הרחמנות היהודית

יש עניין מהותי שצריך להבין – רחמנות היא חלק מעולם המוסר היהודי, ולאו דווקא הנוצרי.
כך אומרת הגמרא המפורסמת –
"אמר (דוד): שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', ביישנין – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם', גומלי חסדים – דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו". כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו".
(יבמות עח).

זו הייתה התפיסה היהודית המרכזית לאורך כל שנות הקיום היהודי.

אלא מה, בימינו קמה ניציות יהודית, שבאה לידי ביטוי במפלגת 'עוצמה יהודית', והיא הצליחה להנחיל לציבור את התפיסה המוטעית שרחמנות זו תכונה 'נוצרית', רחמנא ליצלן.
אז נכון, הנוצרים מדברים הרבה על רחמנות, אבל לא ממש קיימו את הרחמנות הזאת. ואילו יהודים גם דרשו וגם קיימו.

עד היום. עכשיו מצאו איזה מדרש זנוח – 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים', וחוזרים רק עליו. בסדר, נניח שלפעמים צריך להתאכזר, אבל לא נכון לשים את הערך הזה במרכז.

אני מחזיק בעמדת הרחמנות היהודית המקורית, ואני לא מתכוון להתנצל על כך, למרות ומול הפצרות הקנאים.