קריאה בתהילים כו, עם פירוש רד"ק המעולה, ורק פעם אחת אוסיף את פירוש אבן עזרא השונה.

תהילים כו –
א. תחילה מזכיר נקיון דרכיו –

א לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְהוָה כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד. 

לדוד שפטני י״י שפטני – וראה אם לבבי ישר אליך וכפי לבבי שפטני.

כי אני בתמי הלכתי ובי״י בטחתי לא אמעד – כלומר בתם לבבי ובכל אשר היה לי בטחתי בי״י, לפיכך אין ראוי לי שאמעד. ובדרש (שוחר טוב בהפוך חלקי המאמר): כתוב אחד אומר שפטני וכתוב אחד אומר: ואל תבוא במשפט את עבדך (תהלים קמ״ג:ב׳). אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: בשעה שאתה דן את הרשעים שפטני; בשעה שאתה דן את הצדיקים אל תבוא במשפט את עבדך!
(הדרש כאן הוא הסבר אחד ולהלן הסבר נוסף).

ב בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי צרופה [צָרְפָה] כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. 

בחנני י״י ונסני – וכפי שתמצא בלבי תדינני.

צרופה כליותי ולבי – תמצאם ככסף נקי. ואמר: כליותי, כי הם היועצות (בבלי ברכות ס״א.), ואמר לבי, כי הוא המבין ובעל המחשבות (שם), וכתב; צרופה על כל מחשבה ומחשבה שהיא בלי שום סיג: וכפי מחשבותי שפטני: כי אף על פי שמעשי אינם טובים לפעמים, לבי הוא ישר בכל עת. ולפי המעשים אמר: ואל תבוא במשפט את עבדך (תהלים קמ״ג:ב׳).
(זה ההסבר השני, העדיף בעיניי – שפוט הלב ולא המעשים).

ג כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ. 

כי חסדך לנגד עיני – לפיכך לא נטה לבי מאחריך כי תמיד חסדך לנגד עיני; לפיכך

והתהלכתי באמתך – כמו: את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳), שהתהלך בדרכי האלהים באמת ובישר לבב.

ב. מזכיר הימנעותו מחברת רעים –

ד לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא. 

לא ישבתי עם מתי שוא – כדי שלא אלמד ממעשיהם ומדבריהם הרעים.

ועם נעלמים – שעושים חטא בסתר ונעלמים מבני אדם. לפיכך אמר:

לא אבוא – לא נכנסתי עמהם במקום סתרם. ועוד כפל הענין במלות שונות,

ה שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב. 

ואמר: שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב – הרשעים שנאתי להתחבר עמהם ולשבת אתם, אבל מושבי בבית אלהי ושם אלך תמיד.

ו אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהוָה. 

ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך י״י – וכשארחץ בנקיון כפי אז אסבבה את מזבחך י״י להקריב שם עולותי. לא כרשעים שמביאים עולות בידיהם וידיהם דמים מלאו; אבל אני ארחץ בנקיון כפי שלא יהיה בידי שום עון כשאבא להקריב עולות.

ז לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. 

לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך: לשמע – כמו להשמיע; וכן: לשמד מעזניה (ישעיהו כ״ג:י״א), כמו להשמיד. אמר: אבא בית מזבחותיך להשמיע שם בפני קהל קדושים תודה בקול רם. והוא שיהיה מודה בפניהם על החסדים שעשה לו האל והצילו מכל צרה ולספר כל הנפלאות שעשה עמו בעתות צרותיו.

ג. ולכן מבקש שלא יאספהו עמהם, ולכך שני פירושים –

ח יְהוָה אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. 

(הקדמה, ואדלג על הפירוש).

ט אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי. 

וכאן כאמור שני פירושים –
רד"ק – התחברות במיתה –
אל תאסף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי – וכיון שבחרתי אני חברת הצדיקים אל תאסף עם חטאים נפשי, כלומר שלא אמות מיתת חטאים ואנשי דמים, כי נפשם כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו (שמואל ב י״ד:י״ד), ונפשי תאסף אל כבודך במותי.

אבן עזרא – התחברות בחיים –
אמר ר׳ משה: כי טעם אל תאסף – שיתפלל שלא יהיה אחריתו כאחריתם.

והנכון בעיני: שלא יתכנו עלילות שיתחבר עם החטאים כל ימיו ואף כי עם אנשי דמים שהם רעים מהחטאים.

י אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד. 

אשר בידיהם זמה – כמו: כי זמה עשו (הושע ו׳:ט׳). ענין תועבה ומעשה רע, כמו ההרג והמכה שיעשו בידיהם. וכן השחד שיקבלו כמו שאמר: וימינם מלאה שחד.

ויש לפרש בידיהם – ברשותם, כמו: ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו);: וכל טוב אדניו בידו (בראשית כ״ד:י׳), כלומר: ברשותם ממון מקבץ מגזל ועון, והוא במעשה, והוא זמה.

יא וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי. 

ואני בתמי אלך – שלא אתעסק בדברי מרמה לא במחשבה ולא במעשה.

פדני – מצרות

וחנני – מטובך כפי שתראה תם לבבי ואז אודה את שמך

יב רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהוָה.

(ואז יברכו).

בסוף מאמר תיאולוגי מדיני יש חלק של הערות, וההערה הראשונה היא מעניינת במיוחד מבחינתי. הנה היא –

הכלל הלשוני –
הערה א, לעמ' 9 [15] (נביא) "אות השורש השלישית, אם היא מן האותיות הקרויות נחות, תשומט כרגיל ותחתיה תוכפל אות השורש השניה, כגון מן קלה, בהשמטת ה' נחה, בא קוֹלֵל ומכאן קוֹל, ומן נבא בא נוֹבב, מכאן ניב שפתים;"

כאן מציין שפינוזה את הכלל שאם האות השלישית היא ה' או א', היא יכולה להיות מושמטת ובמקומה תוכפל האות השנייה. כך מתקבלים שני פעלים קרובים. למשל קלה, או נקלה, וקלל. ולכן נבא הוא מלשון ניב שפתיים, כדעת רש"י.

ועוד דוגמאות –
"ועל דרך זה מן בזא בא בזז או בוז (שגה משגה שגג שוג; המה המם; בלה בלל בלעל)."

ולכן רש"י צדק –
"הרי שר' שלמה ירחי 1 פירש כיאות את הפעל נבא; אבל אבן עזרא 2, שלא ידע עברית על בוריה, נתן בו דופי שלא כדין."

זו הפסקה שהממה אותי כשקראתי אותה לראשונה. מילא תגיד שרש"י צודק כאן לדעתך (גם דעתי כך), אבל אבן עזרא 'לא ידע עברית על בוריה'? הוא הרי מגדולי המדקדקים! נראה לי שאכן שפינוזה כאן 'נתן בו דופי שלא כדין', כדבריו הבאים.

ומסיים –
"יצויין עוד, כי 'נבואה' הוא שם כללי, וכולל את כל מיני הנבואה, ואילו יתר השמות מיוחדים יותר, ומתייחסים במיוחד למין זה או זה של נבואה, וחושבני שהדבר ידוע למלומדים".

ונראה שהוא מתייחס לשמות האחרים של הנבואה – חזון, מראה, צפייה ועוד. חז"ל מנו עשרה שמות כאלו.

וההערות –

"1. כך נקרא, בטעות, ר' שלמה יצחקי. וז"ל רש"י בפירושו לשמות, ז, א; יהיה נביאך בתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות הוא מגזרת ניב שפתים ינוב חכמה ויכל מהתנבות בשמואל (סימן י') ובלע"ז קוראין לו פרידיג"ר.'

2. בפירושו לשמות ז, א: 'והאומרים כי נביא מגזרת ניב שפתים, איננו נכון. כי שורש ניב מהשניים לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העי"ן לפי דעת חכמי ספרד, ושרש נביא שלוש אותיות והעד נביאים ויתנבאו. כי האל"ף שורש. ועוד כי ניב שפתיים כמו פרי, כי הוא מגזרת תנובה. עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן וניבו נבזה אכלו.
ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא, אם פירושו דברן הוא. רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי, כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, והוא מתענג עלי ע"כ ויתפלל בעדך וחיה.'"

מה המצב בארץ (בעיניי)?
לפני כמה ימים הבאתי את הפסוק –
'והארץ הייתה תוהו ובוהו'.
היום אביא את הפסוק –
'איש הישר בעיניו יעשה'.

בדקתי וראיתי שהוא מופיע רק פעמיים, בספר שופטים –

שופטים יז, ו
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

שופטים כא, כה
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

אבל הוא מופיע עוד פעם אחת בדברים כאזהרה –

דברים יב, ח
לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

מה כן יש לעשות? הישר באמת, הישר בעיניי ה'.

וקראתי פעם במדרש, שאיני מוצא עכשיו – ומילא היו עושים איש הישר בעיניו, אלא עושים העקום.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, על הנביאים.

כאן אומר שפינוזה הרבה דברים מעניינים, אך את עיקרם ואת העיקרון הכולל הוא כותב לקראת סוף הפרק –

.הנביאים לא ידעו הכול, ויש אצלם דברים סותרים –
"מן האמור הוברר די והותר הדבר שנתכוונתי להוכיחו, דהיינו שאלהים התאים את ההתגלויות להשגת הנביאים והשקפותיהם, ושהנביאים עשויים היו שלא ידעו, ואמנם לא ידעו, דברים המתייחסים לעיון בלבד, ולא לאהבת הבריות אורח החיים, והחזיקו בהשקפות סותרות.

ולכן אין חובה להאמין להם בכל –
"ועל כן אין זה מתקבל על הדעת, כי מן הדין שנשאב מהם את הכרת העניינים הטבעיים והרוחניים. לפיכך אנו מסיקים, כי אין אנו מחוייבים להאמין לנביאים שום דבר זולת מה שהוא תכלית ההתגלות העצמה; וביתר הדברים כל אדם בן חורין להאמין כטוב בעיניו.

משל הנאמר לקין 'ואתה תמשול בו', ביצר –
"דרך משל, ההתגלות לקין אינה מלמדת אותנו אלא שאלהים הזהיר את קין [43] על חיי אמת, כי דבר זה בלבד הוא כוונת ההתגלות ועצם ההתגלות, ולא לימוד של חופש הרצון או עניינים פילוסופיים.

זה נאמר לקין בלבד –
"ולכן, אף שחופש הרצון כלול בבהירות יתירה במלים ובנימוקים של אותה אזהרה, מותר לנו לחשוב את ההיפך מזה, לפי שהמלים והנימוקים הללו הותאמו להשגתו של קין בלבד.

וכן בחזון מיכיהו –
"והוא הדין בהתגלות למיכיהו שאינה מתכוונת ללמד אלא שאלהים גילה לו למיכיהו את האחרית האמיתית של מלחמת אחאב בארם, ועל כן אנו מחוייבים להאמין דבר זה בלבד; ומכאן שכל שאר הדברים הכלולים זולת זאת בהתגלות ההיא דהיינו על רוח אמת ורוח שקר של אלהים, ועל צבא השמים העומד משני עברי אלהים וכן שאר מסיבות ההתגלות ההיא, אינם מענייננו כלל: ולפיכך יאמין עליהן כל אדם ככל שייראה לו מתקבל יותר על דעתו.

וכן באיוב –
"וגם על הנימוקים שבהם גילה אלהים לאיוב את כל יכלתו – בתנאי שאמת הדבר שהם ניגלו לאיוב ושהמחבר ביקש לספר מעשה שהיה ולא (כפי שיש סבורים) לתת צורה נאה לרעיונותיו – יש לומר כדבר הזה, דהיינו שהובאו במתאים להשגתו של איוב וכדי לשכנע אותו בלבד, ולא שהם נימוקים כלליים לשכנוע כל אדם.

וכן אצל ישוע –
"והוא הדין לגבי הנימוקים של כריסטוס, שבהם מוכיח לפרושים את מריים ובערותם ומזהיר את תלמידיו על דרך האמת, דהיינו שהתאים את נימוקיו להשקפות ולעקרונות.של כל איש ואיש.

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, על בחירת העברים.

תחילה, דעתו בקיצור – אין יתרון מהותי ליהודים, ואם 'נבחרו' הרי שזה רק לצורך הממלכה הקדומה –
"אנו מסיקים, איפוא (מאחר שאלהים חנון לכל במידה שווה, והעברים לא נבחרו על ידי אלהים אלא מבחינת החברה והממלכה), כי כל יהודי ויהודי כפי שהוא נראה לעצמו ומחוץ לחברה ולממלכה אין לו שום מתנת אלהים על פני האחרים, ואין שום הבדל בינו ובין נכרי."

אבל בסוף דבריו הוא מעלה חזון ציוני יפה –
תחילה הוא מדבר על ברית המילה –
"[57] אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים.
(גם חז"ל אמרו שלא יגאלו ישראל אלא בזכות שתי מצוות – דם ברית ודם פסח)

והוא חוזה שיקימו מחדש את המדינה, אך ללא יסודות הדת הרכים –
"יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני-שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלהים יבחר בהם מחדש.
(ואכן, הציונות ברובה הייתה מפעל חילוני. מדהים!).

ומביא משל מוזר מצמת הסינים –
"דוגמה למופת מצאנו אצל הסינים, שגם הם שומרים באדיקות מופלגת על איזו צמה בראשם, שבה הם נבדלים מכל האנשים האחרים, ובהבדלותם זו התקיימו במשך אלפי שנים רבים עד שהם עולים בהרבה על כל יתר העמים בקדמותם. לא תמיד היתה הממשלה בידם, אך הם החזירוה לאחר אבדנה, ואין ספק כי ישובו ויחזירוה כאשר רוח הטטרים תתחיל להתרופף מחמת תפנוקי עושר ועצלות.

ולבסוף, הוא מוכן לא להתעקש על דעתו זו, ובלבד שיודו שתכונת הרוח משותפת לעמים כולם, ואין יתרון בה ליהודי –
"ואחרון אחרון, אם ירצה אדם להגן על הדעה כי לסיבה זו או זו בחר אלהים ביהודים לעולם, לא אתנגד לו אם אך יסכים שבחירה זו, בין היא זמנית בין היא נצחית, במידה שהיא מיוחדת ליהודים בלבד, אינה מתייחסת אלא לממלכה ולתועליות הגוף (כי דבר זה בלבד עשוי להבדיל בין עם לעם), ואילו מבחינת השכל והשלימות האמיתית אין עם נבדל מעם, ולפיכך אי אפשר שייבחר על ידי אלהים על פני עם אחר.

שפינוזה, מאמר תיאולוגיי מדיני, על הנבואה.

מפרק זה אביא שני קטעים – אחד על מהות נבואת ישוע, ושני על הנביאים בכלל.

א.
אלוהים נגלה לישוע בדרך בלתי אמצעית –
"על כן אינני מאמין כי מישהו זולת כריסטוס הגיע לשלימות כזאת על פני האחרים, אשר החלטות אלהים, המביאות את בני האדם לישועה, ניגלו לו בלי מלים או מראות כי אם בדרך לא-אמצעי:

ולשליחים על ידי רוחו של ישוע –
"עד כדי כך שאלהים ניגלה להם לשליחים על ידי רוחו של כריסטוס, כשם שניגלה לפנים למשה באמצעות קול באויר.

ובמובן הזה (בלבד) ישוע אלוהי –
ועל־כן קולו של כריסטוס, כמו הקול ששמע משה אפשר לו שיהא נקרא קול אלהים. ובמובן זה אנחנו רשאים גם לומר שחכמת אלהים, כלומר החכמה שהיא מעל לחכמת-אנוש, לבשה טבע אנושי בכריסטוס. וכן, שכריסטוס היה דרך הישועה.

אך הוא אינו מקבל את הדוגמה הנוצרית –
"וכאן עלי להודיע, כי אין אני מדבר כלל על אותם העניינים שכנסיות מסויימות קובעות בעניין כריסטוס, וגם אינני מכחישם; כי אני מודה בגלוי שאין אני מבין אותם.
(הוא אינו מדבר עליהם – כי אינו מאמין בהם, ואינו מכחישם – מפחד הכנסייה. וחבל שלא פירט יותר מה בדיוק הוא מקבל ומה לא. כאן כנראה הוא רומז אינו מקבל את תורת השילוש ואת אלוהיותו של ישוע, כביכול).

את הדברים האלו הוא מסיק מתוך הכתובים עצמם –
"הדברים שאמרתי זה עתה שיערתים מכתבי הקודש עצמם. שהרי לא קראתי בשום מקום, כי אלהים נראה לו לכריסטוס או דיבר אליו, אלא שאלהים ניגלה להם לשליחים על ידי כריסטוס, ושהוא דרך הישועה, ולאחרונה שהתורה הישנה ניתנה על ידי מלאך ולא על ידי אלהים בדרך לא-אמצעי וכו'.

ישוע התחבר ברוח –
"על כן, אם משה דיבר עם אלהים פנים אל פנים כדבר אדם אל רעהו (כלומר בתיווך שני גופים), הרי שכריסטוס בא לכלל מגע עם אלהים רוח אל רוח.

והוא היחיד שלא התנבא בדמיון –
"לכן אני אומר, כי זולת כריסטוס אין מי שקיבל את גילויי אלהים שלא בסיוע הדמיון, דהיינו בסיוע מלים או תמונות.

והנבואה בכלל היא בדמיון –
"נמצא שההתנבאות אינה מצריכה רוח שלמה יותר, אלא דמיון ער יותר, כפי שאוכיח ביתר בירור בפרק הבא.
(יפורט בפרק הבא)

*

רוח הנביאים – סגולה מיוחדת ודעת אלוהים –
"מכל האמור מתבררים הביטויים המצויים בכתבי הקודש, כגון רוח אלהים היתה לנביא, אלהים שפך את רוחו על בשר ודם, אנשים נמלאו ברוח אלהים, וברוח הקודש וכו'. אין מובנם אלא שהנביאים היו בעלי סגולה מיוחדת העולה על הרגיל ושהם נהגו בחסידות בעוז התמדה;
וכן, שתפסו את כוונת אלהים או דעתו שהרי הראינו כי 'רוח' בעברית מציינת גם כוונה וגם דעת ושעל-כן נקראת התורה רוח או כוונת אלהים, כי היא מבארת את כוונתו.
לפיכך באותה הצדקה ניתן לכנות בשם רוח אלהים את דמיון הנביאים, במידה שהחלטות אלהים ניגלו באמצעותו, וכן ניתן לומר שרוח אלהים היתה לנביאים.

ורוח זו יש לכל, אך לא מקבלת את הכבוד הראוי –
"ואם כי גם ברוחנו חקוקה רוח אלהים ודעותיה הנצחיות ומשום כך אף אנו תופסים את רוח אלהים (אם לדבר כדרך המקרא), הרי בכל זאת, לפי שההכרה הטבעית משותפת לכל אין היא, כאמור, נחשבת ביותר בעיני הבריות, וביחוד לא בעיני העברים, שהתייהרו בעליונותם על הכל, ואפילו רגילים היו לבוז לכל האנשים ומתוך כך גם לידיעה המשותפת לכל.

והיא נקראת כך, רוח אלוהים, גם בגלל השתוממות ההמון –
"ואחרון אחרון, מקובל היה לומר כי הנביאים רוח אלהים בהם משום שהבריות לא ידעו את סיבות.ההכרה הנבואית והתפלאו עליה, ולפיכך רגילים היו לייחס אותה, כמו את יתר.[28] הנפלאות, לאלהים ולכנותה בשם הכרת אלהים.

ותפיסת הנביאים הייתה בדמיון –
"עתה יכולים אנו, איפוא, לומר ללא היסוס, כי הנביאים לא תפסו את גילוי אלהים אלא בעזרת הדמיון, כלומר באמצעות מלים או תמונות, ממשיים או דמיוניים.
(ולפי הרמב"ם – בדמיון ובשכל יחדיו).

חוזר לרגע, בעקבות פרשת ההאזנות של פגסוס, שמתייחסים אליה בחומרה, כי היא אכן חמורה, ואין מקומה במדינה דמוקרטית.
וזה הזכיר לי את הסיפור על אלישע, שהייתה לו תוכנת פגסוס משלו –

מלכים ב, ו –
ח וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי. (תחנו במקום זה וזה) ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים. (חונים) י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים והזהירה [וְהִזְהִירוֹ] וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם. יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (מי מרגל) יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. יג וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן. יד וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר.

את המשך הסיפור תקראו שם.
ובכן, הטכנולוגיה עושה דבר זה.
ובבלוג השני כתבתי קצת על מהי נבואה, אך נראה לי שהכי טוב לחזור לשפינוזה לעניין זה.

אני נאלץ להמשיך להפעיל בלוג זה (כנראה), ונתחיל עם תהילים כב –

המשורר קורא לאלוהיו –
א לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר (כלי נגינה כנראה) מִזְמוֹר לְדָוִד. ב אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. ג אֱ‍לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי. 
(גם בלילה הוא קורא).

ומזכיר תכונת האל להושיע –
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. 

מזכיר חרפתו –
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. ח כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. ט גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ. 

וסיבת חרפתו – אמונתו –
י כִּי אַתָּה גֹחִי (מוציאי) מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. יא עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה. 

ופונה אל ה' שלא יעזבו בצרתו –
יב אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר. 

ומתאר פעולת אויביו –
יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי. יז כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. 

אבן עזרא –
ידיי ורגליי – והזכיר ידיי כי בהם הוא נלחם ורגליי כי בהם יוכל לברוח.

כמו כן, כאן האויבים מדומים לשורת חיות תוקפניות – פרים, אריה, כלבים.

וממשיך –
יח אֲסַפֵּר (אספור) כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי. יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. 

המשפט האחרון – אומרים, תכף ימות, ואז ניקח מלבושו. בימים ההם המלבוש היה דבר יקר.
ואפשר גם להבין בצורה מושאלת.
ואבן עזרא אומר –
יחלקו – כפי מחשבת האויבים ודבריהם בעבור היותם בגדי מלוכה ולולא היותו מלך לא היה טעם בדבריו וזה רמז.

ושוב פונה לה' –
כ וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים (ראמים) עֲנִיתָנִי. 

שוב מזכיר שורת חיות – כלב, אריה, ראמים.

ובתמורה יהללו –
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. 
(יש עניין מיוחד בשם, אבל לא אתעכב על כך עכשיו. המפרשים אומרים – אספר הנס, שהוא מפרט -).

כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. כה כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו. 

ומסיים בתהילות –
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם. ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה. לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר. לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.

השורש 'אשר' במובן אושר מופיע בכ-60 פסוקים. קשה לספור בדיוק, שכן לשורש הזה שייכת גם מילת הקישור 'אשר' 'כאשר' וכיוב', וגם אשורים, במובן צעדים (וכן השם אשור). כמו כן, לו כמה צורות, שאחת הידועות שבהם היא הברכה 'אשרי'.
כיום מנסים לברר מהו האושר, ואולי מעקב אחר הפסוקים יוכל לעזרנו בכך.

אלה הופעותיה –

לאה מאושרת בלידתה וקוראת על שם כך לבנה אשר –
בראשית ל, יג
וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
(כמו כן, ראוי לשים לב שכאן האישור הוא חיצוני, חברתי – אישרוני בנות, ואילו היום מקובל שאדם צריך לקבל אישור ואושר קודם כל מעצמו).

אשרי ישראל הנושע בה' –
דברים לג, כט
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁרחֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

לשלמה על חוכמתו –
מלכים א י, ח
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חׇכְמָתֶךָ.

לאשר ולקבל את מי שנחמס ונשדד –
ישעיהו א, יז
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

מלשון אישור, אך גם מלשון אשורים-צעדים, מתווי הדרך –
ישעיהו ג, יב
עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ.

כן כאן –
ישעיהו ט, טו
וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים.

ישעיהו ל, יח
וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ.

ישעיהו לב, כ
אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר.

ישעיהו נו, ב
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כׇּל רָע.

מלאכי ג, יב
וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כׇּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

מלאכי ג, טו
וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.

הפסוק הידוע –
תהילים א, א
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

תהילים ב, יב
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כׇּל חוֹסֵי בוֹ.

אשרי מכוסה החטא –
תהילים לב, א
לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה.

תהילים לב, ב
אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

תהילים לג, יב
אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁריְהוָה אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ.

תהילים לד, ט
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

תהילים מ, ה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁרשָׂם יְהֹוָה מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב.

תהילים מא, ב
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה.

תהילים מא, ג
יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ (יאשר) [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו.

תהילים סה, ה
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ.

יקבלוהו –
תהילים עב, יז
יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כׇּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.

ביתך – המקדש –
תהילים פד, ה
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה.

תהילים פד, ו
אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם.

תהילים פד, יג
יְהוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ.

תהילים פט, טז
אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

תהילים צד, יב
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁרתְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ.

תהילים קו, ג
אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת.

תהילים קיב, א
הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְהוָה בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד.

תהילים קיט, א
אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה.

תהילים קיט, ב
אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכׇל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ.

תהילים קכז, ה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.

תהילים קכח, א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

אשרי העובד –
תהילים קכח, ב
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

בקללה זו –
תהילים קלז, ח
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.

תהילים קלז, ט
אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

תהילים קמד, טו
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיֲהוָה אֱלֹהָיו.

תהילים קמו, ה
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל יְהוָה אֱלֹהָיו.

חוכמה –
משלי ג, יג
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חׇכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה.

וגם כאן החוכמה –
משלי ג, יח
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

משלי ח, לב
וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ.

משלי ח, לד
אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי.

מובא גם במובן של ליושרו, כאמיתותו –
משלי יד, טו
פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.

משלי יד, כא
בׇּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) [עֲנָוִים] אַשְׁרָיו.

משלי טז, כ
מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו.

משלי כ, ז
מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו.

טוב להיזהר –
משלי כח, יד
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.

משלי כט, יח
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

משלי לא, כח
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ.

איוב ה, יז
הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס.

מקביל לעדות –
איוב כט, יא
כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי.

שיר השירים ו, ט
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.
(שוב האישור הוא חיצוני).

קהלת י, יז
אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי.

דניאל יב, יב
אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה.

דברי הימים ב ט, ז
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ וְאַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד וְשֹׁמְעִים אֶת חׇכְמָתֶךָ.

*

נמצאנו למדים, ראשית, שעיקר המאושרים בתנ"ך הם הבוטחים בה', מקיימים מצוותיו, ומקבלים תוכחתו באהבה. כמו כן מאושרים הם אלה ההולכים בדרך החוכמה (ואגב, יתכן שקיים קשר בין אושר לאשורים, כי אושר הוא דרך, דרך חיים, וכתבתי על כך פעם.
שנית, ראינו שהאישור כאן הוא חיצוני, וזה מתאים לחברה הקדומה, אך גם לזו של ימינו, למרות שהיא יותר אינדיבידואליסטית.
ושלישית, ראינו שנשים מקבלות את אושרן בלידת ילדים. וגם כאן זה ודאי נכון בחברה הקדומה, אך גם בימינו, למרות שהיום יש עוד אופציות.

השורש 'עצב' מופיע ב-55 פסוקים.

מילון המקרא של ספיר –
עֶֿצֶב 
צער, עָמָל, כאב, כאמור בפסוק: "בעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, 16)

מְעַצֵּב
מצַעֵר, כאמור בפסוק: "מָרוּ וְעִצְּבוּ את רוּחַ קָדְשוֹ" (ישעיה סג 10)

מְעַצֵּב2
צר צוּרָה, יוצר, מתַקֵן, כאמור בפסוק: "יָדֶיךָ עִצְבוּנִי וַיַעשׂוּנִי" (איוב י, 8)

עֶֿצֶב ¹ עצַבִּים
כינוי גנאי שבו היו הנביאים מְכַנִים את הפסלים והמסכות, כאמור בפסוק: "העֶצֶב נִבזֶה נָפוּץ האיש הזה" (ירמיה כב, 28), ובריבוי עצַבִּים – כאמור בפסוק: "חבוּר עצַבּים אפריִם הנַח לו" (הושע ד, 17)

מַעצֵבָה
עֶצב, יָגון, כאמור בפסוק: "למעצֵבָה תִּשְכָּבוּן" (ישעיה ג, 11)

עַצָּב
לווֶה העצוב ומדוּכָּא כי שועבד בגלל הלוואה, כאמור בפסוק: "וכל עַצְּביכם תִנגֹשׂוּ" (ישעיה נח, 3)

עוֹצֵב
מגַנֶה, נוזֵף, מצַעֵר, כאמור בפסוק: "ולא עצָבוֹ אביו מיָמָיו" (מלכים א' א, 6)

אלה הופעותיו –

קללת חווה, כאב הלידה –
בראשית ג, טז
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ.

קללת אדם, יגע העבודה –
בראשית ג, יז
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

מעשינו, עבודה –
בראשית ה, כט
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

גם ה' מתעצב –
בראשית ו, ו
וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

מעשה דינה –
בראשית לד, ז
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשׇׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

דברי יוסף, אל תצטערו –
בראשית מה, ה
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

צער –
שמואל א כ, ג
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת.

שמואל א כ, לד
וַיָּקׇם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בׇּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו.

אלילים –
שמואל א לא, ט
וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם.

שמואל ב ה, כא
וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו.

צער –
שמואל ב יט, ג
וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.

לא ציערו –
מלכים א א, ו
וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
(ומעניין שכאן אפשר לקרוא משמע כפול – לא ציערו, כאמור, אך לכן גם לא עיצב את אופיו, כלומר לא חינך אותו כראוי).

אלילים –
ישעיהו י, יא
הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ.

כאן עצבך בא במובן עבודה –
ישעיהו יד, ג
וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעׇצְבְּךָ וּמֵרׇגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ.

אלילים –
ישעיהו מו, א
כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה.

ישעיהו מח, ה
וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עׇצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם.

צער –
ישעיהו נ, יא
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.

צער –
ישעיהו נד, ו
כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ.
(וכאן לשון נופל על לשון – עזובה ועצובה).

ישעיהו נח, ג
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכׇל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

ישעיהו סג, י
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קׇדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם.

פסל –
ירמיהו כב, כח
הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כׇּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ.

צריך עיון –
ירמיהו מד, יט
וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.

ירמיהו נ, ב
הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ.

אלילים –
הושע ד, יז
חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ.

הושע ח, ד
הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת.

הושע יג, ב
וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.

הושע יד, ט
אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מיכה א, ז
וְכׇל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכׇל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ.

זכריה יג, ב
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

אלילים –
תהילים טז, ד
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי.

צער –
תהילים נו, ו
כׇּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כׇּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע.
(כל יום מצערים אותי בדברים).

צער ורוגז –
תהילים עח, מ
כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן.

תהילים קו, לו
וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ.

תהילים קו, לח
וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים.

תהילים קטו, ד
עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

צריך עיון –
תהילים קכז, ב
שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.

תהילים קלה, טו
עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

ראה אם דרך צער בי –
תהילים קלט, כד
וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם.
('מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד').

תהילים קמז, ג
הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

כוח עבודתך –
משלי ה, י
פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נׇכְרִי.

משלי י, י
קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.

צער –
משלי י, כב
בִּרְכַּת יְהוָה הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ.

בכל עבודה יהיה רווח, אך בדיבור לא –
משלי יד, כג
בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר.

כנראה כאן במובן רוגז –
משלי טו, א
מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.

משלי טו, יג
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה.

איוב ט, כח
יָגֹרְתִּי כׇל עַצְּבֹתָי יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי.

כאן בא במובן עיצוב –
איוב י, ח
יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי.
(ואני חושב שהאלילים נקראים עצבים מפני שהם פסלים מעוצבים. והעיצוב נקרא כך משום שהוא עבודה קשה, כלומר עצב).

עבודה קשה ומעכירת רוח –
קהלת י, ט
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם.

בארמית –
דניאל ו, כא
וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי (אנתה) [אַנְתְּ] פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא.

אל תעצבו! –
נחמיה ח, י
וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

נחמיה ח, יא
וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכׇל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ.

מכאן שם יעבץ –
דברי הימים א ד, ט
וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב.

ועוד אצלו –
דברי הימים א ד, י
וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל.

דברי הימים א י, ט
וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם.

דברי הימים ב כד, יח
וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת.

דברים דומים לניתוחים הלשוניים שכאן מצאתי גם בוויקימילון.