בפרשת השבוע (כי תישא) נאמר הפסוק –

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
שמות לג, כ.

טוב, הרבה נכתב על הפסוק הזה, אבל לי יש שאלה אחת ותיקה, לשונית, שעדיין לא קיבלתי עליה תשובה –
מדוע ניקדו יִרְאַנִי, ולא יִרְאֵנִי – כפי שכללי הניקוד דורשים היום?

הפטרת כי תשא אשכנז, בספר מלכים א, מפרק יח פסוק א, עד פרק יח פסוק לט.

כמה עניינים מעניינים בהפטרה –
1. מי מכונה בתנ"ך 'עוכר ישראל'? לא פחות מאליהו הנביא. כך אחאב מכנה את אליהו. אבל אליהו אומר לו – לא אני עכרתי את ישראל כי אם אתה.
יש כאן אלמנט היפוך של 'הפוסל – במומו פוסל', שידוע בפסיכולוגיה המודרנית כמנגנון ההשלכה.
וכך זה מסופר –

וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ.

וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים.

ואמנם, עוד אחד בתנ"ך מכונה בשם הזה, 'עוכר ישראל' – זה עכן, שמעל בכרם – וזאת דווקא בתיאור סיפורו בספר דברי הימים.

2. יש לבחור, כמו בביטוי הידוע שאומר אליהו –
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.

ואולם, צריך לשלול רק את הדברים המנוגדים, ומה שאפשר לשלב אפשר לשלב. וכך השכילו חכמי ישראל לשלב בדבריהם הגיונות רבים מעולם הפילוסופיה. והידוע ביותר שבהם – הרמב"ם ב'מורה הנבוכים'.

3. בהר הכרמל, אליהו עורך מבחן אמפירי, שיש לו קבילות מדעית. הוא 'מוכיח' את אמונתו –

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.

וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.

וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.

4. אליהו לועג לעובדי הבעל. ומכאן למדו חז"ל שכל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות על עבודה זרה. וכך הדבר מתואר –

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.

ועוד – כאן אליהו מתאר את אלוהים כאילו הוא אדם – ולתמונה זו הוא לועג.

5. לבסוף, פסוק יפה –

וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב.

וגם לדבריי, משום מה, כידוע, 'אין קול ואין עונה ואין קשב', כמעט לגמרי.

6. ולבסוף לסוף – אליהו מצליח להוכיח את אלוהיו –

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך [וּבִדְבָרְךָ] עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית.

וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.

ועל כך ראו התמונה שצילמתי השבוע –

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.
זכריה ח, טז.

פירוש (שלי) –
א. דברו.
ב. דברו אמת.
ג. איש את רעהו. ולא איש על רעהו.
4. אמת ושלום – יחדיו.

על חשיבות הלחם ביהדות
(בהמשך לפוסט שכתבתי על ביקורי בבית אחי, אביא את הדברים בצורה מסודרת).

כידוע, ביהדות ישנה חשיבות מיוחדת ללחם, עד שהוקדשה לו ברכה מיוחדת – 'המוציא', וגם סעודה, ובמיוחד סעודת השבת, נפתחת בברכה על הלחם. השאלה מדוע.
באופן הראשוני – כמובן, הלחם הוא בסיס התזונה ומכאן חשיבותו המיוחדת.
ואולם היום אנו יודעים יותר מזה – מרכזיות תזונת הלחם התחילה עם 'המהפכה החקלאית', שהתרחשה בערך בשנת 10,000 לפני הספירה. מי שהנגיש את המחקר על כך אצלנו, וגם בעולם, הוא ההיסטוריון יובל נח הררי (שגם נאם בהפגנה במוצ"ש).
לפני המהפכה החקלאית בני האדם היו 'ציידים-לקטים' והתקיימו מציד ומלקיטת פירות ופטריות מהיער. עם המהפכה החקלאית התחילו להקים ישובים גדולים, להתביית, וכך גם להקים עולם תרבותי יותר. ובאמת, המחקר מראה שסמוך מאוד לזמן זה התחילו גם לבנות מבני דת גדולים.
אם כך נראה, שהאנושות הכירה טובה לגידולם החדש – החיטה – וייחדה לו ברכה מיוחדת, ודבר זה נשאר גם ביהדות.
והדבר נמצא כבר בישראל הקדום, שהרי במקדש היה שולחן מיוחד ועליו 'לחם הפנים'. סיבת קיומו של שולחן זה לא הובהרה דיה, עד שגם הרמב"ם, שמנה את כל טעמי המצוות, הודה שהוא מתקשה בביאור מצווה זו, וכך כתב –
"אבל השולחן והיות עליו הלחם תמיד – לא אדע בו סיבה ואינו יודע לאי זה דבר אייחס אותו עד היום".
מורה נבוכים ג, מה, בתרגום אבן תיבון.

ואולם, מתוך ההסבר המוצע כאן הדבר ברור – זהו עוד מתן כבוד לגידול הטבעי המזין את הקהילה ומאפשר את החיים התרבותיים.

וחשיבות הלחם, והסעודה עימו סביב השולחן, נותרה עד היום. ראשית, כפי שכתבתי – בברכתו המיוחדת, ושנית, בפתיחתו את סעודת השבת, שהיא היום טקס יהודי מרכזי ביותר.
ניתן לראות את כל מוסד 'סעודת השבת' כמעין הודיה על כך שיש מזון על שולחננו באופן קבוע.

גם מושג ה'שולחן' חוזר על עצמו לכל אורך התנ"ך כביטוי לחיי יציבות ושפע. הנה למשל בפסוק זה בתהילים – תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי (תהילים כג, ה). וכן גם מושג הלחם, שוב בתהילים –
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם.

תהלים לז, כה.

פסוק זה, אגב, תמיד היה קשה לי – וכי לא ראינו צדיקים רעבים? ראינו. אבל שוב, דרך אופן הניתוח המוצע כאן הדברים מוסברים – מי שהולך בשיטה הקהילתית והתרבותית – שגם מחייבת עבודה תמידית, אמנם – לעולם לא יחסר לחם.

וגם בפועל, אנו רואים כי יהודים מאורגנים בקהילות עם ערבות הדדית, וגם אם יהודי נוסע לחו"ל – כמעט בכל מקום הוא יכול למצוא בית חב"ד לסעוד בו.

ולכן הגיתי בבית אחי את הפתגם הבא –

מי שהולך לפני השולחן ערוך, תמיד יהיה לו שולחן ערוך.

זה נשמע פשוט מדי, אך הנה ההסבר המלא שלו.

תפילה ליוצא מן העיר – תהילים נה, חצי ראשון –

א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד. ב הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי. ג הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה. ד מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי. ה לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי. ו יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת. ז וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. ח הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה. ט אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר. י בַּלַּע אֲדֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר. יא יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ. יב הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה…
טז ישימות [יַשִּׁי מָוֶת] עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם.

כל הזמן שומעים על הרבה תאונות דרכים, וזה דבר מצער מאוד. עלה בדעתי מזמור תהילים אחד שיכול להתאים כתפילה כנגד זה – מזמור צא. וסימנך – היוצא לדרך – יאמר תהילים צא. ואמנם חז"ל תיקנו את 'תפילת הדרך', אבל נוסח זה להערכתי טוב יותר.

תהילים צא –
א יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. ב אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. ג כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. ד בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. ה לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. ו מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. ז יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. ח רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. ט כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. י לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. יא כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. יב עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. יג עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. יד כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. טו יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. טז אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי.

ואפשר להוסיף –

תהילים קכא –
א ‮שִׁיר לַמַּעֲלֹות אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי׃ ב ‮עֶזְרִי מֵעִם יהוה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃ ג ‮אַל־יִתֵּן לַמֹּוט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ׃ ד ‮הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שֹׁומֵר יִשְׂרָאֵל׃ ה ‮יהוה שֹׁמְרֶךָ יהוה צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ׃ ו ‮יֹומָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה׃ ז ‮יהוה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ ח ‮יהוה יִשְׁמָר־צֵאתְךָ וּבֹואֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עֹולָם׃

יש מזמור תהילים שתמיד היה קשה לי, כלומר שורתו האחרונה –

תהילים קלז –
א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

אמרתי – 'אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע'? מה זו האכזריות הזאת? מה זאת הקנאות הזאת?
אבל עכשיו נראה לי שהתחלתי להבין – ראו מה כתוב קודם לכן – 'שירו לנו משיר ציון', מבקשים השובים בבבל. ובאמת, אם מספסרים בשירים, אם הופכים אותם כמטבע עובר לסוחר וכדבר לעג – כי אז אכן 'אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע'. והדין דין אמת.

הפסוק היומי, מתוך שירת האזינו –

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.
דברים לב לו.

שטיינזלץ –
כִּי, כאשר יָדִין ה' את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַל הנעשה ב עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק. 

אכן – אזלת יד.

פירוש יפה שראיתי –

עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר.
איוב יח, ב.

מלבי"ם –
עד אנה תשימון קנצי למלין – המתוכח עפ״י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח, אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע״י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ להוכוח, וזה אינו מהראוי. כי ראוי שתבינו תחלה ואחר נדבר. ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע״י ראיות התבונה והשכל.

*

ואני אומר – לפי פירוש זה 'קנצי' כאן הוא כמו 'קונץ', ואולי מכאן מקור המילה (אלא אם כן דוברי היידיש יתקנו אותי).

*

מילון ספיר –
קוּנְץ
שאילה מיידיש ששאלה מגרמנית: Kunst = אמנות, אבל גם תעלול.

כבשת הרש.
ב-929 הגענו לחטא דוד ובת שבע, איזה סיפור נורא. דוד חושק בבת שבע, שוכב עימה, ואז שולח את בעלה למות בשדה הקרב ולוקח אותה לאישה. נורא.
נקודה זו היא בעצם נקודת תפנית בחייו.
אז אז ה' היה עימו והצליח בכל מעשיו, ומרגע זה אלוהים עזבו והיה ערו.
גם תשובתו לא הועילה – בן אחד שלו אנס בת אחרת (תמר), ובן אחר שלו הרגו (אבשלום את אמנון), עד שלבסוף בנו יוצא חלציו מרד בו ונלחם בו.
הכול התהפך לרעה.
וכל זה על כי לקח אישה אחת ועשה תרגיל קטן? כן! והדין דין אמת.

כפי שאמר דוד עצמו –
וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל.

וכך אמר נתן –
ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. ח וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. ט מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. י וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. יא כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. יב כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.
שמואל ב, יב.