מתוך מאמר תיאולוגי מדיני.

שפינוזה על הצורך בפשטות, למי שרוצה להיות מובן לציבור גדול, ולכן גם, לדעתו, התורה נכתבה בצורה פשוטה ועממית.

הוכחות מהניסיון או מהשכל –
"הרוצה להניע בני אדם לקבל או לדחות דבר שאינו ידוע מאליו חייב, כדי שיקבלו את דעתו, להסיק אותה ממה שכבר באה עליו הסמכה ולהוכיחה להם לבריות בראיות מן הנסיון או מן השכל, כלומר על פי דברים שהבריות נוכחו בהתרחשותם בטבע, או על פי מושכלות ראשונים ידועים מעצמם.

אבל ברעיון מופשט השכל לא מספיק –
"אבל נסיון שאיננו ניתן להכרה ברורה ומובחנת, אף על פי [77] שישכנע את האדם, אין בכוחו לפעול על השכל ולפזר את ערפליו כדרך הלקח שהוסק ממושכלות בלבד, כלומר מכוח השכל וסדר תפיסתו בלבד, וביחוד כשהמדובר הוא בענין רוחני שאין החושים חלים עליו.

לתפיסה שכלית צריך שורת תכונות נדירה –
"אבל לשם הסקת דברים ממושגים שכליים בלבד נדרשת לרוב שלשלת תפיסות ארוכה, ומלבד זאת גם זהירות יתירה, שנינות הרוח והתאפקות יתירה – וכל אלה מצויות בנָדיר אצל בני אדם.

להמון עדיף ללמד מהניסיון –
"לפיכך מעדיפים בני אדם ללמוד מן הנסיון, מאשר להסיק את כל תפיסותיהם ממושכלות מעטים, ולקשרן זו בזו. מכאן יוצא כי הרוצה ללמד לקח כל שהוא לעם שלם, ואין צריך לומר לכל המין האנושי, ולהיות מובן לכולם בכל, חייב לחזק את דברו על ידי הנסיון בלבד, ולהתאים ביחוד להשגתו של המון העם המהווה את רובה של האנושות, את נימוקיו ואת ההגדרות של הדברים שאותם הוא מלמד, אך לא לקשר את נימוקיו ולא לתת הגדרות, המשמשות לקישור טוב יותר של הנימוקים; שאם לא כן יכתוב בשביל המלומדים בלבד, כלומר שלא יוכל להיות מובן אלא למעטים שבמעטים, ביחס לשאר בני האדם.

וכן כתבי הקודש מותאמים להשגת ההמון –
"ומעתה, לפי שכתבי הקודש ניגלו תחילה לתועלתו של עם שלם ולבסוף לתועלתה של האנושות כולה, מן המוכרח הוא שתכנם חייב היה להיות מותאם ביחוד להשגתו".

שפינוזה מאמר תיאולוגי מדיני, עמ' 85.
מתוך פרק ז: על פירוש המקרא.

(כאן מדבר שפינוזה על כך שמתוך חקר נכון של הכתובים ניתן ליישב סתירות בין כתובים שונים, ולמשל הפער שבין צד החוק שבתורה ובין צד החסד של הנביאים, וכאן – ירמיה ו'כריסטוס', שהוא מחשיבו).

"וכל דבר בנידון זה שיימצא סתום או מפוקפק בכתבי הקודש יש לפרשו ולקבעו לפי התורה הכוללת של כתבי הקודש; אולם אם יימצאו דברים הסותרים זה את זה יש לראות באיזו הזדמנות, באיזה זמן, או בשביל מי נכתבו.

דרך משל, כשכריסטוס אומר אשרי האבלים כי הם ינחמו' אין אנו יודעים מן הכתוב, לאלו אבלים כוונתו. אבל לפי שהוא מלמד להלן, שלא נדאג לשום דבר זולת מלכות אלהים וצדקתו, שאותה הוא מציע כטוב העליון (ראה מתי, ו, לג), יוצא מכאן שאין כוונתו אלא לאותם האבלים המתאבלים על מלכות אלהים ועל הצדק המוזנח על ידי בני אדם, כי על הדבר הזה בלבד עשויים להתאבל אלה שאינם אוהבים דבר זולת מלכות אלהים, או יושר, ובזים לגמרי לשאר דברים התלויים בגורל.

ובדומה לכך, כשהוא אומר 'והמכה אותך על לחיך־ימין הטה לו גם את האחרת', ויתר הדברים הבאים שם. אילו ציווה כריסטוס דברים אלה לשופטים כמחוקק, היה מפר במצוה זו את תורת משה; אבל הוא אומרבפירוש את ההיפך מזה (ראה מתי, ה, יז);

לפיכך יש לראות מי אמר את הדברים הללו, למי אמר, ומתי אמר.

אכן כריסטוס הוא שאמר, והוא לא קבע חוקים כמחוקק, אלא לימד תורות כמורה; כי (כפי שהראינו לעיל) יותר משרצה לתקן את המעשים החיצוניים רצה לתקן את הנפש.

וכן, אמר את הדברים הללו לאנשים נדכאים שחיו במדינה מושחתת, שהצדק הוזנח בה לגמרי והוא ראה חורבנה ממשמש ובא.

והלא אנו רואים כי אותו הדבר ממש, שכריסטוס מלמד כאן בהתקרב חורבן העיר, לימד אף ירמיהו בזמן החורבן הראשון, כלומר בזמן דומה (ראה איכה, פרק ג, אותיות טית ויוד).

לפיכך, הואיל והנביאים לא לימדו דבר זה אלא בעתות-דיכוי, [104] ולא נאמר דבר זה בשום מקום כחוק, ולעומת זאת משה (שלא כתב בעתות־ דיכוי אלא – שימה־נא לב – שקד על הקמתה של מדינה טובה), אף־על־פי שגם הוא פסל את הנקמה והשנאה לרֵע, ציווה לגמול עין תחת עין, הרי שיוצא בתכלית הבירור מיסודות כתבי הקודש בלבד, כי תורת כריסטוס וירמיהו על נשיאת העוול, והויתור לרשעים בכל דבר, אין לה מקום אלא במקומות שבהם הוזנח הצדק ובעתות דיכוי, אבל לא במדינה טובה, הלא במדינה טובה, שבה נשמר הצדק, חייב כל איש, אם רצונו להקרא צדיק, לתבוע בפני שופט מעשיי עול (ראה ויקרא, ה, א), לא משום נטילת איבה (ראה ויקרא, יט, פסוקים יז, יח) אלא בכוונה לשמור על הצדק ועל חוקי הארץ, וכדי שלא יהיה כדאי להם לרעים להיות רעים, וכל הדברים הללו מסכימים לגמרי עם התבונה הטבעית".

*

הפסוקים בתורה שהוא מתייחס אליהם ידועים – הם מפרשת משפטים (השבת!) – חוק 'עין תחת עין' והחוק המחייב לעזור לחמור שונאך שכשל בדרך.
הפסוקים שהוא מציין מירמיה, ולמעשה מאיכה, הם אלה –

איכה ג, אותיות ט-י –
כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה. כז טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.    כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו. כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

(גם אני התייחסתי בעבר לפסוקים האלה בהקשר זה, אך הנה זה נכתב כבר על-ידי שפינוזה).

בפרשת האזינו נאמר –

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
דברים לב, ח.

אני חושב שיש כאן העיקרון הבסיסי של 'הפרד ומשול'.

ופירוש מדיני יפה מופיע אצל רש"ר הירש –
בהנחל עליון גוים וגו׳ – מדובר על הזמן שבו ה׳, המוכר על ידי האומות רק כ״עליון״, קבע לעמים את ארצותיהם באזורים השונים של העולם.

בהפרידו בני אדם – ההבדלים בין הארצות האלה, והמאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן, השפיעו על התכונות הגופניות והרוחניות, הלשון, העיסוק, הנימוסים והאופי של יושבי אותן ארצות. כתוצאה מכך הפכה האנושות שהייתה אחידה במוצאה – שהרי כל בני האדם היו צאצאי אדם הראשון – למרובת גוונים, ונפרדה לעמים מסוגים רבים; וכל אחד מעמים אלה, כתוצר של ארצו, מגלה בחינות שונות של האופי האנושי (השווה בראשית יא, א ופירוש שם). כאשר ה׳ נתן לאומות את ארצותיהן והפריד בני אדם לעמים –

יצב גבלת עמים וגו׳ – הוא הציב את גבולות העמים והכין גבולות אלה לבני ישראל, אשר טרם נמנו. הוא איפשר לשבטים של עמים שונים לרשת מספר רב של ארצות, שם יעברו עמים אלה את התהליך שעובר על כל העמים: בעוד שהם משתלטים על הארץ, הארץ משתלטת עליהם.

(וכאן מוסיף רעיון מורכב מעט) –
ארצם הפכה ל״גבלת עמים״ (עיין בראשית כו, ג–ד), אך לא ניתנה להם כאחוזת עולם. אלא מתחילה הייתה מיועדת לעם שהיה עדיין בשלב מוקדם מאוד של קיומו, ומיוצג רק כיחידים בני משפחה אחת. כך: ״לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם, בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ״ (תהילים קה, יא–יב).
…

*

ולמילים האחרונות, אומר רש"י –
למספר בני ישראל – בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש מבני ישראל שירדו למצרים.

ואולם, בשנים האחרונות נמצאו כתובים עם גרסה אחרת – 'למספר בני אל', ואלה המלאכים.

שפינוזה מאמר תיאולוגי מדיני, עמ' 78.

פרק שביעי
על פירוש המקרא

[9] אמנם מורגל בפי כל הבריות, כי כתבי הקודש דבר־אלהים הם המלמד את האנשים אושר אמת, או דרך הישועה ; אבל בעצם מתכוונים הם לדבר אחר לגמרי כי דומה שאין לך דבר שההמון מעונין בו פחות מאשר לחיות לפי התורות של כתבי הקודש; ואנו רואים כי כמעט כולם מכריזים על בדיותיהם כעל דברי אלהים, וכל שאיפתם אינה אלא לכפות את זולתם, בתואנה של דת, לקבל את דעתם שלהם.

רואים אנו, שעל-פי-רוב היתה דאגת התיאולוגים, איך יוכלו לסחוט מכתבי הקודש את הזיותיהם וסברותיהם ולאששן באסמכתא אלהית, ואין לך דבר שיעשוהו בפחות היסוסים וביתר פחזות מאשר פירושם של הכתובים או של כוונות רוח הקודש.

ואם יש, בשעת מעשה, דבר המדאיג אותם, אין זה החשש שמא יבדו טעות כל שהיא ויתלוה ברוח הקודש ויתעו מדרך הישועה אלא שמא יוכיחו אחרים כי טעות בידם ותהי סמכותם שלהם למרמס-רגליים, ואחרים יבוזו להם.

אילו נתכוונו הבריות באמת ובתמים למה שהם מודים בדברי שפתים על כתבי הקודש, או אז היה אורח חייהם שונה לחלוטין, ולא היו מחלוקות רבות כל כך מסעירות את רוחם, ולא היו מפולגים באיבות רבות כל כך, ולא היו שטופים תאווה עיורת ונמהרת כל־כך לפרש את כתבי הקודש ולהמציא חידושים בדת.

אדרבה, לא היו מעיזים לקבל כלקח המקרא שום דבר, שהמקרא עצמו אינו מלמדו בתכלית הבירור.

ואחרון אחרון, אותם מועלים בקודש, שלא חששו לזייף את המקרא במקומות רבים מאד, היו נשמרים מאד מפשע כזה והיו מושכים את ידיהם החוטאות מהם.

אבל כוחם של יצר הכבוד ושל הפשע גבר כדי כך, שהדת תלויה יותר בהגנה על בדיות של בני אדם מאשר בציות לתורות של רוח הקודש;

יתר-על-כן: הדת העמדה לא על אהבה, אלא על זריעת מדנים בין בני אדם ועל תפוצת שנאת זעם, שמאפילים עליה בשם המסולף של קנאת-שמים ולהט מסירות.

רעות הללו מתלווית להן האמונה התפלה, המלמדת את הבריות לבוז לתבונה ולטבע ושלא להפליא ולהעריץ אלא מה שסותר את שניהם.

[98] לפיכך לא ייפלא, כי לשם הפלאת כתבי הקודש והערצתם משתדלים בני-אדם לפרש אותם באופן שיהיו נראים סותרים, ככל המרובה, את שני אלה, כלומר את התבונה והטבע.

*

כאן שפינוזה ברור לגמרי, והוא מדבר על עיוות התורה על הישר שבה, למטרות שררה וכוח. מה שהיה נכון בימים ההם נכון גם היום, עולם כמנהגו נוהג. ואם כל מיני גופים הלוחמים בכפייה דתית, או בדת עצמה, חושבים שהם המציאו משהו, עדיף שיחזרו ויקראו את שפינוזה. ואם שפינוזה עצמו חושב שהוא המציא את הגלגל, מוטב לו שיחזור ויקרא את דברי הנביאים, למשל –

כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם.
יחזקאל כב, כו.

או –
נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה.
צפניה ג, ד.

חומסי תורה הוא ביטוי לא פחות חזק מזה של שפינוזה – מועלים בקודש.
וכן הביטוי השני שלו חזק – זייפו את התורה, ועל כך יכתוב בהמשך הפרק.

בפרשת משפטים מופיע הפסוק –

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
שמות כג, ה.

מקבילה יש בדברים כב, ד –
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

המקבילה ברורה יותר, והיא מפרשת את הראשונה, ובכל זאת נראה כמה פירושים.

רש"י על לשון עזיבה –
עזב תעזוב עמו – עזיבה זו לשון עזרה, וכן: עצור ועזוב (דברים ל״ב:ל״ו), וכן: ויעזבו את ירושלם עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳) – מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.

מלבי"ם, וכן אחרים, על השונא –
ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא.

רש"ר הירש באופן דומה –
אויב״, ״איב״… מציין שנאה המתגלה במעשים, ואילו ״שנא״ מציין יותר שנאה פנימית. לכן נאמר ״איבך״ לענין ״שור תעה״ – הווי אומר במקרה הכרוך בהפסד ממשי. אף אם בעל השור כבר עשה לך נזק ממשי, עדיין עליך להצילו מהפסד. לעומת זאת, ״חמור רבץ תחת משאו״ נראה כמקרה שבו הבעלים רק מוצא עצמו במצב דחוק, ושם נאמר ״שנאך״, כביכול לומר: בעל החמור אינו רוצה בטובתך, הוא ישמח לראותך במצוקה דומה. גם בלבך עולה תחושה כלשהי של שמחה לאידו. ״וחדלת״: אַל לך להתיר לתחושה כזו לשכון בלבך.

ועזיבה הוא מפרש כתרגום –
עזב תעזב עמו – שורש ״עזב״ בא אמנם בכתובים במובן של ייסוד וחיזוק דבר – הווי אומר, העמדת דבר באופן שאפשר להניחו לעצמו ללא סיוע נוסף: ״וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה״ (נחמיה ג, ח). אולם מכיון שפסוקנו אינו מדבר על טעינה, אלא על פריקת המשא שתחתיו הבהמה רובצת, יש להעדיף את התרגום: ״עליך לעזוב כל שנאה שיש בלבך עליו – ולעזור לו״.

לבסוף, הרמב"ם, בשמונה פרקים, פרק ד, כותב על מטרת המצווה, להחליש הכעס –
"וּבְזֹאת הַבְּחִינָה בְּחַן רֹב הַמִּצְווֹת, תִּמְצָאֵן כֻּלָּן שֶׁהֵן מְלַמְּדוֹת וּמַרְגִּילוֹת כֹּחוֹת הַנָּפֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָסְרָה הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה וּגְאֻלַּת הַדָּם, בְּאָמְרוֹ: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' (ויקרא י"ט י"ח); 'עָזֹב תַּעֲזֹב' (שמות כ"ג ה'); 'הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ' (דברים כ"ב ד'), עַד שֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחַ הַכַּעַס וְהָרֹגֶז".

ובלנבוכי התקופה ב' נכתב –
כי היהדות מטיפה לכך שאנו צריכים לאהוב גם את השונאים, כמו: ״‎כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ?! עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!״‎ (שמות כג, ד-ה); ״‎אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ – הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם״‎ (משלי כה, כא).

שתי נבואות דומות –

מיכה ג, י-יב –
בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה

רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה

לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

חבקוק ב, יב-יד –
הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה

הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם.

המילה 'ברית' מופיעה ב-269 פסוקים (שניים מהם, כמדומני, אמנם בניקוד בורית, ולא שייכים לכאן.
ישנה ברית עם נח, ועם האבות -אברהם, יצחק ויעקב – ברית שנזכרת רבות גם בהמשך, והיא 'זכות אבות' בלשון חז"ל, ישנה ברית מילה, עם יצחק, בריתות בין אנשים, כמו הברית בין יצחק ואבימלך, ברית השבת, ועשרת הדברות והתורה הם ברית עם ישראל. כמו כן, יש איסור לכרות ברית עם יושבי הארץ, ארון הברית, ברית שלום לפנחס – כהונת עולם, עכן עבר על הברית, ברית עם הגבעונים, ברית בין דוד ויהונתן, בריתות מדיניות שונות, כגטן בין חירם ושלמה, ועוד.

להלן אביא כמה פסוקים מיוחדים שלא כללתי בדברים לעיל –

נקם ברית –
ויקרא כו, כה
וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

ברית לאבות –
ויקרא כו, מב
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

ברית מלח – המלח משתמר, וכן הברית –
במדבר יח, יט
כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחׇק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

ברית עם חסד –
דברים ז, ט
וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) [מִצְוֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר.

שמירת הברית מביאה להצלחה –
דברים כט, ח
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

גם לדור העתידי –
דברים כט יג-יד –
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

ברית לבית דוד –
שמואל ב כג, ה
כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כׇל יִשְׁעִי וְכׇל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ.

אליהו אומר –
מלכים א יט, י
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

יאשיהו, ספר הברית, וכריתת ברית מחודשת –
מלכים ב כג, ב
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה וְכׇל אִישׁ יְהוּדָה וְכׇל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכׇל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאׇזְנֵיהֶם אֶת כׇּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהוָה.

מלכים ב כג, ג
וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהוָה וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכׇל לֵב וּבְכׇל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כׇּל הָעָם בַּבְּרִית.

*

בנביאים –

הרבה תוכחה על הפרת ברית –
ישעיהו כד, ה
וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם.

ברית עם מוות –
ישעיהו כח, טו
כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (שיט) [שׁוֹט] שׁוֹטֵף כִּי (עבר) [יַעֲבֹר] לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.

שלא תקום –
ישעיהו כח, יח
וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס.

ברית עם, אור לגויים –
ישעיהו מב, ו
אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצׇּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם.

ישעיהו מט, ח
כֹּה אָמַר יְהוָה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצׇּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת.

ברית נצחית –
ישעיהו נד, י
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה.

ישעיהו נה, ג
הַטּוּ אׇזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.

ברית לנוכרים ולסריסים –
ישעיה נו –
ג וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.    ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

לעולם –
ישעיהו נט, כא
וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

ברית חדשה בעתיד –
ירמיהו לא, לא-לג –
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.
לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה.
כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם

ברית עולם לדוד –
ירמיה לג, כא-כב –
כֹּה אָמַר יְהוָה אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם.
גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי.

כה-כו –
כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי
גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי (אשוב) [אָשִׁיב] אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים.

ביחזקאל הרבה הפרת ברית –
יחזקאל יז, יח
וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכׇל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט.

ומסורת הברית –
יחזקאל כ, לז
וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית.
(מסורת – בדומה למאסורת, לפי פירוש אחד).

ברית שלום –
יחזקאל לד, כה
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים.

יחזקאל לז, כו
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

ושוב הפרת ברית –
הושע ו, ז
וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי.

מקלות זכריה מסמלות הפרת ברית עם העמים –
זכריה יא, י
וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כׇּל הָעַמִּים.

ברית עם הכהן –
מלאכי ב, ד-ח –
וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא
וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

פסוק יפה –
מלאכי ב, י
הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ.

מלאך הברית –
מלאכי ג, א
הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

ואגב, מיד מוזכרת גם הבורית, ואולי זו לשון נופל על לשון –
מלאכי ג, ב
וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.

*

בכתובים –

פסוק יפה –
תהילים כה, י
כׇּל אׇרְחוֹת יְהוָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו.

תהילים כה, יד
סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.

ולרשע, מילים נוקבות –
תהילים נ, טז
וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ.

וכן –
תהילים עח, לז
וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.

ברית נגד ה' –
תהילים פג, ו
כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.

הפרת הברית עם דוד, במזמור ארוך, שאביא את חלקו –
ההבטחה –
תהילים פט, ד
כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי.

תהילים פט, כט
לְעוֹלָם (אשמור) [אֶשְׁמׇר] לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.

תהילים פט, לה
לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה.

וההפרה –
תהילים פט, מ
נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ.

ברית לעיניים באיוב –
איוב לא, א
בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה.

בדניאל כמה פעמים חוזרת ברית, וברית קודש –
דניאל יא, כח
וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ.

דניאל יא, ל
וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ.

מרשיעי ברית –
דניאל יא, לב
וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ.

בעזרא ברית להוצאת הנשים הנוכריות –
עזרא י, ג
וְעַתָּה נִכְרׇת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כׇל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.

*

לשונית, הסברה המתקבלת ביותר על הדעת היא, כי ברית היא מלשון כריתה, ולכן כורתים ברית (וכן בברית המילה מדובר בכריתה), כך גם ברית נכרתת בין בתרי העגל (גם ברת-בתר קרובים). ולייתר הרחבה ראו בוויקימילון, בחלק הגיזרון המפורט.

הדף של דעת אמת העלה את הדברים האלה של הגאון מווילנה –

"הנה הגאון מווילנא כתב מילים כדורבנות בספרו אדרת אליהו, פרשת משפטים: "אל המזוזה (שמות כ"א ו') פשוטו של מקרא המזוזה [המשקוף י"י] כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו [פרשת משפטים] וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם וכמו שכתוב (מכות כ"ב ע"ב) כמה טיפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת… [ כמה טיפשים המאמינים שמכבדים את ספר התורה ועומדים לכבודה למרות שבפועל מקיימים דברי חז"ל בניגוד לספר האלוהים] "."

אני זוכר שבעבר שמעתי בדרשה את הפסקה הזו והתרעמתי מאוד. היום, לעומת זאת, איני מתרעם, וכי מה תועיל לי ההתרעמות? אך נכון הדבר שהתורה שבעל-פה שינתה ואף עקרה את התורה שבכתב.
כך גם עולה מסיפור 'תנורו של עכנאי' המוכר לכל.
וכן מופיע בקטעים רבים, שזה אחד הידועים שבהם –

מסכת בבא בתרא (יב ע"א):
"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו (האם) חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול".

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, על אמונת הסיפורים.
לצערי זה צילום הטקסט האחרון שברשותי, החמישי במספר, ואולי אצלם בהמשך עוד כמה.
הפעם שפינוזה מדבר על אמונת הסיפורים, שאף היא מסוגי האמונה העממית.

אמונת הסיפורים נחוצה להמון העם –
"ומן הדברים הללו מתברר, לדעתי, למדי, למי ומשום מה נחוצה אמונת הסיפורים הכלולים בספרי הקודש: שהרי ממה שהראיתי זה עתה יוצא בתכלית הבירור כי ידיעתם ואמונתם נחוצות מאד מאד להמון העם, שאין כוחו הרוחני יפה לתפוס דברים בברור ובמובחן. זאת ועוד. מי שמכחיש את הסיפורים הללו משום שאינו מאמין במציאות אלהים ובהשגחתו על הדברים והאנשים, הרי הוא כופר;

מי שמכיר את אלוהים באור הטבעי, כלומר בדרך ההיגיון, אמונת הסיפורים לא נחוצה לו, ומצבו עדיף –
"ואילו מי שאינו יודע אותם ואף-על-פי-כן הכיר באור הטבעי את מציאות אלהים ושאר הדברים שאמרנו, וגם יש לו דרך חיים אמיתית, הרי הוא מאושר לגמרי, יתר-על-כן: הוא מאושר יותר מן ההמון, כי יתר על ההשקפות האמיתיות יש לו גם מושג ברור ומובחן.

אבל מי שאין לו לא אמונת סיפורים ולא הכרה שכלית, הריהו כבהמה –
"ולבסוף יוצא מזה, כי מי שאינו יודע את הסיפורים הללו וגם באור הטבעי אינו מכיר דבר, אמנם איננו כופר וסורר, אבל הוא לא־אנושי וכמעט בהמה, וואין לו כל מתנת אלוהים.

השורש 'רום' מופיע ב-307 פסוקים. משמעותו גובה.
הוא מופיע גם בשמות תרומה (שמרימים), מרום ועוד.
האל הוא מרומם, ומרוממים אותו, ולעומת זאת רום לב האדם הוא דבר שלילי. אך האל יכול לרומם את האדם הטוב בעיניו.

הנה כמה פסוקים נבחרים –

רום לב –
דברים ח, יד
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

ושל המלך –
דברים יז, כ
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

האל יכול לרומם, כך בשירת חנה –
שמואל א ב, ז
יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.

שמואל א ב, ח
מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.

שמואל א ב, י
יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) [מְרִיבָיו] (עלו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

או להשפיל –
שמואל ב כב, כח
וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל.

פסוק ידוע –
ישעיהו א, ב
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.

ישעיהו ב, יא
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

ישעיהו ב, יב
כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל.

ישעיהו ב, יז
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

עבד ה' –
ישעיהו נב, יג
הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד.

ה' רם, ושוכן מרום –
ישעיהו נז, טו
כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.

שורת מילות גאווה –
ירמיהו מח, כט
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גׇּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ.

המגביה עצמו יושפל –
ירמיהו מט, טז
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה.

רום הלב משכיח את האל –
הושע יג, ו
כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרׇם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי.

ללכת רומה, בגאווה –
מיכה ב, ג
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי חֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת רָעָה אֲשֶׁר לֹא תָמִישׁוּ מִשָּׁם צַוְּארֹתֵיכֶם וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כִּי עֵת רָעָה הִיא.

פסוק סתום שרבו פירושיו, לפי אחד מהם הרשעים הולכים בגאווה –
תהילים יב, ט
סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם.

ורוממות האל –
תהילים נז, ו
רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כׇּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.

והמלך –
תהילים סח, יט
עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים.

והצדק –
תהילים עא, יט
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ.

העושק הוא 'ממרום', מלמעלה –
תהילים עג, ח
יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.

תהילים עה, ה-ח –
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן.

אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק.

כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים.

כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

תהילים קיג, ז
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.

תהילים קיח, טז
יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
(פסוק ידוע מההלל, ומכאן שם השכונה הירושלמית רוממה).

תהילים קיח, כח
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.

נגד הגאווה –
תהילים קלא, א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי.

נאמר על ישראל –
תהילים קמט, ו
רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם.
(ואילו אני רואה זאת גם בצורה שלילית, כמי שמדברים על האל נפלאות, אבל בארץ חמס ידיהם עושות).

על החוכמה –
משלי ד, ח
סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה.

משלי ו, טז-יט –
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה וְשֶׁבַע (תועבות) [תּוֹעֲבַת] נַפְשׁוֹ.

עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי.

לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה.

יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים.

הגאווה היא חטאת –
משלי כא, ד
רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת.

דור גאה –
משלי ל, יג
דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ.

*

כתבתי זאת בעקבות פוסט נחמד של האקדמיה ללשון על השם רומי –

שורש רום, משורשי רם, בהוראת גובה. וכן גם היפוכו – מר, כגון האמיר, המריא, וגם אמר (הרים קול).