משלי א וזרתוסטרא. (וגם איכה וירמיה).
בחודשים האחרונים, לאחר שעזבתי את דירתי באוסישקין, שהייתה פח יקוש, כמסתבר, הרביתי להביא שני עניינים – משלי א וברירות זרתוסטרא. עתה אתייחס לשניהם, שגם קשורים זה בזה.
תחילה ברירות זרתוסטרא.
זרתוסטרא הוא אבי הדת הזורואסטרית הבבלית, שמחלקת את העולם לטוב ולרע, עם שני אלים בהתאם. ביהדות יש אמנם אל אחד, אך היא שאבה רעיון זה מהזורואסטרים, וכך נכנס לתנ"ך השטן. וגם ישעיה השני, שגדל בבבל, מרבה להתייחס לרעיון זה, כשלדעתו גם הרע מקורו באל – 'ואנוכי בראתי משחית לחבל', למשל. כלומר, הוא מתעמת עם הרעיון.
וגם בהמשך ההגות היהודית מאומץ הרעיון הזורואסטרי של מלחמה בין כוחות הטוב והרע. הבולט ביותר כאן הוא הרמב"ם, שאמר שלעולם יראה עצמו אדם חציו חייב וחציו זכאי ויטה לצד הזיכוי. רעיון זה מופיע כבר בגמרא, ואולם הרמב"ם מפתחו יותר. הוא מדגיש את רעיון הבחירה החופשית ומעמיד אותו כמרכזי, ממש כמו זרתוסטרא. וזהו גם עיקרון המשפט, שכן זרתוסטרא שופט הוא, וגם הרמב"ם היה דיין. משפט קורה כאשר יש שתי ברירות והאדם צריך לבחור בין שתיהן, בין הטוב ובין הרע, והוא נשפט על בחירתו. כך גם הרמב"ם אומר על התשובה, שתשובה אמיתית היא כאשר בא לידיו אותו מעשה והוא נוהג אחרת, כלומר תיקן את דרכיו באופן מעשי.
וגם בחסידות בא לידי ביטוי רעיון זה, אם כי בצורה אחרת שלו. כי רעיון מרכזי בחסידות הוא לדון לכף זכות. כך אומר רבי נחמן מברסלב בתורת 'אזמרה' המפורסמת שלו, וכך נהג רבי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, וכך נהג גם הבעל שם טוב, אבי החסידות. ניתן לטעון אפילו שזה עיקרון הבסיס של החסידות, כלומר – הטייה לכיוון הזכות, הטיית חסד, כלומר – ממש שורש המילה חסידות. וכתבתי על עניין זה כבר בספרי 'יסודות הבניין', בפרק על הטיית החסד. אלא שמידת החסידות מתעלה על מידתו של זרתוסטרא, שנוהג במידת הדין בלבד.
ואולם, אין העולם יכול להתקיים בלא דין. ואמנם גם בלא חסד הוא אינו יכול להתקיים, כמאמר חז"ל על הבריאה.
כשאני גרתי בדירתי נהגתי תמיד במידת החסידות ולימדתי זכות, למרות שהמצב האטבייקטיבי היה רחוק מכך מאוד. ואולם עתה איני מלמד עוד זכות, אלא חובה. לכן ניתן לומר, שקודם המצב היה 'דור שכולו זכאי', כי היה עליו לימוד זכות, ואילו עתה הוא 'דור שכולו חייב', כי יש עליו לימוד חובה.
לימוד החובה בא בגלל התנהלות כושלת, ובעיקר בכלל חוסר המענה. אם לא עונים – מענים, טבעתי כבר את הפתגם. וכן כבר כתבתי את הפסקה הבאה –
אז מה כן הדרך הנכונה לפעול? פשוט בהידברות, זו הדרך היחידה. לדבר אל הסלע, לא להכות בו. לדבר, לא להדביר. לַענות, לא לְענות. לדבר, ולא לשתוק ולהתעלם, כי אלם-שתיקה הוא גם אלם-אלימות. וכפי שכתוב בתהילים בעניין המשפט – הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן? וכל המשכו שם.
דבר זה, ובעיקר הציטוט מתהילים, נכון גם לגבי הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן. וכבר כתבתי גם – כולם מדברים על משפט, אף אחד לא מדבר על צדק.
ובאופן הפשוט ביותר – אני מרגיש מבודד ומנודה וניזוק, וה'לא עונים' שזכיתי בו בשפע פשוט הוציא אותי מדעתי. לכן כרגע אני אפילו לא מצפה למענה וכותב לעצמי, כשם הבלוג שלי – מחשבות לעצמי.
משלי א.
ואולם לדבר זה יש השלכות, והוא החלק השני בדבריי – משלי א, בחלק השני שלו. שם הוא מביא מדברי החוכמה, שדיברה ולא קיבלה מענה. והוא שם אומר דברים קשים – אשמח בבוא אידכם, יען קראתי ואין עונה, גם אתם תקראו ולא תיענו. זו מידה כנגד מידה, וזו מידת הדין, כדרך זרתוסטרא. מידת הדין היא אפוא גם דרך החוכמה.
אני אביא להלן את כל משלי א, אך יש להתרכז בעיקר בחלק השני שלו –
משלי א –
א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. ב לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. ג לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. ד לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה. ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. ז יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ.
ח שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. י בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא. יא אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם. יב נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר. יג כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. יד גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. טו בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם. טז כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם. יז כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף. יח וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם. יט כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח.
וזה העיקר –
כ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. כא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. כב עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. כג תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. כה וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. כו גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. כז בְּבֹא כשאוה [כְשׁוֹאָה] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. כח אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. כט תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ. ל לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. לג וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה.
כאן ממש נאצו את החוכמה, כמו שאומר גם משורר תהילים – 'עצת עליון נאצו'. וזה מה שקרה כאן בעצם, גם איתי וגם עם המדינה. נאצו גם את עצת אל עליון וגם את עצת בית המשפט העליון, והכול כדי לכסתח את ביביהו המושחת.
החלק הבא, הוא חלק העונש, יצריך מאמר נפרד. אני כאן העליתי את המגילה האחרונה שטרם עסקתי בה כראוי, היא מגילת איכה, שבה מתואר חורבן ישראל בימי בית ראשון. כי אני סבור שמדיניות ישראל היום, כשהיא שמה כשר את בן גביר הגזען, יכולה להוביל לחורבן כזה, חורבן בית שלישי. כמו כן קראתי שוב בעיון את ספר ירמיה המדבר על כך, וגם אצלו אפשר למצוא ביטויים קשים מאוד, לא פחות מאשר אצל מחבר משלי א. הוא ממש מקלל את ישראל שתבוא עליהם רעה בעבור מה שעשו לו. והוא טוען שגם בית אביו בגדו בו, ממש כיוסף, וכן כמשורר תהילים שאומר 'כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני'. המאמין האמיתי אינו חנף, אלא הולך בדרך התום היושר, שהיא גם דרך האמת והעוז.
מאולם מחישוביי המוזרים הגעתי לכך שלא יבוא חורבן על ישראל, אלא רק עת צרה ליעקב, ליעקב דייקא, וממנה יוושע. אמנם יוושע אך במחיר חורבן הצפון, שכן הם איבדו את הצפון, ואת המצפון, ואת המצפן. וגם חז"ל אמרו בגמרא בסימני הגאולה – הגליל יחרב והגולן ישום. אך כליה לא תהיה.
ואיך יוושע ישראל? הכתוב אומר – ולשבי פשע. הם יצטרכו לשוב מפשעם, הווה אומר – שעתה פושעים הם.
גם בדירתי שמעתי את מדריך המטיילים למטה אומר שכהנא אמר שהגאולה תבוא כאשר עם ישראל יעשו תשובה. אני חושב שהוא צדק בכך, וצעקתי לכן מהחלון – גם שעון מקולקל צודק פעם אחת (צריך לומר פעמיים). ובכלל אגב מוזר שמדריך זה הזכיר את כהנא בעודו ליד בית פרופ' ליבוביץ, שהוא היפוכו הגמור. פרופ' ליבוביץ התנגד לכיבוש, שהוא כמסתבר 'פשע עמי', שעליו מדבר ישעיהו השני. ונראה שפשע זה הגיע לשיאו עם כניסת מפלגת 'עוצמה יהודית' לממשלה. כל התנ"ך הרי מלא בכך שאין להסתמך על הכוח אלא על האמונה והצדק, למשל בדברי הנביא – 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי'. וכן בתהילים מוזכר רעיון זה, למשל – 'שקר הסוס לתשועה' (מכאן שאב שייקספיר?), או – 'לא בשוקי איש יחפוץ'.
אז הנה בעצם כבר פירטתי את עניין איכה וירמיה, הוא עניין העונש, ואסתפק בכך. ימים יגידו האם אני צודק או לא. הנה עוד ברירת זרתוסטרא, והפעם היא מכוונת לאל עצמו. האם אל צודק הוא או לא?
הפסוק היומי 