ב-929, מחזור שלישי כבר, הגיעו היום לבראשית יד, ושם שלושה פסוקים על דמות מסתורית – מלכיצדק –

 יח וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

שאלתי עליו בדף 'עובדות לא חשובות בתנ"ך', ושם קיבלתי כמה תשובות, וכמה הערות עצמאיות, שאביא להלן.
אך קודם אומר כי דמות זו הייתה נחוצה לנצרות, ואכן מופיעה כמה פעמים. מדוע? משום שהמשיח, כנראה לפי המסורת, היה צריך להיות גם כהן גדול. אך אם הוא בן דוד, משבט יהודה, כיצד יהיה כהן, תפקיד ששייך לשבט לוי? הפתרון שמצאו הוא פסוק שנאמר בספר תהילים – 'אתה כהן לי לעולם, על דברתי מלכי-צדק', לשדעתם מפנה לאותו מלכיצדק מלך שלם שבפסוקים שלנו.
הטענה הזו מופיעה בצורה המפותחת ביותר בפרק הבא –

אל העברים, פרק ז –
1 כִּי זֶה מַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר יָצָא לִקְרַאת אַבְרָהָם בְּשׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־הַמְּלָכִים וַיְבָרֲכֵהוּ׃
2 וַאֲשֶׁר חָלַק־לוֹ אַבְרָהָם מַעֲשֵׂר מִכֹּל שְׁמוֹ הוּא מֶלֶךְ הַצְּדָקָה וְעוֹד מֶלֶךְ שָׁלֵם הוּא מֶלֶךְ הַשָּׁלוֹם׃
3 בְּאֵין־אָב בְּאֵין־אֵם בְּאֵין יַחַשׂ וּלְיָמָיו אֵין תְּחִלָּה וּלְחַיָּיו אֵין סוֹף וּבְזֹאת־נִדְמֶה לְבֶן־הָאֱלֹהִים הוּא עוֹמֵד בִּכְהֻנָּתוֹ לָנֶצַח׃
4 וּרְאוּ מַה־גָּדוֹל הוּא אֲשֶׁר גַּם־אַבְרָהָם אָבִינוּ נָתַן־לוֹ מַעֲשֵׂר מֵרֵאשִׁית הַכֹּל׃
5 הֶן־בְּנֵי לֵוִי נֹחֲלֵי הַכְּהֻנָּה יֶשׁ־חֹק לָהֶם עַל־פִּי הַתּוֹרָה לָקַחַת אֶת־הַמַּעַשְׂרוֹת מִן־הָעָם מִן־אֲחֵיהֶם אֲשֶׁר אַף־הֵם יֹצְאֵי יֶרֶךְ אַבְרָהָם׃
6 וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִתְיַחֵשׂ לְמִשְׁפַּחְתָּם הוּא לָקַח אֶת־הַמַּעֲשֵׂר מִן־אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֶת־אֲשֶׁר הָיְתָה־לּוֹ הַהַבְטָחָה׃
7 וְהִנֵּה נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁהַקָּטֹן יְבֹרַךְ עַל־יְדֵי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ׃
8 וּפֹה בְּנֵי אָדָם שֶׁיָּמוּתוּ לֹקְחִים אֶת־הַמַּעֲשֵׂר אֲבָל שָׁם לֹקְחוֹ מִי שֶׁהוּעַד עָלָיו כִּי הוּא חָי׃
9 וְיִתָּכֵן לוֹמַר כִּי גַם־לֵוִי הַלּקֵחַ אֶת־הַמַּעַשְׂרוֹת הָיָה מְעַשֵׂר בַּעְשֵׂר אַבְרָהָם׃
10 כִּי עוֹד בְּיֶרֶךְ הָאָב הָיָה בְּצֵאת מַלְכִּי־צֶדֶק לִקְרָאתוֹ׃
11 עַל־כֵּן אִלּוּ הָיְתָה שְׁלֵמוּת עַל־יְדֵי כְהֻנַּת בְּנֵי לֵוִי אֲשֶׁר־בָּהּ נִתְּנָה הַתּוֹרָה לָעָם לָמָּה־זֶּה צָרִיךְ לָקוּם עוֹד כֹּהֵן אַחֵר עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק וְלֹא יֹאמַר עַל־דִּבְרָתִי אַהֲרֹן׃
12 כִּי בְּהִשְׁתַּנּוֹת הַכְּהֻנָּה צָרִיךְ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם־הַתּוֹרָה׃
13 כִּי אֲשֶׁר־מְדֻבָּר בּוֹ כָּזֹאת הוּא מִשֵּׁבֶט אַחֵר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא־שֵׁרֵת אִישׁ מִמֶּנּוּ בַּמִּזְבֵּחַ׃
14 כִּי גָלוּי לַכֹּל אֲשֶׁר אֲדֹנֵינוּ צָמַח מִיהוּדָה מִן־הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר משֶׁה לֹא־דִבֶּר אֵלָיו דָּבָר עַל־הַכְּהֻנָּה׃
15 וְעוֹד יוֹתֵר בָּרוּר הוּא אִם־יוּקַם בְּדִמְיוֹן מַלְכִּי־צֶדֶק כֹּהֵן אַחֵר׃
16 אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עַל־פִּי חֻקַּת בָּשָׂר וָדָם אֶלָּא עַל־פִּי כֹּחַ חַיִּים שֶׁאֵין לָהֶם הֶפְסֵק׃
17 כִּי־הֵעִיד עָלָיו אַתָּה־כֹהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק׃
18 בַּעֲבוּר אֲשֶׁר הַמִּצְוָה הַקֹּדֶמֶת הוּסָרָה בִּהְיוֹתָהּ חֲלוּשָׁה וְקִצְרַת־יָד מֵהוֹעִיל׃
19 כִּי הַתּוֹרָה הִיא לֹא־הִשְׁלִימָה דָּבָר וְהִנֵּה נִכְנְסָה תַחְתֶּיהָ תִּקְוָה טוֹבָה מִמֶּנָּה אֲשֶׁר־נִקְרַב עַל־יָדָהּ לֵאלֹהִים׃
20 וּכְפִי אֲשֶׁר לֹא בְּלֹא שְׁבוּעָה הָיְתָה־זֹּאת׃
21 כִּי הֵמָּה נִתְכַּהֲנוּ בְלִי־שְׁבוּעָה וְזֶה בִּשְׁבוּעָה עַל־יְדֵי הָאֹמֵר לוֹ נִשְׁבַּע יְהוָֹה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה־כֹהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק׃
22 הִנֵּה בְּזֹאת מְעֻלָּה הִיא הַבְּרִית אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ עָרַב אוֹתָהּ׃
23 וְשָׁם נִתְכַּהֲנוּ רַבִּים מִפְּנֵי אֲשֶׁר הַמָּוֶת לֹא הִנִּיחָם לְהִוָּתֵר בָּאָרֶץ׃
24 אֲבָל זֶה יַעֲמֹד לְעוֹלָם וַיְהִי־לוֹ כְהֻנָּה אֲשֶׁר לֹא־תַעֲבֹר מִמֶּנּוּ׃
25 אֲשֶׁר עַל־כֵּן יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ בַּכֹּל וָכֹל אֶת־הַנִּגָּשִׁים עַל־יָדוֹ לֵאלֹהִים כִּי חַי־הוּא תָמִיד לְהַפְגִּיע בַּעֲדָם׃
26 כִּי נָאֲוָה־לָּנוּ כֹּהֵן כָּזֶה שֶׁהוּא חָסִיד וְתָמִים וְטָהוֹר וְנִבְדָּל מִן־הַחַטָּאִים וְנִשָׂא מֵהַשָּׁמָיִם׃
27 אֲשֶׁר אֵין עָלָיו כַּכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים הָהֵם לְהַקְרִיב יוֹם יוֹם בָּרִאשׁוֹנָה עַל־חַטֹּאתָיו וְאַחֲרֵי־כֵן עַל־חַטֹּאת הָעָם כִּי־זֹאת עָשָׂה בְּפַעַם אַחַת בְּהַקְרִיבוֹ אֶת־נַפְשׁוֹ׃
28 כִּי הַתּוֹרָה הֶעֱמִידָה לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּנֵי־אָדָם חַלָּשִׁים אֲבָל דְּבַר־הַשְּׁבוּעָה הַבָּאָה אַחֲרֵי הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת־הַבֵּן הַמֻּשְׁלָם לְעוֹלָם׃

*

ועתה לתגובות גולשי הדף –

תומר –
הסיפור הזה התפתח בפרשנות הקדומה:
מלכי צדק נתפס אצל הנוצרים כתקדים לאדם שמאמין באלהים ואינו מקרב בני ישראל. לכן הם פיתחו את דמותו במיוחד.
בנוסף, בספר היובלים, עד כמה שאפשר להבין כי הסיפור שם קצת מקוטע, יחסי אברהם ומלכיצדק – הם תקדים למעשרות ולמתנות כהונה.

ועוד –
מלכי צדק מבצע במהלך הטקס מיזוג אמונות, ומזהה בין 'עליון', האל המקומי  (מופיע בטקסטים כנעניים מהתקופה כאל זקן, אולי אלוהי השמיים) לבין ה' האל שאברהם מביא איתן.

רותי –
דוד עלה למלוכה בהתחלה רק על יהודה ואח׳כ גם על ישראל. כדי לאחד את שני פלגי העם( לאחר שנתייםם של מלחמת אחים) הוא כובש את האזור שבין שני הפלגים. כלומר את ירושלים. והופך אותה לבירה נטרלית.
הוא מנסה להעלות את קדושת העיר. ומביא לירושלים את ארון הברית.

כנראה אז התחילו כל מיני מסורות או אגדות נוספות על קדושתה.
כמו הסיפור שבפוסט הזה. וכן העקדה.

מעניין.

תהילים כז עם מגוון פירושים, רק לנחוץ.

תהילים כז –
א לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. ב בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. 

רד"ק –
בקרב עלי מרעים – יש מפרשים בקרב מענין קרב ומלחמה, כלומר: בהלחם עלי; או פרושו כמשמעו. אמר: אף על פי שהיו קרובים עלי להמיתני וזהו:

לאכל את בשרי – לא פחדתי מהם כיון שהאל מעוז חיי, וראיתי כי כן היה פעמים רבות כשהיו באים

צרי ואיבי לי – כלומר: בעבורי להכשילני ולהמיתני

המה כשלו ונפלו.

מלבי"ם –
בקרב – (זה באור מה שאמר ממי אפחד), עת יתקרבו מרעים זה לזה להמתיק סוד עלי – היינו בעבורי, להרע לי בסתר, וזה בא׳ משני פנים,

א. אם כוונתם להנאתם, כמו גנבים ושודדי לילה, ועז״א לאכל את בשרי

ב. אם כונתם מחמת איבה ומשטמה, ועז״א צרי ואויבי הבאים לי בשבילי, לא בשביל לאכל בשרי להנאתם, רק לי לנקום בי, יהיה איך שיהיה המה כשלו ונפלו – ר״ל הגם שאני לא אעשה נגדם דבר כי איני יודע מי המה, הם מצד עצמם יכשלו בעצתם ויפלו בלא פעולתי כלל, ע״י ה׳ שהוא מעוז חיי.

ג אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. ד אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה (המקדש) כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. ה כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. 

(סוכה, אוהל, צור – שלושה מיני מגן).

ו וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה. ז שְׁמַע יְהוָה קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. ח לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. ט אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. 

רד"ק –
אל תט באף עבדך – אל תטני ואל תטרידני בעסקי העולם הזה שהם אף וכעס למתעסק בהם, כמו שאמר: ורהבם עמל ואון (תהלים צ׳:י׳).

או תרגומו –
do not turn in anger to your servant.

וכן מצודות –
אל תט – אל תטה את עבדך לנפול ביד האף הלא מעולם היית עזרתי לזה גם עתה אל תטשני.

י כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. 

מלבי"ם –
כי אבי – ממשיל א״ע כיתום שעזבוהו אביו ואמו וה׳ חמל עליו ויאספהו אל ביתו לגדלהו ואחר שכל מחסורי עליך א״כ ראוי שתורני הדרך ותשגיח עלי כי אין עזר זולתך.

מצודות –
עזבוני – לא נתנו לי די מחסורי.

יאספני – אסף אותי אליו בתת לי די מחסורי.

יא הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי. 

רד"ק –
למען שוררי – הם האיבים המביטים אותו בעין רעה.

יב אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ (עד, מדבר) חָמָס. יג לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים. 

מצודות –
לולא – כאומר הנה כמעט היו מאבדים אותי אם לא עמדה לי זכות האמנה שהאמנתי בדבר ה׳ אשר הבטיחני לראות בטובו בזה העולם.

ורד"ק מאריך –
לולא האמנתי לראות בטוב י״י – הם היו בי עדי שקר ומדברי חמס וכמעט אבדתי מדבריהם לולא שהאמנתי בך ולא חששתי לדבריהם. והאמנתי שיש לי תקוה בי״י ואראה בטובו לעולם הבא. וזהו

בארץ חיים – וקרא לעולם הבא ארץ חיים, ואף על פי שאין לנשמה מקום וכל שכן ארץ, אלא לפי שנמשל טוב עולם הבא לגן עדן שהוא מקום בארץ, להבין השומעים נאמר דרך משל. כמו שנקרא גם כן משפט הרשעים גיהנם והוא מקום בארץ סמוך לירושלם; והוא מקום נמאס ומשליכים שם הטמאות והנבלות והיה שם אש תמיד לשרוף הטמאות ועצמות הנבלות לפיכך נקרא על דרך משל משפט הרשעים גיהנם. ונקרא שכר הצדיקים גן עדן שהוא מקום המשובח בארץ והוא נקרא ארץ חיים, כי כאשר גרש האדם משם נקנסה עליו מיתה. ובדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ברכות ד׳.): למה נקוד על לולא? (כך) אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא; אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא.

יד קַוֵּה אֶל יְהוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהוָה.

רש"י –
קווה אל י״י – ואם לא תתקבל תפלתך חזור וקווה.

צפיתי בסרטון הזה של ד"ר אמיר הלמן על שפת הגוף של בנט –

הוא אומר שהוא מנומנם ומעייף, מגמגם ולא אמין.
אבל לקראת הסוף הוא מתייחס לאמירה של בנט שהוא לא שם בשביל משרה וכבוד ולשכה וכו'. הוא אומר נכון שמי שבאמת לא מעוניין בכך לא מונה רשימה כה ארוכה.
וזה הזכיר לי את דברי רש"י, על פי המדרש, על דברי בלעם –

וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.
במדבר כב יח.

רש"י –
מלא ביתו כסף וזהב – למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר להם: ראוי אני ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבים, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני וודאי נוצח.

מושג תנ"כי – חריקת שן – מופיע ב-5 פסוקים.

מילון ספיר –
חוֹרֵק, חֹרֵק
(מילון המקרא)
בביטוי: חורֵק שֵן מחַכֵּך שיניו בכעס או במחשבה או מזימה רעה, כאמור בפסוק: "זֹמֵם רשע לצדיק וחֹרק עליו שנָּיו" (תהילים לז, 12).

ואלה הופעותיו –

תהילים לה, טז
בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ.

תהילים לז, יב
זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו.

תהילים קיב, י
רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

איוב טז, ט
אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי.

איכה ב, טז
פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כׇּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ.

אפשר לראות תמונה זו באופן ויזואלי.

קטע יפה ממשלי מזהיר מסעודה אצל השליט –

משלי כג –
א כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם (לאכול לחם) אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ. ב וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ (היזהר בדיבורך) אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. ג אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים. 

שטיינזלץ מסביר –
הרעיון חוזר ומופיע דורות רבים מאוחר יותר בדברי חכמים המייעצים שלא להתקרב לרשויות יותר מדי, כי בעלי הכוח מעוניינים רק בתועלת עצמם ולא בתועלתם של אחרים.

ד אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. 

שטיינזלץ –
הפסק להשתמש בבינתך כדי לתכנן עוד תכניות כיצד להשיג עוד ועוד כסף.

ה  התעוף [הֲתָעִיף] עֵינֶיךָ בּוֹ (בכסף) וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר ועיף [יָעוּף] הַשָּׁמָיִם. (יעלם מהר).

וכן התרחקות מסעודת קמצן, או אדם שלבו אינו שלם איתך –
ו אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע (קמצן) עָיִן וְאַל תתאו [תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו. ז כִּי כְּמוֹ שָׁעַר (מחשבה) בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ. 

שטיינזלץ –
הדבר האמתי הוא מה שבלבו של המאכיל אותך, ולא גינוניו החיצוניים.

ח פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים. 

שטיינזלץ –
דברי האהבה שהרעפת עליו ודברי האמת שלך יֵצאו לריק. לא תצמח תועלת מהתקרבותך אל האדם שאיננו מעוניין בך.

וקשור לכאן גם הפסוק הבא –
ט בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ.

איוב טז, עם עזרה מפירוש שטיינזלץ ועוד מפרשים, בעקבות פרק בפודקאסט.

איוב טז –
תוכחת איוב לרעיו –
א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. 
ב שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם. 

רלב"ג – עמל – הבל וכזב.

ג הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה. 

שטיינזלץ –
מַה־יַּמְְְרִיצְְךָ, מניע או לוחץ את כל אחד מכם.

מצודות –
ימריצך – יחזקך כמו מה נמרצו אמרי יושר (איוב ו׳:כ״ה).

הקץ – וכי ימצא סוף לדברי רוח הלא דברים כאלה תוכל להרבות עד בלי די ואת כולם ישא הרוח.

ד גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה (אחבר, אוסיף) עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי. (לאות צער).

ה אֲאַמִּצְכֶם (אחזקכם) בְּמוֹ פִי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ. 

אבן עזרא –
וניד – כמו: תנודת. והענין: להוכיחכם.
(כלומר, היה מונע תנועת שפתיו להוכיחם).

ו אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי וְאַחְדְּלָה מַה מִנִּי (מכאבי) יַהֲלֹךְ. (יסור)

כאבו –
ז אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי (הכאב עייפני) הֲשִׁמּוֹתָ (השמדת) כָּל עֲדָתִי. (ביתי) 

ח וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה. 

מצודות –
ותקמטני – הקמטים שבי המה לעד על גודל הכאב והכחש והרזון קם בי לעד כי הכחש הנראה בפני הוא יענה על חוזק הכאב.

ט אַפּוֹ טָרַף (האויב, להלן) וַיִּשְׂטְמֵנִי (שנאני) חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו צָרִי (אויבי) יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי. 

י פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן. 

רש"י –
יתמלאון – יתאספון והרבה לו דומין במקרא קראו אחריך מלא (ירמיהו י״ב:ו׳), אשר יקראו עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳), ואינו משתנה מלשונו כי כל מילוי נאסף הוא.

יא יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי. 

מצודות –
יסגירני – ה׳ אסר אותי ביד כל איש עול כי כל הרוצה לועג בי ומיצר לי.

ירטני – יעקם וישחית אותי ע״י הרשעים המעיקים לי וכפל הדבר במ״ש.

יב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (ניער אותי) וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי (שבר אותי) וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה. 

(יפרפרני, יפצפצני – מילים המופיעות רק כאן, לדעתי).

יג יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (רוביו) יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי. (המרה שלי).

יד יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר. 

טו שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי. 

שטיינזלץ –
גִלְְְדִּי, עורי, 
וְְעֹלַלְְְתִּי בֶעָפָר קַרְְְנִי, העליתי עפר על ראשי.

טז פָּנַי חמרמרה [חֳמַרְמְרוּ] (האדימו) מִנִּי בֶכִי וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת. (אפלה) 

עד כאן תיאור צרותיו, ועתה יאמר שהכול ללא פשע מצדו –
יז עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה. 

וזועק –
יח אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי. 

עדו בשמים –
יט גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי (עדי) בַּמְּרוֹמִים. 

כ מְלִיצַי רֵעָי (פנייה לרעיו) אֶל אֱלוֹהַ דָּלְפָה עֵינִי. 

כא וְיוֹכַח (היתווכח) לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ? (בשאלה. אלא -) וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ. 

כב כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר (שנים ספורות) יֶאֱתָיוּ (באות) וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ. (הולך למות).

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, הקדמה.

אחתום סדרה זו של מאמרים בציטוט יפה ופשוט ממש מתחילת ההקדמה של הספר, ובכך יסכמו המאמרים במספר יפה – 20. (את הציטוט הזה גם שמעתי בשיעור לפני יומיים). כאן מדבר שפינוזה נגד אמונות תפלות, שנובעות מפחד, ובעד התבונה.

אנשים מאמצים אמונות תפלות מתוך מצוקה –
"[5] אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת־שוא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טוֹבוֹת־המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד-מאד להאמין לכל דבר.

ומתוך ספק ופחד –
"וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה – בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא בוטחת עד מאד, מתגאה ומתרברבת.

הם אינם נוהגים כך בשעת הצלחתם –
"סבורני כי אין אדם שלא ידע זאת, אף שאני מאמין כי רוב הבריות אינם יודעים את עצמם. אין לך אדם המעורב עם הבריות שלא נוכח לדעת, כי רוב בני אדם בשעת הצלחתם, אפילו הם חסרי נסיון לחלוטין חכמתם מתגדשת עד לידי כך, שאם יבקש אדם להשיאם עצה, תהא מוחזקת להם כפגיעה בכבודם. ואילו בשעת צרתם אינם יודעים להיכן יפנו, ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה.

מאמינים לכל דבר –
"זאת ועוד אחרת, אפילו סיבות קלות שבקלות מניעות אותם מיד לקוות להטבה, ושוב לחשוש מפני הרעה. אם בהיותם עוד שרויים בפחד יראו שהתרחש דבר־מה המזכיר להם טובה או רעה לשעבר, יחשבו כי הדבר הזה מבשר הצלחה או כשלון, ולפיכך, אף אם נתבדה מאה פעמים, יקראו לו סימן לטובה או לרעה.

ובסימנים –
"ואם עוד ישתאו הרבה לראות דבר היוצא מגדר הרגיל יחשבוהו לפלא המורה על חמת האלים או האלהות העליונה, ולפיכך האנשים הכרוכים אחר אמונתי שוא והפונים עורף לאמונת אמת ייחשב כחטא בעיניהם שלא לכפר על הדבר הזה בקרבנות ונדרים. דברים מעין זה הם בודים עד אין קץ ומפרשים אותם בדרכים מוזרות, כאילו הטבע כולו לקה בשגעון כמותם.

והם מבזים את החוכמה –
"ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה – עוורת (על שאין בידה להראות דרך בטוחה אל ההבלים הנכספים) ולחכמת-אנוש – הבל.

ועוד –
"לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלהים, ולא עוד אלא אלהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאוילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלהית.

נובע מפחד –
"הנה עד איזו מדרגה של טירוף דעת מביא הפחד את בני האדם. [6] נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד.

מזמור יח בתהילים, שמופיע גם בספר שמואל, הוא ניצחון ניצחון של המלך. מופיעים בו שני פסוקים מעניינים, שאביא בפירוש שטיינזלץ –

מה לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי. מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם.

(מה) 
לְשֵׁמַע אֹזֶן, גם אותם שיודעים עלי רק מפי השמועה, יִשָּׁמְעוּ לִי, נשמעים לפקודותי מרחוק. בְּנֵי נֵכָר, אויבים וזרים יְכַחֲשׁוּ, ישקרו ויחניפו לִי כדי להכניע עצמם לפני וכדי לזכות בחסדי מרוב פחדם מפני מעמדי האיתן והתקיף. 

(מו) 
בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ, מתייבשים וקמלים, סר כוחם וְיַחְרְגוּ, הם נאלצים לצאת בבהלה מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם, ממסגרות ההגנה שלהם, ממבצריהם.

אותי מעניין הביטוי 'ויחרגו ממסגרותם'. המפרשים הקדומים מפרשים אחרת, לדעתי פחות טוב. למשל – כמו יחגרו, ייעשו חיגרים. שטייזלץ מפרש, כאמור, לצאת בבהלה, ובמילון ספיר –
חוֹרֵג –
פּורֵץ, כאמור בפסוק: "יִבּלוּ ויַחְרְגוּ ממסגרותיהם" (תהילים יח, 46).
היום, בשפה המקובלת, לחרוג מהמסגרת זה אכן לצאת מהמסגרת.

וגם את מסגרותם המפרשים הקדומים מפרשים קצת אחרת. למשל – ארמנותיהם. ושטיינזלץ – מסגרות ההגנה, מבצרים.

נזכרתי בפסוק הזה בעקבות הפוסט שכתבתי 'מבוצרים בעמדותיהם', וגם בעקבות הפוסט על ה'מעגליות'.
כל הדברים האלה, הן בעמדות, הן בשיטה הפילוסופית, הן מסגרות, ניסיון של האדם להשתלט על המציאות סביבו – ניסיון שהוא נחוץ, אך לעולם לא יצליח לגמרי.
וכך המלך המתואר בתהילים אומר שבני הנכר – א. יכחשו לו – יכחישו אותו, או לפי שטייזלץ יחניפו לו, וב. יאלצו לצאת ממסגרות ההגנה שלהם.

ועוד מוויקימילון –
חָרַג –
עבר את הגבול; יצא מן המסגרת.

פרשנים מפרשים –
לפירוש אחד לשון ארמי אימה (חרגת מותא) פירוש נוסף שיכול עיצורים מחִגֵּר (יעשו חגרים מכבלי הקשירה שלהם).

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, פרק ה.

להלן קטע ידוע, בו שפינוזה מתייחס לרמב"ם, ודוחה את דבריו. הוא מצטט את הרמב"ם שאומר שאדם מהעמים יכול להיחשב חכם רק אם יקבל את אלוהי ישראל, וזה בדיוק הפוך מגישת שפינוזה.
באופן כללי, שפינוזה מתייחס לרמב"ם כמה פעמים, אך בדרך כלל בשלילה. כך גם הוא שולל את פירושו האריסטוטלי לתורה, ומכנה את דבריו 'הבלים אריסטוטליים', שהרי לשיטתו התורה פשוטה בתכלית.
וגם בדעתו על הנבואה הוא חולק עליו. לפי הרמב"ם לנביאים היה כוח שכלי גדול וגם כוח מדמה, ולפי שפינוזה היה להם כוח מדמה גדול בלבד. הם לא היו פילוסופים, אפשר לומר.

ביחס לקטע זה – חוקרים מודרניים אומרים שאולי הציטוט שהוא מביא כאן מדברי הרמב"ם הוא שגוי, וצריך להיות כתוב 'אלא מחכמיהם', וכך כל הכוונה מתהפכת.
כן ידועה ההערכה הגדולה שהרמב"ם העריך את אריסטו, גדול החכמים.

והנה דבריו –
"אמנם דעת היהודים היא בהיפך גמור. שכן הם אומרים שהשקפות אמיתיות ואורח חיי- אמת אינם מועילים כלום לאושר, כל זמן שבני אדם בוחרים בהם על פי האור הטבעי בלבד, ולא כתורות שניגלו למשה בנבואה.

הרמב"ם מעז להגיד דבר זה בפירוש, וזה לשונו בהלכות מלכים פרק ח, הלכה יא: כל המקבל 15 שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא: והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ואינו מחכמיהם'. [80] אלה דברי הרמב"ם, ור' יוסף בן שם־טוב, בספרו הנקרא כבוד אלהים, מוסיף עליהם…".

(ההערה מדברת על קבלת שבע מצוות בני נח).

עוד סרטון משיחי –
על הסליחה –

https://youtu.be/NnDhs9uENKs

קודם אקדים ואומר, שהיום הקדשתי כמה שעות לצפות בכל הסרטונים של god1 נגד המיסיון. הם מקצועיים מאוד, ואומרים דברים שנראים נכונים, וברובם כנראה אכן נכונים. אף כי מצאתי גם פקשושים. למשל בסרטון על ישעיה נג, הם אומרים שזה נאמר על עם ישראל, אבל המדרשים הקדומים מפרשים אותו על המשיח. או במזמור ב' בתהילים הם אומרים ש'נשקו בר' זה בר מלשון טוהר, אבל מה זה נשקו טוהר? וכן גם כאן יש פרשנים שפירשו נשקו בן, למשל אבן עזרא. כלומר, גם הם מגמתיים ולא לגמרי צודקים. אבל חלק מהדברים שהם אומרים מקובלים מאוד.
אלא מה? שלאחר הצפייה בסרטונים אני לא מרגיש מלא יותר, אלא ריק יותר, וכן לא מרגיש מואר ושמח יותר.
פניתי אם כך שוב לסרטון המשיחי הזה, וכאן אמנם יש תוכן מעניין וחיובי – הסליחה.

הסליחה גם היא עיקר משיחי חשוב, מהחשובים ביותר, ואכן היא כה נחוצה בחיים בכלל ובחיינו כאן בארץ בפרט.
כאן הם אומרים למשל – סליחה היא החלטה, לא רגש. ומספרים סיפור מהברית החדשה על אדון שויתר למישהו על החוב. כן, בנצרות החטא נמשל לחוב, ועם החוב – חובה, וחיוב (חיוב, אגב, יש לו שתי משמעויות – הרשעה, וזו המשמעות השלילית, וראיית הטוב, חיוביות, וזו המשמעות השלילית. מעניין, שוב, שלמילה אחת יש שתי משמעויות הפוכות. ואולי נוכל לומר בדרך החידוד, שתמיד יש לפנינו שתי אפשרויות – לראות בחיוב, או בחיוב).

ועוד הם מביאים כאן את דבריו היפים של מרטין לותר קינג (בדיוק חשבתי לכתוב על צ'ה, אבל הנה קינג טוב ממנו) –
"החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עיוורים. הוא אינו מוסרי מכיוון שהוא מבקש להשפיל את היריב במקום לרכוש את הבנתו; הוא מבקש להשמיד במקום לשנות. האלימות אינה מוסרית מכיוון שהיא משגשגת על שנאה במקום על אהבה. היא הורסת את הקהילה והופכת את אחוות בני האדם לבלתי אפשרית. היא מותירה את החברה בחד-שיח במקום בדו-שיח. האלימות נגמרת בכך שהיא מביסה את עצמה. היא יוצרת מירמור אצל הניצולים ואכזריות אצל המחריבים."

טוב, כמובן, מרטין לותר קינג היה כומר.

אבל גם כאן יש לשאול – האם יש לסלוח תמיד? למשל, לנוכח השואה? אוי, שאלה קשה, ולמה צריך ללכת עד הקיצון? אבל כאן הם מביאים בסוף דוגמה של ניצולת שואה אחת שסלחה.
אולי זה נדיר. אבל אני זוכר את ספרה היפה של אתי הילסום, שנספתה בשואה, וגם היא מדברת במונחים כאלה, של סליחה לשוביה. מאוד אהבתי את הספר הזה, אבל הוא הפחות ידוע (לעומת ספרה של אנה פרנק), ואף כי בשנים האחרונות נראה שהיא מתגלה מחדש.

עד כאן בעניין זה בינתיים, ואלה דברים שכבר כתבתי בעבר. נראה, אולי שאני מעלה גרה (ולכן כשר!), או מדבר כ-אוב (וזה פסול).