במזמור זה אדגיש פסוק אחד, שבו המשורר מבקש להימנע מהנאות הרשעים.

תהילים קמא
א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקָרְאִי לָךְ. ב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת (כקטורת) לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (כמנחת ערב). ג שִׁיתָה יְהוָה שָׁמְרָה (כמו שמירה) לְפִי, נִצְּרָה (מחסום) עַל דַּל שְׂפָתָי. 

ד אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע אֶת אִישִׁים פֹּעֲלֵי אָוֶן וּבַל אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם. 

רד"ק –
אל תט לבי – הנה התפלל על מוצא שפתיו, ועתה מתפלל על הלב: כמו שהוא עתה נכון, כן יהיה לעולם, ולא יוכלו פועלי און להטותו. ואמר: אל תט – כי אם לא יעזרהו להכין לבבו, הרי הוא כאילו מטה לבו.

להתעולל עלילות ברשע – לעשות מעשה הרשע.

ובל אלחם במנעמיהם – שלא אתאוה לאכול במנעמי מאכלם, כלומר שלא ימשך לבי אל תאות העולם כמו שנמשך לבם.

וממשיך (ולא אפרש הכול) –
ה יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק – חֶסֶד, וְיוֹכִיחֵנִי – שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי, כִּי עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם. ו נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ. ז כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל. ח כִּי אֵלֶיךָ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל תְּעַר נַפְשִׁי. ט שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן. י יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר.

סתם פסוק לסוף היום –

זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי.
תהלים קיט, נא.

אבן עזרא –
זדים – אף על פי שזדים הליצוני – התלוצצו בי, כמו: לא נגענוך (בראשית כ״ו:כ״ט) – נגענו בך.

מלבי"ם –
זדים והגם שזדים הליצו עלי עד מאד בליצנות, הגם שמתורתך לא נטיתי – כמו שקראו שמעי איש הדמים ואיש הבליעל.

*

ראוי לציין שלוש זה, לוץ, משמעות נוספת, כפי שכותב מילון ספיר –
מֵלִיץ
סוברים כי השורש <לוץ> מציין במקורו דיבור ומכאן גם המילה המקראית מֵלִיץ (בראשית מב, כג) במשמעות של מתורגמן. השורש <לוץ> הוא דו משמעי: 1. סנגור 2. לצון ואין קשר ביניהם.

האמנם אין קשר? איני בטוח, אך אין בידי בינתיים לבסס זאת.
כמו כן, מליצה – דבר יפה, והוא כנראה על שם מתיקותו. יפורט בפעם אחרת.

ויוותר יעקב לבדו – כמה פירושים

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
בראשית לב, כה.

רש"י –
ופירשו רבותינו: שהוא שרו של עשו.

אבן עזרא –
ויאבק איש – מגזרת: אבק, עד שעלה אבק ביניהם.

עד עלות השחר – עד סור שחרות הלילה.

ויש אומרים: כי שחר דמות אור, והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש, וכן: אשר אין לו שחר (ישעיהו ח׳:כ׳).

רמב"ן –
ואביקה בלשון חכמים: חביקה…

רבי אברהם בן הרמב"ם –
ויותר וג׳ – אחר שהתבודד (יעקב) ע״ה בלבדו התבודדות גשמית ולא נשארו אצלו עבדים וחפצים נתעלה באותה ההתבודדות הגשמית אל ההתבודדות הרוחנית אשר בסופה השיג השגת נבואה שנדמה לו בה כאילו יאבק איש עמו והוא מלאך כמו שנאמר בגבריאל והאיש גבריאל.

רש"ר הירש –
לבדו – יעקב שקל זה כנגד זה, את העזרה המועטת שיוכל לסמוך עליה מאנשיו, לעומת הכח הגדול יחסית של ארבע מאות איש שעשו מביא עמו, ומכח מחשבה זו נתמלטה מלבו זעקה גדולה לה׳, שנותרה עדיין ללא מענה. הנביאים הצופים מרמזים שזעקה זו של ״הצילני נא״ היא הסימן השלישי של הגאולה (עיין פירוש לעיל יב, א; כו, טז), הגאולה המתגלית בתוך חוסר האונים המוחלט של הגלות. כך גם, המאורע שנתן ליעקב לבסוף תשובה כה מעמיקה, בא אליו ברגע בו ניטלה ממנו העזרה המועטת ביותר שחשב שיכל לסמוך עליה. המאורע בא כאשר נותר בודד לחלוטין, תלוי כולו במה שטמון באישיותו.

לפני כמה ימים כתבתי כי לפיד יוביל אותנו ל-פיד (פיד=צרה. בדומה ל'איד'), והנה עד מהרה זה קרה, עם מבצע ('עלות השחר' [עלק עלות השחר, חושך. אומרים כי 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', אבל לפעמים עלות השחר עצמו הוא החושך]).
זו, על כל פנים, הזדמנות להתעכב על המילה.
לפי מילון ספיר משמעויותיה המקראיות הן שתיים –

פִּיד
1. [ תנ] אסון, אֵיד, צרה: עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב. כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם, וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ (משלי כד, 22-21); אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע (איוב לא, 29)

2. [תנ] אדם אומלל: לַפִּיד בּוּז לעשתוּת שאנן (איוב יב, 5)

וישנה לה עוד משמעות בשפת המשנה – נקירה של תרנגול, ואף בשפת ימינו –
פִיד
(פ"א רפה) היזן (הֶזֵּן), הזנה, למשל של מזון, חומר במכונה, תגובה להודעה באינטרנט וכד'. נמצא בשימוש בעיקר ברשתות חברתיות לתיאור רשימת העדכונים האחרונים בעמודים של המשתמשים.

על כל פנים הופעותיה בתנ"ך הן ארבע –
משלי כד, כב
כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ.

איוב יב, ה
לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל.

איוב ל, כד
אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ.

איוב לא, כט
אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע.

פרק כח באיוב מדבר על החוכמה ומקורה העלום. ניתן לחלקו לשלושה חלקים, ששני האחרונים הם פשוטים יחסית ומדברים ממעלות החוכמה, והחלק הראשון הוא סבוך יותר, וזה על כל פנים הפסוק האחרון בו –

מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר.
איוב כח, יא.

מבין כל המפרשים לדעתי ר"י קרא מפרש בצורה הטובה ביותר –
מבכי נהרות חבש – ממי נבכי מצולות תהום הארץ תיקן הנהרות.

חיבש – תיקן, כמו: ויחבש להם מגבעות (ויקרא ח׳:י״ג) – תרגומו: ואיתקן, כך פירש דונש.

ותעלומה יוציא אור – פתרונו: כל דבר שהוא נעלם מן הבריות, לפי שאין יודעין מה היה בסופו של דבר, הקב״ה מוציאן לאור, שהוא צופה כל דבר ומביט עד סוף כל הדורות.

כלומר, כשם שאלוהים הוציא את הנהרות מנבכי המצולות, כך הוא מוציא את החוכמה הנסתרת ממצולותיה.
אבל למעשה חלק א' מדבר על תוכמת האדם, העמוקה אך המוגבלת, ואילו שני החלקים הבאים מדברים על החוכמה האלוהית.

ועל כל פנים שווה להביא כאן גם את המשך הפרק, שכאמור הוא פשוט הרבה יותר –

יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. יג לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. יד תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. טו לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. טז לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. יז לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. יח רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים. יט לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה.

כ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. כא וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. כב אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. כג אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כד כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כה לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. כו בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. כז אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. כח וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה.

עדיין מנסה לפענח את כאבי התופת של הבוקר, הפתאומיים והלא מוסברים, ונראה לי שמצאתי תשובה –

וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וריב [וְרוֹב] עֲצָמָיו אֵתָן.

איוב לג, יט.

רשב"ם –

והוכח במכאוב – פעמים שהקב״ה שולח לו מכאוב וחולי למונעו ממחשבה רעה אשר בלבו, ושמא מחשבה רעה חשבתה בלבך מקודם שבא עליך חולי זה, והקב״ה נתן לך חולי זה למען תמנע מן הרעה, ולטובתך עשה.

מלבי"ם –

…כי אז הוכח מה׳ (בא לו תוכחה ומוסר) על ידי מכאוב על משכבו, וריב של עצמיו הוא ריב איתן, שנשבת שלום הגוף, ויתגברו כחות המתפעלים על הכחות הפועלים…

ערשו של עוג
(לפרשת דברים).

דברים ג, יא –
יא כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.

כאן יש לומר שני דברים.
א. חז"ל הפריזו ואמרו – באמה שלו עצמו, של עוג.
על כך כותב אבן עזרא –
באמת איש – באמת כל אדם, והנה הוא כפל.

ולא יתכן להיות באמתו, כי בא הכתוב ללמד (כלומר לתת לנו מושג על גודלו). ועוד: שלא יהיה בצלם אדם כלל. (כלומר יהיה שונה מאוד מצורת אדם רגיל).

ב. זה פסוק שמובא כראיה לאיחור הכתוב בביקורת המקרא, כפי שיוסבר להלן, וכבר הזכירו אבן עזרא כ'סוד', ושפינוזה פענחו.
וכאן מעניין להביא את דברי רד"ץ הופמן –
את הפסוק הזה הביאו המבקרים כמה פעמים, בתור ״הוכחה״ כביכול נגד אמיתות ספר דברים. אחד המפורסמים מהם מעיר: כך מדברים רק על עתיקות, שמצביעים על שאריותיהם לשם הוכחת מהימנות הסיפור. הוא סבור שערש זה נתפרסם רק בזמנו של דוד, שכבש את העיר רבה, כמבואר בשמואל ב י״ב:ל׳. זאת היא גם דעת מבקרים כופרים חדשים. בכלל לא יכלו למצוא הסבר, כיצד הגיע הערש מבשן לרבת עמון כבר בתקופתו של משה רבינו.
אולם על השאלה האחרונה השיב כבר הרמב״ן ז״ל תשובה קולעת מאד. מה שכתוב כאן ״כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים״ מתייחס לדעת הרמב״ן ז״ל (נגד דעת האגדה) לא אל אותם רפאים שהוכו כבר על ידי כדרלעומר, אלא עוג נשאר מאותם הרפאים שנשמדו על ידי בני עמון, כמבואר למעלה ב׳:כ׳ והלאה. מרפאים אלה נמלט עוג, ונעשה אחרי כן מלך הבשן. העמונים החזיקו עדיין בערש ענק זה כמזכרת, ומשה רבינו מזכיר את העובדה הזאת במאמר מוסגר.
לפי פירוש זה מוכיח הפסוק הזה את עתיקותו של ספר דברים. כי אדרבה, נראה שבשעה שדוד כבש את רבת עמון אחרי כן, כבר לא נמצא ערשו של עוג בעיר ההיא, שהרי בשמואל ב י״ב:ל׳ נזכרת עטרת מלכם הגדולה ושאר השלל שלקח דוד מרבה, אבל ערשו של עוג אינו נזכר שם, ואין ספק שמזכרת עתיקה זאת היתה נזכרת שם, אילו היתה קיימת עדיין בתקופה ההיא. כיון שכאן בספר דברים מצביע על הערש הזה במלים ״הלה היא״, יש להסיק מכאן, שספר זה קודם בכל אופן לתקופתו של דוד, ויש לדחות בהחלט את דעת המבקרים הכופרים, שספר דברים נתחבר חס ושלום רק בתקופת המלכים המאוחרת (תחת ממשלת חזקיהו או יאשיהו).

בנט לוקח אחריות, יפה. בדיוק ההפך מנתניהו, בכל דבר.
ואת השיעור הראשון באי-לקיחת אחריות למדנו מסיפור החטא הקדמון, בעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר –
ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

אדם וחווה מתחבאים, ולאחר מכן אינם לוקחים אחריות למעשיהם – אדם מאשים את חווה, וחווה את הנחש.
כאן גם הגרעין הראשון להאשמת הנשים בכל דבר, דבר שהתמיד בהיסטוריה.
וכאן גם נהוג לפרש נחש כיצר הרע, וזו אם כן הזכרתו הראשונה.
ועוד יש להוסיף – אלוהים שואל את אדם 'אייכה?', והוא נחבא. לעומת זאת, מילה חוזרת בהמשך אצל אנשים נבחרים, כגון אברהם, משה, או ישעיה, היא – 'הנני!'. הווה אומר – לקיחת אחריות, התייצבות למשימה.

תמונת היום – ענבים.
הענבים יקרים מאוד, למה?

מה שמזכיר – בשירת האזינו משה מדמה את אויבי ישראל לענבים רעילים –

לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.
דברים לב.

מילה יפה לתפילה – לייחל, או להוחיל. להתפלל אני לא כל כך יודע, אבל לייחל – כן, מאוד. ולמעשה, המילה הזו הרבה יותר נפוצה, בתנ"ך בכלל ובתהילים בפרט, מלהתפלל. ובצידה – לקוות.
הנה למשל ההמנון החוזר בשני המזמורים המחוברים –

תהילים מב, ו
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.

תהילים מב, יב
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.

תהילים מג, ה
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.

וחידה –
מה מקור המילה, או הקשרה למילים אחרות בעברית?
(צריך לבדוק במילוני, לא זוכר, ולא זוכר אם עליתי על זה).