אגב סיפור שרה והגר בפרשה,
בברית החדשה, שאול מספר על שתי בריתות –
גלתים ד –
כא ‮אִמְרוּ לִי, אַתֶּם הָרוֹצִים לִהְיוֹת כְּפוּפִים לַתּוֹרָה, הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה? כב ‮הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן ‮¹‮הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. כג ‮אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִלּו בֵּן הַחָפְשִׁיָּה ‮¹‮עַל־פִּי הַהַבְטָחָה. כד ‮הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם ‮¹‮מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת. הָאַחַת ‮²‮מֵהַר סִינַי, הַיּוֹלֶדֶת ‮³‮לְעַבְדוּת, וְהִיא ‮⁴‮הָגָר. כה ‮הָגָר מְסַמֶּלֶת אֶת הַר סִינַי שֶׁבַּעֲרָב וּמַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל יָמֵינוּ, כִּי הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ. כו ‮אֲבָל ‮¹‮יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, ‮²‮וְהִיא אֵם לָנוּ; כז ‮שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: ‮‮¹‮"‮רָנִי עֲקָרָה‮‮¹ ‮‮ לֹא יָלָדָה‮‮² ‮‮, ‮ ‮‮פִּצְחִי רִנָּה‮‮³ ‮‮ וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה‮‮⁴ ‮‮, ‮ ‮‮כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה‮‮⁵ ‮‮ מִבְּנֵי בְעוּלָה‮‮⁶ ‮." כח ‮וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם ‮¹‮בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק. כט ‮וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, ‮כֵּן גַּם עַכְשָׁו. ל ‮אֲבָל מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? ‮¹‮"‮גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת־בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן־הָאָמָה‮ עִם־בֵּן הַחָפְשִׁיָּה‮¹ ‮." לא ‮לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.

הסבר שלי –
מה ששאול אומר פה שהנוצרים הם 'ישראל ברוח', המונח הזה בא ממנו. ושישראל הם בעבדות.
אגב, אני מסכים שהיהדות הרבנית היא בעצם עבדות, עם כל דקדוקי ההלכה שלהם. אבל הישראליות המקורית אינה כזו, למרות שגם בה יש מצוות ואורחות חיים. לכן היא ישראל האמיתי – לא הנוצרים ולא הרבנים.

המילה היא לב.
העיקר הוא הלב.
הקב"ה ליבא בעי.
וזה אחד המדרשים היסודיים ביותר בנושא.
שבת שלום.

קוהלת רבה א׳:ט״ז

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ. הֱוֵי דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וגו'.

מיהו בן גביר? 'הן גביר נתתיו לך' נאמר ליעקב על עשיו – וזה מה שהעלה את חמתו של עשיו. על כן הוא האויב הגדול של עשיו-הנצרות. ובאמת, גם מבחינה מהותית, הם מתנגדים לקנאות ולנקמה.

דרשה. כשעשיו השלים עם יעקב הוא הציע לו להצטרף אליו. הוא היה מיסיונר נוצרי. אבל יעקב סירב בנימוס – 'אתנהלה לי לאיטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים', ועשיו שב למקומו. עוד שם עשיו אומר 'יש לי רב' – יש לו הרבה, אבל יעקב עונה לו – 'יש לי כל' – יש לי כל מה שאני צריך.
אבל אפשר לדרוש זאת מבחינה נוספת. יש פירוש ידוע של הרמב"ן על הפסוק 'וה' ברך את אברהם בכל', שלפי חז"ל בת הייתה לו לאברהם ובכל שמה (היום יש משוררת אחת שזה שמה), אך רמב"ן אומר ש'כל' זו הנקודה הפנימית באומה (או משהו כזה). אם כך, זה גם מה שענה יעקב לעשיו – לך יש הרבה, ואילו אני מחובר לנקודה הפנימית של אומת ישראל, ועל כן לא אוכל לבוא איתך. וכן יש לענות לנוצרים.

הסיום של משלי פרק א מביא את דברי החוכמה שלא הקשיבו לה, וכשבאה הצרה היא אפילו נהנית לראות זאת – ולא עוזרת. אלו פסוקים קצת אכזריים, ובכל אופן הם מופיעים בספר הספרים המקודש – ולכן אני מאמץ אותם. ובאמת, כך ראוי – מי שלא שעה לדבר החוכמה מן הראוי שישלם את גמול איוולתו.
אני אומר את הדברים גם ביחס למצב העכשווי עם עזה. מצב המתיחות איתם נמשך לאורך שנים. מדיניות הממשלה הייתה לעשות סבבי התקפות מדי פעם, שלא הועילו בדבר. לנסות לפתור את הבעיה באופן מהותי יותר – סירבו. מי הציע פתרון לבעיה? השמאל. אך השמאל נהיה פה מוקצה מחמת מיאוס, לאחר שנים רבות שהוכתם שמו על ידי הביביסטים המקללים והמבזים. אם כך נכון הדבר – עתה תאכלו מפרי מעשיכם.

משלי א –
כ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. כא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. כב עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. כג תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. כה וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. כו גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. כז בְּבֹא כשאוה [כְשׁוֹאָה] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. כח אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. כט תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ. ל לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. לג וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה.

מהו חמס?

מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס.

מלבי"ם
(משלי יג ב): "מפרי פי איש יאכל טוב" –

כבר אמר למעלה (משלי יב יד): "מפרי פי איש ישבע טוב", ושם בא על בחינה אחרת.

ופה בא לאמר, כי פיו הוא עץ הדעת טוב ורע. שכבר ביארנו שהפה מרמז על החכמה, והשפה מרמז על הדעת, והלשון מרמז על הבינה (ובאו כולם לקמן (משלי יח כ): "מפרי פי איש… ותבואת שפתיו… ביד הלשון…", עיינו שם).

ורוצה לומר, שפרי הפה הוא פרי עץ הדעת טוב ורע, כי בחכמה יש שני דרכים, למשל גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, וכדומה, וצריך להנהיגם בחכמה, והאיש המשתמש בהחכמה לטוב יאכל את הטוב מן העץ;

אבל הבוגד, המשתמש במידותיו להיפך מדרך החכמה, מפרי פיו יאכל חמס, וישתמש בכל מידותיו לרוע על-ידי הנחש המפתהו לרוע, וזה הנקרא בוגד, שהבוגד אינו שומר מוצא פיו והבטחתו, ובנמשל, שאינו משתמש בדרך החכמה כפי שהוטבע עליה.

וכבר ביארנו, שהחמס הוא עניין כולל בכל שיחמוס את הראוי, בין בממון בין במידות.

השורש עש"ה מופיע ב-2440 פסוקים בתנ"ך, זה הרבה. זה שורש בסיסי ביותר ולכן הוא מופיע הרבה. אך אין הרבה מה לפרט בו, או על הטיותיו, למיטב הבנתי.
ואולם, מניין גזור שורש זה? כשכתבתי את מילוני האטימולוגי לא ידעתי זאת, ועל כן לא התייחסתי לשורש זה שם. ואולם עתה חושבני שאולי מצאתי את התשובה.
עלה בדעתי שהשורש 'עשה' נגזר מהמילה 'עצה'. תחילה יש עצה ואז עושים.
ומהי עצה? זאת פירטתי במקום אחר – על שום העץ, שבו היו שואלים – 'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו', אומר הושע.

1+1
מסיבת הטבע נקראה נובה.
שאול הרג את תושבי נוב עיר הכהנים.
על זה נאמר 'המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים'.
הוא ריחם על אגג העמלקי.
=באמת יש לנו כאן עסק עם עמלקים.

בנוגע לשבויים, יש ללמוד מדוד ששיחרר את השבויים והשבויות משבי העמלקים –

שמואל א, ל –
א ‮וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיֹּום הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל־נֶגֶב וְאֶל־צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת־צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ׃ ב ‮וַיִּשְׁבּוּ אֶת־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר־בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדֹול לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם׃ ג ‮וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל־הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ׃ ד ‮וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתֹּו אֶת־קֹולָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין־בָּהֶם כֹּחַ לִבְכֹּות׃ ה ‮וּשְׁתֵּי נְשֵׁי־דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃ ו ‮וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי־אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלֹו כִּי־מָרָה נֶפֶשׁ כָּל־הָעָם אִישׁ עַל־ ‮(בנו)‮ ‮בָּנָיו‮ וְעַל־בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוה אֱלֹהָיו׃ ‮ס‮ ז ‮וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה־נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת־הָאֵפֹד אֶל־דָּוִד׃ ח ‮וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוה לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד־הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לֹו רְדֹף כִּי־הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל׃ ט ‮וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאֹות אִישׁ אֲשֶׁר אִתֹּו וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל הַבְּשֹׂור וְהַנֹּותָרִים עָמָדוּ׃ י ‮וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע־מֵאֹות אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת־נַחַל הַבְּשֹׂור׃ יא ‮וַיִּמְצְאוּ אִישׁ־מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתֹו אֶל־דָּוִד וַיִּתְּנוּ־לֹו לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם׃ יב ‮וַיִּתְּנוּ־לֹו פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחֹו אֵלָיו כִּי לֹא־אָכַל לֶחֶם וְלֹא־שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילֹות׃ ‮ס‮ יג ‮וַיֹּאמֶר לֹו דָוִד לְמִי־אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיֹּום שְׁלֹשָׁה׃ יד ‮אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל־אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל־נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת־צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ׃ טו ‮וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתֹורִדֵנִי אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם־תְּמִיתֵנִי וְאִם־תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד־אֲדֹנִי וְאֹורִדְךָ אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה׃ טז ‮וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדֹול אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה׃ יז ‮וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד־הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא־נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם־אַרְבַּע מֵאֹות אִישׁ־נַעַר אֲשֶׁר־רָכְבוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ׃ יח ‮וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד׃ יט ‮וְלֹא נֶעְדַּר־לָהֶם מִן־הַקָּטֹן וְעַד־הַגָּדֹול וְעַד־בָּנִים וּבָנֹות וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד׃ כ ‮וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־כָּל־הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד׃ כא ‮וַיָּבֹא דָוִד אֶל־מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשֹׂור וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר־אִתֹּו וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת־הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלֹום׃ ‮ס‮ כב ‮וַיַּעַן כָּל־אִישׁ־רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם־דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־הָלְכוּ עִמִּי לֹא־נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי־אִם־אִישׁ אֶת־אִשְׁתֹּו וְאֶת־בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ׃ ‮ס‮ כג ‮וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא־תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר־נָתַן יהוה לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת־הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ׃ כד ‮וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל־הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ׃ ‮ס‮ כה ‮וַיְהִי מֵהַיֹּום הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיֹּום הַזֶּה׃ ‮פ‮ כו ‮וַיָּבֹא דָוִד אֶל־צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יהוה׃ כז ‮לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמֹות־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ כח ‮וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמֹות וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ׃ ‮ס‮ כט ‮וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי׃ ל ‮וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבֹור־עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ׃ לא ‮וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרֹון וּלְכָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו׃ ‮פ‮

חיה היא שם לבעל חיים, ליולדת, וגם למחנה צבאי –

וַיֵּרְדוּ שלשים [שְׁלֹשָׁה] מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים.
שמואל ב, כג, יג.

רד"ק –
וחית פלשתים – מחנה פלשתים, כמו שאומר בדברי הימים: ומחנה פלשתים חנה בעמק רפאים (דברי הימים א י״א:ט״ו). וחיה הוא לשון קבוץ ועדה, כמו: חיתך ישבו בה (תהלים ס״ח:י״א) – כמו: עדתך.