שפינוזה, מאמר תיאולוגי המדיני – החלק המדיני.
אנו מגיעים לסיום הספר, לחלק המדיני, שמופיע בפרקים 16-20, מעמ' 162 עד 217. ראשית יש להודות, שבאופן כללי פרקים אלה הם הפחות מעניינים, לפחות בעיניי, וגם בקריאה החוזרת עכשיו לא קראתי את כולם. כמו כן, הגות מדינית בשפע קיימת מלבד שפינוזה, והוא לא החשוב ביותר בתחום זה. ועדיין, הוא אומר כמה דברים יסודיים וחשובים.
שפינוזה תמך במדינה הדמוקרטית, כפי שאביא בציטוט הראשון מפרק 16 (כמדומני), אך ביותר חשיבותו היא בתמיכה בזכות הדיבור – ועל כך אביא שלושה קטעים מהפרק האחרון, פרק 20.
ולמה אני מביא ציטוטים, אתם שואלים? משום ששפינוזה מתנסח בצורה כל-כך יפה – וורשובסקי מתרגם בצורה מופתית – כך שחבל לא להביא את הדברים כלשונם.
הריהם –
תומך בדמוקרטיה, שבה כולם שווים, ומותר להתבטא –
"סבורני כי בזה הסברתי בבהירות מספקת את יסודות השלטון הדימוקראטי, שבחרתיו מכל האחרים לדון בו, הואיל והיה נראה טבעי ביותר, ומתקרב ביותר אל החירות, שהטבע הניח לו לכל אדם ואדם. כי בו שום איש אינו מעביר את זכותו הטבעית לידי אחר באופן שדעתו שלו שוב לא תהא נשמעת, כי אם לידי הרוב של החברה כולה, שהוא עצמו יחידה בה. וכך נשארים הכל שווים כמקודם במצב הטבעי".
פרק עשרים –
"מוסבר כי במדינה חפשית רשאי כל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם להגיד מה שהוא חושב.
תחילה, מצב היפותטי של שלטון מוחלט –
[239] לו ניתן להטיל מרות על הנשמות באותה הקלות כמו על הלשונות, היה כל המולך מולך בבטחון ושום שלטון לא היה שלטון של אלימות: שהרי כל איש ואיש היה חי מפי השליטים, ועל פי החלטתם בלבד היה פוסק, מה אמת ומה שקר, טוב או רע, ישר או מעוות.
אלא שהרוח חופשית –
"אולם, כפי שכבר ציינו בתחילת פרק יז, אי אפשר שיארע כדבר הזה, כלומר שהרוח תהיה לחלוטין ברשות הזולת; כי את זכותו הטבעית, או את יכלתו לשקול בדעתו דרך חירות ולחרוץ משפט על כל דבר ודבר, אין בידי שום אדם להעביר לאחר, ואף אי אפשר להכריחו לכך.
(אין שליט ברוח, נאמר בקהלת, ואף שפירושו כנראה שונה).
וממשלה שמנסה לכפות דעות היא עריצה –
"שעל כן הממשלה על רוח האנשים מוחזקת ממשלת עריצות, והרוממות העליונה נראית מעוולת את נתיניה ותופסת את זכותם שלא כדין, כל אימת שהיא מבקשת לקבוע תקנות לכל איש ואיש, במה עליו להחזיק כאמת ומה עליו לדחות כשקר,.וכן מה דעות הן שחייבות להעיר ברוחו של כל איש ואיש רגשי אדיקות באלהים; כי דברים אלה מזכותו של כל אחד ואחד הם, ואין בידי שום אדם להסתלק ממנה, אפילו ירצה בכך.
ואמנם יש מניפולציות שכנוע, אבל הן אינן מוחלטות –
"אני מודה, שאפשר להשפיע מראש על השיפוט בדרכים רבות שכמעט ולא ייאמנו, ולפיכך אף שלא יהיה נתון במישרין לממשלת הזולת, יהיה בכל זאת תלוי במוצא פיו של הזולת עד שניתן לומר עליו כדין, כי במידה זו הוא כפוף למרותו; ואף־על־פי־כן, כל כמה שגדולים הישגי התחבולות בענין זה, מעולם לא הגיעו לכך, שהבריות לא יווכחו אי־פעם מן הנסיון, שכל אדם עשיר בהבנתו שלו, ומספר ההבדלים בין ראש לראשכמספר ההבדלים בין חך לחך.
(כאן צופה שפינוזה את הפרקטיקה של שטיפת המוח).
קטע שני –
אין לדכא חשיבה –
"אך נניח, שאפשר לדכא את החופש הזה ולרסן את בני האדם כל כך, שלא יעזו לפצות פה, אלא לפי הוראות הרשויות העליונות; אולם בודאי שלא יארע לעולם, כי אף לא יחשבו שום דבר אלא מה שרוצות הללו.
וכפיית חשיבה מובילה למידות רעות –
"ולפיכך ייצא בהכרח כי מדי יום ביומו יחשבו בני אדם דבר אחד ויגידו דבר אחר, וממילא תושחת הנאמנות, שהיא נחוצה ביותר במדינה, ויעודדו חנופה מאוסה ומעל; מכאן.מזימות וקלקול כל המידות הטובות.
הדבר יעורר התנגדות –
"אבל דבר רחוק הוא שייתכן כי יהיו הכל מדברים כמצווה; אדרבה, ככל שמשתדלים יותר ליטול מן הבריות את חופש הדיבור, כן הם מתנגדים ביתר עקשנות, אמנם לא החמדנים והחנפים וכל האחרים שאופים חלוש [244] ומרום הצלחתם הוא להזין את עיניהם במטבעות שבקופתם ולמלא את כריסם, כי אם אלו שחינוכם הטוב, טוהר מידותיהם וסגולתם הטובה עשו אותם חפשים יותר, כך הוא על-פי-רוב טבע האנשים מבריאתם שפחות מכל נכונים הם לסבול, שהדעות המקובלות עליהם כאמת תהיינה בחזקת פשע, ושייחשב להם לעוון מה שמעורר בלבם יראת שמים ואהבת הבריות. מתוך כך יבוזו לחוקים, ימרו את פי השלטונות, ויחשבו שאינו דבר מגונה אלא נאה מאד לעורר מרידות על שום כך ואף לנסות כל מעשה פשע".
וקטע שלישי ואחרון, מסוף הספר, הפסקה האחת לפני האחרונה –
סיכום –
"בכך הראינו:
א. שאי אפשר ליטול מן האנשים את החופש לומר מה שהם.חושבים.
ב. שאפשר לתת את החופש הזה לכל אדם בלא שיבולע לזכות הרשויות העליונות ולסמכותן, ושכל אחד ואחד יש בידו לקיים את החופש הזה בלא שיבולע לזכות ההיא, אם לא יורה היתר לעצמו לחדש משהו במדינה בתור דין, או לעשות משהו נגד החוקים.המקובלים.
ג. שהחופש הזה עשוי להיות לכל אדם בלא שיבולע לשלום המדינה וששום נזקים אינם נובעים ממנו, שאי אפשר למנעם על נקלה.
ד. שאותו החופש עשוי להיות לכל אדם בלא שיבולע אף ליראת שמים.
ה. שהחוקים הנחקקים לגבי ענינים עיוניים [247] הנם חדלי-תועלת לגמרי,
ו. ואחרון אחרון, הראינו שלא זו בלבד שאפשר לתת את החופש הזה בלא שיבולע לשלום המדינה, ליראת שמים, ולזכותן של הרשויות העליונות, אלא אף זו שקיומם של כל הדברים האלה מצריך לתתו.
ועתה יסביר את הסעיף האחרון, ומהו הקלקול שנגרם בנקיטת דרך אחרת –
"כי במקום שמשתדלים, בהיפך לזה, ליטול אותו מן הבריות, ותובעים לדין את דעותיהם של בעלי דעה אחרת ולא את רוחם, שהיא בלבד עשויה לחטוא, שם מענישים אנשים ישרים למען יראו וייראו, אך ענשם דומה יותר למות קדושים, ויותר משהוא מפחיד את האחרים הוא ממרמר אותם, ומעיר בלבם רגשי חמלה, אם לא בקשת נקם; המידות הטובות והנאמנות מתקלקלות, החנפים המועלים נמצאים מעודדים, והמתנגדים שמחים בנצחונם, מפני שחמתם יצאה וידה על העליונה ומפני שעשו את בעלי השלטון למצדדי תורתם, שהם נחשבים למפרשיה; וממילא הם מעיזים לתפוס את סמכותם וזכותם ואינם מתביישים להתהלל שהם נבחרו במישרין על ידי אלהים והחלטותיהם הן החלטות אלהים, ולעומת זאת החלטותיהן של הרשויות העליונות הן החלטות בשר ודם, ועל כן הם רוצים שהחלטותיהן תתבטלנה בפני החלטות אלהים, זאת אומרת בפני ההחלטות שלהם עצמם;
"ואין לך אדם שאפשר כי ייעלם מעיניו, כי כל הדברים הללו סותרים לחלוטין את שלום המדינה.
סיכום אחרון –
"על כן אנו מסיקים כאן, כמו לעיל בפרק יח, שבטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד ומלייחס (ואין טוב לו אלא לייחס) את זכות הרשויות העליונות, גם בעניני־קודש גם בעניני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב".
שפינוזה מסיים – 'תם'. ואני אסיים – 'חזק חזק ונתחזק'.
הפסוק היומי 