אכול – והותר

אכול – והותר
וורט שאמרתי בשביעי של פסח בבית אחי.

בתנ"ך בכמה מקומות נכתב על ארוחות ש'מותירים' מהן, כלומר – לא 'מסיימים הכול מהצלחת', כמו שחינכו אותנו (את חלקנו).
למשל –
בסיפור אלישע –

מלכים ב, ד –
מב)
וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

(מג)
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר

(מד)
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה

והצירוף האחרון מופיע גם בברכת המזון בנוסח הספרדי.
וכן –

דברי הימים ב לא, י –
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְהוָה אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי יְהוָה בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה.

ומאיפה בא המנהג לסיים את כל הצלחת? להערכתי – מטראומת השואה. אז לא היה אוכל, ולכן עכשיו אסור לבזבז.
אבל זו טראומה, וטראומה צריך לרפא ולא להנחיל מדור לדור.
ועכשיו, שאנו בארצנו, ונהנים מחיי שפע, כבר אין טעם ב'מנהג' זה, ויש לבטלו.
וזו גם דוגמה לשאר מנהגים שיש לבטל כאשר אין להם כבר טעם.
ולכן כן יש טעם לחקור ולגלות את מקור המנהג. וכן אין טעם לשמר מנהגים שכבר אינם רלוונטים.
ואם תרצו – זה כולל גם את איסור הקטניות.

ההגיון התנ"כי, על כל פנים, הוא אחר – יש תודעת שפע.
ואגב, כנראה שאין זה מקרה שהנוסח הזה מופיע דווקא בגרסה הספרדית של ברכת המזון, כי הספרדים לא חוו, או פחות חוו, את אימי השואה. ובאמת גם שולחנותיהם לרוב יותר שופעים.

ועוד יש להוסיף – גם מבחינה בריאותית אין זה בריא לאכול אחרי שביעה, להאביס, וזה גם לא נותן תחושה פיזית טובה. מצד שני, גם איני מסכים עם הרמב"ם שאמר שאין להגיע לשביעה מלאה, אלא רק לשני שלישים שלה. לא, לפי התנ"ך, יש להגיע לשביעה – וכך גם בפסוק 'ואכלת ושבעת וברכת' – אך לא יותר.