משפט הוא לא דבר קל, כי הדין מכריע גורלות. לכן משפט מעורר יראה, ובית המשפט צריך לקבל את הכבוד הראוי לו.
גם הרבה כעס יש על בית המשפט. אם הדין מעוות – הכעס מוצדק, אך אם לא – הכעס יחזור לכועס – 'ועל קדקדו חמסו ירד'.
מזמור עו עוסק במהות המשפט.

תהילים עו –
א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר. ב נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ. ג וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן. ד שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה. ה נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף. ו אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם. ז מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס. ח אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ. ט מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. י בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה. יא כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר. יב נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיהוָה אֱ‍לֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא. יג יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ.

מהו 'חמת אדם תודך'?
שני פירושים –
לפי רד"ק, הכועסים ייאלצו להודות באמת ובצדק –
כי חמת אדם תודך – אמר כנגד האל: אותם בני אדם שנאספו על ירושלם להלחם והיתה חמתם אליך הם יודו לך על כרחם כלומר חמתם תשוב הודאה לך.

ולפי מצודות חמתם תוביל לעונש –
חמת אדם – החמה היא המביא ההודאה לה׳ כי סוף הדבר אשר יענשו.

שארית חמות – ובעבור זאת תחגור מסביב לאסור ולקשור שארית החמה ר״ל לא יכעסו עוד מעתה.

וגם כאן יש בחירה –
אפשר להודות לפני העונש או אחריו.

ומורא – הוא פחד הדין.

תהילים ה – דרך היושר מול דרך העוקם.
שוב המשורר הולך בדרך היושר ומבקש מאלוהים שיצילו מההולכים בדרכים עקמומיות.
כאן יש מספר מונחים שעסקתי בהם לאחרונה –
'איש דמים ומרמה' – הרמאות מובילה לשפיכות דמים. ובלשון חז"ל – דמים – כספים.
'יפלו ממועצותיהם' – מועצה היא התייעצות לרעה, בדרך כלל, לעומת ייעוץ או עצה – שתמיד הם לחיוב.
'כי מרו בך' – אכן, מזימות ה'מועצות' הן בגידה באלוהים.
'חוסי בך' – ה' הוא המחסה האמיתי.

תהילים ה –
א לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. ב אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. ג הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל. ד יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. ה כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. ו לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. ז תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. ח וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. ט יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר [הַיְשַׁר] לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. י כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. יא הַאֲשִׁימֵם אֱ‍לֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ. יב וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. יג כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ.

בעקבות התכתבות קצרה אתמול, הנה רעיון קצר –
אבן עזרא היה פרשן מדויק מאוד, אך לא נלמד כמו פירוש רש"י, ומעטים מכירים אותו. וזה חבל, כי פרשנותו לדעתי טובה יותר. וזאת בשני אופנים – הראשון הוא מבחינת היותו דקדקן לשון מדויק מאוד. כך למשל הלשונאי ניסן נצר בסדרת ספריו על לשון פרשת השבוע, מציינו לחיוב ומרבה להביא מדבריו.
והצד השני שבו הוא מתבלט הוא התעוזה הפרשנית שלו, בעיקר במה שהוא מכמין כ'סודות'. הידוע ביותר שבהם הוא 'סוד שנים עשר' שלו, שמתייחס לכמה כתובים בתורה שנראים מאוחרים, כגון 'והכנעני אז בארץ'. שפינוזה בספרו 'מאמר תיאולוגי מדיני' מסתמך על פירושו זה ומרחיב אותו, וכך גם מייסד את התחום שנקרא 'ביקורת המקרא', שאנשים דתיים כל-כך פוחדים ממנו היום.
ואולם, אותו שפינוזה מזכיר את אבן עזרא גם בהערותיו, בהערה הראשונה, והוא מזכיר אותו כמי שלא ידע עברית על בוריה. והרי זה דבר מצחיק מאוד, שהפתיע אותו כשקראתי אותו לראשונה. איך אפשר לומר דבר כזה על אבן עזרא? ועוד מפי מי שחייב לו טובה, כי השתמש בפירושו. ואולם, יתכן שחריקה זו אצל שפינוזה אינה מקרית. הכיצד?
הוויכוח שם הוא על המילה 'נביא', וכן שני פירושים – לפי רש"י הוא מגזרת 'ניב שפתיים', ולי זה נראה פירוש שגוי, ולפי אבן עזרא זהו שורש מלא – נב"א, כלומר מי שמביא את דבר ה'. וכך הוא כותב –

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.
שמות ז, א.

…אלהים – והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו.

והאומרים כי נביא מגזרת: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), איננו נכון. כי שרש ניב מהשניים, לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העין לפי דעת חכמי ספרד, ושרש נביא שלש אותיות. והעד: נביאים (במדבר י״א:כ״ט), ויתנבאו (במדבר י״א:כ״ה), כי האל״ף שרש. ועוד, כי: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), כמו: פרי, כי הוא מגזרת: תנובה (ישעיהו כ״ז:ו׳), עוד ינובון בשיבה (תהלים צ״ב:ט״ו). והעד הנאמן: וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״ב). ועוד מה טעם: השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ׳:ז׳), אם פירושו דברן הוא. רק פירושו: הוא נביאי שאגלה לו סודי, כדרך: כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳), והוא מתענג עליו, על כן: ויתפלל בעדך וחיה (בראשית כ׳:ז׳).

ובכן, כפי שאמר לי בן שיחי, ידידי ומורי אייל טויטו, יתכן שכאן שפינוזה אימץ מילה שתתאים יותר לפירושו. ואני אפרש – לפי שפינוזה נביאים הם אנשי דמיון המדברים את דברם-הם, ועל כן אימץ את פירוש 'ניב שפתיים'. ואילו בשיטה השנייה הנביא מביא את דבר האל, ולא מדבר מלבו – וכך לפי פירוש אבן עזרא.
ואגב, גם שפינוזה כתב ספר להוראת עברית. וכן גם כל חלק א' של מורה נבוכים הוא כמו מילון עברית למילים מסוימות. והדבר מובן – כל עיון רציני צריך להתחיל מהשפה.
ואעיר – גם אני כתבתי שני מילונים – מילון אטימולוגי בשיטת השורש הדו-עיצורי – מופיע כנספח בספרי 'יסודות הבניין' שהעליתי כספר אלקטרוני ב'עברית', ומילון תנ"כי שלם, שנמצא בבלוג שלי – 'הפסוק היומי'.

מבין הסודות הנוספים של אבן עזרא, כדאי להזכיר את סוד ה-33 שלו על השעיר לעזאזל הנשלח ביום הכיפורים, שאותו מפענח הרמב"ן (מאתר כלשהו) –
'הרמב"ן מפענח את שהצפין אבן-עזרא. שלושים ושלושה פסוקים לאחר פסוק זה מצווה התורה:
"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"'.

לפי דעתי כאן אבן עזרא מנסה לרמוז משהו – שכל המנהג הזה של השעיר לעזאזל זר לרוח היהדות ומקורו אלילי. ובאמת, היום אנחנו יודעים ממחקר התנ"ך שבאמת כך הוא. ויותר מכך – אקט זה כבר הפך לתסמונת המוכרת בפסיכולוגיה – תסמונת 'השעיר לעזאזל' – תפיסת קורבן אחד והשלכת כל ה'עוונות' והמגרעות שלנו עליו – ואף היא נטייה פסיכולוגית הרסנית שיש לשרש. צדק אפוא אבן עזרא גם כאן.

הביטוי 'אנשי דמים' ומופיע ב-5 פסוקים בתנ"ך.
בלשון התנ"ך דם הוא נוזל הגוף, שהוצאתו הורגת את האדם. לכן נכתב כי 'הדם הוא הנפש'.
בלשון חז"ל, לעומת זאת, דמים הם כסף. ואולי הדבר נבע מפרשנותם לפסוק 'עין תחת עין', שלדעתם הוא ממון. הפסוק המקורי ודאי לא מדבר על ממון.
בכל מקרה, גם לפי הפירוש הראשון וגם לפי הפירוש השני, זהו דבר שלילי. ועוד, שלעיתים הם כרוכים זה בזה – הרציחה והממון.

אלה הופעות הביטוי –
ארבע פעמים בתהילים –
תהילים כו, ט
אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי.

תהילים נה, כד
וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

תהילים נט, ג
הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי.

תהילים קלט, יט
אִם תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי.

ופעם אחת במשלי –
משלי כט, י
אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ.

המילה מועצות מופיעה ב-7 פסוקים בתנ"ך. בדרך כלל משמעה שלילי – אנשים הרוקמים מזימה, המנוגדת לדרך אלוהים. אך פעם אחת היא מופיעה בדרך חיובית, כחוכמה. ואמנם, בהטיות אחרות של השורש עצה והתייעצות הן תמיד דברים חיוביים, של חוכמה.

גם בעברית ימינו יש שתי צורות לתבנית מילה זו –

מילון ספיר –
מוֹעֵצָה [תנ]
עֵצה, מזימה: וילכו במועצות בשרִרות לִבם הרע (ירמיה ז 24) (תנו דעתכם להבדל בין מוֹעֵצָה לבין מוֹעָצָה)
אנגלית: intrigue, conspiracy

מוֹעָצָה [עח]
חֶבֶר אנשים לדִיוּנים ולהִתיַיעצוּת, שנבחרו כדי לקבל החלטות בעניינים מסוימים
(תנו דעתכם להבדל בין מוֹעֵצָה לבין מוֹעָצָה)

אנגלית: council

*

פוסט זה נכתב לכבוד מרידת פלוגת וגנר ברוסיה של פוטין, שנדמה שחזרה למצב של ברית המועצות.

*

אלה הופעותיה –
ירמיהו ז, כד
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים.

הושע יא, ו
וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם.

מיכה ו, טז
וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עׇמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ.

תהילים ה, יא
הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ.

תהילים פא, יג
וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם.

משלי א, לא
וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ.

משלי כב, כ
הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ (שלשום) [שָׁלִישִׁים] בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת.

פתר, פתרון.
המילה פתרון מופיעה ב-5 פסוקים בתנ"ך, והשורש פתר בעוד 6 פסוקים – כולם בסיפור יוסף. כן גם שמו המצרי של יוסף – צפנת פענח. אמנם כנראה יש לו משמעות בשפה המצרית, אך אנו רגילים לפרש – המפענח את הצפון.
מפענח צפונות אחר היה פרויד, שאף הוא התחיל את דרכו מפתרון חלומות, ויש הרואים בו ממשיכו של יוסף. ואולם אני חושב שהוא ממשיכו של שלמה החכם, שהרי שמו העברי – שלמה. גם הוא חקר והבין דברים רבים.
בתולדות העמים גם כן יש ניסיונות להגיע לפתרונות מדיניים. לעיתים למוטב, ולפעמים שלא למוטב, כמו תוכנית 'הפתרון הסופי' של הנאצים. על המנהיגים לשקול היטב את צעדיהם.

משמעות, לפי ויקימילון –
הגיע להבנה של עניין סתום.

אטימולוגיה –
קרובים לו השורשים – פטר, וגם פשר.
אני אומר שיסודו בשורש הבסיס 'פת', שמשמעו פתיחה.

פתרון –
בראשית מ, ה
וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר.

בראשית מ, ח
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.
ודרשת חז"ל – כאן הוא אומר 'לאלוהים פתרונים' ולא יוצר הבחנה ברורה בינו ובין אלוהים, ולכן נשאר עוד שנתיים בכלא. ובהמשך הוא אומר – 'בלעדי, אלוהים יענה את פרעה', ויוצר את ההבחנה הזו, ואז משוחרר.

בראשית מ, יב
וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם.

בראשית מ, יח
וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם.

בראשית מא, יא
וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ.

שורש פתר –

בראשית מ, ח
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.

בראשית מ, טז
וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי.

בראשית מ, כב
וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף.

בראשית מא, ח
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כׇּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כׇּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

בראשית מא, יב
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתׇּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר.

בראשית מא, יג
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה.

בראשית מא, טו
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ.

השורש ספ"ר מופיע ב-464 פסוקים בתנ"ך. לעיתים בצורת ספר, לעיתים בצורת מספר. לפי חוכמת הנסתר ביהדות העולם נברא בספר, ספר וסיפור. יש כאן סודות גדולים ולא אוכל כאן להיכנס לזה לעומק.
בכל אופן, ודאי שלכל אדם יש סיפור חיים, והוא זה היוצר, או האחראי, על סיפור חייו. כמובן שתוך התחשבות בכוחות החיצוניים. מנגד, יש הסבורים שכל מהלך חיינו מוכתב מראש – כל מן אללה. בשיטה הפסיכולוגית, על כל פנים, יש נטייה לעבוד ולעבד את סיפור החיים.
יש גם סוגים שונים של ספרים – ספרים כתובים – כגון ספר התורה, ועוד מספר ספרים הנזכרים בשם, שלא אמנה את כולם. וגם מכתב שלוח נקרא ספר. ויש גם ספרים בלי קיום חומרי – ספר החיים, ספר תולדות אדם, ספר השמיים. אלה עניינם קשה יותר, ולא אפרשם כאן.
הנה בכל זאת כמה הופעות בולטות של המילה ספר, לכבוד שבוע הספר –

ספר תולדות אדם –
בראשית ה, א
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.
כפשוטו – ספר ההיסטוריה, התולדות.

ספר לזיכרון –
שמות יז, יד
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

משה אומר –
שמות לב, לב
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

ואולוהים עונה –
שמות לב, לג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.
זהו כנראה ספר החיים שבו חתומות הנשמות.

עוד ספר – ספר המלחמות –
במדבר כא, יד
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן.

על המלך לכתוב את ספר התורה –
דברים יז, יח
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

ויש ספר כריתות, גט –
דברים כד, א
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

מכתב במלחמה – כמו זה ששלח דוד בעניין אוריה –
שמואל ב יא, יד
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.

שמואל ב יא, טו
וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת.

ספר נמצא גם בבית ה', הוא ספר דברים על פי המחקר –
מלכים ב כב, ח
וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ.

יש ספר חתום –
ישעיהו כט, יא
וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ (הספר) [סֵפֶר] לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא.

ישעיהו כט, יב
וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר.

יש אור בספר –
ישעיהו כט, יח
וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה.

ספר השמים – אולי 'ספירות'? –
ישעיהו לד, ד
וְנָמַקּוּ כׇּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכׇל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה.

וסופרים, שלעיתים משקרים –
ירמיהו ח, ח
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים.

ספר מקנה –
ירמיהו לב, י
וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם.

ברוך כותב מפי ירמיה. שואלים איך כתב מה שכתב, והוא עונה תשובה קורקטית מצחיקה –
ירמיהו לו, יח
וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ.

גם אצל יחזקאל יש ספר –
יחזקאל ב, ט
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר.

ובתהילים –
תהילים מ, ח
אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי.

הסופר – מהיר –
תהילים מה, ב
רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר.

ספר החיים –
תהילים סט, כט
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ.

ויש פשוט לספר –
תהילים קיט, יג
בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ

עוד ספר –
תהילים קלט, טז
גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ (ולא) [וְלוֹ] אֶחָד בָּהֶם.

גם באיוב –
איוב יט, כג
מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ.

איוב לא, לה
מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי.

ובאסתר הרבה ספרים, הם האיגרות הנשלחות –
אסתר א, כב
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כׇּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

וגם ספר זיכרונות יש –
אסתר ו, א
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

'הספרים מחשבת המן' –
אסתר ח, ה
וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.
אני מתלוצץ לפעמים שאלו ספרי פילוסופיה.

וגם דניאל ורעיו ידעו ספר –
דניאל א, יז
וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכׇל סֵפֶר וְחׇכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכׇל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת.

ועוד ספר חתום לקץ –
דניאל יב, ד
וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת.

ויש גם סופרת –
עזרא ב, נה
בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי סֹטַי בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא.

עזרא הסופר –
עזרא ז, ו
הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד יְהוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ.
לדעת שפינוזה הוא כתב חלק גדול מהתורה. וכן דעות במחקר.

ספר יחס –
נחמיה ז, ה
וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וְאֶת הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ.

תפקיד הלוויים –
דברי הימים ב לד, יג
וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים.

אטימולוגיה, לפי מילון ספיר –
סֵפֶר –
<ספר> במשמעות שיגור. הד לתקופה שבה הספר היה איגרת ששוגרה על ידי רצים.

אכדית: saparu = הודעה, מכתב וכן שטר, מפועל אכדי הקשור במשלוח.

ביבי התחבר עם הגורמים הקיצוניים ביותר, וזו מכשלתו. כפי שנכתב –
וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְהוָה אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ.
דברי הימים ב, כ, לז.

אגב, כאן יש עוד אונייה בדרך לתרשיש, כמו אוניית יונה, ועוד אונייה שנשברה, כמו הטיטניק.

דברי הימים ב יט, ב

פסוק דומה –
וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְהוָה תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה.

אסתפק בפסוק היומי –

יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.
תהלים צד, ד.

פירוש גוגל –
ויביעו ידברו עתק – רוצה לומר: עזות וגבוהות; וכן פועלי און יתאמרו – רוצה לומר: יתגאו ויתגדלו עלינו , וידכאו עמך , ונחלתך יענו תחת ידם , ויהרגו אלמנה וגר – רוצה לומר: ישראל הבא להתגורר ביניהם , ויתומים ירצחו.

כלומר, דיבורי גאווה. זה חלק ה'כבוד' בעולם המושתת על שלושת הכ"פים. כמובן, זה פירוש שגוי, וגם לא יהודי, של מהו כבוד, אך זה הנוהג היום. וכפי שאמרו חז"ל – חוצפה יסגא.
ועוד אמרו – יוקר יאמיר. וזה חלק ה'כסף'. אהרון ברק אמר – הכול שפיט, והיום אומרים – הכול סחיר.
והכוח – אלה המלחמות שתבואנה, לפחות לפי המתואר בתלמוד שם.

פסוק היום –
צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.
משלי כב, ה.

מלבי"ם מפרשו יפה על דרך האמצע –
"צנים פחים בדרך עקש", הדרך הישר בתהלוכות הנפש הוא הדרך האמצעי, והדרך הנוטה מן האמצעי אל קצה היתרון או קצה החסרון הוא דרך עקש, נוטה מן הישר, ותפס לזה משל מן הטבע שהאויר הממוזג הוא השוה לבריאות הגויה, אבל הנוטה לקצה היתרון אל החמימות ישרוף את הדמים כי תגבר האדומה והיובש והאש, וזה קורא "פחים", שהם גחלים בוערים, והנוטה לקצה החסרון תגבר הצנה, והקור יצמית את הדם, וזה קורא "צנים" חולי הבא על ידי רוב הצינה, ושניהם ממיתים את הגויה, וכן בהנהגת הנפשות, בקצה היתרון תלהטהו אש בוער, ובקצה החסרון תקפיאהו הקור והרפיון, ולכן "שומר נפשו ירחק" מן הקצוות וילך בדרך הישר הממוצע:

*לתשומת לב ממשלה קיצונית זו.

ואני אומר – דרך עיקש – אלה גופי שלטון, כגון משרד הרווחה, ועל כן – שומר נפשו ירחק מהם.

וכבר אמרתי שכל גופי השלטון בעולם המערבי, כולל ישראל, פועלים בשיטה הרומית. והרומאים – רמאים היו. ואכזרים.