשלון הצעד, וקודם לו רעד – אך את כל אלה קשה לי לבסס בינתיים.

גם, כמובן, יעד, הוא המקום שעד אליו מגיעים. ולהיות בעד הוא להיות בצד אחד, מכאן שיש קרבה גם בין עד ובין צד.

ועד הוא, אולי, חבר של עדים. סעד אולי נגזר מסד, במובן צד, על שם ההסבה.

עוד צריך לציין כי ל-עַד משמעות נוספת בתנ"ך – לשון שלל.

ובימינו התחדשה המילה תעד, במובן של הביא עדות.

עדה קרוב לעטה, וממנו עדי – תכשיט.
עדן – נעם – צ"ע.
עדף הוא מי שהוסיף עוד, כך ששורשו עד.

עבודה
ויקימילון –
מלאכה
אטימולוגיה –
מהשורש <לאך> במשמעות שירות, או שליחות, ומלאכה, במקרא, היא עבודה בשליחות מישהו.

גיזרון
המילה נזכרת פעמיים במקרא בפסוקים הנ"ל יש מפרשים כמו מלאכה^[1] יש מפרשים כמו מלאכות מן מלאך. ויש שסבורים שאף מלאך מן מלאכה.

↑ כך כתב רד"ק, והסביר שהנעת האל"ף מחמת הכינוי והסמיכות.

קנא וקנה
איני יודע אם קיים קשר בין קנא לקנה, וקשר כזה עד כמה שידוע לי לא מוכר. ובכל אופן, אולי על דרך הדרש, נוכל לומר שבכל מה שקשור לקנייה, כלומר לכסף – רבה הקנאה! כך שאולי בכל זאת קיים קשר כזה – מי שקונה משהו – מעורר קנאה.
באותו אופן, בעבר מצאתי קשר בין המילים תחרות וחרון. שתיהן משורש חר"ה, ואכן התחרות מעוררת חרון. לכן כשמשורר תהילים אומר "אל תתחר במרעים" יש לכך משמעות כפולה – אל תתחרה בהם, וממילא אל תתערב בחרונם. על שורש חרה אכתוב בהזדמנות אחרת.
אם כך, השיטה הקפיטליסטית נראית כאן באופן לא מחמיא במיוחד.

חבא, קבה, כבה, קוה
לי נראה שיש קשר בין המילים – מובן של דבר פנימי. זה משותף הן לחבא הן לקובה והן לקיבה (לקוב הוא עניין אחר, כאמור, שצריך עיון נפרד). באופן דומה – בחובו – בתוכו.
ועוד נראה לי שקשור לאלה גם השורש 'כבה', שגם הוא מורה על היעלמות, כמו חבא.

לכאן שייך גם ה'מקווה', שלו שתי משמעויות.

אבל מילון ספיר כותב –
מִקווה¹, מִקְוֶה [תנ]
השורש <קוה> הוא שורש דו-משמעי: א. ציפייה; ב. התכנסות ואין כל קשר ביניהם.

רמס
המילה 'מרמס' מופיעה בתנ"ך ב-7 פסוקים, בדברי הנביאים ואצל דניאל. אפשר להבין זאת, שכן שימה למרמס היא אחת העוולות שמפניה התריעו הנביאים.
קרובה עד זהה לה היא המילה רמש על הטיותיה, כולל הרֶמֶש.
מבחינה לשונית, לדעתי, יסודה 'מס', כמו מסס-נמס, שעניינם גריעה.

שלל ונשל
שורש נשל ב-7 פסוקים, ולדעתי הוא קרוב לשורש שלל. עניינו – השלה והסרה, וזה מה שעושה גם השולל שלל. הוא מופיע פעמיים בביטוי 'של נעלך', בשמות וביהושע', אבל עיקר הופעותיו בספר דברים, ועוד פעם במלכים ב'.

בוז ובזז
ואצרף כאן את השורש 'בוז', המופיע ב-36 פסוקים, כי לדעתי הוא קשור לשורש בז"ז. ניתן לומר אולי – מי שבזים לו, בוזזים ממנו את כבודו.

מבחינה לשונית הצליל 'בזז', כקול הדבורה, מזכיר עיטה על השלל במהירות, מה שמתאים לביזה – ומכאן שם העוף בז – וגם לבוז. גם לדעתי לצליל ז' יש קשר לרוע וזדון, כמו בשמות זדון, זימה, זנות ועוד.

שוד שודד
מבחינה לשונית, מציין ויקימילון –
גזרון –
אכדית פועל, שַׁדַדֻ šadādu בהוראת למשוך, לסחוב, לאגור. כשם עצם, אִישדוד išdud בהוראת מצאי,אספקה. נגזרת ערבית أُخْدُود בהוראת תעלה

ארמית-מנדעית – 'שוד' בהוראת זרק, השליך. באוסף יוסף מתתיהו נמצאה קערת השבעה מן המאה 8-9 לסה"נ ובה נכתב – "ותיצטאריא ושודיא", פירוש "וקרע והשלך אותה"

קרן
מבחינה לשונית, המילונים מצביעים על דמיון לשפות שונות, אבל צריך לשים לב לדמיון המילים קרן-זקר-דקר ודומותיהן, המעידות על דבר המזדקר ובולט, וכזו היא אכן קרן החיה. ואם כך בסיס המילה 'קר'.

שורשי אַל
האקדמיה ללשון עברית העלתה פוסט על השם שלו, ועל המילים שלו, שלווה, ישליו אוהליך (יהיו שלווים), וגם אשליה מלשון זו, ו'אל תשלה אותי' בסיפורי אליהו.
לזאת אפשר להוסיף למשל את 'עד כי יבוא שילה', שיש המפרשים – שהמנוחה שלו. וכן 'ויכהו שם על השל', בסיפור העברת הארון בימי דוד, שיש המפרשים מלשון שגגה.
אך כאן ניתן להוסיף יותר על שורש הבסיס 'של', והרי הוא משורת שורשים קצרים המורים על נפילה, כגון – טל, נפל, צל, צלל, דל, דלה, זל, נזל, קל, וכן על עלייה – על, גל, סל, סלל, תל.
השלו הוא, אם כן, המצוי במנוחה, מוטל, צנוח.

ומכאן גם שלום.

עת
מכל זה אפשר אולי ללמוד שמילה זו, בצורות שונות שלה, הייתה ידועה בכל האזור בזמן הקדום. והיא קרובה למילה הארמית אתא, במובן בא, שמופיעה בתנ"ך. וגם אולי קרובה לשורש ענ"ה, כפי שמצוין שם (אולי במובן עונות השנה).

זמן
ויקימילון כותב על הגיזרון –
מופיעה לראשונה בתנ"ך בספרים המאוחרים, ככל הנראה שאולה משפה אחרת, אך הגיזרון אינו ברור: יש הטוענים שמקורה במילה בפרסית עתיקה zrvan ("תקופה"),^[1] או במילה jamān ("דבר שהולך")^[2], אך יש הטוענים שהסבר זה מפוקפק^[3] ומקור המילה הינו באכדית simānu, ומשם ארמית מקראית ‏זְמָן‎ (מקור ישיר המילה העברית), ערבית زَمَن זַמַן, ארמית סורית ܙܰܒܢܳܐ זָבנַא.

חרה
השורש חר"ה מופיע ב-136 פסוקים, שכמובן לא אביא את כולם, אבל אביא כמה צורות מיוחדות של השורש. בדרך כלל הוא בא בצורת 'חרי אף' או 'חרון'.
'חר' הוא שורש שריפה והשחרה, כמו שחר, וגם משמעות אחת של בחר – 'בחרתיך בכור עוני', כפי שציינתי בעבר. והחרון הוא בעירת הכעס.
אפשר שההברה הזו נבחרה כחיקוי לקול השריפה, או משהו בדומה לזה.

לחיזוק הקשר של שורשי 'חר' עם השחרה נביט לכמה מופעים שלהם –

ראשית – שחור, בצורה המובהקת ביותר. היפוכו – צחור (לבן) – מ-צח.
שנית – נחר – הוא המפויח באש, 'נחר מפוח'.
ואולי גם מאוחר הוא – משעה שהיום מושחר. וממנו גם כן – מחר, לאחר תום החשכה. וזה בדרך השערה.

גם הצד השני של השורש (כשאות נוספת אחריו) יש הרבה שורשי כליון –
חרב – יבש ומוחרב. חֶרֶב – מחריבה.
חרד – דומה אולי למי שחרה לו, בדרך אחרת. והוא גם שורש שלילי.
חרל – קוץ, באזור חרב.
חרס – עשויה להשחיר, 'כשולי קדירה', 'קיבצו פארור' – השחירו.
חרש – בשקט – אולי על שם אפילת הלילה.
חרחור – מין מחלה, אולי על שם השחרות.
וגם השחר, הבוקר, הוא הזמן בו מסתיימת שחרות הלילה.

זרוע
ויקימילון אומר –
גיזרון
בניגוד לדעת Strongs' Concordance,^[1] אינה קשורה לתיבת 'זרע'. יצוקה משורש קדום ד'-ר-ע (ארמית דרע, ערבית ד'רע), זרע משורש קדום ז-ר-ע (ארמית זרע, ערבית זרע).

נכל
עוד מבחינה לשונית – אולי הוא קרוב לשורש 'רכל', שממנו רוכל ולרכל, וקשור – כך כותב רש"י – ל-לרגל. אך זו רק הצעה.

שמש
ויקימילון מציין –
גיזרון –
המילה משותפת למספר לשונות שמיות. למשל: ארמית – ܫܡܫܐ (שִׁמְשָׁא), ערבית – شَمْس‎ (שַׁמְס), אכדית – šamšu, אוגריתית – špš) ΌΔΌ), טיגרית – šämš) ሸምሽ), פיניקית – औऌऔ

וכן, יש להוסיף, שקשה להתעלם מהקשר בין השם שמש והשם אש. איני יכול להוכיח זאת, אבל נראה לי סביר שבתחילה היה השם אש, שעליו דיברתי בעבר, ולאחר מכן הצביעו הקדמונים לשמיים ואמרו – 'שם אש' ויצרו את המילה שמש. גם לחז"ל יש כמה מדרשים בכיוון זה.
ומכיוון שהשמש משמשת אותנו באופנים רבים – לאור, לחום ועוד – נוצר גם הפועל לשמש, כך נראה.

עבד וכלכל
עֶבֶד
גזרון –
בלשון אוגריתית, "בִּיד" ΁Ί΄ בידו של-, בניהולו של- . תיבת "בּיד" האוגריתית היא נגזרת של תיבת "יד" Ί΄ .

האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף מקבילה, בצורת "עַבְּטְ", "āabṭ" בהוראת "עף" ^[1].

בנוגע לחלק הראשון – אם כך נראה שמקור המילה הוא ביד, מי שבידו של אחר. אבל לפי זה השם עבד קדם לשם עבודה, וזה אינו סביר. ואולי העבודה נקראה כך כי היא נעשתה ביד, וכפי שאומרים היום – 'עבודת יד'.

בנוגע לחלק השני – לא ברור הקשר שלו למילה עבד, אבל הוא מזכיר את המילה עבט, לעבוט, עבוטו, כלומר הכלי הממושכן. אך נראה שעבט הוא עיבוד מאוחר של עבד, והוא חפץ משועבד, שהמילה קיבלה וריאנט מיוחד עבורו.

כלכל יסודו, כך נראה, כל, במובן להכיל.

כסה וחסה
מבחינה לשונית, כתוב בויקימילון –
גזרון –
סכול אותיות בין הפועל המופיע בספ' מלכים (הקדום יותר) – "יסכו", ובגרסתו העדכנית מספ' דברי הימים "יכסו" . ”וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים “ (מלכים א׳ ח, פסוק ז) ”וַיְכַסּוּ הַכְּרוּבִים“ (דברי הימים ב׳ ה, פסוק ח)^[1].

ואכן, יש קרבת משמעות בין כס ו-סך, שעניינם כיסוי וסיכוך. מה הקדום יותר? נראה שדווקא כס, שקרוב גם לכף, שממנה כפר, כפורת, במובן כיסוי. והוא קרוב גם לחס, במובן מחסה, והחס-מרחם הוא הנותן מחסה, שהוא מעין כיסוי. וכן חוזר הביטוי 'בך חסיתי'.

רגז, רגש, רגע, רגן
ואני אוסיף –
רגז קרוב לשורש רגש, ועניינם תנועה. כך, גם הנפש יכולה להתרגש ולנוע, כמו 'בבית אלוהים נהלך ברגש', וגם הגלים בים יכולים לרגוש ולנוע. הגלים יכולים גם לרגוע, וגם זה במובן תנועה – 'רוגע הים ויהמו גליו' – מניע ומסעיר את הים. אך גם כן במובן רוגע ונחת, כפי שמוכר היום. והרי הוא מסוג הפעלים המחזיקים שני הפכים.
נמצא שיש לנו שרשרת פעלים – רגז-רגש-רגע, שעניינם תנועה ורטט.
לכן רגז, כפי שמציין שד"ל, 'עיקר עניינו נענוע ורעדה', והושאל לכל דבר. ובפסוק שלנו נראה שעניינו ריב בעניין מכירתו, כפירוש רש"י המוכר.

וכן רגן הוא מגזרה זו של רגז-רגש, ורעש מגזרת רגש. אולי גם רגם קשור לפה. והשאר השלימו.

השורש 'רגע' מופיע כפועל ב-15 פסוקים, מלבד הופעותיו במילה 'רגע' כציון זמן, שבה הוא מופיע עוד כ-80 פעמים.
משמעותו בדרך כלל מנוחה, אך גם להפך – הנעה והסערה, בעיקר של הים, כמו בביטוי 'רוגע הים ויהמו גליו', שמופיע אצל ישעיה וירמיה.
הקשר לרגע כיחידת זמן מצריך עיון. אולי הרגע הוא החלק הנח בזמן, כשם העתיק להווה – 'עומד'.

סלל
שורש 'סלל' מופיע ב-122 פסוקים בתנ"ך, ויש לו צורות שונות. נבחן אותם.
אך ראשית נאמר שבבסיסו את מציין עלייה, כמו מסילה – מקום מוגבה, כפי שמפרשים הפרשנים, ולסלול הוא לעשות מסילה כזו. גם המילה 'סלה', המופיעה רבות בתהילים אמנם רבו הפירושים לה, אך אחד מהם, וזה שאני מקבל, הוא שמדובר בסימן מוסיקלי, המסמן עלייה בקול. גם בארמית סילוק הוא עלייה.
ולכן נראה ברור מאוד הקשר לשורשי סל-על וכו', המעידים על עלייה, או ירידה – כמו פל-נפל.

ונזכיר, שורשי xַל –
אל – לשון עליונות, ושם אל כנעני, כמובן.
גל – לשון גובה.
דל – לשון נומך.
טל – נוחת ארצה למטה.
סל – לשון גובה.
על – לשון גובה.
פל – נפל, ארצה מטה.
צל – צלל, מטה.
קל – נישא מעלה.
של – השל – למטה.
תל – לשון גובה.

רפא
השורש 'רפא' מופיע ב-89 פסוקים בתנ"ך, ונראה שעניינו הוא ריפוי ורפיון, שורש רפ.

ויקימילון מציין –
רָפָא –
גיזרון –
מקביל לצורה הנפוצה יותר בבנין פיעל 'רִפֵּא'. כמו"כ קיים במקרא גם בגזרת נל"ה, ראו רָפָה ב.

השורש קיים בהוראות דומות בשפות שמיות נוספות – אוגריתית: ΗΔ΀ (רפא) – ריפא; ערבית: رَفَأَ‎ (רַפַאַ) – לתקן; געז: ረፋአ (רֵפָאֵ) – לתקן, לתפור; שבאית: ੧ੰੱ (רפא) – להגן, לשמור.

יתכן שיש קשר לשורש ר־פ־י/ה א, שאדם שהמחלה נחלשת.

גל, גלה
מבחינה לשונית – כבר אמרנו שאלו שורשי 'על' המציינים עלייה, וכן גל בים עולה, וגם גל האבנים עולה לגובה.
גם השורשים לגַלות ולגְלות, עניינם כמו גלגול, הסרת גל ובכל אופן קשורים לגל זה.
בשורש גלל עוד פסוקים רבים.

רצח
יש ארבעה פעלים שמסתיימים ב'צח', ואפשר למצוא קשר ביניהם –
רצח – שפיכות דמים
פצח – פיצוח ראש למשל הוא מסוגי האלימות.
נצח – הוא גם דם, כמו בפסוק 'ויז נצחם על בגדי'
קצח – תוספת ללחם, ולא רואה את קשרו כאן. נראה כמשהו שקצצו אותו.

חך, חכם –
מבחינה לשונית, כאן ברור החיקוי הצלילי, של קול הכחכוח.

ואני חושב להציע שאולי זה המקור של המילה 'חכם', שהרי החוכמה ניכרת בדיבור, המופק מהפה.
בעבר כתבתי משהו אחר, ושם בתגובות אמרו לי שגזניוס חשב שיש קשר לחקק – אך זה לא נראה לי, אך אפשר. והמגיבה קשרה ל-חכה – וזה אפשרי, לשונית, אך לא ברור הקשר.

גלל
כפי שאמרנו, לגלל קשורים גם עגול וגועל. כן גם סגלגל – עגלגל.
כן כנראה גם גלד, מוגלה, גלח, גלם, גלע, גלף, גלש, ועוד.

תור
השורש 'תור' מופיע בכמה עשרות פסוקים (וקיים גם העוף תור), כמה ידועים מאוד.
הלשונאי ניסן נצר אומר שלתור בעולם במשמעות של ימינו נגזר מהמילה האנגלית. ואולם, הבדל המשמעות בין הלשון העתיקה, שעיקרה ריגול, אבל לא רק, לבין זו המודרנית לא גדול, לכן אני חושב שדווקא המילה האנגלית הושפעה מהעברית.

גיזרון –
קיים דמיון למילה הצרפתית tour באותה המשמעות, שמקורה מלטינית: tornō – אסתובב.

מילון מקוצר ב

שכח
ואילו אני חושב שיש קשר ברור בין שכח ושכך, במובן רפה כוחו, וכנראה השני נגזר מהראשון. והוא שורש שח-שך, שלו שורשים קרובים אחרים, כדוגמת נח, שכבר דיברתי עליהם.

נפש
מעבר לזה, גם הקרבה של נפש ונשף, היא תנועת האוויר, ידועה כבר. וגם אני כבר כתבתי על מילה זו כאן, והמילים שהיא קשורה אליהן (למשל חופש, אולי). ונשף קרוב לשאף, והוא לקיחת אוויר, וקרוב לאף – האיבר השואף והנושף. וצליל אף הוא כעין צליל נשיפה. עד כאן.

אכזר
גזירה או אך זר, ויקימילון

תושייה –
ויקימילון מעיר –
גיזרון –
על פי גסניוס, פירוש "תושייה" מן השורש י-ש-ה.

מלשון "יש"
יסטרוב

חרד, חרדה
ויקימילון –
גיזרון –
 1. מקביל לארמית: חרד – רָעַד, פָּחַד. בתרגום איוב שנמצא במערות קומראן מופיע הביטוי "חרידי לילא" בהוראת: חלום מפחיד. קרוב לאכדית: ḫarādu – עירני, זהיר, עומד על המשמר.

ואולי יש להוסיף – חרד קרוב לרעד. וכן הוא מגזרת 'חר' עם חרג, חרק, חרר, חור, המציינים חור ובקיע. או מגזרת חרה-חרר המציינים בעירה.

רצון
לי נראה שיש קשר בין השורש רצ"ה לשורש רו"ץ, שכן הרוצה גם רץ במעשיו. וקרוב לרץ – אץ, וכן נץ הוא עוף מהיר, והנפוץ עובר במהירות, וכן הלאה.
ובעבר קישרתי בין רצון ורציו, רציונל, שכן מה שהגיוני הוא מה שהרצון מנתב אליו.

עריץ, ערץ
ויקימילון מציין –
גיזרון –
באוגריתית מופיע כשם תואר המכיל את שמה של האלוהות עשתרת (עט'טר) – "ערד'" בהוראת "הנורא" . בערבית עָּרֲדַ'ן عَرَّضَ בהוראות שונות, חלקן במשמעות – להרחיב, להתפרס,לספח, להתרבות.

ארמית-סורית כפועל, ܥܪܕ (ˁrd) בהוראת "התפרא". תיבה סורית זו מהווה צורה נוספת לשם "מַערְדוּ" בהוראת ליהפך פראי. "מרדו" mˁrdw בסורית- ליהפך פראי. ובעברית "מרדו" – במשמעות "התקוממו". גזרונים הקשורים בתיבת ערד ܥܪܕ מגולמים בשמות המופיעים הן בסורית: רצועתא rṣwˁtˀ, והן בעברית (וזאת לאור חילופי צ'-ד' בין סורית לעברית) ראו – (עבד) נרצע, רצועה.

ואכן, תחת העריץ, קיים הנרצע, בשיכול אותיות.
ואולי הוא קרוב לשורשי 'רץ', כמו חרץ, פרץ, רוצץ, במובן של פעולה אלימה.

ספד
השורש 'ספד' מופיע ב-40 פסוקים.

מילון ספיר –
סוֹפֵד
(מילון המקרא)
מקונֵן, משמיע דברי אֵבֶל, קינה ושֶבח על מֵת, כאמור בפסוק: "לִסְפֹּד ולקָברוֹ" (מלכים א' יג, 29)

אטימולוגיה –
בארמית הסורית ספד פירושו היכה על החזה. מילה שמקורה אכדית.

'על שדים סופדים' – מכאן אפשר להתחקות אחר מקור המילה – סופדים כמו סופקים, מכים על החזה –
ישעיהו לב, יב
עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה.

מוקש
מבחינה לשונית, אני חושב שאכן מקור המילה הוא במשמעות נקישה, ומתוך חיקוי צליל הנקישה, שאותה עושה המוקש. וכן גם נפוץ הביטוי 'פח ומוקש', וגם פח נקרא כך על שום צליל ההכאה.

מלט
והוא מגזרת מלט-פלט בהוראת הוצאה, שורש 'לט', וכן 'ויחלטוה ממנו' – הוציאו ממנו, והיום – חליטת תה.

שורש נכה, הכה
נראה לי ברור שבמילה 'הכה' ניתן לשמוע את צליל ההכאה. וכן היא לקה, הלקאה, בלשון חז"ל. וזאת אף שבצורה הך, למשל, נעדר צליל זה. ואולי היסוד הוא אמנם 'הך', שאף הוא צליל הכאה.

נראה שיש קשר בין רכב ושכב (ושניהם בריחיים), ושורש הבסיס הוא כב. אולי קשור לכאן גם סחב, עם חלופת כ-ח. כל אלה עניינם דבר על גבי דבר. וכן המילה המודרנית שכבה.

פסח
ויקימילון –
פֶּסַח
גיזרון –
לפי המחקר המודרני,יתכן ומקור הגיזרון-עממי, וחג בשם פֶּסַח קדם ליציאת מצרים שבמהותו צוין כטקס המונע רע ובמהלכו מבצעי הטקס היו מבקשים רחמים. ואכן, לפי תרגום אונקלוס המילה פֶּסַח משמע 'רחמים'. בפסוק לעיל פֶּסַח מתורגמת "חֲיָס" בהוראת 'רחמים' (קשור לעברית חַס כמו חס וחלילה) – ”וְתֵימְרוּן דֵּיבַח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דְּחָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל“ (אונקלוס על שמות יב – פסוק כז) = "ותארמו זבח רחמים הוא לפני יהוה אשר ריחם על בתי בני ישראל".

פָּסַח
גיזרון –
מקראי, במקור 'דילג, עשה קפיצה קטנה ברגל', קרוב אל פסע 'עשה צעד ברגל, עשה פסיעה'. משם פִּסֵּחַ 'צולע'.

הקשר עם 'פֶּסַח' לא וודאי ושנוי במחלוקת במחקר המודרני.

וכאמור, יש קרבה בין פסח ופסע, והוא מגזרת פס. וקרוב לו גם פסק (רגליים), ואולי גם טיפס ועוד. וכן פסה, במובן נעלם, פסע והלך. וממנו אפס.

בצע
ויקימילון
גזרון –
1: באוגריתית קיים ההיגד – "לם תבצע" lm tbṣʕ, בהוראת להם תבצע (תחתוך).

כלומר, המשמעות הראשונה של המילה היא לחתוך, וכן מדובר על 'חתיכות כסף', שכן הכסף במקורו היה מחומר ממשי. ואם כך בצע הכסף הושאל מלשון זו.

לזאת יש להוסיף את קרבת בצע-פצע. בצע הוא חתך, ופצע אף הוא חתך. כך ששורש הבסיס הוא 'צע'. וכן אמצע הוא מה שנחתך ונחצה, וכן חצה, על אף סיומו בה"א הוא מאותה גזרה.
ויש גם להציע – מיטה או הצעה – ונראה שיש קשר, אך צריך עוד לבססו.
קצע אף הוא ממיני החתיכה, וממנו מקצע ומקצוע – קרוב לביצוע.
רצע אף הוא ממיני החתיכה, ניקוב, וקרוב לו גם רעץ, במובן שנא – ולו קרוב נועץ, נקב, וכן אולי גם צער, בשיכול אותיות. וכן הוא מגזרת רצץ. והעריץ, או העוצר-המלך, הוא גם הרועץ והרוצץ.

פצע וחבורה –
ויקימילון –
גיזרון –
לשון המקרא. חילוף למנ"ר עם חבלה.

סבל
השורש 'סבל' מופיע ב-20 פסוקים בלבד.
הרבה מהופעות המילה, באופן לא מפתיע, מופיעות בסיפור שעבוד מצרים וכן בסיפור מלכות שלמה. וחוקרים כבר קשרו בין הסיפורים, אשר רק בהם, למשל, מופיעים 'שרי מיסים'.
אגב 'שרי מיסים' – הם מופיעים בצמידות לסבל, ולכן לדעתי הוראתו הבסיסית של 'מס' היא מלשון זו, כמו 'עמס'. ואכן מופיע בנחמיה 'עומשים משאות', בסמוך לסבל. שרי מיסים הם, אם כך, השרים של העומסים, של הסבלים. כן בהופעה הראשונה, בשירת ברכות השבטים, מדובר על 'מס עובד', גם כן בסמוך לסבל.
כן מופיע הסבל הרבה אצל ישעיה.

שורש שוט
השורש 'שוט' מופיע ב-33 פסוקים. יש לו כמה צורות – כפועל לשוטט, כשוט מצליף, ויש שוט שהוא קוץ. וכאן יבוא גם השורש שיט, כלי השיט, כולל משוט. וכאן יבוא שאט, בהוראת גועל, כמו בשאט נפש.

כמובן יש קשר בין שוטטות ושיט, שניהם מעניין ההולכה. וכן קשר בין שוט מצליף, שוט-קוץ ושאט נפש, שעניינם דחייה. וכבר כתבתי שצליל ס', או ש', הם מעניין זה.

צעה, צען, צעד
השורש 'צעה' מופיע ב-4 פסוקים, וכולם קשים ורבו פירושיהם.

מילון ספיר
צועֶה, צֹעֶה –
משוֹטֵט, צועֵד, כאמור בפסוק: "מִהֵר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ" (ישעיה נא, 14), מי זה בא מאדום… צֹעה ברֹב כֹּחו (ישעיה סג, 1)

קרוב לו השורש 'צען', שממנו 'צועני'.

מילון ספיר –
צוֹעֵן
1. [יב] נודֵד, נע ונד: גולים… עם אֳהליהם צענו (משה אבן עזרא א 75)
2. [תנ] נֶעקָר ממקומו, מתנודד, כאמור בפסוק: "נָוֶה שַאנָן אֹהֶל בַּל יִצְעַן" (ישעיה לג, 20)

וכן כמובן 'צעד' עניינו הליכה, כך שנראה שאלה שורשים קשורים – צעד-צעה-צען.

המילה צעד היא קשה מבחינתי. מצד אחד, במאמר הקודם קישרתי אותה לצעה-צען שניינם הליכה, וקישור זה כנראה הוא הנכון. מצד שני, היא מתקשרת לעוד מילים. כך – צעד-מעד. אלא שאולי מעד נגזר אחר-כך מצעד. וכך – צעד-יעד, וכאן אפשר שיש הסבר גם לחלק השני של השורש. כלומר, הוא צע+עד. ובנוסף לאלה, ראינו בפסוק משחק מילים צעד-צד, אך אולי זהו רק משחק מילים. סיכומו של דבר, מילה בעייתית ומורכבת לניתוח.

ובכל אופן, לדעתי, כאמור, היא שילוב של צע+עד, צא במובן יצא, ועד אולי במובן יעד – יצא ליעד.

בוויקימילון ובמילון ספיר אין ניתוח של המילה, למעט הנכתב 'מאוגריתית'.

ערב
להלן תהליך חשיבה –
לצורך הניתוח נביט בשורשי ער תחילית –
ערב, ערג, ערה, ערך, ערל, ערם, ערס, ערף, ערץ, ערר.

ראשית, השורש המרכזי הוא ערה, שעניינו עירום.
והנה, גם שורשים אחרים כאן מתקשרים לעירום ומין – ערב, במובן נועם, ערג, ערל – חסר ברית מילה, ערס-מיטה.
שורשים אחרים עניינם אחר. למשל ערץ שכבר עסקנו בו, וכן ערף.

והצד השני הוא שורש רב –
ערב, ארב, גרב, חרב, סרב, צרב, קרב, שרב.

מכנה משותף חום – גרב היא מחלת חום, חרב – שרוף באש חמה, סרב – קוץ מדברי, צרב – באש, שרב – חום.
ואילו הערב הוא הזמן בו פוסק החום. ולכן הוא גם נעים, משמע ערב.
זו אם כך, כך נראה, המשמעות הבסיסית, וכאן מכנה משותף לשתי משמעויות השורש.

שורש הבסיס הוא, אם כן, 'רב', והוא דומה ל'רף', שממנו גם שרף, צרב, צרף, שרב – כולם במשמעות שריפה. וערב, כאמור, הוא ההפך מכך.

אבל עדיין נשארו לנו כמה משמעויות – לערבב, לערוב.
ובכן, בין שני אלה יש קשר – אתה ערב למי שאתה מעורב עימו. אולם עדיין חסר המקור.
ואולי שורשים אלה הם אכן מגזרת 'ער', שעניינו עירום ונספחיו. והרי העירוב המרכזי של אנשים הוא בעירומם. אך את זה עוד צריך לבדוק.

שעה, שעשע, שוע, ישע
השורש 'שעה' מופיע ב-21 פסוקים.

מילון ספיר –
שׁוֹעֶה
(מילון המקרא)
פּונֶה, מַבִּיט, כאמור בפסוק: "ואֶל קַיִן ואל מנחָתוֹ לא שָעָה" (בראשית ד, 5)
שועֶה מִן- סָר, לא רואה את המציאות נכונה, כאמור בפסוק: "כַּמָּה לֹא תִּשְעֶה מִמֶּנִי" (איוב ז, 19)

ויקימילון –
גיזרון –
בערבית קיים השורש ( ش ي ء ; š-y-ʾ) ממנו נוצקה המילה شَاءَ שאא' – במשמעות: כוונה, רצון. ראו גם בערבית אנ-שאא'-אללה ="ברצון האל"( בחוגי הלוקאל – אקדמיה וכהניה, גזרונו של שורש מקראי זה עדין נתון למחלוקת).

השורש ש־ע־ה קיים בהוראה זו גם בארמית. מתקשר עם הביטוי המקראי-"ואשא…" . בלשון געז, "וֲשְׂאַ"- בהוראת אמר,השיב.

פרשנים מפרשים
דעת רש"י: בפסוק אל ישעו בדברי שקר, מפרש לשון ארמית -סיפור (אישתעי). ולשיטתו יש שני שורשים שעה -פנה, ושעה -סיפר. "שְׁעֵה מֵעָלָיו" (איוב) -פנה מעליו. ועוד. דעת החזקוני (מובא גם באב"ע) שהשורש השני שעה לשון רפיון. דעת אבן עזרא: שורש ש.ע.ן השענות אל ישעו – אל ישענו. וכן דעת התרגום המיוחס ליונתן.

ובפשטות, שעשוע הוא דבר שאתה פונה אליו ושועה אליו, וכן ראיתי במפרשים.

ועוד כדאי להביא פה את שורש שוע, שממנו שוע-אציל, וכן שוועה – והיא מכוונת לאציל, או לאל. והישע בא כנגד השוועה.
העני שועה-פונה אל השוע.

השורשים גבר, גבה, גבע
לפי ניתוחי, גבר הוא משורש בסיס 'גב', יחד עם גבה, גבע ועוד, שמשמעותם גובה. גם הגובר עולה על קושי, או על אויבו. ומכך גם גבר, המין החזק, וגיבור. עוד אמרתי שהאות ג' לבדה משותפת להרבה פעלי גובה, למשל גג.
גם הגב, או הגו, משמעו גובה, וכן דברים המושמים זה על גב זה.
גם גבינה מתגבנת בצורה זו של שכבות, וכן גם הגביש.

השורש 'גבע' מופיע ב-121 פסוקים, בשמות שונים –
גִּבְעָה, גֶּבַע, גָּבִיעַ, גם גִּבְעֹל, מִגְבָּעוֹת, וגם הַגִּבְעֹנִים.
המשמעות הבסיסית היא, כאמור, לשון גובה. גם הגבעונים כנראה מקומם היה מקום מוגבה.

גביע צריך עיון.
ויקימילון כותב –
גיזרון
מקראי. קרוב אל קובעת באותה משמעות (חילוף הצלילים ג\ק רק בעברית וכנראה לא בשפות אחרות), צורה שנפוצה בשפות שמיות אחרות, ראו מקיבלות בערך קובעת.

קֻבַּעַת
גיזרון
מקראי. מקבילות באותה משמעות: פיניקית ऒँए‎ (קבע), אוגריתית qbʕt (קבעת), אכדית קַבֻּתֻ qabūtu (אין ע באכדית). קרוב אל גביע בחילוף צלילים ג\ק שהתרחש כנראה רק בעברית.

ואוסיף – שמא ניתן למצוא לכך רמז במנהג להרים את הגביע בקידוש, וכן בעמים בעת ברכה, ולפני הברכה 'לחיים!'.

שורש גאה
ובהמשך לדיון הקודם על גבר-גבה-גבע –
גם גאה-גבה הם מאותה גזרה, עם ג' הגבהות.

גאל וגעל
השורש 'גאל' מופיע ב-104 פסוקים. יש גאולת הארץ, גואל ביחסי אישות וגואל דם, ויש גאולת העם וישועתו. כמו כן, יש גואל מלשון טינוף, כמו גועל, ובייחוד בצירוף 'מגואל בדם'.

גאל במשמעות לכלוך כאמור קשורה לגעל. וגעל הוא מה שאתה מסיר וגולל מפניך. ואילו במשמעות פדייה, לי נראה שהיא קשורה גם כן לגל, במובן גלול, הסר – הסר את הצרה, השעבוד וכיוב'.

וכן הגילולים, האלילים – כפי שכתבתי – הם מלשון גועל, ובאים הרבה ביחזקאל.

השורשים גדע, גדם, גדד
השורש 'גדע' מופיע ב-22 פסוקים.

מילון ספיר –
גּוֹדֵעַ
(מילון המקרא)
כורת, גודם, קוטֵעַ,

השורש 'גדד' מופיע ב-57 פסוקים בצורות שונות, וגם עניינו הוא קטיעה, אך יש לו גם משמעות של אגד ואסיפה, ומכך – גדוד.

גדוד הוא אגודה, חבורה, כנראה כחבילה המאוחדת בגיד.

התגודדות היא מנהג אבלות, וכנראה מעין פציעת הגוף בשריטה או כיוב'.

אם כך, שורש הבסיס 'גד' עניינו קטיעה. ומקביל לו השורש 'קט', בעל המצלול הדומה, שממנו 'קטע' (ובאנגלית – קאט!). וזהו צליל הקטיעה.
כן מקביל לאלה השורש 'חד'.
כן גדר – חותכת וחוצצת.
אולי שייך לכאן גם גדף, צריך לבדוק.

*

שייכים ל'קט' גם 'קטל' – הרג, קטע. קטם – קטע פרי. קטן – קטוע. קטף – קטע פרי. ואולי גם קטש. וכן קטטה – ריב.
ועוד – נקט, במובן מאס.
(אך לא שקט, כנראה, שאולי קרוב לקיט, וש' השקט).

השורשים כחד וכחש
שורש 'כחד' מופיע ב-30 פסוקים, ולו הוראה של השמדה והוראה של שקר, או ליתר דיוק – העלמה. שתי משמעויות אלה קרובות וקשורות.

ויקימילון מוסיף –
גיזרון –
מן שפות אתיופיות כֲּהאֳּדִי ከሃዲ הוא מי שמתכחש לדתו,עריק,בוגד.

מלטזית מושאלת מערבית גַ'חַדֲ جَحَدَ‎ בהוראת לוותר, להכחיש, לדחות, לסרב.

*

השורש 'כחש' מופיע ב-29 פסוקים, ולו שתי משמעויות יסודיות – לשון שקר, ואלה רוב הופעותיו, וכן גם מכחש באל, אך גם לשון רזון והידלדלות.

כלומר, השורשים כחד-כחש קשורים וזהים בשתי המשמעויות שלהם – שקר והעלמה.
שורש הבסיס הוא אם כן 'כח'.
ואכן, 'כח' משמש במילים שמשמען קיום, כגון – להביט לנוכח, נכוחה, ומכאן גם להוכיח – להראות קיום, להנכיח. גם כוח – הוא הפועל.

השורשים יכח ונכח
שורש 'יכח' מופיע ב-83 פסוקים. לו כמה משמעויות, שעיקרן לשון הוכחה ולשון תוכחה. גם השורש 'וכח' שייך לכאן, שכן הוא נסמך על הבאת הוכחה. כן קיימת המילה 'נוכח' למי שקיים, נמצא, יש. ונוכח הוא מול, כלומר מול הקיים. נמצאנו למדים ששורש זה יסודו במשמעות של קיום.
והוא המשך למאמר על כחד-כחש.

וקרוב לו שורש 'נכח' שמופיע ב-34 פסוקים, וגם כן מעיד על יש וקיום.

כלומר, שורש 'כח' מורה על קיום. וכן, כנראה, גם משמעותו של כוח. וכן לדעתי המילה 'כך', 'ככה', במובן קיום, זה הקיים. וכן מכאן – 'קח', שורש 'לקח', במובן קבל את הקיים. וכן היא האש המתלקחת, מרבה את קיומה.

שורש שגה ושורשי 'שג'
השורש 'שגה' מופיע ב-25 פסוקים, ולו כמה משמעויות, מלשון טעות וחטא ומלשון מחשבה והגות.

וכן יש משמעות של שגשוג וצמיחה, בשׂ שמאלית –
ויקימילון –
שָׂגָה –
התנשא. פרח, גדל, עלה אל על.

וקימילון –
גיזרון
השורש שֹ־ג־ה משותף לארמית בה השורש ס־ג־ה משמעו ריבוי, ראו סגי נהור.

ואוסיף – שורש הבסיס שלו הוא 'שג', וממנו פעלים נוספים המורים על טעות, או על גובה וצמיחה.
קרוב לשגה במובן שגיאה – שגג, חטא בלי כוונה, כאמור –
איוב יב, טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

וכן שגע, התנהג בלא היגיון ובמשגה –
דברים כח, לד
וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

כן סג – הוא סר מהדרך הנכונה, טועה –
תהילים נג, ד
כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד.

קרוב לשגה במובן צמיחה – שגיא (גבוה) –
איוב לו, כו
הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר.

שגב (גובה) –
ישעיהו ב, יא
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

אולי גם סגד, במובן של פנייה לאל עליון –
ישעיהו מד, טו
וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחׇם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגׇּד לָמוֹ.

וכמובן שגשג.

*

כאמור, ג' מציינת גובה, גדלות, וכן כאן, במובן השני.

שורש סוג
שורש 'סוג' מופיע ב-34 פסוקים, ולו צורות שונות.
המשך למאמר על שגה ופועלי 'שג'.

מילון ספיר –
מַסִּיג
(מילון המקרא)
מזיז אחורנית, כאמור בפסוק: "אָרוּר מַסִּיג גבוּל רֵעֵהוּ" (דברים, כז, 17)

סִיג
(מילון המקרא)
פסולת המעורבת עם מתכת יקרה כגון כֶּסף, כאמור בפסוק: "סִיגִים כֶּסף היו" (יחזקאל, כב, 18)

סוּג²
1. גָדוּר, מוּקָף גָדֵר, מסוּיג: ערֵמת חִטים סוּגה בשושנים (שיר השירים ז, 3)
2. סוטֶה, מוּזָז הצִדה, בביטוי: סוּג לֵב מי שלִבו נסוג מן הדרך הישרה, עיקש: מדרכיו ישׂבע סוּג לב ומעליו איש טוב (משלי יד, 14)

שורש זה דורש עיון מעמיק יותר, אך בינתיים רק נאמר שנראה שיש קשר בין סג וסר, סוג וסור. הנסוג הוא הסר אחור.

שורש הגה
עוד בהמשך למאמר על שגה.
השורש 'הגה' מופיע ב-36 פסוקים, ולו כמה משמעויות – מלשון מחשבה, דיבור ועוד – משמיע קול כיונה, מוסט הצידה. וכן בא כקול בכי. וכן כהסרת סיגים.
הוראות דיבור והמחשבה קרובות, וכן בשפות אחרות.

ורק אוסיף הערה, כי נראה שיש קשר בין השורשים הגה ושגה, ולשניהן אותן שתי משמעויות – לשון מחשבה (אשגה, אהגה) ולשון סטייה וטעות (שגיתי, הוגה מן המסילה).

השורשים קלה וכבד
כידוע יש שתי מילים הפוכות – מכובד ונקלה, אחד כבד ואחד קל.

שורש 'קל' עניינו דבר נקלה ונחות.

(שורשים אחרים אינם שייכים לכאן, כך נראה –
קלח, קלט, קלה (קלי), קלע, קלף, ובספק – סקל. וכן השם קול).

*

כבד היא מילה קשה לפענוח. יש לה משמעויות-לוואי רבות, אך כולן מאותה משמעות בסיסית.

דוד
משמעות שמו, כנראה – אהוב. הרי 'דודים' בשיר השירים הם אהבים, והאהוב הוא 'דוד', וכן בשם קרוב המשפחה, אחי האב. גם הדודאים, כמסופר, נחשבו כצמח המעורר אהבה. וכן הדבר האהוב הראשון על התינוק הוא – דד אימו.
לפי ויקימילון – אכדית: דָאַדֻ, אהוּב. אך הצעה אחרת ראו בהמשך.

כאמור, יש הצעה אחרת לניתוח השם דוד.
ויקימילון כותב על גזרון השם –

קאסוטו ובנימין מזר מצאו בתעודות חיצוניות למקרא כי תיבת "דֲוִוידו(ם)" (dāwidu(m קיימת אצל השבטים הנודדים-שמיים-מערביים ממארי של המאה ה־18 לפנה"ס בהוראת "ראש שבט"; מאוחר יותר גם בהוראת "שר-הצבא-בשירותו-של-מושל". טור־סיני אף מוסיף שזמרילם מלך מארי הכה את ה-"דווידום" של בני אמינא (שבטים שמיים שישבו סמוך לפרת). במצבת מישע של מלך מואב מופיעה תיבת "דודה" (אשב. משמ. את. אראל. דודה), כנראה בהוראה שלעיל, קרי – (שריד, מאוחסן בארון) של אב קדמון או ראש שבט.

ערפל
מילון ספיר –
אטימולוגיה –
עֲרָפֶל
<ערף> (במשמעות נזילה, טפטוף). מילה אכדית: ערף = ענן.

(כמו בפסוק 'יערוף כמטר לקחי' – יזל, יטפטף, ובשיכול – ירעיף. ומכאן רעפים).

שורש קדח
השורש 'קדח' מופיע ב-8 פסוקים, בצורות שונות – כמחלת הקדחת, כפועל בהוראת חימום, בא בסמיכות ל'אש', במילה אקדח בהוראת אבן טובה.

לפי דעתי הוא משורש בסיס 'קד', שממנו גם יקוד-אש, מוקד ועוד.

השורשים חנה, כון, קנה
השורש 'חנה' מופיע ב-324 פסוקים, כפועל חנ"ה על צורותיו השונות, וכשם 'מחנה' על נטיותיו השונות, וגם בשם חנה, אם שמואל, אף כי שמה הוא כנראה מלשון חן. כמובן לא אביא את כל הפסוקים האלה.

השורש 'כון' מופיע -289 פסוקים, בצורות שונות – הֵכִין, כּוֹנֵן, נָכוֹן, כֵּן, ועוד.

מילון ספיר –
אטימולוגיה –
מְכוֹנֵן
<כון> משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע.

אם כך, גם שורש זה עניינו יציבות וקביעות, כך שנוכל לזהות ולאחד את שורשי חן-כן.
ולכאן שייכת אף המילה 'כאן', מה שמכונן במקום זה. וכן לכאן שייך גם 'קן', המקום המכונן של הציפור. ובדומה לכך – הפועל 'קנה', במובן רכש והכניס לביתו, או – יצר, כונן.

*

השורש 'קנה' מופיע ב-195 פסוקים, כשורש וכשם – מקנה, ועוד.

אחזור על עיקרי הדברים –
א. 'כון' משמעו בשפות השמיות: להתקיים, להעמיד, להיות יציב, לקבוע (ויקימילון).
ב. אני מוסיף – נראה שיש קשר בין השורשים חנה-כון-קנה, במובן זה של יציבות וקיום.

הבין, התבונן, בנה, בן
השורש 'בין' מופיע ב-544 פסוקים בתנ"ך בצורות שונות – בלשון בינה ותבונה, כמילית 'בין', ועוד הרבה. כמובן לא אביא את כל המובאות.

מילון ספיר –
אטימולוגיה –
מֵבִין
<בין> (במשמעות הבנה) משקל קטיל לציון מצב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר.

ומשורש זה גם – התבונן.
ויקימילון –
הִתְבּוֹנֵן
גיזרון
מן התנ"ך. מן בינה, ובָּן, וגם בהוראת "להסתכל". ראו, ”וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב“ (דניאל ח, פסוק ה).

ועל בִּינָה –
גיזרון
שם פעולה מן הפועל בָּן. שואב גם מן השורש ב-נ-ה (היכולת לבנות ידיעה תועלתית מתוך פרטי פרטים)

*

ולכן נוסיף גם את השורש 'בנה', שמופיע ב-425 פסוקים, כפועל בנה, או שם בן, על הטיותיהם, ובעוד צורות.
הבונה, כאמור, משתמש בתבונה.
ועוד, בפרקטיקה העתיקה הולדת הבן נקראה 'היבנות'. כך בדבריה הידועים של שרה –

בראשית טז, ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ושל רחל –
בראשית ל, ג
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

הבן – הוא זה שבונה את המשפחה.

*

לבסוף, נראה שיש קשר בין שורש 'בן' לשורש 'כן' מהמאמר הקודם.

אחד (עם אח, אחה, יחד, לכד)
(המשך לפוסט קודם)
בעניין המילה אחד – כאמור, אפשר לקשר אותה לשני שורשי-בסיס – חד ואח.
חד במשמעות חוד, ומכאן גם יחיד ויחד, וכן – מלוכד. ובארמית השם לאחד הוא פשוט 'חד'. בשפות שמיות אחרות מופיע בצורות שונות, לרוב עם א'.
אח במשמעות צירוף, כמו אחה ואח. כן בלשון נקבה – אחת.
ואפשר שזה צירוף – אחה לאחד, לחד.

שיכר ושיכור
המילה 'שיכר' וכן 'שיכור' על צורותיה, מופיעות ב-34 פסוקים. שיכר בדרך כלל בצירוף – 'יין ושיכר', ומקובל לזהות אותו עם הבירה, שעדויות לשתייתה הן קדומות מאוד.

ולפי דעתי, שיכר – שהשותה אותו הופך סחרחר.
ואולי גם קשר לסוכר, שהרי יש מיני שיכר מתוקים. אבל –

ויקימילון –
סֻכָּר
גיזרון
שאילה מלשונות אירופה. המקור להן מסנסקריט: śárkarā.

שמח, צמח, קמח, מחה
אטימולוגיה –
שִׂמְחָה
בלשונות שמיות אחרות שמחַ מציין עליה ושגשוג כדוגמת צומחַ. אשר לכתיב למרות שהאותיות ש' שמאלית וס' נוטות להתחלף ביניהן, בעיקר במילים המופיעות בתנ"ך בשׂ, ובמשנה בס. זה כמובן אינו כולל את כל המילים ובהן המילה שמחה.

ויקימילון –
שָׂמַח
גיזרון
קימים בערבית שרשים קרובים: شمخ (ש־מ־ח') במשמעות גובה והתנשאות, וכן سمح (ס־מ־ח) במשמעות של רוחב־לב.

אם כך, יש קשר בין השורשים שמח-צמח, ושורש הבסיס הוא מח.
אני הוספתי כי אות ח' באה פעמים רבות בפעלים של צחוק ושמחה, חיוך וחדווה, וכן הלאה.

ולכן יש אולי להוסיף גם קמח, שמופיע ב-14 פסוקים, ופעם אחת בלשון נופל על לשון עם צמח –

הושע ח, ז
כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ.

אף כי קמח כנראה יסודו בשורש מחה, במובן שחק לדק, והוא שורש מח, שממנו גם מחא, מחץ, ואולי גם מחל.

אם כך, נראה כי יש שורש 'מח' שמורה על צמיחה ופריחה, ויש להפך – על שחיקה ומחיקה.

מחה, מחץ, מחק, מחא
גם החץ – מוחץ, והוא גם חוצה. נראה שמחץ חצה וחץ הם מאותה משפחה.

*

השורש 'מחק' מופיע פעם אחת בתנ"ך, בסמוך לשורש 'מחץ', בתיאור מעשה יעל אשת חבר הקיני –

שופטים ה, כו
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

*

ולבסוף, השורש 'מחא' מופיע ב-9 פסוקים, בעברית ובארמית.

מילון ספיר –
מוֹחֵא
(מילון המקרא)
מַכֶּה,

אם כך, כל השורשים האלה – מחה, מחץ, מחק, מחא – עניינם אחד, והוא מיחוי והשמדה, ושורש הבסיס שלהם הוא 'מח'.
קרוב לזה גם הכה-מכה, בהוראת הכאה.
על שמח-צמח ראו מאמר קודם.

בעקבות הפניה שקיבלתי –

בפתיחת פירוש אבן עזרא לפרשת יתרו, שמות יח, א, הוא כותב כתב חידה –
נאום אברם אסיר תקוה. אשר פתח עיני יתרו

עדי הלך חצי לבו. וענה הנדוד יתרו

וזה פירש בפרשה. תחלתה דבר יתרו.

והנה הצעה לביאור –
נאום אברהם – הוא שמו.
אסיר תקווה – ברור, המקווה לגאולה וכו'. (והוא ציטוט פסוק).
פתח עיני יתרו – פתח עיני זולתו. (וזאת מצאתי באחר חדרי חרדים).
הלך חצי לבו – אולי מילא רק חלק משאיפתו (או שהוא מלשון חץ), אבל –
ענה הנדוד יתרו – עינויי הנדודים איבדו את היתר.

*

עוד ראוי לציין כאן פסוק שאולי יש לו קשר לעניין –

איוב ל, יא –
כִּי־יתרו [יִתְרִי] פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ.

שטיינזלץ –
כִּי את יִתְְְרִי, החבל שבו הקפתי את עצמי כאזור מתניים המבטא חיזוק, קשרי והגנותי שהחזיקו אותי, פִתַּח אלוקים, או: האדם הלועג לי וַיְְְעַנֵּנִי, וְְאת ה רֶסֶן שבו רוסנה התנהגותם כל עוד עמדתי בכוחותי ובמעמדי, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, הסירו, ועתה הם מרשים לעצמם לפגוע בי.

אם כך יתכן שעינה הנדוד את יתרו – חוזקו.