שור

היום שור ברח והשתולל בלוד, וגם נכנס לבנק לאומי, אולי כדי לטפל בחשבון העו"ש. בכל אופן זו הזדמנות להתעכב על כמה היקרויות של המילה בתנ"ך, והן רבות, כי בזמן ההוא השימוש בשוורים היה נפוץ.

קללת יעקב לשמעון ולוי (אף שכאן משמעות המילה אולי שונה – חומה, או אחרת) –
בראשית מט, ו
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

בעשרת הדיברות –
שמות כ, יד
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

הרבה חוקים על שור נוגח, מועד ותם –
שמות כא, כח
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
(הגמרא מלאה בדיונים על זה, אבל מה הרלוונטיות של זה לימינו? אמנם העקרונות נשארים, אבל גם את העיקרון אפשר לקבוע בצורה פשוטה יותר).

מצווה יפה של השבת אבידה –
שמות כג, ד
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

ראשון הנולדים קודש לה' –
שמות לד, יט
כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכׇל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה.

חיה כשרה –
דברים יד, ד
זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.

ושוב השבת אבידה –
דברים כב, א
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.

ואף עזרה בעת נפילה –
דברים כב, ד
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

מצווה הומנית –
דברים כב, י
לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.
(זאת מכיוון שהכוח והקצב שלהם שונה).

ועוד מצווה הומנית –
דברים כה, ד
לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.
(תן לשור לאכול בזמן עבודתו. וכן המשפט הפך לפתגם כללי).

שמואל אומר שלא לקח דבר מהעם –
שמואל א יב, ג
הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.

ישעיה אומר שהשור מכיר את בעליו, אך עם ישראל אפילו זה לא –
ישעיהו א, ג
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.

במרכבת יחזקאל –
יחזקאל א, י
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן.

תוכחה בתהילים –
תהילים קו, כ
וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

אזהרה במשלי להולך אחרי האישה הזרה –
משלי ז, כב
הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל.

השור מביא תבואות –
משלי יד, ד
בְּאֵין אֲלָפִים (שוורים) אֵבוּס בָּר וְרׇב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר.

משל כללי –
משלי טו, יז
טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.
(ואולי גם המלצה מרומזת לצמחונות?).

ולבסוף, ניב אחד, מתוך מילון ספיר –
תופֵס אֶת הַשור בּקַרנָיו
(בהשאלה) מִתמודד באומץ עם עיקר הבּעָיה, משתלט מיד על הבעיה ניגש ישר לָעניָין: הוא ניחן ביכולת לתפוס את השור בקרניו ולא להסתובב סחור סחור.

האלוהים מענה בשמחת לבו

האזנתי שוב לקהלת, מגילה מופלאה, ואתייחס לחצי פסוק אחד –

כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ.
קהלת ה, יט.

כאן רבו הפירושים.

רש"י –
כי האלהים מענֶה וגו׳ – הקב״ה הוא עדות קבועה לזה לעולם.

בשמחת לבו – ששמח לעשות טוב בחייו.

מענה – נקוד פתח קטן (סגול) לכך אני מפרשו שם דבר כמו כי אין מענֶה בפי שלשת האנשים (איוב ל״ב:ה׳).

מיוחס לרשב"ם –
כי האלהים – אלא הקב״ה נתן לו ממון זה למען יהיה משורר ושמח בלבו ולהיות שמח בחלקו בחייו.

מענה – לשון מפעיל, והוא לשון שמחה וזימרה, כמו: ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א), וענתה השירה (דברים ל״א:כ״א).

אבן עזרא –
כי האלהים מענה – ענינו ממציא כענין אענה את השמים והם יענו את הארץ (הושע ב׳:כ״ג).

ויש אומרים: שהוא מלשון עָנָה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו. וכן יענה את הכל (קהלת י׳:י״ט).

ומענה – מהבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים (תהלים קל״ה:ז׳). והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו, והשליטו לאכול ממנו (קהלת ה׳:י״ח). וענין ממנו שאין ראוי שיאכל יותר מִדַּי.

רלב"ג –
מענה בשמחת לבו – הוא מענין לענות בו (קהלת א׳:י״ג, ג׳:י׳). והרצון בו שי״י ית׳ נותן לו עסק וענין במה שישמח לבו.

שד"ל, בפירוש מוזר –
כי האלהים מענה בשמחת לבו – כי לפעמים הקב״ה ירושש וישיב עני מי שהוא עתה בשמחת לבו, כמו שאמר למעלה ואבד העושר ההוא. ומלת מענה הפעיל מן ענה, אשר הוא לשון עניות; וכמוהו בספר זה והכסף יענה את הכל, כמו שאפרש שם.

שטיינזלץ, בפשטות, ואולי פשטות יתר –
כִּי, אלא הָאֱלֹהִים הוא ה מַעֲנֶה לצרכיו של אדם והוא שיחונן אותו בְְּשִׂמְְְחַת לִבּוֹ. על כן מוטב לו לאדם ליהנות משלוותו ולא לשגות בתכניות עתידיות שאין בהן ממש.

ואני אוסיף דרש רחוק –
גם בעת שמחתו אלוהים מענה אותו, מלשון עינויים, כי אין שמחה ללא צער.

ומה ירזמון עיניך – פירוש


המילה רמז אינה מצויה בתנ"ך, אבל אפשר שרמז לה נמצא, בשורש רז"ם, המופיע בפסוק –

מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ.
איוב טו, יב.

כאן יש כמה הצעות לפירוש –

רש"י בפשטות –
ירזמון – כמו ירמזון, כמו: שמלה – שלמה (שמות כ״ב:ח׳).

ר"י קמחי מזכיר פירוש זה ומוסיף עליו עוד הצעה –
מה יקחך לבן ומה ירזמון עיניך – כמו ׳מה ירמזון׳ לשון רמז.

או יהיה כמו מה ירזמון לשון זרמתם שינה יהיו (תהלים צ׳:ה׳), זרם קיר (ישעיהו כ״ה:ד׳), לשון מרוצה.

מלבי"ם בפירוש שונה –
ורזם משתתף עם רז, שהוא הקריצה בסוד, ומזה שם רוזנים על בעלי הסוד והעצה.

שד"ל גם הוא בפירוש שונה –
ומה ירזמון עיניך – פירשוהו לשון רמיזה. אך איוב היה מדבר דבריו בפירוש ולא היה רומז בעיניו, וכמו שמפרש מיד: כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין. לפיכך נראה לי שהזי״ן טעות סופרים, וצ״ל ירוּמוּן – לשון עינים רמות {משלי ו׳:י״ז}, ולא רמו עיני {תהלים קל״א:א׳}. והמקראות שאחר זה מוכיחים שכווונת אליפז להוכיח איוב על רום לבבו.

לבסוף, מילון ספיר –
רוֹזֵם
(מילון המקרא)
קורֵץ, רומֵז, כאמור בפסוק: "מַה יִקָּחךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ" (איוב טו, 12).


הפטרת ראה בפירוש חלקי

הפטרת ראה, בספר ישעיהו, מפרק נד פסוק יא, עד פרק נה פסוק ה.
בפירוש מסורתי חלקי.

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים.

רד"ק –
עניה סערה – סוערת בסערת הגלות…
וזה אומר לירושלם.

וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.

וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.

רד"ק –
וכל בניך למודי י״י – …וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא ולא ילמדו עוד איש אל רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את י״י כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ.

רד"ק –
בצדקה – בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם ותהיי רחוקה מעשק בני אדם.

הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל.

רד"ק –
מי גר אתך עליך יפול – מי שיאסוף אתך להלחם עליך יפול כמו שאמר על הרי ישראל יפול.

הן [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל.

שד"ל –
הנה אנכי בראתי חרש – והוא הקדמה למקרא שאחריו, אמר כי החרש לא יעשה כלי מלחמה בזולת רצון האל, כי הוא ברא אותו ונתן בו הכח והידיעה, וגם אחר שנעשו כלי המלחמה לא יועילו למשחית הרוצה לחבל, אם ה׳ לא צוה, כי גם המשחית הוא תחת יד האל, כי הוא בראו. לכן כל כלי יוצר עליך לא יצלח.

כלי למעשהו – למעשה הכלי, למעשה המיוחד לו.

כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה. 

רד"ק –
וכל לשון – אם יהיה לך משפט עם גוי אחד תרשיע אותו במשפט ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה ואת תצאי מהמשפט זכאי כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים וזאת הברכה היא נחלת עבדי י״י, כלומר בנחלה היא להם לעולם וישראל יהיו עבדי י״י מיום הגאולה עד עולם.

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.

רש"י –
לכו למים – לתורה.

לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.

רד"ק –
למה תשקלו כסף – פירוש החכם רבי אברהם שייגעו עצמם בחכמות נכריות שלא יועילו, ויפה פירש, וזהו בלא לשבעה וגם הם לא יקראו לחם כי לא יועילו לגוף ולנפש.

ואכלו טוב – זה התורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.

הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.

אבן עזרא –
ואכרתה לכם ברית עולם – שלא תמוט, כברית וחסד שכרתי עם דוד, וכתוב לעולם אשמור לו חסדי (תהלים פ״ט:כ״ט).

ויתכן היות חסדי דוד רמז על המשיח, שהוא ממשפחתו כאשר נקרא הנביא ישראל, וכאילו הוא כי חסדי דוד נאמנים הם. והעד על זה הפסוק הבא אחריו.

הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים.

אבן עזרא –
הן עד – זהו המשיח.

שד"ל –
הן עד וגו׳ – מוסב לדוד, והכוונה על בן דוד, וכמו שמצאנו ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה׳ ואל טובו באחרית הימים (הושע ג׳:ה׳), ועבדי דוד נשיא בתוכם (יחזקאל ל״ד:כ״ד), ועבדי דוד מלך עליהם (שם ל״ז:כ״ד).

הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.

מצודת דוד –
הן גוי וכו׳ – ר״ל כמו שמתקיים החסד שהבטחתי לדוד כן תתקיים החסד שהבטחתי לך כי באמת גוי אשר לא תדע מעולם תקרא אליך לשמש אותך.

לא ידעוך – אשר הם לא ידעוך מעולם.

אליך ירוצו – להיות סרים למשמעתך.

למען ה׳ – ר״ל לא למען כח זרועך כ״א למען ה׳ השוכן בקרבך.

ולקדוש וגו׳ – למען קדוש ישראל אשר נתן לך פאר להשרות שכינתו בקרבך וכפל הדבר במ״ש.

עבודת המולך

עבודת המולך
עיון קצר.

כידוע, אחת ממיני העבודה הזרה שנאסרו על ישראל היא עבודת המולך.

מילון ספיר כותב –
מֿולֶך, מֹֿלֶךְ
1. [תנ] שם של אֶליל כּנַעני, ששימש אליל האש של העמים הקדומים שעובדָיו היו מקריבים לו את בניהם: לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ (מלכים ב' כג 10). צלמו היה מוצב בגיא בן הינום שבירושלים.
2. [עח] משל לדבר שמעריצים מאוד בעיוורון וללא שיקול דעת
3. [עח] משל לערך הדורש מסירוּת עד כדי אכזריות
אנגלית: Molech, Moloch

אטימולוגיה –
מֿולֶך, מֹֿלֶךְ
יש גורסים ש'מולך' הוא צורה משנית של מֶלֶך. למולך הקריבו קרבנות אדם ובפרט ילדים. פולחן המולך היה קשור לדתם של המואבים (מלכים א' יא, 5). המואבים עבדו לאל כמוש שהיה קרוב אליו (מלכים א' יא, 7). יתכן שמולך וכמוש היו צורות מקומיות של אותו אל.
התורה אוסרת את עבודת המולך (ויקרא יח, 21) והנביאים גינו בחריפות את ההשתתפות בפולחן הזה.

הפעם הראשונה שהאיסור מופיע בתורה הוא כאן –

ויקרא יח, כא
וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

וכאן רש"י אומר –
להעביר למולך – עבודה זרה היא ששמה מולך. וזו היא עבודתה: שמוסר בנו לכומרים, ועושין שתי מדורות גדולות, ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש.

ואילו הרמב"ן חולק עליו –
…וזה אינו כן, שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (בבלי סנהדרין ס״ד:): העבירו ברגל פטור, אלא כמשורתא דפוריא שהוא מעבירו בתוך האש ממש. והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה, שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש, כמו שמפורש בסנהדרין (בבלי סנהדרין ס״ד:). וכן מה שהרב אומר שמסרו לכומרים והם מעבירים אותו, וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (רש״י בבלי סנהדרין ס״ד.), אינו נראה כן מלשונם בגמרא שם. ועוד, איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים, ולשון הכתוב עצמו: מעביר בנו ובתו (דברים י״ח:י׳), כך נדרש שהאב עצמו מעבירו.

ומקור נוסף נרחב יותר בא אחרי שני פרקים –
ויקרא כ –
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. ג וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. ד וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

ולבסוף גם בדברים –
דברים יח, י –
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

כאן אמנם הלשון היא אחרת – 'מעביר באש', ולשון זו חוזרת גם בעוד מקומות בתנ"ך.

שלמה בנה לו במה –
מלכים א יא, ז
אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.
(וכאן מיושך לעמונים ולא למואבים).

יאשיהו טימא את מקום פולחנו –
מלכים ב כג, י
וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי (בני) [בֶן] הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ.

אך ירמיהו שוב מספר עליו –
ירמיהו לב, לה
וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן (החטי) [הַחֲטִיא] אֶת יְהוּדָה.

מקל


עוד במגיפת ה'אין קשר' עליה דיברתי פעמים רבות. והפעם קבלו את האקדמיה ללשון עברית, שכותבים כך –

נשאלנו באינסטגרם: "מקל הליכה" נקרא כך בגלל שהוא מקל את ההליכה? 勞
‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
למרות משחק המילים היפה – נראה שאין קשר.
‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
מדובר בשתי מילים שונות, שככל הנראה נובעות משני שורשים שונים.

שימו לב שהגיית שתי המילים וניקודן שונים:

 מַקֵּל (makkel) – שם עצם מקראי במשמעות 'מוט עץ' ששורשו אינו ידוע (במחקר ניתנו הצעות שונות). הדגש בקו"ף מצביע כנראה על שורש אחר.

 מֵקֵל (mekel) – צורת בינוני מן השורש קל"ל (שממנו גם המילה קַל).

שתפו ותייגו חברים וחברות שמְקִלִּים עליכם את החיים. 

השבתי –
אתם טועים, יש קשר, המקל אכן נקרא כך כי הוא מקל את ההליכה.

נעניתי –
מתאם לא מצביע על סיבתיות. חובת ההוכחה היא עליך.. על בסיס מה הטיעון שלך?

השבתי –
לא חביבי, חובת ההוכחה עליך. ההסבר הזה הוא הפשוט והמובן ביותר. אם רוצים לשלול אותו צריך להציע הסבר טוב יותר, וכאן לא הוצע כזה.
ובזה סיימתי להתייחס לפוסט זה, כי אני מודע לחרונם של משבשי העברית, שנובע מבורותם.

נעניתי –
למה שתהיה חובת ההוכחה עלי? לא אני זה שבא בטענה שאנשי האקדמיה ללשון העברית טועים….

ומי ישמע כמה זמן בזבזת על התייחסות בחצי תגובה בפוסט藍

עניתי –
אנשי האקדמיה ללשון, עם כל הכבוד להם, לא מחזיקים בכל התשובות. העניין פשוט – אם רוצים לשלול את הדעה הזאת צריך להציע אחרת מסתברת יותר. וכאמור, זה *לא* נעשה פה.

נעניתי –
או שזה תרגום פשוט ל
Walking cane

עניתי –
מקל היא מילה מקראית, קדומה לאנגלית.

נעניתי –
זו לא בושה להודות בטעות, כל יום לומדים משהו חדש

עניתי –
פחח כמה אהבלים פה, תכף אמחק את זה, אתם לא ראויים לזה.
(וכאן אוסיף – wtf?).

נשאלתי –
למה מקלות הליכה ולא מקלי הליכה? לשיטתך, לא מדובר במקל עץ

עניתי –
לנטיות המילים יש דרכים משלהן.

עוד תגובה אידיוטית, סמיילי צוחק – ומחקתי.

סיכומו של דבר – זו העברית הציונית וכאן גבולם, וזה מקור איוולתם ורשעותם של בני הארץ הזו כולה…
ואטעים – אני עניתי מאוד.

*

ועתה, לאחר שאמרנו זאת, אולי בכל זאת אפשר למצוא מקור אחר למקל, אולי. אני לא יודע מה ההצעות שהוצעו, כי זה לא מפורט בפוסט, אבל אולי אפשר למצוא קשר לשורש מקראי אחר – קלקל, שאף הוא קשור למקלות.
כך בפסוקים –
יחזקאל כא, כו
כִּֽי־עָמַ֨ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל אֶל־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסׇם־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד׃

קהלת י, י
אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן (הכשיר) [הַכְשֵׁ֖ר] חׇכְמָֽה׃

ומסביר מילון ספיר –
מְקַלְקֵל
(מילון המקרא)
1. זורק, מטַלטֵל, כאמור בפסוק: "קִלְקַל בַּחִצִּים שאל בַּתְּרָפִים" (יחזקאל כא, 26)
2. משחיז, מחדֵד, כאמור בפסוק: "והוא לא פָנִים קִלְקַל" (קוהלת י, 10).





העם כעדר

העם כעדר.
יש רוטינה שחוזרת כל שבוע, וכבר דיברתי עליה הרבה פעמים. רוטינה של שישי-שבת-מוצ"ש. בשבת – פייסבוק שומם, גם חילוניים לא כותבים, ולאחרונה יצא מחקר שמאשש זאת. במוצ"ש – כולם מתעוררים, הפצצה של פוסטים.
זו התנהגות של עדר, אבל עדר אינו דווקא מונח שלילי. אדרבא, בתנ"ך כך נקרא בחיבה עם ישראל, למשל במקומות אלה –

ירמיהו יג, יז
וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה.

יחזקאל לד, יב
כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכׇּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.

מיכה ב, יב
אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בׇּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם.

זכריה י, ג
עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד כִּי פָקַד יְהוָה צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה.

תהילים עח, נב
וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר.

*

ודימוי זה חוזר גם בברית החדשה, בכמה משלים.
ועוד צריך להזכיר כי אבות האומה עסקו ברעיית עדרים, כך יעקב וכך משה. והמדרשים אף משווים בין רעיית הצאן של משה ובין הנהגתו.

*

ועוד לנו גמרא ידועה על אחרית הימים, שאביא רק קטע ממנה –

סנהדרין צז, א –
וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת שנאמר (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת (וסר מרע משתולל) מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה מאי וסר מרע משתולל אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות.

וכבר כתבתי כמה פעמים ש'נעשית עדרים עדרים' מתקיים היום, עם המחנאות הבולטת. אבל הנה עדיין מדובר בעדר אחד.
ואגב, כמובן, גם שאר הדברים הכתובים כאן (בקטע שציטטתי) מתקיימים היום, לדעתי.

עזרת מצרים


בשני פרקים סמוכים, ל-לא, ישעיה מוכיח את ישראל על הסתמכותם על מצרים. עליהם להסתמך על ה', הוא אומר, ולא על עם זר. לכל זה, כמובן, יש יסוד היסטורי, אבל ניתן ללמוד מכאן גם מוסר-השכל כללי.
הנה חלק מהאמור שם, ללא פרשנות, אבל עם הדגשות –

ישעיה ל –
א הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. ב הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. ג וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. ד כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. ה כֹּל הבאיש [הֹבִישׁ] עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה.   

ו מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ. ז וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת. ח עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם. ט כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהוָה. י אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת. יא סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.    

יב לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו. יג לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָו‍ֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ. יד וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא.

טו כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. טז וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם. יז אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה. יח וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ.    

ישעיה לא –
א הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ. ב וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. ג וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן.    

*

לעומת זאת, משורר תהילים מרבה לדבר על תקוותו לעזרה מה' –

תהילים כב, כ
וְאַתָּה יְהוָה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים כז, ט
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

תהילים לה, ב
הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי.

תהילים לח, כג
חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתִי.

תהילים מ, יד
רְצֵה יְהוָה לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים מ, יח
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר.

תהילים מד, כז
קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

תהילים מו, ב
אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד.

תהילים ס, יג
הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

תהילים סג, ח
כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן.

תהילים ע, ב
אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

תהילים עא, יב
אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי (חישה) [חוּשָׁה].

תהילים צד, יז
לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי.

תהילים קח, יג
הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

*

באותו אופן, לדעתי, עזרת הרשויות פעמים רבות היא כעזרת מצרים. כך לפחות חשבו חז"ל, שאמרו למשל, בפרקי אבות –
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,
שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן; נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.

כעסי

גמרו להרוג ערבים וחוזרים לשגרה מהר.
לפיד מעלה פוסט על כלב שנהרג במבצע, שום מילה על ההרוגים הערבים.
כל התגובות מחמיאות לו על לבו הטוב.
וברמה האישית אני מקבל מכה אכזרית וכואבת.
אמר איוב –

לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד.

איוב ו, ב.

טוב ילד מסכן וחכם

פירוש מקוטע וחלקי לפסקה אחת בקהלת, לפי שטיינזלץ.

קהלת ד –
יג טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. 

שטיינזלץ –
בחכמה כרוכים זהירות ופוטנציאל הצלחה, ואילו מי שהוא סכל, גם אם הוא מלך, עלול לנהוג בפזיזות, להיכשל וליפול

יד כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ. 

התגלה כ רָשׁ, שהרי הוא עני בדעת ובכישורי הנהגה.

טו רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו. 

אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְְְתָּיו, במקום הדור הראשון. כל דור משקיע את עמלו בדור שלאחריו, ומקווה שהוא יהיה מוצלח יותר מקודמיו.

טז אֵין קֵץ לְכָל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶם גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ.

כִּי־גַם־זֶה – הייחול כלפי הילד השני, התקווה הנתלית בשרשרת הדורות הֶבֶל וְְרַעְְְיוֹן רוּחַ.