שאב

השורש שאב מופיע ב-19 פסוקים.

מילון ספיר –
שואב2, שֹׁאֵב
(מילון המקרא)
אדם שמביא מים מהבאר. העוסקים במלאכה זו נחשבו כבעלי מעמד נמוך מאוד, כאמור בפסוק: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, 10)

אטימולוגיה – לדעתי, כנראה יש קשר בין הפעלים שאב-שאף ועוד. שאף – פעולה האף, וזה כנראה המקור.

השואבת הראשונה והעיקרית היא רבקה, בבראשית כד –

בראשית כד, יא
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.

בראשית כד, יג
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

בראשית כד, יט
וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

בראשית כד, כ
וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרׇץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכׇל גְּמַלָּיו.

בראשית כד, מג
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

בראשית כד, מד
וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן אֲדֹנִי.

בראשית כד, מה
אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא.

ועוד שאיבות –
שאיבת מים היה מקצוע ירוד, והוא ניתן לגבעונים –
דברים כט, י
טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

יהושע ט, כא
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכׇל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים.

יהושע ט, כג
וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי.

יהושע ט, כז
וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.

ועוד –

שופטים ה, יא

מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה.

שמואל א ז, ו
וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיהוָה וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה.

שמואל א ט, יא
הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה.

שמואל ב כג, טז
וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה.

גם כמשל לגאולה –
ישעיהו יב, ג
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.

ועוד –
נחום ג, יד
מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן.

רות ב, ט
עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נׇגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.

דברי הימים א יא, יח
וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה.

בשירת דבורה הופיעה המילה משאבים. שם – שואבים. היום פירושה שונה –
מַשְׁאַבִּים
1. [עח] אוצרות טֶבַע ונכָסים שונים וכן אוצרות כוח אדם, חומרים וציוד שאֶפשר לנַצֵל: משאבי המים של המדינה מידלדלים בשנים שחונות
2. [עח] כּינוּי לכֶסף המיועָד למִפעָל וכד', עתוּדה: המנהל מגייס משאבים להקמת המפעל החדש
3. [עח] כלל האמצעים העומדים לרשות אדם, ארגון או מדינה, כגון אוצרות כוח אדם, אוצרות טבע, כסף, חומרים וציוד.

ומניין באים המשאבים? בראייה סוציאליסטית, ואולי מרקסיסטית – מניצול העובדים, משאיבת כוחם ללא תגמול הוגן. ומהו כוח העבודה? כוח הגברא, הליבידו, המיניות. לכן שליטה במיניות – שליטה בעבודה. ובקיצון – הסריסים היו עבדים.

סרס ושרש

סרס ושרש
בתנ"ך מופיעה המילה סריס, ב-45 פסוקים.
לפי מילון ספיר –
סָרִיס
(מילון המקרא)
1. זָכָר שנכרתו אשכיו, כאמור בפסוק: "ואַל יֹאמר הסָריס הֵן אני עץ יָבֵש" (ישעיה נו, 3)
2. זָכָר כנ"ל, עבד או שׂר הממונה לשמירה על הרמוֹן הנשים בחצר המלך, כאמור בפסוק: "סְרִיס המלך שֹמֵר הנשים" (אסתר ב, 3)
3. שׂר, פקיד, שליח, כאמור בפסוק: "ויקרא מלך ישראל אל סָרִיס אחד" (מ"א כב 9) (ואולי גם אותם עִקרוּ)

אטימולוגיה –
סָרִיס
אכדית: sha reshi = עומד בראש, ממונה, המשרת הקרוב ביותר לראש (רֵשׁ באכדית היא רֹאשׁ בעברית או רֵישׁ בארמית). בדרך של סיגול ובידול קיבלה המילה את משמעותה העכשווית.

קרוב לו השורש שר"ש, שמופיע בתנ"ך ב-44 פסוקים, והוא שורש של שני הפכים. מצד אחד –

שֿורש, שֹׁרֶשׁ
1. החלק הצומח באדמה, כאמור בפסוק: "וְשֹרֶש רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, 4)
2.(בהשאלה) עיקָר, יסוד, כאמור בפסוק:"שֹרֶש יִשַּׁי אשר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים" (ישעיה יא, 10)

ומצד שני –
מְשָׁרֵשׁ
מחַסֵל, עוקֵר, כאמור בפסוק: "וְשֵרֶשְךָ מארץ חַיִּים" (תהילים נב, 7)

לדעתי, יתכן מאוד שיש קשר בין שני השורשים. חיזוק לכך הוא צורתם הנדירה בעברית – כשאותה אות מופיעה גם בפ"ה הפועל וגם בלמ"ד הפועל.

תהילים פב – על עיוות המשפט

תהילים פב – על עיוות המשפט.
זהו מזמור על דיינים שאינם עושים עבודתם נאמנה.
במזמור זה יש עניין מיוחד במילה 'אלוהים'. לפי חז"ל השופטים נקראים גם אלוהים וזו משמעותה של המילה כאן. ואולם, לפי המחקר המודרני, לרוב, אלוהים כאן הם 'פמליה של מעלה', 'עדת אל'. יתכן ששתי הדעות נכונות – בפסוק הראשון דעת המחקר נראית נכונה יותר, ואולם בהמשך די ברור שמדובר בשופטים אנושיים.
בכל אופן המשורר מתלונן נגד השופטים, שאינם שופטים נכונה את החלשים בחברה.

תהילים פב –
א מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. ב עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. ג שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ. ד פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. ה לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.
אני אומר – מכיוון שלא ידעו ולא יבינו ובחשכה יתהלכו – לכן ימוטו ויתמוטטו כל מוסדי הארץ, הסמליים והממשיים. וכן ממשיך המשורר –
ו אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. (רמי מעלה, כמלאכים) ז אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
ח קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם.

*מובא ללא כל קשר למהפכה המשפטית העכשווית, שעושה יותר נזק מתועלת.

תו

תו מופיע, כמדומני, בארבעה פסוקים בתנ"ך.
פירושו לפי מילון ספיר –
תָּו
(מילון המקרא)
אות, ציון, סימן, כאמור בפסוק: "והתוִיתָ תָּו על מִצְחוֹת האנשים" (יחזקאל ט, 4)

כך זה מופיע ביחזקאל –
יחזקאל ט, ד
וַיֹּאמֶר יְהוָה (אלו) [אֵלָיו] עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ.

יחזקאל ט, ו
זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת.

תו זה, אגב, מזכיר את הסימן ששמו בני ישראל על משקופיהם במצרים. והוא גם מזכיר את סיפור 'החיטה המשוגעת' של רבי נחמן מברסלב. כמו כן, הוא מזכיר גם את אות קין.
ואות קין הפך כבר למושג לסימן לגנאי. וכן תו הוא כתג וגם הוא הפך כבר למושג – בחברה המודרנית אנשים מתיוגים, והחמור ביותר הוא התיוג הפסיכיאטרי.

עוד שני פסוקים בהם המילה מוזכרת –

איוב לא, לה
מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי.

מפרש שטיינזלץ –

מִי יִתֶּן־לִי שֹׁמֵעַ לִי, להצהרת חפותי זו, שחיי נקיים מכל חטא, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ובכל תחום?! הן על תָּוִי, סימני הכתב שבהם רשמתי את דברי, שַׁדַּי יַעֲנֵנִי ויעיד עלי, ואני מבקש שאת סֵפֶר ההאשמות כָּתַב, יכתוב אִישׁ רִיבִי, כדי שהדברים יהיו גלויים.

כלומר תו הוא סימן, אות. וכן יש האות תו. וכן תו מוזיקלי.

וגם –
וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ.
תהלים עח, מא.

שטיינזלץ –
וַיָּשׁוּבוּ בכל פעם מחדש וַיְנַסּוּ אֵל, ואת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ, ביקשו אות; הציבוהו כמטרה לניסיונות; הגבילו כביכול את יכולתו; או: ציערו.

אוסיף ואומר כי פעם ניסיתי להחליף את שמי לתקופה מסיומת. היה לי חבר, עמיחי, ששינה את שמו ליוף, ואני שינתי את שמי לתו, משום מה. צעירים היינו וניסינו כל מיני דברים.
אלא שדבר זה פעל לרעתי. כי ישבתי עם חבר, חנן, בפאב אחד במגרש הרוסים, סרגיי כמדומני, ואז ניגשה אליי איזו בחורה נאה מאוד והתחילה איתי. אבל היא שאלה – מה שמך? ואמרתי לה – תו. היא אמרה – לא נכון, קוראים לך חגי, והלכה. כמה הצטערתי על זה.
אחר כך ראיתי אותה הרבה בפאב אחר שם שהיינו הולכים אליו יותר, קנאביס כמדומני, אבל כבר לא נוצר בינינו קשר. חבל, הייתה בחורה מתוקה מאוד.
בכל אופן עתה אני חושב שגם זה לא מקרי – תו קראתי לעצמי, וכל חיי בעצם עוצבו – ונהרסו – בגלל תו זה, תיוג זה.

אכנה

כן הוא מי שדובר אמת, כינוי הוא שינוי השם, ואכנה הוא שינוי הדיבור מהאמת. אליהוא בן בוזי אומר בספר איוב שאינו נוהג כך –

כא אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה. כב כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי.
איוב לב.

רש"י –
לא אכנה – לא אשנה דברי להחליפו לכבודו, כמו שאמרתי למעלה: וירשיעו את איוב (איוב ל״ב:ג׳) זהו כינוי שמשנה את הדיבור בשביל כבודו ואף זאת לא אעשה כי בפה מלא אוכיחנו.

כל אח עקוב יעקב – ירמיה על לשון המרמה

הפסוק היומי.
למה אינכם קוראים תנ"ך? כל מה שאני יודע, בעצם, זה קצת תנ"ך.
הנה, בעניין חשיבות האמת, ירמיה מדבר על לשון מרמה.
'כל אח עקוב יעקב' – זוהי מידת יעקב, שרימה את אחיו, לעומת מידת ישראל הישר. והיום יש כל-כך הרבה אמצעי מעקב, שכמעט לא ניתן להימנע ממידת יעקב הזו –

ירמיה ט –
א מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ב וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהוָה. ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהוָה. ו לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי. ז חֵץ שוחט [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. ח הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי.

תהילים מא – משורר תהילים נוטה למות

תהילים מא. שוב משורר תהילים נרדף, מה רוצים מחייו? הוא כבר נוטה למות, 'על ערש דוי', ואויביו מייחלים למותו. הם גם אינם רוצים להקשיב לדבריו – 'יצא לחוץ לדבר'. הם אומרים – 'דבר בליעל יצוק בו, כאילו החולי הוא מעצם ישותו, כפי שמפרש אבן עזרא – 'חלי קשה קבוע בו'. ולבסוף, גם אוהביו מתרחקים ממנו, כפי שמפרש רד"ק –
אוכל לחמי הגדיל עלי עקב – ואפילו אוכל לחמו, שהוא בוטח בו יותר, גם הוא יבגוד בו. ופרוש הגדיל עלי עקב – כאלו אני מדרך רגלו כך הוא מתגדל עלי, ולא יבקרני כראוי. לא נותר לו למשורר התהילים אלא, שוב, לבטוח בה'.
היסטורית, לא תמיד ביטחון זה השתלם. אולי צריך ללמד את משורר התהילים הנאיבי כמה תרגילי עורמה. גם מזמורים כאלה נמצאים בתהילים, למשל בפרק יח.

תהילים מא –
א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. ב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה. ג יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ יאשר [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו. ד יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. ה אֲ‍נִי אָמַרְתִּי יְהוָה חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ. ו אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ. ז וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר. ח יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי. ט דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם. י גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. יא וְאַתָּה יְהוָה חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם. יב בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי. יג וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם. יד בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

תהילים טו – תיאור איש המעלה

תהילים טו – תיאור איש המעלה
כאן מתואר המודל של האדם הטוב – נוהג בתום וביושר, לא הולך רכיל, לא מחשיב את עצמו, מקיים שבועתו או מילתו, לא לוקח ריבית או שוחד.
כלומר, התכונות המתוארות כאן הן של יושר-דרך, לא של רמאות ועורמה.
אם נעשה אדפטציה של הכתוב למנהיגות, אז המנהיג הרצוי דומה יותר למלך-הפילוסוף של אפלטון, ולא לנסיך של מקיאוולי. היום, כמדומני, נבחר המודל השני.

תהילים טו –
א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. ג לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ. ד נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס (לא מחשיב את עצמו) וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע (גם אם שבועתו תגרום לו רעה) וְלֹא יָמִר. ה כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

תהילים יג – עד מתי?

תהילים יג – עד מתי?
במזמור זה משורר תהילים כבר כמעט מגיע לסוף כוחו. גם במקומות אחרים הוא מגיע למצב זה, למשל כשהוא אומר – 'כי באו מים עד נפש'. הוא מחכה ומחכה והישועה מאחרת לבוא. למעשה, מבחינה היסטורית, פעמים רבות היא אכן לא הגיעה. יד העריצים הרשעים מושלת בעולם, כפי שאומר איוב – 'ארץ ניתנה ביד רשע'. גם הנוצרים חושבים שעולמנו הוא ממלכת השטן – כל מה שמחוץ לכנסייה. ואולם, לפעמים ישועה כן באה, ופעמים רבות דווקא כאשר כלו כל הקיצים.
ואגב, משורר התהילים שואל – עד אנה? וגם חיילי צה"ל השבוזים רגילים לשאול – עד מתי?

תהילים יג –
א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. ב עַד אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. ג עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. ד הַבִּיטָה עֲנֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. ה פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט. ו וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָמַל עָלָי.